ברוך הבא: והאנגלי אז בארץ...

אריח קרמיקה תוצרת בצלאל ברחוב יפו פינת רחוב שטראוס

כתב וצילם ברוך גיאן

לפני שישים וחמש שנה, בחצות הלילה שבין 14 ל-15 במאי 1948 הסתיימה תקופה בתולדות ארץ ישראל, שהחלה בשנת 1920 (ובפועל מסיום מלחמת העולם הראשונה בדצמבר 1917) – תקופת המנדט הבריטי. למחרת הוכרז על הקמתה של מדינת ישראל, ומני אז יש בינינו כאלה שמתגעגעים בגלוי וחולמים בסתר על חידושו של המנדט.

שנים רבות אני מחפש ומצלם את עקבותיה של התקופה הבריטית בירושלים. שיאיה המוחשיים של תקופה זו הם כמובן הבית המופלא המכונה 'ארמון הנציב', בית הקברות הצבאי הבריטי שבהר הצופים ומוזיאון רוקפלר, שראויים כל אחד לרשימה בפני עצמה.

הפעם אני מבקש להתרכז בפרטים הקטנים שהותירו האנגלים אחריהם ושרדו על חזיתות בתים, בפינות רחובות ובחצרות – שלטי רחובות, לוחות קרמיקה, סמלים, אנדרטות צנועות. 

בתקופת המנדט הייתה ירושלים בירת הארץ שכונתה 'פלשתינה – א"י'. אחרי מאות שנות שלטון מוסלמי חזרו העיר והארץ לידיים נוצריות-ארופיות. העיר שילשה את שטחה ואת מספר תושביה ובשנת 1948 מנתה כ-165 אלף תושבים. העיר העו'תמנית-ערבית נכנעה ב-9 בדצמבר 1917. ראש העיר ומשלחת מכובדים חיפשו חיילים אנגלים כדי להגיש להם את כתב הכניעה וליד הכפר שיך באדר פגשו שני טוראים בריטיים, טבחים, שחיפשו ביצים להכין חביתה ואיבדו את דרכם – זו הייתה הכניעה הראשונה; אחר כך פגשו שני סמלי סיור ורצו להגיש להם את כתב הכניעה, אך הללו סירבו לקבלו. היו עוד שני טקסי כניעה, עד שלבסוף נערך הטקס הרביעי והאחרון, בצהרי יום 11 בדצמבר 1917. טקס זה, שבמהלכו נכנס הגנרל אלנבי לעיר העתיקה ברגל דרך שער יפו, כבר היה מכובד הרבה יותר, כראוי לעיר הקודש.

דיוקנו של גנרל אלנבי. תמונה בלובי של בית המלון הסקוטי סנט אנדריוס

הכניעה הראשונה, לטבחים, הייתה על גבעה נידחת במערב ירושלים, במקום שלימים תוקם בו שכונת רוממה וגם תחנת האוטובוסים המרכזית של ירושלים. ב-1920 הקימו הבריטים אנדרטת זיכרון נאה וגבוהה (כשלושה מטרים), ועליה כתוב באנגלית: 'סמוך למקום זה נכנעה העיר הקדושה לדיביזייה הלונדונית ה-60, 9 בדצמבר 1917. הוקמה בידי חבריהם לנשק לכל אלה הקצינים, הסמלים והטוראים שנפלו בקרב על ירושלים'. 

האנדרטה לכבוד הדיוויזיה הבריטית השישים בכיכר אלנבי שבשכונת רוממה. שימו לב לחלק העליון של האנדרטה, שמזכיר את בניין הכנסת. 

רונלד סטורס (1955-1881), המושל הבריטי הראשון של ירושלים, שהתפרסם בעיקר בתקנה שחייבה בנייה באבן, יזם בשנת 1918 את הקמתה של 'האגודה למען ירושלים', שמטרתה הייתה לשמר את אופיה ההיסטורי המיוחד של העיר. באגודה היו מיוצגים כל הזרמים הדתיים והלאומיים שבעיר – ערבים, נוצרים ויהודים – ומי שניהל אותה בפועל היה האדריכל צ'רלס אשבי. האגודה פעלה בשיאה עד שנת 1922 וקבעה, בין השאר, את הסטנדרטים לשילוט שמות הרחובות.

שמות הרחובות נכתבו בשלוש שפות (אנגלית, ערבית, עברית, בסדר זה) על אריחי קרמיקה, שהוכנו בבית היוצר של סדנת דוד אוהנסיאן הארמני ועל ידי אמני בצלאל, ומספרי הבתים הוטבעו על לוחות מתכת. היום ניתן לראות, פה ושם, מקצת דוגמאות שעוד שרדו על קירות העיר.

רחוב הנביאים פינת רחוב שבטי ישראל (שלט משוחזר)

רחוב מר מרון בעיר העתיקה. למטה שלט מתכת אובאלי מתקופת המנדט ולמעלה אריח קרמיקה חדש.

ב-9 בדצמבר 1924 נחנך 'רחוב המלך ג'ורג' החמישי' בנוכחות כל נכבדי העיר. כתובת אבן נאה תלת-לשונית מתנוססת בתחילת הרחוב, בבית מספר 2, שבצומת קינג ג'ורג' (כך קוראים הירושלמים לרחוב זה עד היום) ורחוב יפו.

חנוכת הרחוב הייתה אירוע חשוב והנציב העליון הראשון הרברט סמואל התכבד בגזירת הסרט. מספרים שסמואל הנרגש כשל בפעולה פשוטה זו ולעזרתו נחלצה רעייתו, שהייתה מיומנת בתפירה, ובהינף מספריים אחד גזרה את הסרט לקול תשואות הקהל.

למרות ניסיונות חוזרים ונשנים, שמו של רחוב המלך ג'ורג' נותר על כנו ולא שונה. לעומתו, הרחוב הסמוך, שנקרא היום רחוב שטראוס, נקרא בעבר צ'נסלור, על שמו של הנציב העליון השלישי ג'ון צ'נסלור. צ'נסלור לא נחשב ידיד העם היהודי (בימיו התרחשו מאורעות תרפ"ט) ועל כן מיהרו פרנסי העיר לשנות את שם הרחוב. ובכל זאת, שני לוחות נותרו: אחד על הבניין של חנות הכלבו 'מעיין שטוּב' לשעבר (בצומת שטראוס ורחוב יפו) והשני ב'כיכר השבת'.

רחוב שטראוס פינת רחוב מאה שערים

רחוב שטראוס פינת רחוב יפו

לא כל הנציבים הבריטיים נמחה זכרם מעל פני העיר. קוראי עונ"ש בוודאי זוכרים רשימה קודמת שבה גילינו מחדש את הרהט של הנציב העליון הרביעי ארתור ווקופ, ליד תיאטרון החאן, עם כתובת ההנצחה שעליה. גם הנציב העליון השני, הרברט פלומר, זכה להנצחה בכיכר מיוחדת לא הרחק ממלון המלך דוד ומגן הפעמון.

כיכר פלומר נמצאת בצומת הרחובות המלך דוד – ז'בוטינסקי – קרן היסוד

גילוי של ממש הזדמן לי ברחוב שבטי ישראל, שחוצה את רחוב הנביאים. בתקופת המנדט נקרא הרחוב בשם סנט פאול (על שם השליח פאולוס, ממשיכו הבולט של ישוע, שהעניק את שמו לכנסייה אנגליקנית שהוקמה ברחוב בשנת 1873), אך שם זה נמחה כליל. לפני כמה חודשים זיהיתי את שולי לוח הקרמיקה המנדטורי מציצים מתחת לשלט המתכת שנשא את השם 'שבטי ישראל'. לימים לוח המתכת נפל ולוח הקרמיקה המקורי נתגלה במלוא הדרו. שרידים מהשילוט של 'רחוב פרינסס מרי' (היום רחוב שלומציון המלכה) עדיין לא מצאתי...

רחוב שבטי ישראל פינת רחוב הלני המלכה

גם מרחוב יוליאן (רחוב המלך דוד של היום) לא מצאתי שרידים מנדטוריים. הסתפקתי אפוא במרצפת אבן לא מוכרת שנמצאת בכניסה לבית מגורים בפינת הרחובות המלך דוד ואגרון. הכתובת התנ"כית-'הציונית' – כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו' (תהלים, קב 15) – נחקקה בשנת 1934:

שרידים מוחשיים יחידים שנותרו מ'בווינגרד' – כך נקרא המתחם המבוצר שהגן על מוסדות השלטון הבריטי במרכז העיר (אזור מגרש הרוסים של ימינו) – הם מחסומי הטנקים. חרוטי האבן הכבדים מבטון מזוין, שכונו 'שיני דרקון', מוטלים היום בשורה, כעדים אילמים, בשולי 'מוזיאון אסירי המחתרות', שהוקם במבנה ששימש כבית הסוהר המרכזי של הבריטים.

אם יש משהו שמזוהה עם סגנון החיים המנדטורי הרי אלה הם תאי הטלפון הציבורי האדומים ותיבות הדואר האדומות. מתאי הטלפון המנדטוריים לא נותר שריד והם נעלמו זמן רב לפני שהטלפונים הניידים הפכו לחלק מאיתנו. אבל תיבות דואר מנדטוריות עוד פזורות פה ושם בעירנו. כך למשל צמד תיבות דואר גדולות במיוחד, שניצבות בגאון בשכונת ימין משה. איש אינו מרוקן אותן, אך הן עדיין עומדות על המשמרת.



גם תיבות שהוצמדו לקירות ניתן למצוא. צילמתי אותן ברחוב קרן היסוד, בדרך שכם ובעיר העתיקה.

דרך שכם על קיר מתחם סנט ג'ורג'

קיר בניין הדואר המרכזי ברחוב יפו 23. בימים ההם הבולים נקראו 'תוי דואר'...

ב-14 במאי 1948, עם סיומו של המנדט, פינו האנגלים גם את ארמון הנציב. סמל האימפריה הבריטית שנקבע בקיר הארמון, ובו אריה, סוס וגם נבל, הועבר לקתדרלת סנט ג'ורג' שבדרך שכם ונמצא שם עד היום. על כך מעידה הכתובת שמתחת לסמל.



ולסיום, הצצה למוזיאון רוקפלר, שאליו, כאמור, עוד נשוב. על אחד הקירות שם מצאתי כרזה באנגלית משנת 1935 האוסרת לעשן במוזיאון...

מי שנורא מתגעגע לימי הבריטים מוזמן לעיין בספרו המרתק של האדריכל דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים: הבנייה בתקופת המנדט הבריטי (כתר, 1989). כן, היו דברים יפים אז – סדר, ניקיון, פייף אוקלוק טי, והרבה טעם טוב. ובכל זאת טוב יותר להיות עם חופשי בארצנו...