פרחים מכיפת הדורמיציון: טקס הפֶּנְטָקוֹסְט בירושלים

 כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

וּבְיוֹם מְלֹאת שִׁבְעַת הַשָּׁבֻעוֹת נֶאֶסְפוּ כֻלָּם לֵב אֶחָד. וַיְהִי קוֹל רַעַשׁ מִן הַשָּׁמַיִם פִּתְאֹם כְּקוֹל רוּחַ סְעָרָה וַיְמַלֵּא אֶת כָּל הַבַּיִת אֲשֶׁר הֵם ישְׁבִים בּוֹ. וַתֵּרָאֶינָה אֲלֵיהֶם לְשֹׁנוֹת מִתְפָּרְדוֹת בְּמַרְאֵה אֵשׁ וַתָּנוּחַ אַחַת אַחַת עַל כָּל אֶחָד  מֵהֶם. וַיִּמָּלְאוּ כֻלָּם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וַיָּחֵלּוּ לְדַבֵּר בִּלְשֹׁנוֹת אֲחֵרוֹת כַּאֲשֶׁר נְתָנָם הָרוּחַ לְסַפֵּר (מעשי השליחים, ב 4-1)

'פֶּנְטָקוֹסְט' – שביוונית פירושו חמישים ימים – הוא חג שבועות ('שִׁבְעַת הַשָּׁבֻעוֹת') הנוצרי, שחל תמיד ביום ראשון, שבעה שבועות מיום הפסחא. ביום זה ירדה רוח הקודש ברעש גדול ובלשונות אש על שליחיו של ישו ותלמידיו הראשונים. הדיבור 'בלשונות אחרות', שנזכר בתיאור האירוע בברית החדשה, מסמל את יציאת הנצרות מחיקה של היהדות והפיכתה לדת אוניברסלית. חג זה, שמתחבר לחג הפסחא (כפי שאצלנו שבועות מתחבר לפסח), נחוג ברחבי העולם הנוצרי בדרכים רבות ובמנהגים ממנהגים שונים. 

ביום ראשון השבוע (23 במאי 2021) שמתי פעמיי לירושלים, לטקס שנערך בכנסיית הדורמיציון. השנה, שלא כבשנים רגילות, בגלל הקורונה ומן הסתם גם בשל המתיחות הפוליטית והצבאית, היו מעט משתתפים.

מה מיוחד בדורמיציון משאר כנסיות שבעולם? על פי המסורת הנוצרית, ירידת רוח הקודש ולהבות האש, שתוארה בברית החדשה, אירעה במקום שבו נערכה הסעודה האחרונה. רבים מזהים את המקום הזה עם חדר הסעודה האחרונה (או עם החדר שלידו) שמעל לקבר דוד, שנמצאים כידוע בהר ציון.

כנסיית הדורמיציון שייכת לנזירים הבנדיקטיניים הגרמנים ולכן הטקס מנוהל על ידי הפטריארך הקתולי של ירושלים. כרגיל, היו בטקס המיסה פרקי תפילה וקריאה, בלווי מקהלת נזירים ועוגב, אך החלק המרשים והייחודי שבו (לפחות עבורי, כצלם יהודי) היה בסופו. אל מרכז הכנסייה ואל הנאספים הוטלו מן הכיפה אלפי פרחי בוגנוויליה אדומים ולבנים, הלא הם צבעי האש שירדה מן השמים.

פסיפס בדורמיציון: מרים והשליחים מקבלים את להבות האש מן השמיים
היונה שממעל מסמלת את רוח הקודש 

המסורת הנוצרית גורסת כי מרים, אמו של ישוע, לא מתה אלא נרדמה, נקברה ועלתה לשמיים. מקום התרדמה, על פי מסורת זו, היה סמוך למקום הסעודה האחרונה. תרדמה בלטינית היא 'דורמיציון', ומכאן גם שם הכנסייה והמנזר, שנבנו בסוף המאה ה-19 על שרידיהן של כנסייה ביזנטית וכנסייה צלבנית. הכנסייה ייחודית בכך שהאולם המרכזי שלה עגול.

הטקס נפתח בתהלוכת הכניסה של הכמרים בגלימות לבנות עליהן סטולה (Stole) אדומה.

אחרי הכמרים נכנסים שלושה בישופים בגלימות אדומות. האמצעי הוא פייר-בטיסטה פיצבאלה, הפטריארך הלטיני של ירושלים, שבתוקף תפקידו מנהל את הטקס.

הבישופים והכמרים מסתדרים במקומם והטקס עומד להתחיל.

הטקס נפתח בתפילה.

במהלך המיסה הפטריארך מציג את לחם הקודש – אצל הקתולים זו מצייה עגולה – ואת יין הקודש, שעל פי האמונה הנוצרית הופכים לבשרו ולדמו של ישוע.

המאמינים מסתדרים בתור ומקבלים טעימה מלחם הקודש.

הטקס כולו מלווה בשירה של מקהלת נזירים ובנגינת העוגב הגדול של הכנסייה.

בסיום הטקס נשפכים מן הכיפה אלפי פרחים אדומים ולבנים אל מרכז הכנסייה. הנוכחים פורשים ידיהם, קולטים את הפרחים ושומרים אותם כמזכרת קודש לנוכחותם בטקס.

תם הטקס. עוד מעט, כשייצאו אחרוני המשתתפים, יגיעו פועלי הניקיון שיטאטאו את רצפת הכנסייה מאלפי הפרחים שנותרו. עד השנה הבאה...