ילד יוּלד לנו: בית הילדים בקיבוץ כמוסד טוטלי

בית הילדים בקיבוץ בית הערבה, 1944 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

מאת אבנר הולצמן

כאשר הוזמנתי להשתתף במפגש העוסק במוסדות טוטליים עמם עשוי אדם להיפגש או להתעמת במרוצת חייו, חשבתי מיד על הקיבוץ – יצירה חברתית מהפכנית, נועזת וייחודית שהתהוותה על אדמת הארץ הזאת. לא בכדי עורר הקיבוץ עניין מסועף מזוויות מבט מגוונות: היסטוריות וגאוגרפיות, סוציולוגיות ואנתרופולוגיות, פסיכולוגיות ואמנותיות, אידאולוגיות ופוליטיות. הדיון על טיבו של הקיבוץ כמוסד טוטלי החל להתנהל כמעט מרגע ייסודן של הקבוצות הראשונות בסוף העשור הראשון של המאה העשרים. 

העניין והאתגר הגלומים בקיבוץ ניכרים יותר מכל בספרות ובאמנויות האחרות שהתהוו סביבו ובהשראתו. בתחום הספרות מדובר על היקף יצירה עצום: מאות ספרי פרוזה, שירה ודרמה, אלפי סיפורים ושירים, ספרות ילדים, ספרות זיכרון וכן יצירה פנים-קיבוצית רחבה, השופעת והולכת מזה מאה שנה. כדי לסקור את כל השפע הזה דרוש יותר מקטלוג אחד (ראו את ספרם בן שלושת הכרכים של אוֹרי קריץ וראובן קריץ, סיפורי הקיבוץ [פורה, 1997], ובו סקירה של מאות יצירות פרוזה על הקיבוץ, שפורסמו בין השנים 1995-1920).

הסיפור הראשון על חיי הקיבוץ פורסם בדיוק לפני מאה שנה, באפריל 1920. זוהי נובלה קצרה בשם 'בלא ניב' מאת צבי שץ בן השלושים, שכעבור שנה, במאורעות מאי 1921, חש לחלץ את חברו יוסף חיים ברנר מן הבית המבודד בפרדסי יפו, ועמו יחד נרצח. 

צבי שץ האמין בחזון הקבוצה האינטימית, המשותפת בכול ומבטלת גם את מושגי המשפחה המקובלים, אבל הוא גם היה ישר עם עצמו כדי לדעת שמודל אוטופי זה כרוך בקשיים בלתי פתירים. אמנם גיבורת הסיפור חולקת את חייה עם שני גברים, אבל אחד מהם אינו יכול לשאת זאת ומתאבד מחמת הקנאה, והיא מוסיפה להגות בו ומגדלת את בתו בצוותא עם הגבר האחר (הסיפור נכלל בספרו על גבול הדממה, שראה אור בתרפ"ט, אחרי הרצחו). 

מאה שנים עברו וענייני הקיבוץ עדיין מעסיקים את הספרות העברית.

הנה רק בחודשים האחרונים פורסמו עוד כמה ספרים בנושא זה. נציין ביניהם את הרומן הבת האובדת של נילי לנדסמן, בת קיבוץ איילת השחר, שהגיבורה שלו חוזרת לקיבוץ אחרי שנים רבות של נדודים בעולם ונטמעת מחדש בסבך המשפחתי והקהילתי הדחוס שנמלטה ממנו; את הרומן רואים בחושך של חגי דגן, בן קיבוץ עין המפרץ, המכיל פרקים מוחשיים וכאובים על ילדות ונעורים בקיבוץ; ואת ספרה התיעודי של אוריין צ'פלין, בת קיבוץ שריד, ארבע שעות ביום, ובו 13 מונולוגים מרגשים של נשים בנות דורות שונים על חייהן כאימהות בקיבוץ ובמיוחד על הצלקות שהותיר בהן הכורח למסור את ילדיהן ללינה המשותפת.

ספר חדשי נוסף הוא חיים שנעזבו, פרי עטו של איל מגד. זהו וידוי חושפני ובו עורך המחבר את חשבונותיו עם הוריו, הסופר אהרן מגד (2016-1920) והסופרת אידה צורית (ילידת 1926). לב לבו של הספר הוא 'הגירוש מגן העדן' הקיבוצי. האב, אהרן, שהיה ממייסדי קיבוץ שדות ים ודמות מרכזית בו, נקרע בין אהבתו לקיבוץ ונאמנותו לערכיו לבין אהבתו, העזה לא פחות, לאשתו ואם בנו, שלא הייתה מוכנה בשום אופן לחיות בקיבוץ וייעדה את עצמה להיות שחקנית תיאטרון בתל אביב. לזמן מה נמצאה פשרה משונה: הוא חי בקיבוץ, היא בתל אביב. חיי הנישואים נשמרו בביקורים מזדמנים, והילד בן השנה, שבכלל נולד בניו יורק אך גדל בתל אביב, עבר מיד ליד ומצד לצד, עד שהתשוקה לאישה ניצחה את הנאמנות לקיבוץ. לפי עדותו של הבן, מאז העזיבה הכפויה של האב לתל אביב, שהדים עקיפים לה יימצאו ברומן חדוה ואני (שכותרת המשנה שלו היא 'ופרשת קורותינו בעיר תל-אביב'), נהרס משהו עמוק באישיותו של אהרן מגד ובשלמות נפשו על אף הצלחתו כסופר (על ספרו של איל מגד הרחבתי דברים ברשימתי 'לשחרר את נשמתי מאזיקי אבי', הארץ, תרבות וספרות, 24 באפריל 2020).

די בשתי הדוגמאות האלה, זו מלפני מאה שנה וזו מן החודשים האחרונים, כדי לרמז על אחד המוקדים הבסיסיים, שחוזר ומתגלה באלפי היצירות שהקיבוץ הוא נושאן או רקען: המתח המוּבְנֵה בין צווי המסגרת הקולקטיבית לבין יצר לב האדם ותשוקותיו הקמאיות, שלא בנקל ייכבשו או יוכנעו בידי האידאה השיתופית. לטעמי, הניסוח העז ביותר של דילמה זו נמצא בשירו של נתן אלתרמן 'חצרו של קיבוץ', שנדפס בספרו עיר היונה (1957).

בעיניו של אלתרמן, ליבת הכאב הכרוך בחיי הקיבוץ הייתה הגזירה שנגזרה על אימהות להתכחש לאינסטינקט היסודי ביותר שלהן – היצמדות לפרי בטנן, הגנתו, הזנתו, הלנתו, ההתמסרות לגידולו –בשם החובה למסור אותו לטיפולם של נציגי הקולקטיב, תוך כדי הסרתה או דילולה של האחריות ההורית. כך תוארה אם טיפוסית כזו בלשונו של המשורר, כשהקול הדובר כאן בגוף ראשון הוא קולו של הקיבוץ עצמו:

עיר היונה, מחברות לספרות, תשי"ח, עמ' 267

זאת ועוד אמר המשורר: הקיבוץ סירס עוד דחפים אנושיים קדמוניים, כגון יצר הבעלות וצבירת הרכוש הפרטי, אך ביקורתו לא נבעה משנאת הקיבוץ. ההפך הוא הנכון. אמנם אלתרמן עצמו מעולם לא היה חבר קיבוץ, אך הוא היה חסיד מובהק שלו. אחותו האהובה לאה להב הייתה מראשוני קיבוץ תל עמל (לימים ניר דוד), והוא העריץ את חיי החלוציות שלה, היה קשור למקום ושהה בו תכופות כאורח. אולי משום כך הוא הוליך את שירו אל פתרון חיובי, וטען כי התגברותו של האדם בקיבוץ על יצריו האישיים היא תהליך מופלא של התקדשות לאידאל המשותף, שהופך את הקיבוץ לחיל חלוץ אידאליסטי ומשימתי עבור החברה הישראלית כולה. ועדיין, הפתרון המואר שעמו מסתיים השיר אין בכוחו לבטל את רושמן של השורות האפלות שבפתיחתו. הקונפליקט בעינו עומד, המחיר קשה וכואב, וגם זה נרמז בשיר. 

כותרת ספר צילומיו של פטר מירום (ממייסדי קיבוץ חולתא), שראה אור ב-1979, הושפעה משירו של אלתרמן 

בספרות הקיבוצית של ראשית הדרך, מכניע היסוד השיתופי, האידאליסטי והמשימתי את הלבטים ומדביר את נקודות החולשה. דוגמה ידועה היא סיפורו הראשון של ס' יזהר, 'אפרים חוזר לאספסת' (1938), המבוסס על מעשה שיזהר היה עֵד לו כאשר היה מורה בקבוצת גבע. אפרים, חבר ותיק וחרוץ, מבקש לעזוב את עבודתו בשדות האספסת ולעבור לעבודת הפרדס, בעיקר משום שהוא רוצה לחוש שיש לו אפשרות בחירה ושליטה כלשהי בגורלו. הסיפור עוקב אחרי רצף ההרהורים שלו בעת אסיפת הקיבוץ הדנה בבקשתו, עד שהוא קם ומודיע לרווחת הכול שהוא מושך את בקשתו ונשאר באספסת. אמנם הסיפור נותן ביטוי מר לטיבו של הקולקטיב, שמקיים את עצמו במחיר דיכוים של יחידים בתוכו, אבל לא פחות מכך מתואר בו גם תהליך ההזדככות של אפרים, שחווה את הערך שבהקרבת מאוויים פרטיים למען טובת הכלל. 

דוגמה אחרת מאותן שנים היא סיפור משנת 1940 של מנחם זלמן ולפובסקי (1975-1893) 'ילד יוּלד לנו', ששמו מדבר בעד עצמו (ראה אור בקובץ ילד יוּלד לנו: סיפורים, הקיבוץ המאוחד, 1950). החיים בקיבוץ צעיר בגליל מתוארים בלי כחל וסרק כשגרה של עבודה מפרכת, מצוקה כלכלית, מריבות וגילויי קנאה, שמביאים את הקהילה הקטנה עד סף התפוררות. המפנה מתחולל כאשר אחת החברות, חוה ואלד, מחליטה שרצונה בילד. היא הרה ביוזמתה מגבר מזדמן ויולדת בן. השמחה השוטפת את החבורה עונה על השאלה מה יכול ללכד מחדש את העדה הקרועה והמסוכסכת: הילד הראשון של הקיבוץ הוא שיקנה את תחושת השותפות של משפחה, שהיא גדולה יותר מכל אידאולוגיה. כאשר מגיע יהודי מטבריה אל המסיבה שנערכת לרגל המאורע ושואל: מה השמחה הזאת לכם? עונה לו אחד החברים: 'ילד יוּלד לנו'. האיש תמה: 'מה פירוש לנו, לך ולאשתך?', וחבר אחר עונה: 'לנו, ר' ייד. לכולנו. המחנה שלנו, המשק שלנו, החובות שלנו. הבחורות שלנו. גם הילדים שלנו, הכול שלנו'. אבל מה יעלה בגורלו של הילד הזה ומי יופקד על גידולו? בשום מקום לא בא המתח המובנה בחיי הקיבוץ לביטוי עז יותר מאשר בשאלה הזו. 

שנים אחדות לאחר מכן פורסם רומן שנעשה לאבן דרך בתולדותיה של ספרות הקיבוץ. זהו מעגלות (תש"ה / 1944; הספר נדפס במהדורה חדשה ממש בימים אלה בהוצאת 'כרמל') מאת דוד מַלֶץ (1981-1899), שמבוסס על תולדות קיבוצו עין חרוד בשנות העשרים והשלושים. הספר פורסם אחרי שברל כצנלסון, עורך הוצאת עם עובד, דרש ממלץ להשמיט קטעים ביקורתיים על דמויות בקיבוץ, כמו גם תיאורים שנראו לו ארוטיים מדי (כיום ייראו לנו תיאורים אלה תמימים). 

אבל גם בגרסה המרוככת הופעתו של הספר חוללה סערה גדולה ברחבי התנועה הקיבוצית ועוררה ויכוח מסועף, רעיוני יותר מאשר ספרותי, על דיוקנו של הקיבוץ בספרות. מתנגדי מעגלות התקוממו נגד מה שתפסו כהוצאת דיבתו של הקיבוץ רעה, בשל הביקורת על ההווי החברתי, התיאור הקריקטורי של המנהיג האידאולוגי, שכולם ידעו מיהו (יצחק טבנקין), וההתמקדות בגיבור אפור, איש עמל מן השורה, הרחוק כביכול מלייצג את האדם הקיבוצי במיטבו. כל היסודות האלה אכן קיימים ברומן, אם כי ממרחק השנים קשה להבין על מה יצא הקצף. בסך הכול מעגלות הקרין הזדהות עמוקה עם 'הבית המשותף, אשר אליו ייאספו, עם סופו של יום העמל, כל אלה העמלים יחד כל הימים'. הרומן אף מסתיים באישור מחודש של הנאמנות לבית הקיבוצי, כאשר צמד הגיבורים משקיפים מרכס הגלבוע אל חצר המשק הפרוסה לרגליהם ובאים לידי מסקנה משותפת כי 'בכל זאת, הכול כדאי'. 

נקודת הכאב הצורבת ביותר היא התיאור של בתי הילדים, שהגיבור, מנחמקה, ואשתו חנקה, מפקידים בהם את שלושת בניהם בזה אחר זה. כאשר מנחמקה צופה בהווי הפעוטות הוא נחרד לגלות שגם בעולמם שוררים יחסי כוח אכזריים בין חזקים וחלשים. לבו נכמר למראה שלושה ילדים רכים, הנדמים בעיניו לפרחים עדינים ורוטטים, שזקוקים להגנה מיוחדת, אבל בפועל משמשים מרמס לחבריהם וחיים בחרדה מתמדת. 

ונזכר מנחמקה כיצד ראה לפעמים בגמר היום פגישת הפעוטים הללו עם אבא ואמא שלהם, כיצד הם רועדים לפעמים בכל גופם הקטן – אבאל'ה, אמאל'ה – בהתרפקם עליהם – ולא הבין לזו הרעדה. ואילו באותם הימים נעשתה מובנת לו, מאד מובנת. 

משפחת מלץ בקיבוץ עין חרוד, שנות העשרים. הילד שבתמונה, רפי, נפל במלחמת העצמאות (צילום: צפורה דוד)

מתוך מועקת ההתבוננות הזו מנחמקה בא כמעט לידי כפירה בדרכי החינוך הקיבוצי, ובפרט בדרכי גידול הילדים: 'והיה חושב מנחמקה אם אין גם בזאת משום הכבדה אכזרית למסור פעוט חלש ורוטט כזה לידיה של החברה, ואם אפילו תחת השגחה של מטפלת, שלא בידה לשמור תמיד ולרפא תמיד'. כאשר הוא עֵד להתנהגות פראית ואלימה בקבוצת הפעוטות, הוא חושב: 'כל זה אינו אולי אלא חלק מאותה הכבדה מיותרת שנטלו עליהם אלה שהחליטו לחיות חיים אלה. לשם מה? זוהי השאלה שהיתה מנקרת במוחו באותו זמן'. 

בית הילדים בקיבוץ כפר הנשיא (אז ליד חדרה), 1949 (צילום: הוגו מנדלסון; אוסף התצלומים הלאומי)

הילד החלש והנרמס בקבוצת הילדים בקיבוץ ישוב ויופיע בעוד כמה יצירות. 

ב-1955 פרסם אהרן מגד את סיפורו המופתי 'בכי', שגיבורו הוא מירטל, חצרן ועגלון נמוך רוח, שנחשב אחד מאנשי השוליים בקיבוץ. לזמן מה חילק את חייו עם הדי, יפהפייה סוערת ותאוותנית, שמשום מה בחרה דווקא בו להקים עמה משפחה, עד שיום אחד מאסה בו ובקיבוץ, נעלמה והותירה לו את בנם המשותף יוסי. הילד הוא בבת עינו של אביו והאב – נחמתו היחידה של הבן. יוסי הוא מן הנעלבים ואינם עולבים. ילד מסוגר, עגום וחולמני, שמהווה מטרה נוחה לבריונים שבחבורה. יום אחד נחרד מירטל מחדרו לקול צעקות בנו וגילה אותו נגרר באלימות בידי ילד בן שמונה בשם איתן, שכשמו כן הוא, ומה גם שהוא בנו של אחד מגברתני המשק. מירטל נתקף זעם לא נשלט ומפליא את מכותיו בילד המתעלל. מובן שהדבר מסמן את סוף דרכו בקיבוץ ותמונת הסיום – האב אובד העצות והבן הממרר בבכי יושבים על צרורותיהם הארוזים – היא רגע ספרותי מטלטל מאין כמוהו. לימים הפך סיפור זה לסרט דרמה קצר בבימויו של אבי כהן, ומגד עצמו הופיע בראשיתו:

חמישים שנה לאחר מכן, פרסם עמוס עוז – בעצמו 'ילד חוץ' בקיבוץ חולדה ואחר כך חבר בו במשך עשרות שנים – סיפור קצר בשם 'ילד קטן', שנאסף לספרו בין חברים, שכולו סיפורי קיבוץ. זוהי בלי ספק מחווה לסיפורו של מגד, משום שאין לטעות בדמיון המובהק בין שני הסיפורים. גם כאן מסופר על משפחה קטנה. האם, שהיא מחנכת קשוחה, מרוחקת וטרודה בענייניה, האב, שהוא לץ ורכלן וכולו הומור ועליצות, והילד, יובל, בן החמש שהוא בבת עינו. 

יובל הוא הגילום המובהק של הילד החלש בקיבוץ: נמוך, איטי, מפוחד וחולני. כמעט מדי שבוע יש לו שלשול ובחורף הוא סובל מדלקות אוזניים. ילדי הגן הרבו להציק לו ולפיכך רוב שעות היום הוא יושב יחידי על המחצלת בפינה, אגודלו בפיו, גבו אל החדר ופניו לקיר, ומשחק לבדו בקוביות עץ או בברווז גומי. ועדת הגיל הרך בקיבוץ מנחה את אמו לנקוט אמצעים תקיפים כדי לגמול אותו מן 'הפינוק', אבל כצפוי אמצעי המשמעת הקשוחים רק מחמירים את המצב. יותר מכל הוא מפחד מן הפרידה מאביו בערב בבית הילדים, ולא בכדי, משום שבלילות הוא סופג מחבריו את ההתעללויות הנוראות ביותר. כאשר יובל נמלט בלילה גשום אחד לבית הוריו ואביו קולט מה קרה לו ומה עשו לו, פורץ ממנו השד. הוא רץ בזעם עיוור אל בית הילדים, תופס באקראי ילד שקט ועדין שלא חטא ומכה אותו מכות רצח, ובהזדמנות זו חובט באגרופיו גם בשומרת הלילה. ושוב, התוצאות הרות אסון לגבי המשך חייו בקיבוץ. זהו אחד התיאורים הקשים ביותר של בית הילדים בקיבוץ כזירת התעללות בחסרי ישע, מעין גיהנום עלי אדמות. 

בית הילדים הראשון נבנה בבית אלפא ואוכלס ב-1930 עם עשרים ילדים עד גיל שש (צילום: זאב אלכסנדרוביץ; בית אלפא)

בין סיפורו המוקדם של מגד לסיפורו המאוחר של עוז נפרש עולם שלם של סיפורי קיבוץ, ובהן שלל וריאציות של אותו עניין: חברת ילדים מגיל ינקות ועד סף הבגרות, החיים בהשגחה רופפת בלבד של בעלי הסמכות החינוכית, מנותקים רוב הזמן מהוריהם, רומסים ונרמסים, צומחים בעזובה רגשית ומעוללים זה לזה כל מה שאפשר להעלות על הדעת. הנה בקיצור נמרץ שלוש דוגמאות מרשימות, מעט מהרבה, אשר בשונה מן הדוגמאות הקודמות, הצמודות לנקודת ראותו של האב, הן נמסרות מנקודת מבטם של הילדים, הבן או הבת. 

סיפורה של דליה רביקוביץ (2005-1936)  'הטריבונל של החופש הגדול' (נכתב ב-1964 ונדפס בספרה מוות במשפחה, עם עובד 1976), מבוסס על חייה כ'ילדת חוץ' בקבוצת גבע. נורית, ילדה דחויה בת 11, מתענה בעבודתה בגן הירק בשל הסבל הגופני הכרוך בה – הטיפול בצמחים גורם לה אקזמה קשה ושלפוחיות בידיה – ובעיקר בשל ההצקות וההשפלות שהיא סופגת מבני קבוצתה. כאשר אינה יכולה לשאת עוד את ההתעללות היא עוזבת את ערוגות הגן כחצי שעה לפני תום יום העבודה. מעשה זה נתפס כחטא חמור ביותר, ובעטיו היא מועמדת למשפט חברים בפני 'טריבונל' של עשרה ילדים. בשעה שהיא מרצה את עונשה – שעות עבודה נוספות בימי שישי – מציף אותה חזון נקמני של חורבן המעניק לה נחמה: אלוהים יהרוס את הקיבוץ. תבואנה שנות בצורת ואחריהן דליקות או מלחמה. יבוא נחש אדיר של אש, יפצה את פיו ויבלע את הקיבוץ. והיא? היא תהיה כבר במקום אחר... 

הגבעות השחורות של דקוטה של מאיר אגסי (1998-1947) הוא רומן נפלא המבוסס על ילדותו ונעוריו, בשנות החמישים והשישים, בקיבוץ רמת הכובש (המכונה בהסוואה שקופה בשם גבעת הלוחם). הגיבור, בן דמותו של המחבר, הוא זָלִי, קיצור של זלמן, והסיפור מלווה אותו במשך יממה אחת, שלתוכה מזוקקת הוויית חייו של ילד חלש ומפוחד החש עצמו חריג ונרדף בחברתו. בפירוט נטורליסטי דקדקני מתוארת השגרה האפרורית של הקיבוץ כהוויית חולין נמוכת רוח, מלאה מכאובים נסתרים, שחזון המייסדים הסתלק ממנה זה מכבר ועתה היא אפופה אווירת מוות. גם כאן נקודת הכאב הצורבת היא אפיזודה של סבל שזלי חווה מידיו של נער אחר, יוחנן רבינא. יוחנן הוא ספורטאי גבוה ושרירי, שמגלם כביכול את מאווייה של החברה הקיבוצית אך בפועל הוא עריץ אכזר המתעלל בילדים קטנים ממנו. יוחנן מכה אותו, חונק אותו, מאיים עליו בהתעללות מינית, כופה עליו לכרוע ברך לרגליו ולאכול חול. זלי מרטיב במכנסיו מרוב פחד ובחשכת הלילה הוא בורח אל הפרדס ושם הוא מבקש מפלט בהזיות על מוות או בהזיה של ריחוף מעל כדור הארץ, בתא מרופד של ספוטניק שאפשר להתקפל ולישון בו כמו עוּבר (על אגסי, על ילדותו ועל ספרו ראו בריאיון המרתק שנערך אתו בשנת 1987 בשבועון כותרת ראשית, וכן במאמרה של שולה קשת, 'מה עובר עליך ילד?', עלי שיח, 46, 2001, עמ' 90-81).

הביתה, ספרו רב התהודה של אסף ענברי (יליד 1968), הוא רומן דוקומנטרי על תולדותיו של קיבוץ אפיקים שבו נולד וגדל. בתוך המרקם הסמיך של פרקי היסטוריה והווי, תיאורי מרחב ושרטוטי דמויות, המוגשים באירוניה יובשנית קפוצת שפתיים, מתבלט פרק אחד, על אימת הלילות של המחבר וחבריו ילדי הגן בבניין המגורים שלהם המכונה 'המבצר'. מדי לילה, כשננעל הבניין, נעזבו בו הילדים לנפשם, ורק שומרת יחידה פיטרלה סביב 15 בתי הילדים ופיקחה עליהם באמצעות האינטרקום. מדי פעם, כאשר הציפו אותו חזיונות בלהה על מכשפות ורוחות רפאים, היה הילד מתגנב החוצה דרך החלון וכל עוד נפשו בו נמלט מבועת אל בית הוריו:

הוריך שגילו אותך בבוקר תלשו אותך מהרצפה ואיימו עליך כל הדרך אל המבצר בעונשים שתחטוף בצדק מהגננת. אחרי רוב הבריחות הענישה אותך הגננת במניעת ארוחת בוקר, אבל כשעברת כל גבול לדעתה, היא הודיעה לך שאתה לא תקבל אצלה שום תפקיד בהצגת הסיום (עמ' 232). 

האם שורת הדוגמאות המדכדכות שהבאתי מייצגת נאמנה את המציאות? התשובה לא פשוטה. הרי הספרות מטבעה ניזונה מהוויות משבריות כואבות ומסוכסכות יותר מאשר מעולמות הנראים כהרמוניים. הספרות בעיקרה נכתבת על ידי הבלתי מרוצים...

בכל זאת, בצד היצירות המציגות מצבים של חסך, מצוקה, עזובה והשפלה נמצא גם לא מעט תיאורים חיוביים ומוארים יותר של ילדות בקיבוץ. כזהו למשל הוא ספרה היפה של יהודית כפרי (ילידת 1935), בת קיבוץ עין החורש, כל הקיץ הלכנו יחפים (הוצאת תג, מחברת שדמות, 1995). 

דוגמה מעניינת מן השנים האחרונות היא ספרה האוטוביוגרפי של יונה טפר (ילידת 1941), בת קיבוץ דפנה, כאן היה הבית (הקיבוץ המאוחד, 2018), שנכתב מתוך התקוממות כנגד השיח הביקורתי המתעצם כלפי החינוך הקיבוצי. 'האם גדלנו בבית יתומים נטוע בלב תפאורה ירוקה?' היא שואלת. האם היינו שפני ניסיון? האם הלינה המשותפת והריחוק מההורים הטמיעו בנו חרדות נטישה ופגמו ביכולתנו ליצור קשרים אינטימיים בבגרותנו? – לפי הרגשתה לא כך היה הדבר, אבל היא אינה מתכחשת לחוויותיהם הקשות של בני קיבוץ רבים אחרים. 

כך או כך, המציאות הכריעה. הקיבוץ כיום כבר אינו אותה חברה אידאולוגית משימתית שהייתה. רוב הקיבוצים הופרטו (אף כי בדרך כלל הם עדיין מקיימים חיי שיתוף בתחומים רבים), וגם הלינה המשותפת עברה מן העולם. הניסיון לשנות את טבע האדם בכוחו של רעיון גדול, לכפות מרוּת ושוויוניות על חברת אנשים מגוונת ולהמיר את המשפחה הגרעינית בקהילה סולידרית מגויסת, ייזכר לעד כאחד הפרקים ההרואיים בתולדות הציונות. אך הספרות, על פי טבעה, מתעניינת גם במחיר שגבתה האידאולוגיה מן האנשים הפרטיים, ובמיוחד מן הילדים, שמבלי דעת שימשו שמן על גלגלי המהפכה היהודית המודרנית. 

על מדרגות בית הילדים של ילדי כיתה י"א בקבוצת יבנה, 1972 (והילד בגופייה הוא אני – דוד אסף)

____________________________

הרחבת דברים שעיקרם נאמר באוניברסיטת תל אביב, בסדרת ההרצאות 'משפט וספר: הבית והמשפט', בעריכתה של פרופסור נילי כהן (13 בפברואר 2020).