הוא היה אדם פשוט...

הפגנת אחד במאי בחיפה, ראשית שנות החמישים. הכרזה מוחה נגד מלחמת קוריאה, 1953-1950 (ארכיון משמר העמק)

היום אחד במאי. חג הפועלים הנשכח, שפעם, לפני כמה עשורים, היה נוכח כאן לטוב ולרע, ובימינו חלף ועבר כאילו לא היו הדברים מעולם. לזכרו של חג זה נעסוק ב'נֶגֶד!', הפואמה הפוליטית הידועה – אבוי, היום גם היא כבר נשכחה מלב – של אלכסנדר פֶּן (1972-1906), שמוּכרת יותר במילות הפתיחה שלה 'הוא היה אדם פשוט'.

פואמה ארוכה זו נדפסה לראשונה בעיתון הפועלים במפנה (גיליון 3, 26 ביולי 1935) והפכה למעין מניפסט מרכסיסטי ופציפיסטי, שהיה אהוד במיוחד בקרב כל מי שהסוציאליזם, השוויון ואחוות העמים – מה שקוראים היום 'צדק חברתי' – היו נר לרגליו. קטעים מתוכה נלמדו בעל-פה ודוקלמו בפעולות של תנועות הנוער החלוציות, בהפגנות, בשביתות ובטקסים פועליים, ובוודאי במצעדי אחד במאי.

ואכן, שורות כמו 'הוּא הָיָה אָדָם פָּשׁוּט – רְבָבוֹת יֶשְׁנָם כָּמוֹהוּ: / רְחַב-הַגֶּרֶם, אִישׁ-עָמָל, / יָד גַּסָּה וּמְיֻבֶּלֶת, / לֵב אָדֹם וּנְשָׁמָה'; או: 'וַיֵּצֵא לִקְרַאת הַלֶּחֶם / בְּגַלֵּי עָנְיוֹ לָשׁוּט. / הוּא הָיָה אָדָם פָּשׁוּט'; וכמובן: 'וְהַכּוּ בַּגַּרְדֹּם / בְּתוֹתָח אָדֹם. / קַצְּצוּ אֶת הַיָּד, / אֲשֶר לִגְרוֹנְכֶם חוֹנֶקֶת, / וְהִלָּחֲמוּ / בְּעַד / הַנֶּגֶד!', התנגנו בלבבות והרטיטום.

על 'נגד!' כתבה חגית הלפרין (צֶבַע החיים: חייו ויצירתו של אלכסנדר פן, הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ' 119-116):

פואמה זו תיארה את קשיי חייו של פועל שעובד כל היום ליד המכונה, ואת התפתחות מודעותו החברתית. אולם בהמשכה היא הופכת לפואמה סוציאליסטית-פציפיסטית אנטי מלחמתית. הפועל הופך לחייל במלחמת העולם הראשונה, נעשה לנכה וחוזר עם החלטה נחושה לסרב להילחם בעתיד את מלחמות הקפיטליסטים. הוא קורא לחבריו הפועלים להילחם ולהקריב את חייהם אך ורק למען מלחמות הפועלים ולמען זכויותיהם ... פואמה סיפורית זו נגעה ללבו של קהל הפועלים וזכתה לפרסום נרחב בכל רחבי הארץ. פן קרא אותה שוב ושוב, והיא הייתה כלולה ברפרטואר של קריינים נוספים. את 'נגד' המשיכו לדקלם גם במשך שנות הארבעים והחמישים. 

פן, ממשיכה הלפרין וכותבת, יצא בשירו נגד הפציפיזם של שלונסקי ואלתרמן ('אל תתנו להם רובים') והציג פציפיזם מסוג אחר: 'מלחמתו הצודקת של מעמד הפועלים בבורגנות, המנסה לגייס את הפועל למלחמותיה היא'.

הפועל ב'נגד' מזכיר יותר פועל אירופאי באחת מערי החרושת שבאירופה, מאשר פועל ארץ ישראלי במציאות של שנות השלושים. אולם לנוער הארץ ישראלי לא הפריע הדבר. הפואמה זכתה, כאמור, לפופולריות רבה בקרב הצעירים, חברי תנועות הנוער. הם אימצו את הפואמה בחום והזדהו עם תוכנה. ממרחק השנים [1975], ביקר המשורר חיים גורי בחומרה את הדעות המובעות בפואמה. הוא סבר כי פן, שכתב את הפואמה בין שתי מלחמות העולם, לא היטיב לראות את הנולד, ודיבר על 'מלחמה במלחמה', כשכוונתו הייתה למלחמה בקפיטליסטים, במקום לדבר על מלחמה בנאצים ובפשיסטים, שהתחזקו באותן שנים. לדעתו שירים מסוג זה של פן 'היו חלק מהלך-רוח אשר שיתק, למעשה, את הדמוקרטיות המערביות מול גרמניה המזדיינת, מול האימה הנאצית'. על כן לדעתו 'האדם הפשוט' מ'נגד' של פן, מתגלה לאחר שנים כ'טעות נוראה'. 'ספק רומנטיקה מהפכנית ספק שיבוש היסטורי'.

איור: גרשון קניספל

בעיה נוספת התגלתה בשיר. עם כל יפיו ועוצמתו הוא היה ארוך מאוד, וכך הכירו רוב האנשים רק את שני הבתים הראשונים... (בסוף הרשימה תובא היצירה בשלמותה).

שלמה דרורי (דויטשר), איש להקת 'מעין זה' של מתנדבי הבריגדה והמלחין והמבצע הראשון של השיר האלמותי 'את חכי לי ואחזור', חי באחרית ימיו בדיור מוגן בערד (הוא נפטר באוגוסט 2010). בסרטון מצחיק מאוד, שהוקלט בשנת 2009, דרורי בן ה-88, כבר בכסא גלגלים, משעשע את מאזיניו בסיפור על כנס פועלִי, שנערך באחד במאי בחיפה האדומה, ובו אמור היה קַרְיָן מ'המרכז האמנותי בעפולה' לקרוא את הפואמה. אבל הקריָן חלה, ובמקומו התנדבו כמה מן הנוכחים לקרוא בעצמם את השיר. דרורי מחקה את הקריאה בסגנון עדוֹת שונות (רוסי, צרפתי, הונגרי, יקה, גליצאי)...

צחוק צחוק, אבל בעידן שבו האמינו במילים, לשיר הייתה השפעה רבה, ומטבע הדברים בעיקר על אלה שזוהו עם החוגים הקומוניסטיים, שהתייחסו לשירי פן כאל כתבי קודש.

כך סיפר חבר הכנסת והשר לשעבר יאיר צבן (מר"צ) על פגישותיו הראשונות עם פן ועם 'נגד':

מה היה פן לבני דורי? אתחיל באישי.  

עם פן נפגשתי לראשונה עוד לפני שחגגתי את חגיגת הבר-מצווה שלי. כלומר, לא שפגשתיו אז פנים אל פנים, אבל, כן, נפגשתי. 'ילד טוב ירושלים' מתארח בבית הדודים בקיבוץ עין שמר, והדוד, ראוי שאזכיר את שמו, ניומקה זיטלר, לימים בן-אשר, הוא אמן, איש התיאטרון, מביים, משחק ובעיקר מדקלם, כלומר – קורא שירים, בכשרון רב, יש לומר. ומבין השירים שקרא הציתה את דמיוני הפואמה 'נגד!', הנפתחת, כזכור, בשורה הידועה:  'הוא היה אדם פשוט'.  

אין צורך לומר: השיר הזה היה שונה מכל מה שהכרתי קודם לכן – הפתוס הסוציאלי, הסטקטו של תיאור עבודת המכונות בבית החרושת, ולבסוף – קריאת הקרב נגד המלחמה: 

חברים, הקשיבו בשקט! / אני, חייל ופועל אדום, / ממצה את כולי במלה אחת: נגד! / נגד הרצח הזה האיום. 

ואל כל אלה מתחילים להצטרף הסיפורים, ולא פחות מכך – האגדות, על דמותו הססגונית של אלכסנדר פן. וכך נשביתי בקסמו שנים רבות לפני שהכרתיו.  

עוד ביקור אחד או שניים בעין שמר ואני כבר יודע בעל-פה את 'נגד!'. וברגע שנתתי את הסכמתי לדקלם את 'נגד' במסיבה של שבט 'מצדה' של תנועת הצופים בירושלים, חשתי, כי במובן מסויים קשרתי את גורלי בפן ובמה שהוא ייצג אז.  

זה קרה דומני ב-1943 או 1944. תארו לכם אותי, נער דק גיזרה, כבן 14 או 15, 'ילד טוב ירושלים', עומד על הבמה, במסיבה של הצופים, בגמנסיה העברית בירושלים, ומדקלם: 'הוא היה אדם פשוט / רבבות ישנם כמוהו /  רחב הגרם, איש עמל / יד גסה ומיובלת / לב אדום ונשמה / אם זקנה, אשה פועלת / בת קטנטונת, בן פעוט / הוא היה אדם פשוט'. מה עושה שיר מהפכני של פן השמאלן באכסניה הכל-כך לא-שמאלית של צופי ירושלים?  

רק מי שחי את הימים ההם, ימי עיצומה של מלחמת העולם השנייה, יבין זאת. אלה היו ימים בהם היינו צמודים למהלכי המלחמה הגדולה, הזזנו סיכות-דגלים על המפות, ליד טוברוק ואל-עלמיין מכאן, וליד סטלינגרד ומוסקבה מכאן. אלה היו ימים בהם הדבקנו על לוחות הקיר שלנו את תמונותיהם של מונטגומרי, אייזנהאור ופטון, ולצדם את תמונותיהם של ז'וקוב, וורושילוב, בודיוני וטימושנקו. בפעולות התנועה – תנועת הצופים! – שרנו בשקיקה את שירי הצבא האדום.  

אלה הם ימים בהם המילה 'סוציאליזם' לא הייתה מגונה ואפילו לא נחשבה לארכאית. אלה ימים בהם גם נערים ונערות בגילנו ציפו בדריכות לעתיד וחלמו על שלום עולמי שייכון על חורבות הנאציזם, שאולי גם ירכך במקצת את כאב הפצע הנורא שפערה בעמנו המלחמה, ואולי-אולי יהיה בעולם החדש גם מקום למדינה משלנו.  

על רקע זה, הייתה פתיחות מסוימת בקרב הצופים הצעירים לקליטתו של פן ו'נגד' שלו כלגיטימיים, גם אם אפשר היה לחוש בהפתעה ספקנית, אולי גם מסתייגת קמעא, מהמסר המהפכני של השיר.   

זה היה המפגש הראשון שלי עם פן. מפגש וירטואלי, אבל רב-משמעות.  

והמפגש השני: איני זוכר אם היה זה ב-1945, שנת סיומה של המלחמה, או ב-1946, שנת המאבק בבריטים. כבן למשפחה שהייתה רחוקה ממעגלי השמאל לזרמיו, לא הייתי מורגל בחגיגות האחד במאי. אבל, כאשר קראתי על לוחות המודעות שפן עומד לקרוא משיריו, בעצרת האחד במאי, היה ברור לי שאני אהיה שם, יהא אשר יהא. והייתי. והוא, פן,  עמד שם, על הבמה, גבוה ונישא, זקוף, יפה-תואר, לבוש ברובשקה, בלוריתו מתנופפת ברוח וידיו מתנופפות ברוח, ברוחו הנלהבת. והוא קרא, איך לא, את 'נגד'. וזה היה מרטיט. לא אשכח את הסיום:  

פשוט למות? – שטות! / אך באין מוצא עוד, / הכניפו הצעד  / ועלו לגרדום / במצעד אדום. / קצצו את היד, / אשר את גרונכם חונקת, / והילחמו בעד הנגד!  

בימים ההם היה פן בעינינו משורר של שיר אחד כמעט. פן ו'נגד' – חד הם. רק בהמשך נחשפנו לשיריו האחרים. באותן שנים היה פן חבר ב'חוגים המארכסיסטים'. רק ב-1949, לאחר שנוסדה מק"י, הצטרף פן לשורותיה. 

(תודה ליאיר צבן על הסכמתו לפרסם קטע זה, מתוך דברים שנשא במועדון 'צוותא', 3 ביוני 2001).

והנה דוגמה נוספת, מאוד לא שגרתית, להשפעת השיר.

בשנת 2000 נפטר דוד (סשה) חנין, פעיל קומוניסטי ותיק וממנהיגי מק"י ואחר כך חד"ש. על קברו, מתחת לסמל המגל והפטיש של ברית המועצות, שבצדקת דרכה האמין המנוח כל חייו, נחקקו המילים 'הוא היה אדם פשוט...' בתשובה לשאלתי, אם הרעיון לחקוק מילים אלה על המצבה נכתב בצוואתו של דוד חנין או שמא הייתה זה החלטה של שאיריו, כתב לי בנו, חבר הכנסת ד"ר דב חנין (חד"ש):

אכן, על מצבתו אבא ביקש שנכתוב מילותיו של פן מ'נגד' – 'הוא היה אדם פשוט'. אבא הלך לעולמו ב-9.5, יום הזכרון לחללי צה"ל – דקות לפני הצפירה. יום מותו הפגיש בין שני תאריכים סמליים בחייו – יום הניצחון על הפאשיזם וערב יום העצמאות עליה נלחם (ונפצע) באמונה שישראל תהיה מקום אחר וצודק. בפועל הוא היה מאד רחוק מלהיות אדם פשוט, כפי שתוכל ללמוד גם מהערך עליו בוויקיפדיה.

בני הזוג חנין נקברו בבית העלמין ירקון ליד פתח תקוה

ארבעת הבתים הראשונים של השיר זכו להלחנה על ידי הזמר איתי בלטר. הנה הוא בהקלטה מ-2011:

תודה לדן אלמגור ולגדעון טיקוצקי.

נספח: השיר המלא

הפואמה 'נגד!' נדפסה כאמור לראשונה בשנת 1935, ושוב, בשינויי נוסח, במהדורת שיריו של פן לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ: מבחר שירים (הוצאת 'מדע וחיים', תל אביב 1956, עמ' 300-284). מהדורה זו, שיצאה בחיי פן, לוותה בציורים ובתחריטים מרשימים, שצייר במיוחד גרשון קניספל (2018-1932). קניספל, שגר רוב ימיו בחיפה ובשנותיו האחרונות חי בברזיל, זוהה עם תנועות השמאל והתמחה בעיקר בחיתוכי עץ ובתבליטי קיר.

בעלי התוספות

כפי שהעירה לי רעייתי שרון, הציור של גרשון קניספל שהובא לעיל ('הפורשים אליו ידים, ודוברים בשפת עינים'), מבוסס על צילום מפורסם משנת 1936 של הצלמת האמריקנית הידועה דורותיאה לאנג. הצילום נקרא Migrant Mother (אם נודדת).