יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

סיבוב בגואה


כתב וצילם איתמר לֵוִיתַן

גואה היא מדינה קטנה בהודו שהשתחחררה מכיבוש פורטוגל רק בשנות השישים; בשבוע שעבר חגגה מדינה זו את 'יום השחרור', ואני עם בני משפחתי היינו שם. עשינו סיבוב בעריה ובחופיה והנה כמה תמונות עם 'קשר יהודי' (או ישראלי) להנאת קוראי הבלוג.

קודם כל, שמחנו לגלות שלמפלגת הבית היהודי יש סניף פעיל בגואה. 


בחנוכה הייתה שם 'סעודת פלאפל'...


ולא להתבלבל עם 'פינת הפלאפל', שזה משהו אחר לגמרי.


האמת היא שהבית היהודי הוקם על ידי חסידי רבי נחמן מברסלב. המילים 'האש שלי' רומזות לאמרה המיוחסת לרבי, שטען כי האש שלו תיקוד עד ביאת המשיח...


כשמתקרבים מגלים כי הבית נטוש והחבר'ה מברסלב 'אברו' למקום חדש...


עד שרבי נחמן והמשיח יגיעו אפשר ליהנות מפטריות איטלקיות, בחנות של ראול.


אן בסתם בקלאווה מתוקה, חמה וטעימה.


סמל צלב הקרס (Swastika), שמעורר בנו זעם ופלצות, הוא לגיטימי לחלוטין בגואה. כאן הוא משמש לסימון חוט קשירה באיכות מובחרת (סוג של 'גזע עליון'?), אבל גם – תתפלאו – סמל של שלום ואחווה המצויר על חזיתות בתים.


לצד צלב הקרס יש בגואה גם הרבה מגיני-דוד. למשל, בחזית בנק קָרְנָטָקָה.


ולסיום, תוספת קטנה למדור פרנסות של (י)הודים משיחיים ו/ או נוצרים.



יום שישי, 29 בדצמבר 2017

אֶרֶץ הַלָמָּה: ביקור בעיירה Why

To Rick Blumberg and Nedda Shafir for their generous hospitality

נדה שפיר, שרון אסף, ריק בלומברג ואנוכי (פורטו פיאנסקו, אוקטובר 2017)

ארבעת החודשים ששהינו בניו-יורק מסתיימים ביום ראשון הקרוב. חוזרים הביתה לירושלים ולשיגרה המבורכת, וכבר הגיעה השעה להעלות זיכרונות, להקרין שקופיות ולשתף בחוויות.

הנה סיפור קטן.

מי שחשב ש'אֶרֶץ הַלָמָּה' שייכת רק לסיפור המחורז הקלאסי של אברהם שלונסקי אני וטלי, או ספר מארץ הלמה (ספריית הפועלים, 1957), טעה לגמרי. יש ויש מקום כזה, שנקרא 'למה', ואת סודו פיצחתי רק אחרי שביקרתי בו. ומעשה שהיה כך היה, ואליו נגיע בהמשך.


א. בדרך מאריזונה למקסיקו

בראשית חודש אוקטובר, בשל נסיבות משפחתיות משמחות (אירוסי בתנו אבישג לבחיר לבה אהרן), מצאנו את עצמנו טסים ממזרח למערב, ממדינת ניו-יורק למדינת ניו-מקסיקו, שם גרים בני משפחתו של החתן דנן. קודם שהגענו לאלבקרקי, העיר הגדולה במדינה (הזכורה לטוב מסדרת המופת 'שובר שורות'), נחתנו בפיניקס בירת מדינת אריזונה, שם אירחו אותנו לכמה ימים, ובנדיבות יוצאת מן הכלל, קרוב משפחתי ריק בלומברג ובת-זוגו נֶדָה שפיר.

אני והרבנית בתצפית על פיניקס

מביתם שבפיניקס נסענו למחרת אל דירת הנופש שהם מחזיקים בפוארטו פינאסקו (Puerto Peñasco), על חוף ים קוֹרְטֶז שבמקסיקו (אני מודה שעד אז לא שמעתי על הים הזה), ושם אכילה, שתייה ולינה כיד המלך.

קשים הם חיי הגלות!

צילומים: דוד אסף וריק בלומברג (לחיצה כפולה על התמונות תגדיל אותן)

אבל נחזור לנסיעה מפיניקס למקסיקו.

הדרך דרומה, אל הגבול בין אריזונה לבין מקסיקו, עוברת בתוך מדבר צחיח, פשוטו כמשמעו. הנוף מזכיר את כביש הערבה בואכה אילת: כביש מתפתל ואין סופי, מישורים פתוחים והרים כהים שנישאים באופק הקרוב והרחוק. נוף מושלם לסרטי מערבונים.


הכביש עצמו מצוין, אף שהתנועה בו דלילה מאוד. לאורך הדרך נפגשים בשולי שמורות אינדיאניות, ביישובים מעטים וקטנים ובעיירות שננטשו. והעיקר, יערות עצומים של עמודי קקטוסים זקורים – אין דבר יותר פאלי מזה! – מכל המינים והצבעים. גן עדן לחובבי הצמחים המוזרים האלה.

בעיירה עם השם המדליק 'גילה בֶּנְד' גרים 1,917 אנשים וחמישה סרטנים זקנים (סוג של הומור שמקובל כנראה רק באריזונה).
כמה חבל ש'גילה' היא לא נערה ישראלית אלא שם של נהר סמוך.


קשה לחשוב על מקום נידח יותר. לאחר כשלוש שעות נסיעה מגיעים לגבול בין המדינות. בדרך החוצה, מאריזונה למקסיקו, אף אחד לא בודק: צאו מכאן וסעו לשלום... לעומת זאת, בדרך חזרה, כשנכנסים לארה"ב, שומרי הגבול האמריקנים בודקים שבע בדיקות לבל יחדור ולוּ מקסיקני בלתי מורשה אחד לתוך הארץ המובטחת.

אגב, ככל שמתקרבים לגבול אפשר לראות בבירור את החומה הפיזית שקיימת מזה שנים רבות בין ארה"ב למקסיקו. החומה שדונאלד טראמפ הבטיח לבנות – וכמובן לא עשה (ולא יעשה) מאומה – כבר קיימת ממילא בחלקים גדולים של הגבול.

אם תאמצו את העין תוכלו לראות את חומת ההפרדה על צלע ההר שבמרכז התמונה

ב. למה, למה למה עזבתיני?

אבל עוד קודם לכן, כחמישים ק"מ לפני מעבר הגבול למקסיקו, הגענו אל העיירה הנידחת והכמעט ריקה ששמה Why.


השם האקזיסטנציאלי הזה – שמשום מה הזכיר לי דווקא את הנובלה לאן? של מרדכי זאב פאיירברג – הפתיע אותי. דווקא כאן, בחור הזה, מוצא האדם מקום וזמן לתהות על שורשי קיומו?

ביקשתי מריק לעצור ויצאתי מן המכונית הממוזגת אל החום הלוהט שבחוץ, כדי לצלם את מה שאפשר לצלם במקום המתריס הזה.

לא היה הרבה מה לצלם. רק פונדק דרכים שנקרא בשם המדליק והמצחיק Why Not (למה לא?), שצילמתי אותו מבחוץ ומבפנים, ובתוכו כמה עוברי אורח שעצרו כדי למלא את קיבתם או לרוקנה.







כיוון שתושבי Why – ככל שבאמת יש תושבים שם – לא היו זמינים לשיחה ידידותית, וגם זמננו לא היה בידינו, חזרתי לאוטו והמשכנו למחוז חפצנו לחיים ולשלום, מרחק שעת נסיעה נוספת.

אבל השאלה לא הרפתה ממני: למה, לעזאזל, בחרו מייסדיו של המקום שכוח-האל הזה לקרוא לו בשם 'למה'?

מחאה (נגד מה)? הרהור קיומי (על מה)? בדיחה (על חשבון מי)?

על שפת ים קוֹרְטֶז הכחול והרוגע, ובאדיבות ויקיפדיה, מצאתי תשובה לשאלותיי בערך Why, Arizona (שלתדהמתי תורגם לעוד עשר שפות, כולל פולנית, קרואטית וקוריאנית).

ובכן, מקור השם נובע מכך שבמקום זה נפגשו שני כבישים מהירים ויצרו צורת Y. החוק באריזונה דרש – כך מספרות האגדות – ששמו של כל יישוב יהיה בן שלוש אותיות לפחות, וכך הומרה האות למילה. ובכן, לא 'למה', אלא סתם Y... איזו אכזבה! אגב, בשנת 2010 נספרו שם 167 אנשים. לדעתי כולם היו בסיאסטה כשביקרתי שם, חוץ משתי המוכרות בפונדק.

בזכות המחקר הקטן שעשיתי הגעתי גם לספר הביזארי הזה, שהגיע אליי באמצעות 'אמזון' בתמורה לשלושה דולר, טבין ותקילין.


הספר מוקדש לסקירת מאתיים ואחד מקומות עם שמות מוזרים ומגניבים ברחבי העולם: החל ב-Boring (משעמם) שבאורגון או Bird-in-Hand (ציפור ביד) שבפנסילבניה, עבוֹר ב-Great Snoring (נחירה גדולה) שבאנגליה ו-Hot Coffee (קפה חם) במיסיסיפי, וכלה ב-Lost (אבוד) שבסקוטלנד ו-Ugley (נשמע כמו מכוער) שבאנגליה. ואלה עוד השמות ה'צמחוניים', בהשוואה ל-Fucking שבאוסטריה, Whorehouse Meadow שבאורגון, Lake Titicaka בפרו, Pee Pee שבאוהיו או Fukuymama שביפן.

זהו ספר מצחיק ואינפנטילי כאחד (קוונטין פארקר, שמו של המחבר, הוא שם עט, ואפשר גם להבין למה). לכל מקום כזה מוקדש עמוד עם מידע מצומצם ושפע של בדיחות ילדותיות.

הנה מה שכתוב שם על Why:


אז תשובה לשאלה הגדולה 'למה' כנראה שלא נקבל באריזונה, וניאלץ להסתפק בתשובה הישראלית הקלאסית – ככה...


יום רביעי, 27 בדצמבר 2017

חלוצים, חולמים ולוחמים: מבצע נחשון, ללא ברק, זיעת לבם

א. מבצע נחשון על שום מה?

לוחמים בגזרת הקסטל, דבר, 23 באפריל 1948

אני מודה ומתוודה שפרט זה לא היה ידוע לי. הייתי בטוח ש'מבצע נחשון', לפריצת הדרך לירושלים (אפריל 1948), נקרא כך על שם נחשון בן עמינדב, הראשון לקפוץ לים סוף, ששמו הפך מזוהה עם מעשה אמיץ, חלוצי וראשוני ('נחשוני').

והנה, מתברר שהייתה עוד סיבה לקרוא למבצע בשם זה. 'נחשון' היה כינויו המחתרתי של נחום שושני, שנפל בקרבות מלחמת העצמאות באזור הקסטל, ב-1 באפריל 1948. מבצע נחשון החל בליל 6-5 באפריל, ארבעה ימים לאחר נפילתו.

בבית הולדתו וגידולו, בכפר סבא, ברחוב שנקרא כמובן 'נחשון', מצא שמואל גביש את השלט הזה:

צילום: שמואל גביש
 Neshama Memorials Network

בשנת 2013 הופיע בהוצאת 'אריאל' הספר נחום שושני – 'נחשון': משלו ועליו, בעריכת אחותו, שושנה פרמינגר-שושני, ובו הובאו מכתבים ורשימות של צעיר מוכשר ויפה תואר שנפל בטרם עת.


ב. 'הוא היה אדם פשוט' 

'הוא היה אדם פשוט', כתב אלכסנדר פן בפואמה ידועה שלו 'נֶגֶד!', שנדפסה לראשונה בשנת 1935.
הוּא הָיָה אָדָם פָּשׁוּט  רְבָבוֹת יֶשְׁנָם כָּמוֹהוּ:   
רְחַב-הַגֶּרֶם, אִישׁ-עָמָל,
יָד גַּסָּה וּמְיֻבֶּלֶת,   
לֵב אָדֹם וּנְשָׁמָה.
ואכן, היו אנשים כאלה. אחד מהם, בנימין גולדנברג (1959-1866), מראשוני האיכרים בראשון לציון, קבור בקיבוץ בית אלפא. המצבה שהקימו ילדיו אחריו מכמירת לב בפשטותה שעל גבול הפיוט:
חייו עברו ללא ברק וללא הדר 
רק הלמות פטישים ונקישת טוריה 
ליווהו כל הימים

צילום: אבנר הולצמן

בנימין גולדנברג (אלבום המשפחות)
מי היה בנימין גולדנברג?

באתר הזיכרון של חברי בית אלפא שמו אינו מופיע, כנראה מפני שלא היה חבר בקיבוץ אלא חי שם בזקנתו לאחר שהתאלמן. הוא הובא לקבורה באדמת הקיבוץ על ידי בנו, משה (מוסה) גולדנברג (1972-1897), יליד ראשון לציון ואיש הקק"ל, שהיה בין מקימי בית אלפא.

על פי אתר 'אלבום המשפחות' של 'עדת ראשון לציון', בנימין נולד בשנת 1866 ביאסי שברומניה והובא לארץ כבן שנתיים על ידי הוריו. ילדותו עברה בירושלים, בקרב בני היישוב הישן, אך הוא מרד בחינוכו ובשנת 1896, לאחר נישואיו, עבר לראשון לציון ושם חי כאיכר וכפועל.

ג. זיעת לבם

יש וכותבי שלטי הנצחה נותנים דרור לדמיונם וזרם המליצות השופע עשוי להוליכם שולל ולגרום להם ליצור בריות לשוניות חדשות.

הנה מה שנכתב על שלט הזיכרון בגן הראשונים ברמת השרון, שמוקדש לחלוצי המושבה.

צילום: אורנה סער

  'בזיעת לבם ודמם'? ממתי הלב והדם מזיעים? מן הסתם רצו לכתוב 'זיעת אפם ודם ליבם' וזה מה שיצא בסוף...

יום שני, 25 בדצמבר 2017

חדש על המדף: מייחמים, גאטקס חסידי, חרייונז

א. מייחמים

החורף הגיע ובאתר השופינג והקופונים 'בא לי גם' (Baligam ששמו איכשהו מזכיר לי את סמטת באלי המפורסמת באור יהודה, שנקראה על שם המאהבת של ראש העיר  יש מכירה מיוחדת של מייחמים!

ובכן, מי שחושק בחשק (או כפי שהגששים אמרו פעם 'חֶשְׁקוֹמִיצִין'), יכול עכשיו לרכוש מייחם פרטי. המחיר ביחס לתמורה, לגמרי סביר.




ב. ארון הבגדים היהודי: הגאטקס החסידי

ושוב מעסיק אותנו החורף הקר. בגיליון נובמבר של העיתון החרדי החשוב The Monsey View התפרסמה מודעה המשבחת מוצר חדש: גאטקס מיוחדים לחסידים...


'לבשתי ונושעתי' קוראת הדמות המצויירת שבמודעה, שחובשת שטריימל שמזכיר יותר צילינדר. ממה בדיוק נושעת? כמה גרוע היה ריח הגוף שלך קודם?

כשמגדילים את התמונה אפשר לראות שעל חבילת התחתונים כתוב בפירוש: Hasidic Gatkes (גאטקס חסידי), ונשאלת השאלה: מה בעצם 'חסידי' בגאטקס?


האם יכול להיות שאיזה שהוא רבי בירך על הגאטקס הללו, וכל הלובש אותם יזכה לבני, חיי ומזוני? ואולי, כמו אצל המורמונים (להבדיל אלף אלפי הבדלות, כמובן), יש לחסידים גאטקס מיוחדים שלא מאפשרים להם, אתם כבר יודעים מה...

ג. חרייונז

מוצר חדש במקרר הסלטים של חנות לאוכל יהודי במרכז 'צמרת' שבבני ברק: חרייונז. הבה נסכים שזה לא השם הכי מוצלח שאפשר לבחור לאוכל, ושהוא לא ממש מעורר תיאבון.

צילום: גונן זיק

אבל אל בהלה, לא מדובר בהֶלְחֵם של חרא ומיונז, אלא של חְרֶיין (חזרת) ומיונז... אומרים לי שיהודים באמריקה עפים על הסלט הזה.


יום שישי, 22 בדצמבר 2017

'גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר': מה באמת כתב ז'בוטינסקי בשיר בית"ר?

כרזת בחירות לכנסת השלישית (1955) ובה ציטוט משירו של ז'בוטינסקי 'שיר אל על'

מאת יהודה בְּלֶכֶר


א. משהו על 'שיר בית"ר' והולדתו

כתשעים שנה מלאו לתנועת בית"ר ארץ ישראל (מועד הכרזה רשמי: 24 באפריל 1927), וזו הזדמנות נאותה לשוב אל המנונה של התנועה ולדון בכמה מצפונותיו.


באביב 1932 כתב זאב ז'בוטינסקי בפריז את 'שיר בית"ר', שיהפוך בסתיו 1938 להמנון הרשמי של התנועה שבה ראה ז'בוטינסקי את מפעלו החשוב ביותר. תלי-תלים של מילים נכתבו על המילים הנשגבות שבשיר הקצר הזה, שכמה מהן הפכו להיות מטבעות לשון המוכרות לכל, גם לאלה שלא היו מאוהדיה של התנועה: 'בדם וביזע יוקם לנו גזע', 'בעוז והדר', 'למות או לכבוש את ההר', וכמובן 'שקט הוא רפש'. מילים מרטיטות ומלהיבות.

הנה ותיקי בית"ר שרים את ההמנון במלוא אונם, בערב שהוקדש לשירי המחתרות במלאת שישים שנה להקמת אצ"ל (1991). הם מצטרפים לשירתם של ה'בנימינים', חבורת זמר מבנימינה (מעוז רוויזיונסיטי מפורסם), ובקהל העומדים דום אפשר לזהות את דב שילנסקי, יעקב מרידור, יצחק שמיר ואריק שרון (שניכר בעליל כי הוא לא ממש שולט במילים).


בארכיון מכון ז'בוטינסקי שמור פתק ובו מספר ע.ז., הוא עֵרי ז'בוטינסקי, כיצד חיבר אביו את השיר:
בקפה 'אַקרוֹפּוֹל' שליד שער אוֹרליאַן בפאריז שיחקתי נרדשיר [שחמט] עם חבר. הדבר היה בערב אביב 1932. פתאום נכנס לשם אבי, הפסיק את משחקנו והודיע, שכעת אנו נכתוב שיר. המדובר – הוא אמר – על המנון בשביל בית"ר. החרוז העיקרי צריך להיות '_ר, _ר, _ר', והוא כתב על הנייר: ביתר, הדר, סקַנדַר. שאלנו, מה פירוש המלה 'סקַנדַר', והוא השיב, כי זה בא מקום 'סקנדל', ואחר כך יחליף את המלה הזאת באחרת. ואז ניגש לבית הראשון וכתב:  
בית"ר –  
מגב רקבון ועפר 
בדם וזֶ'לֶזוֹ*
יוקם לנו גזע.
אחרי זאת הודה לנו על 'עזרתנו' – והלך. 
* ברוסית: железо – ברזל.
באדיבות מכון ז'בוטינסקי

ב. גָּאוֹן או גְּאֵיוֹן?

לא נעסוק כאן בשיר עצמו, בתכניו או בדרכי התקבלותו, בשעתו ולדורות, אלא  נתמקד במילה אחת שבו: 'גָּאוֹן'. פעמיים מופיעה המילה בנוסח המושר: בבית הראשון, במשפט הידוע 'גאון ונדיב ואכזר'; ובבית השני, במשפט 'עטרת גאון ותגר'. עוד טרם הצבענו על הבעייה הדקדוקית של שימוש נכון או שגוי בשם עצם ושם תואר, עלינו לתהות כיצד כותב מוכשר כז'בוטינסקי מצא לנכון להשתמש פעמיים באותה מילה בשיר כה קצר. האם איש מילים כמותו היה מתקשה למצוא מילה מרוממת רוח אחרת ולא לשכפל את אותו 'גאון'?

ואכן מתברר כי ז'בוטינסקי כתב במקור 'גְּאֵיוֹן ונדיב ואכזר' – סדרה של שמות תואר לגזע שיוקם לנו. ה'גאון', כשם עצם, ישמור על בלעדיות בבית השני, בצירוף 'עֲטֶרֶת גָּאוֹן'.

הוכחה חד-משמעית לכך יש בכתב ידו של ז'בוטינסקי עצמו, שכתב את מילות השיר עבור איש בית"ר יוסף סְטוֹרְיֶר מבוקרשט, בעת ביקור שערך שם ז'בוטינסקי בשנת 1939.

באדיבות מכון ז'בוטינסקי

אפשר לראות בבירור שבשורה הרביעית של השיר נכתב 'גאיון', ולא 'גאון' כמקובל. אך מה פירושה של מילה זו?

על פי מילון אבן-שושן, מקורה הוא מִהמילה 'גֵּא' או 'גֵּאֶה', אבל ניתן לפרשה גם במובן של  גַּאַוְתָן, מִתְרַבְרֵב וְיָהִיר.


מעניין שבאותה העתקה שגה ז'בוטינסקי במילותיו שלו: הוא כתב בטעות 'בכתר דוד נֶעְתָּר', וצריך להיות כמובן 'נֶעֱטָר'. לרוויזיוניסטים הייתה כידוע מאז ומתמיד 'בעיה' עם האותיות ת' ו-ט' ('גזירות ת"ט'). כדי לקשור את ראשי התיבות בית"ר בשמו של יוסף טרומפלדור – דמות נערצת הן בתנועת העבודה שמשמאל, הן בקרב הרוויזיוניסטים שמימין – נאלצו אנשי בית"ר לאיית את שמו בצורה מלאכותית באות ת'  ברית יוסף תרומפלדור.

ג. ואולי בכלל 'גיאון'?

את הלחן לשיר בית"ר חיבר דב פרנקל סמוך מאוד למועד כתיבתו (על פרנקל עצמו נביא מעט דברים בהמשך). מנגינת המארש, הקליטה והפשוטה, נקלטה בארץ מיד ודיווחים בעיתונות הרוויזיוניסטית, למן ראשית 1933, מעידים על כך שההמנון הושר בהזדמנויות שונות סמוך לזמן חיבורו והלחנתו.

הנה למשל כמה דיווחים על שירת ההמנון בעיתון חזית העם:


י' גוריון, 'מפנקסי', חזית העם, 28 באפריל 1933, עמ' ג
'במשפט מפגיני הזעם הציוני', חזית העם, 26 בינואר 1934, עמ' א

חדי העין שבין הקוראים בוודאי שמו לב כי ה'גאון' אמנם איננו, אך במקומו מתנוסס לתפארה יצור לשוני חדש לגמרי: 'גיאון'. וכדי להוסיף בלבול על בלבול, אותו י' גוריון, בעל הטור 'מפנקסי', פרסם נוסח נוסף:


י' גוריון, 'מפנקסי', חזית העם, 29 בדצמבר 1933, עמ' ה

מהו 'גיאון'? ובכן, אין מילה כזו באוצר המילים העבריות. ומשום כך אין לנו אלא להניח כי חלה כאן טעות דפוס של שיכול אותיות: במקום 'גאיון' נכתב בטעות 'גיאון' (כפי שבמקום 'וביזע' נכתב 'ובזיע').

ד. עדות המלחין דב פרנקל

בשנת 1941, במלאת שנה למותו של ז'בוטינסקי, פרסם המלחין דב פרנקל את המכתב הבא: 


המשקיף, 8 באוגוסט 1941, עמ' ו

פרנקל קבל מרה על 'השיבוש המרגיז' וקבע בפסקנות כי ז'בוטינסקי כתב : 'ג א י וֹ ן' ולא 'גאון'. כתנא דמסייע הביא פרנקל את דברי פרופסור יוסף קלוזנר, שאמנם לא הכיר את המקור אך היה ער לשיבוש ולשגיאה ולכן השתמש במשפט 'גֵּאֶה ונדיב ואכזר'.


יוסף קלוזנר, 'פגישותי עם ז'בוטינסקי', המשקיף, 8 בנובמבר 1940, עמ' ג

קלוזנר גם הצליח לעקוף, בלי משים כנראה, את הבעייתיות שבמילה 'גְּאֵיוֹן' (החל מ'הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים' שבתהלים, קכג 4, וכלה במשמעויות הלא נעימות של גאוותן, רברבן או יהיר).

ה. דוד רזיאל: מופת של גאיון

עדויות נוספות לקיומו המקורי של ה'גאיון' יש בדברי פובליציסטים רוויזיוניסטים חשובים אחרים. כך למשל, במאמר שהוקדש לדוד רזיאל, במלאת שנה לנפילתו בעיראק (20 במאי 1941), כתב אייזיק רֶמְבָּה:


אייזיק רמבה, 'במחיצתו', המשקיף, 8 במאי 1942, עמ' ג

וביום הזיכרון החמישי לנפילתו של רזיאל כתב שמואל כץ, גם הוא דמות מרכזית בתנועה (ולימים גם חבר הכנסת הראשונה). במאמרו של כץ יש אפילו חידוש מעניין לפיו 'גאיון' פירושו הכרה עצמית בקץ הגולה והגלותיות.

שמואל כץ, 'השלב האחרון במלחמתו', המשקיף, 26 ביולי 1946, עמ' ה

ועוד עדות הקשורה בדוד רזיאל מאותה שנה:



ולבסוף, במאמר הספד לתנחום רבינוביץ, בית"רי שהתנדב לבריגדה ובשורותיה נפל, השתמש הכותב בשורה המקורית כפי שנכתבה בשיר ולא בשיבוש שכבר השתרש אז בבית"ר ובשלוחותיה.

י' נאמן, 'גאיון, נדיב ואכזר', המשקיף, 3 באפריל 1945, עמ' ב

באדיבות מכון ז'בוטינסקי
ו. משהו על דב פרנקל

מלחין שיר בית"ר, דב פרנקל, נולד בקובנה בשנת 1904 ועלה לארץ ישראל בשנת 1925. הוא היה מראשוני הבית"רים בארץ ומילא תפקיד חשוב בעיצוב תשתיות הארגון וההווי התנועתי. 
הוא היה עיתונאי ומשורר, וגם חיבר כמה שירי זמר בהם שיר 'שומרייה' (1935), שהתנחל גם בלבבותיהם של אנשי 'השומר הצעיר'. לשירי הזמר שלו 'שידך' פרנקל לחנים זרים, אך גם הלחין בעצמו וגם מסר להלחנה בידי אחרים. 'שיר בית"ר' הוא כנראה היחיד לו חיבר פרנקל רק את הלחן. ידידי גרשון סתו, חוקר תולדות בית"ר ותנועת ז'בוטינסקי, סיפר לי שבשנת 1932 ביקר פרנקל בפריז, פגש שם בז'בוטינסקי וקיבל ממנו את מילות השיר להלחנה. בראשית שנות החמישים הוא עיברת את שם משפחתו לרוֹנְאֵל. 

פרנקל חי בצניעות. הוא נפטר בשנת 1972 ונטמן בבית העלמין בחולון. על מצבתו לא צוין כי הוא מלחין השיר או שהיה מראשוני הבית"רים בארץ. גרשון סתו סיפר לי שבלווייתו לא הושר ההמנון שהלחין. על שמו נקרא רחוב בבאר שבע: רחוב דב רונאל.


BillionGraves

ז. מה חשב ז'בוטינסקי על השיבוש שהשתרש?

האם השלים ז'בוטינסקי עם השיבוש שנפוץ כבר בימיו? אין תעוד מפורש על כך, אך הדעת נותנת שהוא ויתר ולא נאבק. באביב 1940, כשפלשו הגרמנים לארצות השפלה בדרכם לכיבוש צרפת, נמלט ז'בוטינסקי מפריז והגיע לניו-יורק. במאי 1940, ערכו לכבודו כ-1,500 בית"רים קבלת פנים ומסדר חגיגי במלון 'קפיטול' שבו התאכסן. ז'בוטינסקי נאם בפניהם את אחד מנאומיו האחרונים, שכן הוא מת במפתיע שבועות ספורים לאחר מכן. 

כך דיווח עיתון המשקיף על הנאום:


'ז'בוטינסקי במסדר בית"ר בניו-יורק', המשקיף, 24 במאי 1940

לכאורה עולה מכאן כי ז'בוטינסקי עצמו ציטט את שירו במילה 'גאון', אך יש לזכור כי לא רק שהנאום עצמו נישא ככל הנראה באנגלית והנוסח העברי הוא של העיתונאי, אלא שגם שורה אחרת הובאה בצורה שגויה: 'יָקוּם לָנוּ גֶּזַע', במקום 'יוּקַם'

בהמשך טען ז'בוטינסקי: 'אנו רוצים ליצור מנטאליות יהודית חדשה ... גזע  פ ס י כ ו ל ו ג י חדש של יהודים, גזע שאפיו יהיה  ג א ו ן ... הגאון האציל זהו הבסיס של כל הצפוּן ברעיון בית"ר'. לאיזה גאון התכוון בדיוק? לזה השגוי מהבית הראשון או לזה בעל העטרת מן הבית השני? סתם ולא פרש.

ח. על חי"ת שחטאנו

ההתעללויות הלשוניות בשיר לא פסקו. בספטמבר 1938 נערך בוורשה הכינוס השלישי של תנועת בית"ר העולמית. בכינוס זה הוחלט רשמית על המנון בית"ר. ברישום של החלטות הכינוס, ההמנון אינו מופיע בשמו הרשמי ('שיר בית"ר'), אלא בתואר 'שירו של ראש-בית"ר' ובמילים הראשונות שלו. והנה, שומו שמים, שוב כשל הבחור הזעצער: הָרִקָּבוֹן נעלם, ובמקומו נדפס בטעות 'רַגְבוֹן'...

דין וחשבון: הכנוס העולמי השלישי לבית"ר, בוקרשט 1940, עמ' 107

חמישים שנים אחר כך פירסמה הפלמ"חניקית לשעבר נתיבה בן-יהודה את ספרה אוטוביוגרפיה בשיר וזמר (כתר, תש"ן) ובו כתבה במדור 'שירים מהמחתרות', כי בפנקס השירים שלה רשום: 'ביתר! מִדָּם ריקבון ועפר', ושם המלחין: לא ידוע (עמ' 180)...

ולסיום פרפראה: עיון בשיר בית"ר מגלה עובדה מפתיעה: כל אותיות האלף-בית העברי כלולות בו להדר ולתפארת, לבד מאחת והיא האות ח'. האם צפה ז'בוטינסקי ברוח קדשו כי יורשיו וממשיכי דרכו, אנשי תנועת החרות, יהיו אלה שיגאלו את אומללותה של האות ח' וישתמשו בה כאות שבפתק הקלפי בבחירות לכנסת ישראל?

______________________________________

יהודה בְּלֶכֶר הוא מוזיקאי בעל עניין מיוחד בזמר העברי.