יום שלישי, 2 ביולי 2013

על קצה הלשון: נחש נשך שרף

פסל נחש הנחושת בראש הר נבו בירדן עוצב בצורת צלב (מקור: ויקיפדיה)

מאת יוסף חרמוני

בעקבות רשימתו המפותלת כנחש של יהודה זיו על אודות הסרפנטינה, אני מבקש להפנות את תשומת לבם של ענושי עונ"ש להשערה (שלא אני הראשון ששיערה), שהמילה המקראית 'שָׂרָף' היא אימוץ של השורש הלטיניserpere , שמשמעותו: לזחול. ומ-serpere יצא serpent, שפירושו 'משהו זוחל', דהיינו: נָחָשׁ.

קרוב משפחה של serpere הוא השורש היווני herpien, שפירושו גם כן לזחול, לרמוש, להיות מונח על משהו. מכאן, ביוונית, herpes, רעפים, וה'הֶרְפֶּס', בהשאלה, הוא השלבקת המתועבת, שתוקפת את פנינו ומונחת עליהם כרעף. 

האם שתי השפות ההודו-אירופיות הללו, יוונית ולטינית, הן שנטלו מן העברית את שרף, תאומתה הנרדפת של נחש, או שמא כיוון התנועה היה הפוך, ודווקא העברית היא שנטלה את השורש הזה ממעצמות המערב?

אני מניח שכיוון תנועת המילה היה ממערב מזרחה. זאת, כיוון שחילוף העיצורים H/S, דהיינו herpien / serpere, עשוי להעיד על עתיקותו ומקוריותו ההודו-אירופית של השורש. כמו כן, יש לשים לב לכך שבעברית השורש ש.ר.פ. אינו מתייחס לזחילה. כלומר, משמעותה הזוחלנית של התיבה שרף היא מיובאת.

שרף, גרסתה העברית של serpent, היא כידוע מילה נרדפת לנחש. אלא שהיא מיועדת לנחשים על-טבעיים ואל-טבעיים מטבעם. השרפים, כנחשים המקראיים כולם, מסוכנים, קטלניים ומסמלים מוות. בספר דברים נמנה השרף על מחוללי המוות האורבים לעובר במדבר, כנאמר על האל: 'הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם' (דברים, ח 15). אלא שבשונה מהנחשים זולתו, השרף איננו רק מסוכן; הוא גם מכונף. ישעיהו מתאר את הנגב הנורא כ'אֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה, לָבִיא וָלַיִשׁ, מֵהֶם אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף' (ישעיהו, ל 6). 

אולם בעטו של  אותו נביא תוארו השרפים המעופפים גם כמלאכי ה'. ישעיהו ראה בחזונו את האל בהיכלו, כאשר 'שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד, בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף' (ישעיהו, ו 2),  והוא ממשיך: 'וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ' (שם, 6).

שרפים-נחשים אלה, אם כן, עברו טרנספורמציה: מקום עבודתם שודרג, מן המדבר אל המשכן; וכמו כן שודרגה האנטומיה העל-טבעית שלהם. כנפיים סופקו להם כבר במדבר, ועתה, במקום עבודתם החדש   במשכן, ליד האל  נוספו להם גם רגליים וידיים.

השניוּת המיסטית במהותו של השרף כמשרת האל: היותו זוחל-מעופף, קטלן ומאוס, מחד גיסא; וישות מרפאת וחיובית, מאידך גיסא   באה לידי ביטוי גם בעת נדודי ישראל במדבר סיני. כאשר הצטווה משה לעשות לו נחש בעל כושר ריפוי, ההנחיה האלוהית בחרה בשם 'שרף': 'עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי' (במדבר, כא 8). ומנגד, הנחשים שהכל-יכול שילח בעם בסיני אף הם נחשים מ'סוג' שרף: 'וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל' (שם, 6). אין מדובר כאן אפוא בנחשים ובשרפים, אלא בנחשים מהסוג שרף.


נחש הנחושת על תג חיל הרפואה בצה"ל משנות החמישים (מקור: ויקיפדיה)

השרף, אם כן, הוא ישות ממיתה והוא ישות מחייה. וכמו כן, הוא חלק מצוות העובדים האלוהי, שם למעלה בשמיים, בבית המקדש ומחוצה לו. 

לא ייפלא כי שמו זה של הנחשבמשמעותו המלאכית ה'חיובית', ובצורת הריבוי שלו – שרפים  הפך לשם מקובל למדי בתרבויות הנוצריות: serafim, כך בדיוק, במזרח הפרבוסלבי;  serafino(ובצורת ההקטנה serafico) במערב הקתולי. מדוע לא לועזה התיבה העברית 'מלאכים', שרווחת יותר ככינויים של משרתי ה'? איני יודע. אפשר שארבעת מאפייניהם הסותרים של השרפים  מהותם הדו-חייתית (נחש, מלאך) והיותם קוטלים ומרפאים בעת ובעונה אחת  הם שהגיהו עליהם קסם מיסטי עז והפכו אותם לכאלה שאין מתרגמים את שמם אלא שותלים אותו בשפות לעז כפי שהוא.


לשרף בתבליט שעל הכניסה לבניין ימק"א בירושלים יש, כנדרש, שש כנפיים (צילום: רון פלד)

מניין הגיעו הכנפיים לנחש-שרף? הרשו לי לנחש  אם מותר להשתמש בביטוי זה – כי המקור לכך נמצא בחיזיון המבעית של נחש ה'קופץ' ו'מרחף' מעץ, מגג או ממעקה מדרגות, כאשר הוא חש בסכנה. מי שראה זאת, כמוני, פעמים אחדות, לא יתקשה להבין כיצד נוצר מיתוס הנחש-השרף המכונף, ה-serpent המעופף. אני משער אפוא, כי השרף אינו סוג מסוים של נחש אלא ביטוי שָׁמָני לתפיסה מיתולוגית- מיסטית של תכונת הנחשים 'לקפוץ' ו'לרחף' מטה, ממרומי עצים, קירות וגגות.


'נחש מעופף' (Chrysopelea), נפוץ במיוחד בדרום אסיה (מקור: ויקיפדיה)

נחשים מכונפים (בעלי ארבע כנפיים) מצויים על גבי חותמות מצריות שנתגלו בארץ (ראו למשל: עולם התנ"ך, במדבר, עמ' 128), ולפיכך ייתכן שייחוס תכונות תעופה לשרף הוא שאילה ארץ-ישראלית מן התרבויות השכנות.

ומן העבר המקראי אל ההווה הישראלי.

האם 'הנחש המעופף', הפורש כנפיים גאות על כתפי הצנחנים לדורותיהם, הוא ביטוי לאיכותו ההורגת של השרף או להיותו מלאך האל?  לך דע. או שמא נטלו הצנחנים את הכנפיים מדמות הנמר המכונפת, סמלה של  סיירת גולני? לך דע...

שמות גדודי חטיבת הצנחנים הסדירה (חטיבה 35), מסגירים, כך נראה, את היות השרף בן חורג במשפחת הנחשים העברית-הצנחנית. אף שהשרף, ורק הוא, מתואר במקרא כנחש מעופף, הרי כינוייהם של גדודי החטיבה הוותיקים הם 'אפעה', 'צפע' ו'פתן'. רק גדוד הסיור החדש יותר (גדס"ר) כונה 'שרף', על שם היצור המעטר את תג הצנחנים: שרף מעופף.


תג חטיבת הצנחנים

נסכם: ה-saraf, הוא ה-serpent, יובא לתרבות העברית ממקורות זרים ככינויו של נחש מכונף שכוחות עליונים לו. אחר כך הפכו השרפים לעובדי הקבלן הגדול מכולם, כלומר נהיו מלאכים-שרפים. וככאלה  serafim, serapino, היגרו חזרה לארצות מוצאם שבאירופה.


פרנסות של יהודים...

18 תגובות:

  1. בוקר אור יוסף חרמוני,

    כל כך משמח לקרוא את אשר כתבת, והנה עלו מספר מחשבות בקריאה ראשונית:

    א) בענין השרפים מסביר זהר פרשת ויקרא, כי החלק הארי של אור הקדושה, לא מקבלים היות והוא יכול לעכל אדם, ייתכן שזו הסיבה לכך כי לשרפים יש שש כנפים או ששה סוגים של הסתרות, ככתוב "ולא יכנף עוד מוריך", ראה קשר בין בין הסתרה, סטרוי (בארמית), street באנגלית, שטראסה בגרמנית. סוג האור המותר לשמש בו נקרא בשם 'חיות הקודש', סוג של הארה קטנה מלשון חיוּת, אותה למשל לקח נוח לתיבה.

    ב) היתה ציירת בשם Séraphine Louis, שיכולתה לצייר משלה בה, והיא מצאה עצמה בבית חולים. הנה קישור לסרט אודותיה http://www.imdb.com/title/tt1048171/.

    ג) עם עלה במחשבה הבלש "סרפיקו" אותו גילם השחקן אל פאצי'נו.

    ד) ואחרון חביב, הוא הר נבו או הר העברים, הנראה בתמונה הפותחת את הרשימה, אשרי מי שזכה לראות ממנו את הארץ בחודש אדר, בחינת "עין לא ראתה אלקים זולתך".

    יישר כוח, ושמחה רבה

    א.קליין

    השבמחק
  2. לרשימת היוחסין של "שרפים" אוסיף, כי התיבה שימשה גם כשם משפחה (אמנם לא נפוץ במיוחד) בתרבות הגרמנית. אחד שנשא - באופן אירוני - שם זה הוא Prof. Dr. Peter-Heinz Seraphim, המומחה הגדול ביותר באקדמיה הגרמנית-נאצית ליהודים (בתחום המחקר החדש "חקר היהודים" Judenforschung), שכיהן באוניברסיטת קניגסברג והיה שותף בהקמת בית הספר הגבוה לנאציונאל-סוציאליזם בפרנקפורט. שרפים (בהגייה גרמנית: זראפים, או במחוזות מסוימים גם סראפים), פרסם בספטמבר 1938 את הספר רב ההשפעה "היהדות במרחב המזרח-אירופי" (Das Judentum im osteurpaeischen Raum). ספר זה, שבו 736 עמודים, הוא אוצר בלום של מידע על יהדות מזרח אירופה, כולל נתונים סטטיסטיים, מפות, דיאגרמות ועוד. האיש קרא את בלבן, רינגלבלום, גלבר, מוצקין, נתן בירנבאום, ביקרמן, מרגולין, לשצ'ינסקי, פיליפ פרידמן, ויינריב, גרץ, שיפר, בלבן, ועוד ועוד; מצוטט מרכזי שלו הוא ארתור רופין. עמית מארה"ב, Prof Alan Steinweis, אשר חקר את תחום חקר היהודים ברייך השלישי, סיפר לי כי אנשי ייוו"א אמרו לו שהם משתמשים בספר, אך אין מזכירים אותו ואת מחברו... מובן, שאת ממצאיו היטה לכיוון אנטישמי. בשל מעמדו וידיעותיו, שימש יועץ לענייני יהודים במנהלת ה"גנראל-גוברנמן", שטח המינהל הכללי בפולין הכבושה, בראשותו של האנס פראנק. במחקרי על צמיחת תופעת הגטאות בימי השואה מצאתי שלספרו הייתה השפעה של ממש על הדרך בה עיצבו אנשי הממשל הגרמני-נאצי, ובראשם ראשי הס"ס ובמיוחד ריינהרד היידריך, את תפיסתם את "הגטו היהודי" - שנה לפני כיבוש פולין. בספרו מציג סראפים מפה של גטו וארשה - כלומר: אזור המגורים היהודי המובהק ביותר בווארשה - בשנת 1938.

    השבמחק
  3. ליוסף חרמוני, איש אילת השחר, אהבתי את תגובתך החכמה והמשעשעת – אך לעומתך, אני מן המאמינים בדרך ההפוכה, ממזרח למערב: מקור השם 'שָׂרָף', ככל הנראה, בלשונות כנען – שם נולד בעקבות תחושת 'שורף לי!!!' שלאחר הנכישה. ומשהפיצו הפיניקים בין 'גויי הים [התיכון]' גם את שימושו של שם זה – כדרך שאירע בחידוש המהפכני של 'הא"ב הכנעני'! - אפשר שלימים הוליד שָׁם הַשֵּׁם 'שָׂרָף' גם את השורש הרומי serpere='לזחול'...

    'שרפים' (נחשים מכונפים) ידועים באמנות המזרח משכבר הימים (יש רישומי שרפים מעניינים באנציקלופדיה המקראית, ערך 'שרף,שרפים', עמודות 196,195) – ומכאן המלאכים, המכונים 'שרפים', שהשרו קדושה על כינוים ולפיכך לא נתרגם הוא ואף 'כרובים' בתרגום השבעים ליוונית, אלא תועתק בלבד.

    כך, בעצם, נולד השם הפרטי 'שְׂרָפִים' (‘Seraphim’)ברוסית...

    השבמחק
    תשובות
    1. זאת ועוד:
      השורש שר"ף מצוי כבר באכדית (שַׁרָפֻּ) ובארמית (שְׂרַף). אף במצרית מכונה גְרִיפֹון ('כְּרוּב' במקורותינו, כולל לימים גם הכרוב ש'בערוגת הגינה') – מפלצת אגדית, שומרת אוצרות, בעלת גוף אריה מכונף וראש נשר – בשם 'שֶׁרֶּף'. לא ייפלא, לפיכך, אם ברשימות היחס של שבט יהודה אנו מוצאים גם את 'שָׂרָף'... גם האל האשורי נֵרְגַּל, המקביל ל'רֶשֶׁף' הכנעני (שירת אוגרית, וכן "ובני רֶשֶׁף יגביהו עוּף'' , איוב, ה 7 – ותן-נא דעתך על חילוף האותיות!), נשא את שם הלוואי 'שַׁרָפֻּ' – הכלול בשמו של כוהן אתר פולחן פיניקי, שנמצא בפיראוס שביוון (מה שמעיד על כיוון נדידתו של השם 'שרף' ממזרח למערב!)...

      מחק
    2. יוסף חרמוני, אילת השחריום שישי, 05 יולי, 2013

      ליהודה הוותיק והחכם ורב הידיעות, חן חן על התייחסותך המקפת. עם זאת - ומה כיף יותר מלהתפלפל בשאלה לא יותר מדי חשובה ולא פחות מדי מעניינת - הרשה לי לחלוק על הנחתך שהשורש srp נסע מהמזרח לאירופה. מצינו בסנסקריט (אותה אני דובר על בוריה, באמצעות האינטרנט), כי נחש הוא Sarpa. ישנן גם מילים נוספות, אך זוהי המילה השנייה המופיעה במילון המקוון. משמע, Sarpa הוא שורש הודו-אירופי קדום עד מאוד. זאת, ביודענו שהסנסקריט נחשבת לשפה ההודו-אירופית הקדומה ביותר (מאלה הידועות לנו), והיא משקפת מצב קמאי למדי של קבוצת השפות הזו.

      כיון שקשה להניח שמילים מקבוצת השפות השמיות חדרו לסנסקריט (אף כי זה אפשרי בקונסטלציות היסטוריות מסוימות, כאשר דוברי הסנסקריט עברו באיראן בדרכם להודו), מתחזקת ההנחה שהשורש srp הוא הודו-אירופי במקורו. זאת ועוד: השורש הזה שובש ביוונית והפך לשורש hrp, כפי שציינתי ברשימתי. יוון, אנו יודעים, קרובה יותר אלינו, גיאוגרפית; כמו כן, מגעיה התרבותיים עם הספירה השמית קדמו לאלו של הלטינים. אם כיוון תנועת השורש srp הוא מן המזרח מערבה, הרי שיבושו אמור היה להופיע בלטינית ולא ביוונית. הגיוני.

      לסיכום: אני דבק בהנחתי שהשורש srp הוא ממקור הודו-אירופי, ואנו, השמיים, אימצנו אותו.

      מחק
    3. ליוסף חרמוני,

      "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ".

      בפרק כה בבראשית לאחר מות שרה נושא אברהם אבינו אישה ושמה קטורה:
      א וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה, וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. ב וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-זִמְרָן וְאֶת-יָקְשָׁן, וְאֶת-מְדָן, וְאֶת-מִדְיָן--וְאֶת-יִשְׁבָּק, וְאֶת-שׁוּחַ. ג וְיָקְשָׁן יָלַד, אֶת-שְׁבָא וְאֶת-דְּדָן; וּבְנֵי דְדָן, הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים. ד וּבְנֵי מִדְיָן, עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ, וַאֲבִידָע, וְאֶלְדָּעָה; כָּל-אֵלֶּה, בְּנֵי קְטוּרָה. ה וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, לְיִצְחָק. ו וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם.

      לבני הפלגשים נתן אברהם מתנת (כתיב חסר ללא האות ואו) ומפרשים כי המתנת היו מה שאנו מכנים היום חכמת המזרח, מנהגים ורפואה.

      צא ולמד כי בהודו (מנהג בני פלגשים) שורפים הגופות ולא קוברים המתים. בפרקי דרבי אליעזר מסופר שאדם הראשון למד מן העורב לקבור את המת כשהרג קין את הבל: "היו אדם וחוה יושבים ובוכים ומתאבלים עליו, ולא היו יודעים מה לעשות להבל, שלא היו נהוגים בקבורה. בא עורב אחד שמת לו חברו, לקח אותו, חפר בארץ וטמנו לעיניהם אמר אדם ואמר 'כעורב אני עושה' וקבר את הבל." (פרקי דרבי אליעזר, פרק כא). כך גם מסופר במקרא על אברהם אבינו שקנה "אחוזת קבר" לשרה במערת המכפלה וקבר אותה שם‏[3]. ועל משה נאמר "וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (ספר דברים, פרק לד, ו).

      ובענין דבריך ליהודה זיו: "דע לפני מי אתה עומד".

      וכמאמר פרקי אבות הווי לומד מכל אדם (משנה אבות ד א)

      כל טוב

      א.קליין

      מחק
  4. שם התואר העברי 'חריף' המורגש על הלשון כ'שורף' הפך ל- scharf בגרמנית, ולמי שזוכר היתה פעם חנות לקפה בחיפה, שבה היו קולים וטוחנים את פולי הקפה, שמה של החנות היה 'קפה שַׁרְף', לפי גוגל היא עדיין קיימת ברחוב שבתאי לוי 4.

    השבמחק
    תשובות
    1. יוסף חרמוני, אילת השחריום שבת, 06 יולי, 2013

      אנונימי יקירי. לא הכל נולד כאן, בחבל העולם השמי ובשפותיו.
      scharf הגרמנית שהפכה לsharp האנגלית, מקורה איננו בשרף שלנו, אלא בשורש ההודו- אירופי sker (שמופיע גם כ-ker). השורש מופיע בהמון מילים בשפות אירופיות (הודו אירופיות) שונות. את חלקן מכירים יודעי השפות הללו ואת חלקן מכירים רבים מאיתנו, דוברי האנגלית. לא אפרטן כאן.

      השורש sker מציין חיתוך, לחתוך, לגרוד (scrape באנגלית), לקרצף, ועוד ועוד. ממנו התגלגלה גם המילה הגרמנית העתיקה skarpaz (אשר לה כמה משמעויות, ביניהן: חד). scarpaz (חד בין השאר, כאמור) נתגלגלה לגותית skarpo ומכאן לגרמנית חדשה יותר, תוך ויתור על הגיית האות k ולאנגלית: sharp=חד.

      אני חוזר ומציין: לא הכל נובע מהמזרח שלנו ומשפותינו השמיות.

      אגב: המקור לכל הכתוב כאן הוא ספר אדיר שירשתי מאבי: The American Heritage Dictionary of the English Language. איני יכול להצביע על כתובת שניתן לרכוש בה את הנכס הזה, אך אני יכול להמליץ על ניסיון להשיגו. זהו אוצר של ממש. את שיש במילון הזה לא תמצאו, אנונימיים חביבים, גם באינטרנט. בחיי.

      מחק
    2. שוב ליוסף,

      פעם הסביר לי אדם שנולד באמריקה, כי עולי רגל הם אנשים שנולדו באירלנד ועברו את האוקיאנוס האטלנטי והגיעו ליבשת אמריקה. כאן מתח אותו אזרח את קו האופק התרבותי של תושבי צפון אמריקה, העולם, או ההיסטוריה מתחילה ב-1760, ומכאן למה שאתה מתאר הדרך קצרה.

      יעקב אבינו כאשר חלם את חלום הסולם אמר, "מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם", וישעיהו הנביא אומר הרחב יריעותך, ורבי נחמן אומר, כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל.

      בברכה,

      א.קליין


      מחק
  5. האם יש עוד דוגמאות למלים מקראיות שמקורן ביוונית ? לפי הבנתי הקשר יכול להיות רק דרך שפה קדומה יותר משותפת משום שלא היה בתקופה מוקדמת זו קשר בין השפות עברית ויוונית.

    השבמחק
    תשובות
    1. לרבקה, שבקשה דוגמאות נוספות של גלגול שמות 'כנעניים' מארצנו אל 'ארצות הים':
      'קָנֶה' נתגלגל ב-kanna היווני – והוליד בלשונות אירופה את Cane (קנה/מקל הליכה), Sugar Cane (קנה-סוכר) וכן Cannon (תותח, שבפי המשכילים נקרא תחילה, כזכור, 'קנה רובה' – כלומר, 'קָנֶה יוֹרֶה'...); ולימים 'תרמה' הספרדית גם את ה'קַנְיוֹן' – ערוץ צר ועמוק, שהפרספקטיבה גורמת לקירותיו להיראות כאילו הם הולכים ומתקרבים כלפי מעלה זה אל זה. מכאן השם העברי, שקבעה לו לפיכך האקדמיה ללשון העברית – 'מָעוֹק', בשל תחושת המועקה הנגרמת בשל כך לעומד בתחתית ה'מָעוֹק'... את השם הזה ירשו בארה"ב מן הספרדית בהיגוי 'קֶנְיוֹן' (במלעיל), שנתגלגל בימינו גם אל העברית המדוברת והשתלט בה על החידוש... 'קַנְיוֹן' (במלרע, מלשון 'לקנות' - שאף היא נגזרה מן השם 'קנה' - משום ששימש בשעתו, כזכור, בעבר 'קנה מידה' למדידת אורך).

      כך את יכולה היום לשמוע את חילופי הדברים הבאים: -'היינו בשבת בעין-גדי וטיילנו בקֶנְיוֹן מדהים!'; -'ברצינות? מה, גם בקיבוץ כבר פתחו קֶנְיוֹן?'...

      מחק
    2. ליהודה זיו,

      נזכרתי ב- شريف (בתעתיק לעברית שַׁרִיף) שפרושו בערבית הוא אציל, או בעל ייחוס,

      شَرِيف רבים شُرَفَاءُ ، أَشْرَاف [ שורש: شرف ]
      אָצִיל, מְיֻחָס, בַּעַל יִחוּס

      נִכְבָּד, מְכֻבָּד, מְעוֹרֵר כָּבוֹד

      לדוגמה:
      مِهْنَةُ الطِّبِّ مِهْنَةٌ شَرِيفَةٌ عَظِيمَةُ الْقَدْرِ
      מקצוע הרפואה הוא מקצוע מכובד ורב ערך

      הָגוּן, מְהֻגָּן, שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי מוּסָרִי

      תֹּאַר כָּבוֹד לְצֶאֱצָאָיו שֶׁל הַנָּבִיא מֻחַמָּד

      תודה על שיתוף ידיעותיך, ועל האתגר הלשוני הרחב שמציעה איכות הכתיבה שנחנת בה.

      כל טוב הצלחה וברכה

      א.קליין

      מחק
  6. בתאור הקדשת הנביא ישעיהו התעלמת מאפשרות המובאת בפרוש דעת מקרא ליהודה קיל לפיו : "...יש אומרים שהם קרוים שרפים על שם שהם עשויים אש ושורפים את כל הקרב אליהם"

    השבמחק
  7. הנחש המרפא וגם ממית קשור מן הסתם לנחש שבמטהו של אסקלפיוס, אל הרפואה היווני.

    השבמחק
  8. בתגובתי הקודמת לרבקה, שביקשה דוגמאות למעבר מיוונית לעברית, השבתי בדוגמה הפוכה - מעברית ליוונית. ועתה הנה דוגמה נוספת, אמנם לא מילה מקראית אלא חז"לית:

    'אוּשְׁפִּיזָא' הוא 'אוֹרֵחַ' בלשון הארמית, ומכאן אף 'בעל אושפיזין' ('פונדקאי, מלונאי'), אשר הוליד לימים את אותם 'אושפיזין קדישין' – נשמות גדולי האומה, הבאות לפי הקבלה להתארח בסוכותיהם של בני-ישראל בחג הסוכות (תוספתא מעשר שני א, יג)– ואף את 'אֻשְׁפִּיזְכָן': 'מה היה בחלקו של יהודה? הר הבית, הלשכות והעזרות; ומה היה בחלקו של בנימין? אולם והיכל ובית קודש הקודשים - זכה בנימין ונעשה אושפיזכן לשכינה!' (מגילה, כו ע"א) – כינוי, אשר סיומתו מזכירה את הסיומת התורכית –'ח'אנה', כמו בכינוי 'צ'איח'אנה' ל'פונדק דרכים', כלומר: מקום, המארח עוברי-דרך ומגיש להם ספלי צ'אי='תה' (שלא לדבר על מה שמציע לעוברי-דרך 'ח'אן שחור' – 'קארה ח'אנה'... בעברית בת-ימינו נגזרו מ'אוּשְׁפִּיזָא' גם הפועל 'להתאשפז' וכן 'אשפוז' – אך איך נתגלגלו מכל אלה אל הרומית ('לטינית') הפועל hospitare, ממנו נגזרו לימים hospice ואף hospital?

    השבמחק
    תשובות
    1. שבוע טוב ושנה טובה,

      לשוּף בערבית פירושו לראות, מכאן שמו של רכס הרי השוף שבלבנון, שף אשר ממנו נשקף. ואמר איוב אשר בסערה ישופני, וכתב בראשית הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב (הנאמר על נחש), כי תכונת הנחש שהוא רוצה לראות, לנחש ולדעת הכל, לכן בית החולים בערבית נקרא المستشفى כי שמתאשפז, או מתארח בו הוא נראה או נצפה.

      גם בחורה שנראית טוב בערבית מכונה בשם "שאפה", ובלשון עמך "חתיכה" כלומר טובת רואי שטוב לראות אותה, ובחור שנראה טוב נקרא בשם "שפיף" ובבית הספר התיכון שבו למדנו היו אומרים על עלם נאה שהוא "שפיפון", או "תן לשוף את השפיפון".

      ונחתום בברכת יעקב לבנו דן שהיא כוללת את כל האלמנטים המדוברים ברשימה זו ובתגובותיה, "יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח". יש נחש, ויש שפיפון ויש אורח, שהוא אושפיזין.

      חג סוכות שמח

      מחק
  9. המילה "חרוץ" מציינת זהב או סוג של זהב: "טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז, וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר"; (משלי טז 16)
    בייונית - χρυσός - חרוסוס

    "חרצית" - כריזנטמה - גם היא מאותו מקור

    מי "העתיק" ממי? פעם שמעתי שהעברית מהיוונית, אך אינני יודע מה ההסבר לכך

    השבמחק
  10. שנה טובה,

    אורי צבי גרינברג נולד בבילקמין שבגליציה,‏ אז בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, למשפחה חסידית. מצד אמו, היה צאצא של האדמו"ר רבי אורי מסטרליסק ("השרף"), ונקרא על שמו.
    גרינברג הזכיר את רבי אורי מסטרליסק באחדים משיריו ("חידוש המולד", "בזכות שלושה אבות").
    דמותו של רבי אורי מסטרליסק שימשה את ש"י עגנון בציור דמותו של רבי אוריאל בסיפור "הנדח".

    חג סוכות שמח

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.