צילם וכתב איתמר וכסלר
אין דבר מקובל יותר בעיתונים שלנו מאשר ליזום פרויקטים מיוחדים לכבוד החגים. לרגל יום העצמאות יזם גם המדור 'שלטים מקומיים' פרויקט מיוחד משלו במטרה לבחון כיצד משתקפות מילותיו של ההמנון הלאומי בערינו וברחובותינו. נפתלי הרץ אימבר הגדיר יפה מהי עצמאות במילים 'להיות עם חופשי בארצנו', וכדי שלא יהיה ספק לאיזו ארץ הכוונה, מסתיימת השורה במילים 'ארץ ציון וירושלים'. השאלה היא כמובן האם הצלחנו לצקת במילים היפות הללו גם תוכן של ממש.
בעיני, צירוף המילה 'עצמאות' לרחוב או לשדרה, לכיכר או לגן ציבורי הוא מהלך טבעי ומתבקש בכל מדינה ריבונית. עצמאותה של מדינה היא ערך חיובי שאינו מובן מאליו בשום מקום, ושמות אתרים ורחובות משקפים את סולם הערכים, האמונות והדעות של פרנסי הערים לדורותיהם. על יסוד ההנחה הזאת החלטתי לבדוק עד כמה מושרש רעיון העצמאות ברחובות ישראל, מדן ועד אילת.
לאחר מחקר קטן התברר לי שמתוך 76 הערים בישראל רק ב-19 הונצחה עצמאותנו בדרך כלשהי. אם מביאים בחשבון ששמונה מתוכן הן ערים ערביות ועוד אחת דרוזית, עולה שיותר מ-70 אחוזים מן הערים העבריות מתעלמות לגמרי מן העצמאות! החלטתי להתקשר לדובריהן של כמה מהן ולשאול כיצד ייתכן שבמקומות כמו קרית שמונה, חדרה, חולון, דימונה או אילת, אין לעצמאות כל זכר.
'רחוב העצמאות? בשביל מה רחוב? מי צריך את זה?', שאלו הדוברים בחזרה. 'אבל בחיפה ובבאר שבע דווקא יש רחובות עצמאות', התעקשתי, 'ובירושלים ובתל אביב יש גני עצמאות'. 'אז מה?', הם אמרו, 'קודם כל אנחנו לא ירושלים, וחוץ מזה, יום העצמאות יש? יש; במות בידור יש? יש; שמחה יש? יש. אז מה הבעייה שלך?'.
'פרויקט מיוחד', מלמלתי. 'להיות עם חופשי...', ניסיתי להסביר ללא הצלחה. הרמתי ידיים לאחר שכמה מן הדוברים רמזו על משהו הנוגע למצבי הנפשי, בעוד שהיותר מנומסים הציעו לי להעלות על הכתב את הצעותיי, והן תועברנה, כך הבטיחו, לגורמים המתאימים.
מניתוח הממצאים המפתיעים עולים כמה הסברים אפשריים לתופעה. ייתכן שהסיבה היא חוסר ביטחון בעצמאותנו. ייתכן גם שמדובר בחוסר עניין, כי לפוליטיקאים יש תמיד נושאים הרבה יותר דחופים הדורשים הנצחה. וייתכן שלגבי ערים שנבנו לאחר קום המדינה, כמו ערד, מודיעין, או מעלה אדומים, הסיבה אחרת לגמרי. אולי כאשר באו לתת שמות לרחובות ולכיכרות, העצמאות פשוט לא עלתה בדעתו של איש. אבל נדמה לי שהסיבה האמיתית היא שלעצמאות אין לובי מספיק חזק כדי להנציח אותה דרך קבע. לכן, כדי לצאת ידי חובה, המציאו את במות הבידור, כדי שאף אחד לא יוכל להציק לראשי עיריית קריית גת או קריית חיים, שלא עשו די.
ואולם, ישנן ערים אחרות בישראל שבהן העצמאות אינה דבר המובן מאליו. בת ים למשל. הרחוב הראשי, שמתחיל בים ומסתיים בואכה יפו, נקרא 'שדרות העצמאות'. במסגרת החלק המעשי של הפרויקט, נסעתי שם השבוע ממערב למזרח, מהרהר בשאלה הבלתי נמנעת איך היה מחבר 'התקווה' מגיב לדיון הזה. קרוב לסוף השדרה, בבית מספר 70, מצאתי תשובה אפשרית במה שנראה כמטפורה מושלמת ליחס שבין הערך לבין המציאות.
אפשר היה להעלות על הדעת שדלת הפח הירוקה, שמפרידה בין המדרכה לחצר, ניצבת במקומה מאז הכרזת העצמאות. וגם אם אין זה בדיוק כך, היא עדיין ישנה מספיק כדי לייצג באופן פיסי את הבלאי המצטבר של שישים וארבע שנות המדינה. על כך העיר אחד מחבריי שאוהב להשתעשע במספרים, כי הדלת הזאת דווקא מקדימה את זמנה. כשמסתכלים עליה רואים כבר עכשיו איך ניראה בעוד שש שנים, כשימלאו למדינה שלנו שבעים.
 |
עצמאות בשטח. אפריל 2012. שדרות העצמאות 70, בת ים.
|
אין דבר מקובל יותר בעיתונים שלנו מאשר ליזום פרויקטים מיוחדים לכבוד החגים. לרגל יום העצמאות יזם גם המדור 'שלטים מקומיים' פרויקט מיוחד משלו במטרה לבחון כיצד משתקפות מילותיו של ההמנון הלאומי בערינו וברחובותינו. נפתלי הרץ אימבר הגדיר יפה מהי עצמאות במילים 'להיות עם חופשי בארצנו', וכדי שלא יהיה ספק לאיזו ארץ הכוונה, מסתיימת השורה במילים 'ארץ ציון וירושלים'. השאלה היא כמובן האם הצלחנו לצקת במילים היפות הללו גם תוכן של ממש.
בעיני, צירוף המילה 'עצמאות' לרחוב או לשדרה, לכיכר או לגן ציבורי הוא מהלך טבעי ומתבקש בכל מדינה ריבונית. עצמאותה של מדינה היא ערך חיובי שאינו מובן מאליו בשום מקום, ושמות אתרים ורחובות משקפים את סולם הערכים, האמונות והדעות של פרנסי הערים לדורותיהם. על יסוד ההנחה הזאת החלטתי לבדוק עד כמה מושרש רעיון העצמאות ברחובות ישראל, מדן ועד אילת.
לאחר מחקר קטן התברר לי שמתוך 76 הערים בישראל רק ב-19 הונצחה עצמאותנו בדרך כלשהי. אם מביאים בחשבון ששמונה מתוכן הן ערים ערביות ועוד אחת דרוזית, עולה שיותר מ-70 אחוזים מן הערים העבריות מתעלמות לגמרי מן העצמאות! החלטתי להתקשר לדובריהן של כמה מהן ולשאול כיצד ייתכן שבמקומות כמו קרית שמונה, חדרה, חולון, דימונה או אילת, אין לעצמאות כל זכר.
'רחוב העצמאות? בשביל מה רחוב? מי צריך את זה?', שאלו הדוברים בחזרה. 'אבל בחיפה ובבאר שבע דווקא יש רחובות עצמאות', התעקשתי, 'ובירושלים ובתל אביב יש גני עצמאות'. 'אז מה?', הם אמרו, 'קודם כל אנחנו לא ירושלים, וחוץ מזה, יום העצמאות יש? יש; במות בידור יש? יש; שמחה יש? יש. אז מה הבעייה שלך?'.
'פרויקט מיוחד', מלמלתי. 'להיות עם חופשי...', ניסיתי להסביר ללא הצלחה. הרמתי ידיים לאחר שכמה מן הדוברים רמזו על משהו הנוגע למצבי הנפשי, בעוד שהיותר מנומסים הציעו לי להעלות על הכתב את הצעותיי, והן תועברנה, כך הבטיחו, לגורמים המתאימים.
מניתוח הממצאים המפתיעים עולים כמה הסברים אפשריים לתופעה. ייתכן שהסיבה היא חוסר ביטחון בעצמאותנו. ייתכן גם שמדובר בחוסר עניין, כי לפוליטיקאים יש תמיד נושאים הרבה יותר דחופים הדורשים הנצחה. וייתכן שלגבי ערים שנבנו לאחר קום המדינה, כמו ערד, מודיעין, או מעלה אדומים, הסיבה אחרת לגמרי. אולי כאשר באו לתת שמות לרחובות ולכיכרות, העצמאות פשוט לא עלתה בדעתו של איש. אבל נדמה לי שהסיבה האמיתית היא שלעצמאות אין לובי מספיק חזק כדי להנציח אותה דרך קבע. לכן, כדי לצאת ידי חובה, המציאו את במות הבידור, כדי שאף אחד לא יוכל להציק לראשי עיריית קריית גת או קריית חיים, שלא עשו די.
ואולם, ישנן ערים אחרות בישראל שבהן העצמאות אינה דבר המובן מאליו. בת ים למשל. הרחוב הראשי, שמתחיל בים ומסתיים בואכה יפו, נקרא 'שדרות העצמאות'. במסגרת החלק המעשי של הפרויקט, נסעתי שם השבוע ממערב למזרח, מהרהר בשאלה הבלתי נמנעת איך היה מחבר 'התקווה' מגיב לדיון הזה. קרוב לסוף השדרה, בבית מספר 70, מצאתי תשובה אפשרית במה שנראה כמטפורה מושלמת ליחס שבין הערך לבין המציאות.
אפשר היה להעלות על הדעת שדלת הפח הירוקה, שמפרידה בין המדרכה לחצר, ניצבת במקומה מאז הכרזת העצמאות. וגם אם אין זה בדיוק כך, היא עדיין ישנה מספיק כדי לייצג באופן פיסי את הבלאי המצטבר של שישים וארבע שנות המדינה. על כך העיר אחד מחבריי שאוהב להשתעשע במספרים, כי הדלת הזאת דווקא מקדימה את זמנה. כשמסתכלים עליה רואים כבר עכשיו איך ניראה בעוד שש שנים, כשימלאו למדינה שלנו שבעים.
ואם בגיל (תרתי משמע) עסקינן, המדינה כידוע היא ממין נקבה, וככזו החוק קובע שהיא יוצאת לפנסיה בגיל 64...
השבמחק