 |
| קבר רחל, 1900-1890 (מקור: רוטר) |
רשימות קודמות לכבוד שבועות
חג השבועות בפתח, וריח שְׂדוֹת השֶׁלֶף עולה גם באפם של אנשי עיר, שזוכרים שמדובר לא רק בחג מתן תורה אלא גם בחג הקציר. מגילת רות, שטבועה בחותמם של ימי קציר החיטים ואותה קוראים בשבועות, מתרחשת בבית לחם שבארץ יהודה, וזו הזדמנות לחזור לשירה של נעמי שמר 'בשדות בית לחם'.
השיר נכתב במקורו בשנת 1970 למחזמר 'אמנון ותמר', בבימויו של יואל זילברג, שהוצג בשנת 1971 בתיאטרון הילדים והנוער של ארנה פורת. בהצגה זו, שעיבד יעקב שבתאי על פי 'אהבת ציון', הרומן העברי הראשון, שחיבר אברהם מאפו (1853), נכללו שמונה שירים שכתבה נעמי שמר, ו'בשדות בית-לחם' היה אחד מהם. זה גם היה שיר הסולו הראשון שהקליט דודו טופז (ששיחק את תפקידו של 'אמנון'; לצדו שיחקו גם שמעון בר, יעקב בן-סירה, אלברט כהן ונוספים). לימים התפרסם השיר דווקא בביצועים אחרים, ואני תוהה אם ההקלטה של דודו טופז השתמרה ונמצאת בידי מישהו...
הנה, קודם כל, הביצוע הגברי היפה של 'הדודאים' (בני אמדורסקי וישראל גוריון):
וכאן, הביצוע הנשי היפה של שלישיית 'שוקולד, מנטה, מסטיק' (ירדנה ארזי, לאה לופטין ורותי הולצמן), שהוקלט בצוותא, 1976:
כשהוציאה נעמי שמר את 'הספר השני' (1975) היא כללה בו כמובן גם את השיר הזה, ובראשו נדפסה הקדשה בכתב ידה של שמר – 'לתמר ועמוס'.
מי הם תמר ועמוס שזכו ששיר מקסים זה יוקדש להם?
ובכן, אלה הם תמר ועמוס רודנר מתל אביב, לשעבר חברי קיבוץ גבעת ברנר, שמאז ועד היום עוסקים במוזיקה, בכתיבה ובעריכה, ולאחרונה מתרגמים להנאתם שירים מיידיש לעברית (ספרם זמר'ל, ראה אור בשנת 2012 בהוצאת הקיבוץ המאוחד).
על הסיבות להקדשה סיפר לי עמוס רודנר:
כשנסעתי עם נעמי, בין כריכיות ובתי דפוס בעבודה על 'הספר השני', התחלתי (כנודניק וזַמזַם כפייתי) לזמזֵם במכונית את השיר 'אהבה בת עשרים'.
נעמי שבאותה נסיעה ובאותה מכונית חשבה על ההקדשות לשירים, החליטה שהמזַמזֵם לוטש עין להקדשה לשירו של ז'אק ברל, ואמרה לי: 'את "אהבה בת עשרים" תרגמתי ביזמת יוסי בנאי ואני חייבת לו את ההקדשה. אתה הרי היית רועה צאן? – אז תיקחו את "בית לחם"!'.
ההקדשה הייתה 'לתמר ועמוס', כפי שאנו רגילים לרשום את שמותינו. והנה, באוסף שיריה 'סימני דרך' (כינרת, 2003) הפכה נעמי את הסדר וכתבה 'לעמוס ותמר רודנר'. באותה עת כבר אבדה נעמי את בריאותה ולא הספקנו לברר אתה מדוע עשתה כן. על דעתנו עלו שתי סיבות: הראשונה והמשוערת היא, שצרוף שמותנוּ הזכיר לה את 'אמנון ותמר', שם המחזמר לו נכתב השיר. השנייה והוודאית היא, כי היו בורים ועמי ארצות שסברו ש'תמר ועמוס', בלי שם המשפחה, אינם אלא תמר אבידר ועמוס אטינגר, שהיו פעם נשואים...
ממשיך עמוס ומספר על ההיכרות עם נעמי שמר:
בשנת 1969 הייתי רכז התרבות של קיבוץ גבעת ברנר. נעמי שמר – שהייתה אז בשיא התקבלותה – הוחרמה על ידי כל התנועות הקיבוציות. אך לא בשל הוויכוח על 'כיכר השוק ריקה', אלא בשל מחירי ההופעות שלה – 1,000 לירות! התנועות שלטו אז בשוק ההופעות ולא הסכימו לקנות הופעות שמחירן עלה על 550 לירות...
אלא שגבעת ברנר היה קיבוץ גדול ומבוסס, ואני ניסיתי לקיים את הכלל העממי: 'פעם בשבוע חביתה-של-עשירים, ולא כל יום ביצים-שבורות-בחינם-מתנובה-רחובות'. וכך הופיעו בגבעת ברנר מל קלר עם 'על אהבה וג'אז', הגשש החיוור, 'צץ וצצה', אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים, וכמובן נעמי שמר.
נעמי, שלקחה קשה מאוד את החרמתה בקיבוצים, מאוד התרגשה מהזמנתה לגבעת ברנר. כימיָה נוצרה בינינו מיד. היא תפסה את תמר בכתפיים ואמרה: 'אני רואה אותי. אנחנו נהיה אחיות'... מיד התברר שחצי הארץ שאנחנו מכירים, הוא חצי הארץ שנעמי מכירה. החלפנו רכילויות ועדכונים כאילו הכרנו מאז ומעולם. כמיטב המסורת, אחרי ההופעה הנהדרת נפגשנו עם האמן אצלנו ב'חֶדֶר'. חברי 'רביעיית גבעת ברנר' היו גם הם, וכך שרנו ביחד עד שהשכנים דפקו בקיר...
כשניסינו לחדש את מתכונתו הרצינית של 'במעלה', עיתון הנוער העובד והלומד, כתבה בו תמר על התקליטון 'שולי נתן שרה נעמי שמר', שרק יצא. לפי נעמי, הייתה תמר, כנראה הראשונה שהתייחסה לטקסטים שלה כאל שירה לכל דבר, שצריך לנתח בכלים של ביקורת הספרות. נעמי התרגשה ואמרה: 'אנחנו מוכרחים לעשות משהו ביחד'.
מאז, ובמשך 35 שנה, עבדנו עם נעמי, בעיקר בכל הקשור להוצאה לאור. אני, כאמור, ערכתי ועיצבתי את הספר השני ואת ספר ג' (בהוצאת 'ידיעות אחרונות'), ותמר ערכה את סימני דרך, וביחד עם לֵלי שמר, בִּתָה של נעמי את הכל פתוח, ספר שירי הילדים, שראה אור ב'עם עובד' בשנת 2006, שנתיים לאחר פטירתה של נעמי.
 |
| במדשאות גבעת ברנר, נובמבר 1976 (צילם: מרדכי הורוביץ) מימין לשמאל: איריס (היום הוד); נעמי שמר עם רותי רודנר ואריאל הורוביץ; תמר ועמוס רודנר עם חֶמי |
ב-17 בדצמבר 1976 הפתיעה אותנו נעמי שמר במקאמה מחורזת ארוכה שפרסמה ב'דבר', במדורה 'שבשבת', ושמה 'בוקר טוב, דֶּלְפִינְיוּם'. זו אולי איננו פסגת יצירתה, אבל ללבנו היא כמובן יקרה מאוד:
והנה המילים:
יְדִידַי עָמוֹס וְתָמָר מִגִּבְעַת
בְּרֶנֶר
(תִּקְרְאוּ עָמוֹס וְתָמָר
בְּמִלְעֵיל וְלֹא בְּמִלְּרַע
כִּי אַחֶרֶת תְּקַלְקְּלוּ
לִי אֶת כָּל הַשּׁוּרָה)
הֶחֱלִיטוּ לַעֲשׂוֹת גִּנָּה.
אָמְרָה תָּמָר לְעָמוֹס: תָּבִיא
זֶבֶל
אָמַר עָמוֹס לְתָמָר תָּבִיאִי
קֹדֶם חֶבֶל
אָמְרָה תָּמָר: אַתָּה
אָמַר עָמוֹס: אַתְּ
אַתָּה – אַתְּ – אַתָּה –
אַתְּ
עַד שֶׁזֶּה הִגִּיעַ לַרַבָּנוּת
כִּמְעָט.
וּלְבַסוֹף הֵבִיאוּ חֶבֶל
וְהֵבִיא זֶבֶל
וְהִתְחִילוּ לַעֲשוֹת גִּנָּה.
אַָמַר עָמוֹס לְתָמָר תָּבִיאִי זְרָעִים וְנִזְרַע
אַָמַר עָמוֹס לְתָמָר תָּבִיאִי זְרָעִים וְנִזְרַע
אָמְרָה תָּמָר לְעָמוֹס: תָּבִיא
שְׁתִילִים וְנִשְׁתֹּל
שָׁלְחוּ אֶת חֶמִי, וְהָלַך
לְהָבִיא אֶת הַכֹּל
(כִּי חֶמִי הוּא הַיֶּלֶד
הַחֲמִישִׁי
וְיֵש לָהֶם שִׁבְעָה),
וְכַךְ, בְּבֵית חֲלוֹמוֹתַי
אֲשֶׁר בְּרֹאש גִּבְעָה
אוֹתָהּ גִּנּוֹנֶת נִשְׁתְּלָה
וְאַף נִזְרְעָה
וַיְּהִי עֶרֶב וַיְּהִי בֹּקֶר
יוֹם אֶחָד.
וַיְּהִי עֶרֶב וַיְּהִי בֹּקֶר
יוֹם עֲשִׂירִי
אָמַר עָמוֹס לְתָמָר תֵּצְאִי
לַגִּנַּה וְתִרְאִי
אָמְרָה תָּמָר לְעָמוֹס: מַה
יֵשׁ פֹּה לִרְאוֹת?
חַד פְּסִיגִיִים וְדוּ פְּסִיגִיִים
וְשׁוּם פְּרָחִים וְשׁוּם פֵּרוֹת
אָמַר עָמוֹס לְתָמָר: שִׂימִי
לֵב, בַּפִּנָּה
צוֹמֵחַ מַשֶׁהוּ שֶׁעוֹד לֹא
ראִיתִי בְּשׁוּם גִנָה
שָׂמָה תָּמָר לֵב, וְהִנֵה
– אֱמֶת וְיָצִיב
בְּפִּינַּת הַגִּנָּה הֵצִיץ,
נָבַט וְהֶאֱבִיב
מִן צֶמַח שֶׁכְּמוֹתוֹ לֹא
רָאִינוּ בְּשׁוּם מָקוֹם
מַשֶׁהוּ בֵּין שַׁרְבִיט לְפִטְרִיָה
וּבֵין בָּאוֹבַּב לְכַרְכֹּם
אָמְרָה תָמָר לְעָמוֹס – בְּעֵינַי
הוּא דוֹמֶה לְמַטְאֲטֵא
גַשׁ וּתְנַכֵּשׁ אוֹתוֹ כּי
זֶה בֶּטַח עֵשֶׂב שׁוֹטֶה
אָמַר עָמוֹס לְתָמָר לֹא אֶגַשׁ
וְלֹא אֲנַכֵּשׁ אוֹתוֹ
הִבִּיטָה תָמָר בְּעָמוֹס
וְלֹא הוֹסִיפָה לְבַקֵשׁ אוֹתוֹ.
וַיְּהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר
בַּפַּעַם הַמִּי יוֹדֵעַ כַּמָה
וּבְיוֹם הַשַׁבָּת קָמוּ עָמוֹס
וְתָמָר
הִבִּיטוּ בָּעֵשֶׂב הַשׁוֹטֶה
שֶׁבַּפִּנָה –
וְהִנֵה תִפְאַרְתוֹ עַל כָּל
הַגִּנָּה!
וְהִנֵּה שַׁרְבִיטוֹ הַמְּשֻנֶּה
גָּדַל וַיִּיף וַיִּתְפַּתַּח
וְעָלָיו תִּפְרַחַת עֲנָקִית
כְּצֶבַע הַלִּילָךְ
וְנִיחוֹחוֹ מִסּוֹף הַגִּבְעָה
וְעַד סוֹפָה!
אָמַר עָמוֹס אֶל אִשְׁתוֹ
הַיָּפָה –
צְאִי וְהָבִיאִי בּוֹטָנַאי
אוֹ מִשְׁתְּלָן אוֹ מִישֶׁהוּ מְלֻמָּד
וְיִקְרָא לָנוּ בִּשְׁמוֹ
שֶׁל זֶה הָרַךְ הַנּוֹלָד!
וּבְעוֹד תָּמָר מַבִּיעָה
פְּלִיאָה וָתֵמַה –
וּכְּבָר נִקְבְּצוּ כָּל
יוֹדְעֵי חֵ"ן וְיוֹדְעֵי-צֶמַח
הַמִשְׁתְּלָנִית אִיטָה וְהַבּוֹטָנַאי
אֶרְלִיך וּמַכְּס מִוַּעֲדַת הַבְּרִיאוּת
וַיֹּאמְרוּ: הֲרֵי זֶה דֶלְפִינְיוּם
יְקַר הַמְּצִיאוּת
אֲשֶׁר לְגִנַּתְכֶם הִגִּיעַ
מַמָּש בְּטָעוּת
וּפָרַח בְּדֶרֶךְ-נֵס וּבְדֶרֶךְ-מָשָׁל
כִּי אֶצְלֵנוּ אֵין הוּא פּוֹרֵחַ
בְּדֶרֶךְ-כְּלָל.
וְכָך הָפַךְ הַדֶּלְפִינְיוּם
מֵעֵשֶׂב שׁוֹטֶה לְמֶלֶךְ-הַגִּבְעָה
וְעוֹלִים אֵלָיו לְרֶגֶל וּמַבִּיטִים
בּוֹ לְלֹא שָׂבְעֶה
תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן
וּמִתְנַדְּבִים מִן הָאֻלְפָּן
(וּמַכְּס כַּמּוּבָן)
וְעָמוֹס אוֹמֵר לְתָמָר: אַתְּ
רוֹאָה? בְּבַקָּשָׁה!
וְתָמָר רַק מְחַיֶּכֶת וּמַשְׁפִּילָה
אֶת רֹאשָׁהּ.
וּמוּסַר-הַהַשְׂכֵּל מַהוּ?
הִנֵּה הַשְּאֵלָה!
מוּסַר-הַהַשְׂכֵּל – לִבְחִירָתְכֶם,
וְאֵין הַבְּחִירָה קַלָּה:
זֶה הַקָּטָן גָּדוֹל יִהְיֶה?
הִזַּהֲרוּ בִּבְנֵי עֲנִיִים
וְטַפְּלוּ בָּהֶם כַּיָאוּת?
הַזוֹרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה
יִקְצֹרוּ?
כָּך אוֹ כָּך, נִתָּן לוֹמַר
בְּוַדָּאוּת:
אֵין עֲשָׂבִים שוֹטִים, יֵש
רַק גַּנָּנִים קִצְרֵי רְאוּת
וּבַגִּנָּה שֶׁל עָמוֹס וְתָמָר
יֵשׁ
דֶּלְפִינְיוּם יְקַר הַמְּצִיאוּת.
כשהערנו
לנעמי – תוך התנצלות על כפיות הטובה – שאנחנו לא מתווכחים על כל דבר,
היא ענתה:
הַ: 'אַתָּה – אַתְּ – אַתָּה – אַתְּ / עַד שֶׁזֶּה הִגִּיעַ לַרַבָּנוּת כִּמְעָט'
זה מרדכי ואני מתווכחים מי יקום לבכי של אריאל כשהיה תינוק...
מעבר לזה, סיפור
הדלפיניום שגדל בגינתנו בטעות, הוא מדויק. אמנם, השמות של 'המשתלנית איטה', 'הבוטנאי ארליך' ו'מכס מועדת הבריאות' הם
בדויים, אבל תיאור ההתרגשות של אנשי המקצוע מהצלחת גידול הצמח
הנדיר, בתפרחת המגנטה הענקית שלו, בגינת הגננים-החובבים הכי גרועים בקיבוץ, הוא אמת לאמיתה.
 |
| הדלפיניום של משפחת רודנר |
הסוג דלפיניום נקרא בעברית - דורבנית ( ע"ש צורת הפרח, שיש לו דורבן גביעוני אוגר צוף). אכן בעל תפרחת יפה. בארץ פורח המין - דורבנית התבור. משפחה נוריתיים שעמה נמנים הסוכים : כלנית , נורית, קצח, דמומית ועוד
השבמחקתמר רודנר היתה מורתי לספרות בבית הספר התיכון המקיף על שם יוסף חיים ברנר, ובזו הגינה צמחו שתילים לתפארת.
השבמחק