תעלומת הלולב והלב

מאת יעקב פלד

רשימתו המעניינת והצבעונית (תרתי משמע!) של הצלם המוכשר ברוך גיאן, 'יום ראשון של הדקלים', שהתפרסמה כאן לפני שבועיים, עוררה אותי לשטוח לפני הקוראים תעלומה השייכת דווקא לחג הסוכות.

ברשימתו הביא גיאן מראות מהחגיגה הנוצרית, שחלק חשוב בה הוא נטילת כפות תמר (לולבים) והקפה. הצליינים והמתפללים נוהגים לקשט את ענפי התמר, בבחינת 'נוי מצווה', ומוסיפים עליהם צלבים, פרחים וכדומה.

את תשומת לבי לכדה תמונה אחת, המתארת את לולבו של צליין קופטי:

הלולב אותו אוחז הצליין נתון בתוך נרתיק הקלוע מענפי כפות תמרים, והנרתיק עשוי בצורת לב. מבט בוחן בתמונות נוספות גילה נרתיקים דומים:

וזו התעלומה:

רבים מן המבקרים ברומא מכירים את הקטקומבות, מערכות הקבורה התת-קרקעיות המפורסמות, ששימשו את היהודים ואת הנוצרים הראשונים שפעלו במחתרת. הקבורה בקטקומבות הללו הייתה בעיקרה מן שלהי המאה השנייה ועד סוף המאה השלישית. בין הממצאים הרבים שנחשפו שם נמצאו גם זכוכיות מוזהבות, עליהן תוארו תשמישי קדושה יהודיים. הזכוכית המוזהבת נוצרה משתי שכבות זכוכית שקופה, לבנה או בעלת גוון ירוק או כחול, כשביניהן עלה זהב דקיק שהוצמד לשכבת הזכוכית התחתונה. הציורים והכתובות נחרטו על הזכוכית תוך הרחקת החלק המיותר של הזהב. לאחר החריטה חוממה הזכוכית והותכה עם 'בועת' זכוכית שקופה, ש'הלחימה' את שתי שכבות הזכוכית, כשהזהב 'כלוא' בתוכן.

זכוכיות מוזהבות אלו מתארות, כאמור, תשמישי קדושה יהודיים, כמו ארון קודש, מנורה, אמפורה (לשמירת יין או בשמים), שופר וארבעת המינים. הנה זכוכית אחת לדוגמה:

מוזיאון ישראל, ירושלים
(מקור: רבקה בן-ששון, זכוכיות הזהב היהודיות: ניתוח איקונוגרפי מחודש, עבודת מוסמך, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ב, לוח 4).

בתמונה זו אנו רואים בבירור לולב, הדסים וערבות הנתונים בתוך כלי גדול, מעין אגרטל בצורת קונוס הפוך, ומצידם הימני ניצב אתרוג ענק. הכלי שבו ניתן הלולב, מופיע בממצאים נוספים מהעת העתיקה, למשל בתבליט אבן מן המאה השנייה, ששרד מבית הכנסת באוסטיה (Ostia), כעשרים ק"מ מרומא.

מקור: ויקיפדיה

וגם בתבליט אבן מבית הכנסת שפעל באנדריאקה (Andriake) שבדרום טורקיה, המתוארך למאה הרביעית:

נבזאט צ'וויק וחנן אשל, 'בית כנסת מהתקופה הביזאנטית באנדריאקה שבדרום טורקיה', קדמוניות, 139 (תש"ע), עמ' 42.

כלי כזה, ששימש לאגידת הלולב עם שני המינים האחרים, מופיע לא רק בתפוצות אלא גם בפריטים מארץ ישראל. הנה למשל תבליט על גבי ארון קבורה מעופרת, שנמצא בבית שערים ומתוארך למחצית הראשונה של המאה הרביעית:

נחמן אביגד, בית שערים: החפירות הארכיאולוגיות בשנים תשי"ג-תשי"ח;
מערכות קברים 23-12, ירושלים תשל"ב, עמ' 131, איור 89, מס' 11.

הכלי הזה מופיע בממצאים רבים נוספים, אך ממצאים אחרים שנחשפו מתארים אותו בצורה שונה מעט: בשוליו העליונים של הכלי יש מגרעות שמדמות אותו לציור המקובל של לב. כך, למשל, אנו רואים בזכוכית מוזהבת אחרת מרומא:

מוזיאון הוותיקן (מקור: רבקה בן-ששון, שם, לוח 3).

והנה מצבת קבורה מקטקומבת ויניה רנדאניני (Vigna Randanini) שברומא, בה אנו רואים שוב (בצד ימין) את הלולב כשהוא נתון בתוך כלי בעל צורת לב:

Erwin R. Goodenough, Jewish Symbols in the Greco-Roman Period, 3, picture 769

הדמיון שבין הנרתיק המצויר בממצאים היהודיים מן המאות השנייה והשלישית לבין נרתיקו של הלולב שאוחז הצליין הנוצרי בן-ימינו מעלה את השאלה הבלתי נמנעת: האם קיים קשר בין המנהג היהודי לבין זה הנוצרי או שמא מקרה הוא? זאת ועוד, האם יש משמעות רוחנית או סמלית לצורת הלב?

יודעים אנו על העתקה הדדית של מנהגים רבים מן היהדות לנצרות וההפך, בין בדרך של פולמוס (כפי שהראה פרופ' ישראל יעקב יובל במחקריו), בין מבלי משים משום מוצאם היהודי של רבים מן הנוצרים הראשונים.

האם יש מי מבין הקוראים שיוכל לשפוך אור על תעלומת הנרתיק בצורת לב?

בעלי התוספות

מיכאל שניידר הוסיף לנו פרטים חשובים בנוגע לנרתיק הלולב הנוצרי שצורתו לב:

לדעתי, נרתיק הלולב בצורת לב קשור לפולחן לב ישו, שהתפתח במאה ה-17 (על התפתחותו של סמל הלב כפי שהוא מוכר לנו כיום, אפשר לקרוא כאן, וכאן). השימוש בצורת הלב כסמל לאהבה ראשיתו כנראה במאה ה-14 והוא הפך לנפוץ ביותר במאות 17-16. אז גם הופיע השילוב בין לב לצלב, כמו ב'שושנה של לותר' (Luther rose)' ובמיוחד בפולחן 'הלב הקדוש' (Sacred Heart), שהיה נפוץ בקרב הישועים:  

 ניתן אפוא להניח, שנרתיק הדקל בצורת לב, שמופיע לצדם של צורות צלב, קשור לפולחן הזה. אמנם מנהגים דומים קיימים גם אצל מאמיני כנסיות אחרות ולאו דווקא הקתולים. 

הנה שתי דוגמאות:

לאור גיוונן הרב של הצורות שהמאמינים עושים מענפי הדקל בחג המדובר (ראו לדוגמה כאן), אין פלא שגם צורת הלב מופיעה בהן. המסקנה היא, שאין קשר בין הנרתיק ה'לבבי' של לולב הפולחן הנוצרי לבין הכלי בו נהגו היהודים לתת את ארבעת המינים בעת קיום המצווה. המנהג היהודי (ושמא יש לדבר על 'נוהג' ולא על 'מנהג', הנובע יותר מנתונים הלכתיים) קדום לזה הנוצרי, ולא קרב זה אל זה.

גם יותם יעקובסון הוסיף:

בקרב העדות הנוצריות מקובל לעטר את דקלי 'יום ראשון של הדקלים' (הנשמרים בדרך כלל שנה שלמה עד ל'יום רביעי של האפר', שבו הם נשרפים), בצורות שונות ומשונות.  

הדקל היה עץ בעל חשיבות רבה בעולם הרומי (סמלה של ניקי, אלת הנצחון) וכן בחצי האי ערב בתקופה הפרה-איסלאמית. לעתים קולעים את כפות הדקלים כסלים קטנים ומניחים בהם פרחים, לעתים שוזרים אותן באופנים כאלו ואחרים, לעיתים אף גוזרים אותן לרצועות דקיקות שנקשרות על המצח, הצוואר ופרקי הידיים. כאן אפשר לראות כמה צורות שזירה שונות (של האתיופים, האורתודוקסים והקתולים). בקרב בני העדה הקופטית נהוג לשזור אותם באופן שמזכיר לב, אולם באותה מידה הוא יכול לדמות גם יונה, סמלה של רוח הקודש בנצרות, או ציפור (המסמלת את הנפש הכלואה בגןף). כך או אחרת, הקליעה הקופטית אינה משמשת ככלי קיבול. היא דו-ממדית בלבד.  

ישנן כמובן השפעות הדדיות רבות בין חגים יהודיים לנוצרים (במובן הקדום, העיקרי והעמוק, שהיהדות היא המשפיעה על הנצרות), אך דווקא חג סוכות (להבדיל מפסח שהיה לפסחא ושבועות שהיה לפנטקוסט) הוא חג שכמעט ונשכח במרוצת הזמן. כיום הוא מצוין במקומות ספורים בעולם, בראש ובראשונה בכנסיית הקבר, כ'חג רוממות הצלב'. בחג זה נהוג לקשט את הכנסייה בירק והנזירים עצמם לובשים ירוק, אולם את הבכורה תופס צמח הריחן (בזיליקום). ראו במצגת כאן. במקרה הנ"ל איני סבור שישנה השפעה יהודית כלשהי על הנצרות.