 |
| אלתר לוין, הוא אסף הלוי איש ירושלים, בלבוש ערבי (ויקיפדיה) |
מאת אליהו הכהן
למאמרינו
בבלוג עונג שבת לא יהיה צידוק אם לא יעלו מפעם לפעם מן הנשייה שירים נטושים שהיו
פעם אבני דרך בתרבות המוזיקלית שנוצרה בארץ, אך במרוצת התפתחותו של הזמר העברי
נעזבו בשולי הדרך ונשתכחו. כידוע, אבני דרך ניצבות תמיד בשוליים, אך הן מורות את הדרך הלאה...
השירים נשואי מאמרנו הם הַשַּׁבָּב', 'סִירָתִי' ו'עֲדָרִים' – שלושתם חוברו על ידי אלתר לוין (1933-1883), טיפוס צבעוני שכינה עצמו אסף הלוי איש ירושלים, ועליו כבר כתבנו בעבר ונרחיב מעט בהמשך. שירים נטושים אלה היו ברפרטואר ההופעות של עשרות זמרות, זמרים ולהקות בימים שלפני הקמת המדינה. הם הוקלטו פעמים רבות בארץ ואף בחו"ל, שודרו שוב ושוב ב'קול ירושלים' (שירות השידור המנדטורי), זכו לעיבודים כליים וקוליים קלסיים ועממיים רבי השראה, ומבצעיהם נמנו עם המובחרים שבאמני הארץ. מפתיעה היא היעלמותם של שירים אלה. זה יובל שנים ויותר שהם נעלמו לחלוטין ממפת הזמר העברי, אין להם שומע ואין להם דורש. מתברר אפוא כי כהיום כן אז: פופולריות איננה הבטחה לתוחלת חיים ארוכה.
א. הַשַּׁבָּב
את תווי השיר 'הַשַּׁבָּב' (מילה ערבית שמשמעה חבורת רחוב), רשם המלחין והמוזיקולוג הירושלמי אברהם צבי אידלסון בשנת תרע"ד (1914), ופרסמם לראשונה בשנת 1922. הצלילים שפרסם הם רק קטע מהלחן המלא של השיר, והמילים אינן אלה שהושרו בארץ. לנוסח מודפס זה אין כל הקלטה.
 |
| צבי אידלסון, ספר השירים: קובץ חדש לגני ילדים ולבתי ספר עממיים ותיכונים, לבית ולמקהלה, ברלין תרפ"ב, עמ' 13 |
את הנוסח המקורי של השיר, המבוסס על לחן ערבי, הפיצו על בימות הארץ בשנות השלושים הזמרת ברכה צפירה ומי שהיה אז בעלה, המלחין נחום נרדי, שליווה אותה בפסנתר. ביצועם שיקף את הנוסח הראשוני שבו יצא השיר לדרכו הפתלתלה, ולשמחתנו קיימת הקלטה שלו.
מאז התגלגל לחן השיר ועם גלגוליו השתנה סגנונו וקצבו. תוך זמן קצר הפך לאחד מריקודי העם הנפוצים ביותר בכנסי המחולות בארץ, תחילה בשם 'מחול השומרים', ואחר כך בשמו החדש 'הבה נצא במחול'. לצליליו שרו וחוללו לא רק להקות הריקוד שהופיעו בכנסים שנערכו בקיבוץ דליה ובכרמיאל, אלא גם הציבור הרחב בחגיגות עממיות ובמפגשי רוקדים.
לשיר זה וגלגוליו הקדשתי מאמר מיוחד 'משיר "השבאב" אל "מחול השומרים" ו"הבה נצא במחול"', בלוג עונג שבת, 26 בספטמבר 2013. מאמרי זה נספח לרשימתו של דוד אסף 'גלגולו של ניגון: הבה נצא במחול', שבו הצביע אסף על הקשר בין שיר הריקוד המוכר לבין ניגון ה'חינדהלה' שהושר בישיבת 'חברון' הליטאית. הרוצה בהרחבות הללו ימצאן שם.
 |
| נוסח 'השבב' שנדפס בספרו של אסף הלוי, מגילת קדם, ירושלים [1919], עמ' עב-עג |
הנה 'מחול השומרים', אחד מגלגולי הנוסח של שיר 'השבב', בפיה של הזמרת אהובה צדוק (ההקלטה מ-1950):
ב. סִירָתִי
לשיר השני, 'סירתי', התאים נחום נרדי את הלחן של הרומנסה בלאדינו 'פוברטה מוצ'צ'יקה' (נערה אומללה), שאותו שמע מפי עוזרת בית שניגבה שמשות בשכונת מונטפיורי בתל אביב. את השיר הקליט לראשונה בשנת 1947 זמר הטנור אברהם וילקומירסקי בחברת ההקלטות הארץ-ישראלית קצרת הימים 'צליל' בליווי נרדי בפסנתר. אחר כך נוספו עוד מבצעים לשיר.
הנה וילקומירסקי:
לחובבי ההשוואות, הנה השיר המקורי ממנו נלקח הלחן, בביצועה של רֶמָה סמסונוב (הקלטה משנת 1970):
 |
| אסף הלוי, 'סירתי', מגילת קדם, ירושלים [1919] |
ג. עֲדָרִים
השיר השלישי 'עדרים', הולחן בידי שלמה וייספיש (1965-1908), יליד ירושלים העתיקה, חזן, זמר ומלחין, שלחניו הנודעים היו 'בערבות לכיש', 'נגני מפוחית', 'נפט זורם בחוליקאת' ו'בדרך התבור'. 'עדרים' היה הלחן הראשון שחיבר, והוא זכה לביצועים רבים ולהקלטות מרובות.
 |
| אסף הלוי, 'עדרים', מגילת קדם, עמ' עו-עז |
העיבוד שהתפרסם במיוחד נעשה על ידי יואל (יוליוס) חיות (1985-1910), פסנתרן, מלחין, מעבד ומנצח יליד לבוב, שבשנות השלושים שהה בארץ כשנתיים ושימש ראש המחלקה לפסנתר באקדמיה למוזיקה בתל אביב. עיבודו של חיות הוקלט פעמים אחדות מפי מבצעים שונים, ביניהם החזנים ברל'ה חגי, שלום כץ ולייב גלנץ.
  |
| עיבוד 'עדרים' מאת יואל חיות, הוצאת 'יבנה', וינה 1937 |
עיבודים נוספים לליווי בפסנתר נעשו לשיר זה בין היתר על ידי פאול בן חיים וריצ'ארד קורנמן.
נשמע את שושנה דמארי שרה את 'עדרים' כשמלווה אותה בפסנתרו משה וילנסקי (הקלטה מ-1956):
ד. מְגִלַּת קֶדֶם
מחבר המילים של שלושת השירים הללו הוא המשורר הארץ-ישראלי הנשכח אלתר לוין, שהתגדר בשם העט 'אסף הלוי איש ירושלים'.
לפני 1919, שנת הופעת ספרו מגלת קדם שיידון להלן, נדפסה בדפוס 'אחדות' הירושלמי חוברת פרי עטו בת שבעה עמודים, שכותרתה שירי עם. בחוברת שלושה שירים בלבד. 'אפותיקי', 'לי לי הנהר', 'השבב'.
בשיר 'אפותיקי' כתב: 'לא כסף הנחיל לי אבא, רק קרקע קדומה, צד מזרח מקומה'. המילה 'אפותיקי' מקורה יווני ופירושה הלוואה כנגד משכון; השיר 'לי לי הנהר' הוא שיר התרפקות על נופי נהר הירדן, הסוקר את זרימתו מהרי הלבנון עד לרגלי הרי מואב וגלעד, בואכה מידבא, תל עין גדי ויריחו; ובפתח השיר 'השבב' כתב הלוי הערה: 'בסערת רודו עלינה יא שבב'. הערה זו מרמזת על כך שגרסה זו קדמה לזו שנדפסה במגלת קדם, ואגב ייאמר כי 'רודו עלינה יא שבב' הוא השיר הערבי שלחנו שימש כמקור ללחן 'יה חי-לי-לי' של בר-נש.
ספר שיריו המהודר מגלת קדם לאסף הלוי, שראה אור בירושלים בשנת 1919, הביא אתו משב רוח חדש לשירת הארץ. קודמיו בארץ המשיכו לכתוב שירי כמיהה וכיסופים לציון בסגנון משוררי הגולה, כאילו לא חלה תפנית משמעותית ביישוב היהודי בארץ עם בוא העליות הראשונות. אפילו נפתלי הרץ אימבר, מראשוני המשוררים של תקופת העלייה הראשונה, התקשה להסתגל לכך ובשירו 'תקוותנו' (הנוסח הראשון של 'התקווה') כתב: 'עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה הנושנה, לשוב לארץ אבותינו', וזאת כאשר בפועל הוא כבר שב לארץ אבותיו וישב בירושלים.
 |
| 'מגלת קדם לאסף הלוי איש ירושלם'. על העטיפה ציור סמלי של 12 השבטים |
לוין היה הראשון שכתב שירה אחרת. זו הייתה שירה של מי שגר מילדותו בארץ – ארץ שרוב אוכלוסייתה ערבית – תיעד את נופה, שילב בשירתו מילים מאוצר הלשון של עמי ערב, לצד שפע מושגים מהווי עמי המזרח הסובבים אותו. בדפדפת פרסומית לספר שיריו נדפסה כותרת משנה לספרו: 'עשרת פרקי שירה על הארץ ועל ירושלים ועל ערב', ובסוף ספרו שיבץ מחרוזות שירים שכינה 'דיוואן', ברוח שירת ימי הביניים העברית והערבית. לשירים אלה צירף פרק 'באורים לדיוואן', שבו פירש את השמות והמונחים בלשון ערב.
כתושב ירושלים שהתערה עם אזרחיה הערביים ונהג לא פעם להלך ברחובות עירו בלבוש ערבי מסורתי, תיבל לוין את שיריו בניחוחות המזרח ובהווי עֵבֶר וערב. בשילוב לשוני זה לא קדם לו בארץ אף משורר אחר. שיריו סוגדים לאיתני הטבע, לשמש, לסהר ולנופי הארץ, לחמי גינוסר, לזרמי הירדן ולמימי מרום. הקורא בשירו 'חַמָּנִי' עשוי להתרשם כי לפנינו המשורר הכנעני הראשון.
את ספרו קידם בביקורת נלהבת הסופר אהרן אברהם קבק (דבריו נדפסו בפרוספקט מיוחד שצורף למהדורות הספר):
הנה משורר שיש לי רשות לקבול על ספרותנו על שלא טיפלה בו כראוי, על שלא קידמה את פניו בתרועת תודה ... בחפץ לב הייתי אומר עליו שהוא משורר 'בחסד עליון', אלמלא שכחו מבקרינו את פירוש המילות הללו, ואלמלא היו רגילים להשתמש בהן שלא במקומן ... אסף הלוי הוא פשוט מאד, כשם שפשוט הוא טבע ארצו. הוא צלול כטל החרמון, פעמים קר כשלג הלבנון, אבל תמיד יש בו חן וענוות מלכות כמו בתנועות כפות התמר ... מר אסף שר רק את נפשו, ונפשו מלאה גוני ארצו, דקליה, גפניה וזיתיה, חולות מדבריה, יגון הירדן ורעש התיכון, שירת הי'אדין ואהבת הבדווית, פז יומה וכסף לילה ... אתה נוטל את הספר המהודר הזה, לכאורה מתוך סקרנות ... ופתאום אתה רואה, שומע ומריח מה שלא ראית, לא שמעת ולא הרחת קודם לכן ... הקורא ב'מגילת הקדם' לאסף הלוי יש לו, כמדומה לי, אותה ההרגשה שיש לבדווי בשבתו פתח אהלו.
 |
| פרוספקט שצורף למגילת קדם' ובו ביקורת של א"א קבק (לא מצאנוה בעיתון 'הארץ') |
המשוררת רחל, שמיעטה לכתב ביקורות ספרים, הקדישה גם היא רשימה אוהדת לספר שיריו:
 |
| השלוח, לז, חוברת ו, ניסן-אלול תר"ף, עמ' 595 |
רחל מצאה בשיריו פשטות ותמימות, פיוטיות ואף הומור. בין השירים המוצלחים מאד בספר 'לפי שלמות סגנונם' וחן המקום, ציינה רחל את 'השבב'.
כפי שראינו לעיל, את שירו המולחן 'עדרים' פתח אסף הלוי במילים 'על הרים, על הרים', ואומנם חוקר הספרות העברית הלל ברזל אפיין את שירתו של לוין בנטייה לשורר על הרי הארץ.
וכך כתב בשירו 'אָהַבְתִּי הֶהָרִים':
 |
| מגלת קדם, עמ' קכד |
 |
| מגילת קדם, עמ' רנז |
ה. משהו על אסף הלוי
 |
| אסף הלוי איש ירושלים |
על אלתר לוין ואישיותו הססגונית נכתב לא מעט, והרוצה בהרחבת דברים אודותיו ימצאם בנקל בערך שיוחד לו בוויקיפדיה בעברית, שם גם הובאה ביבליוגרפיה עשירה. לתועלת קוראינו נסכם את הביוגרפיה שלו בקיצור נמרץ ובלי להתיימר לחדש בה.
הוא נולד באחוזת סטארינקה ליד העיירה הורודישץ בבלארוס, והגיע לארץ עם משפחתו בשנת 1885 כשהיה בן שנתיים. משפחתו התיישבה בירושלים והוא התחנך בישיבת 'עץ חיים', שם היה תלמידו של הרב חיים יהושע קוסובסקי, 'בעל הקונקורדנציות'. כעבור זמן הסיר את כיפתו (אף כי שמר מצוות כל חייו) וחיפש דרכים לפרנס את עצמו. בתקופת ילדותו נעדר אביו מן הבית והתגורר כעשר שנים בארצות הברית, שם עסק באיסוף תרומות עבור מוסדות היישוב הישן בירושלים. בתקופה זו נאלץ לוין לחיות בכוחות עצמו. בכישרונותיו האוטודידקטיים רכש ידיעות בתחומי הספרות מכאן והמסחר הבינלאומי מכאן, ובד בבד החל לפרסם שירים שעליהם חתם בשם חדש שאימץ לעצמו 'אסף הלוי איש ירושלים'. אסף היה כידוע אחד ממשוררי בית המקדש הראשון ('מזמור לאסף') וממנצחי מקהלת הלוויים. בשנת 1905, כשהיה בן 22, זכה למינוי של נציג חברת 'זינגר' למכונות תפירה במזרח הקרוב, וכעבור זמן קצר החל לשמש גם נציג של חברות ביטוח חיים בינלאומיות. הוא עשה חייל וצבר הון רב, נשא אשה ממשפחה חסידית מיוחסת ויחד גידלו שלוש בנות. את ביתו בנה על גבעה רמה בשכונת רוממה בירושלים, ולפי שהיה עתיר ממון, ריפד את רצפתו בשטיחים פרסיים וקישט את קירות חדריו בתמונות יקרות שרכש במרוצת השנים בארץ ובמסעותיו לחו"ל. אורחיו ומכריו שביקרוהו קיבלו את התחושה שהם מצויים בתוך מוזיאון.
הסופר עזרא המנחם, שבצעירותו עבד כפקיד זוטר בבנק בירושלים, הכירוֹ מביקוריו התכופים בבנק, ותיאר אותו כך: 'מראהו החיצוני ... היה מצודד. יפה תואר להפליא, פנים סמוקות, בלורית מכסיפה, מגולח למשעי, עיני אש מאיימות. היה מהדר בלבושו. חליפת טוויד יקרה, תפורה לפי מידה, ובידו מטה בעל גולת כסף' ('משורר נידח – אסף הלוי', מעריב, 29 ביולי 1988).
איש נדיב היה ומכספו תרם ביד רחבה למוסדות, לסופרים ולנזקקים מעניי עמו. הקפיד על שמירת מצוות והיה ראש משפחה מסור ובעל נפש רגישה. כשיצאו גיטל רעייתו ושלוש בנותיו, רבקה, שולמית ורחל, לשהות ממושכת בווינה, שלח להם מירושלים מכתבים מרגשים בעברית צחה למופת. הוא דאג ממרחקים לכל צרכיהם, החדיר בהם באמצעות התכתובת אורחות חיים, כללי התנהגות ונימוסים, וגעגועיו אליהן מבצבצים מכל שורה. צרור מכתביו משנת תרפ"א השתמר וזמין לקריאה בפרויקט בן-יהודה, לצד אסופת שיריו.
באישיותו היה בן-דמותו של ד"ר ג'קל ומיסטר הייד. בשעות היום פעל ממשרדו שבבניין סנסור בירושלים כאיש עסקים ממולח, סוכן של עשרות חברות, ביניהן אלה ששיווקו לראשונה בארץ קופות רושמות. אך כשפנה היום והשמש שקעה בפאתי מערב, נחה עליו ההשראה וחצב מכבשונו את בתי שיריו. העיד עליו עזרא המנחם:
מעטים ידעו כי ... היה איש רוח ביסודו, מושך בעט סופרים, חורז חרוזים בהסתר ... עולם נסתר זה היה עיקר חייו. שאר כל עיסוקיו שהשביעוהו ממון וכבוד רב, לא נחשבו בעיניו. טופסי ספריו היו ספונים בביתו, במבצרו, מעלים אבק. הדבר לא הדאיגו כלל. היה שש להעניקם מנחה ליחידי סגולה עם הקדשה רוויה טעם ורגש רב. השירים היו בעיניו נכסים שאינם מתבלים, ערכם עומד לעד.
 |
| הקדשה של לוין משנת תרפ"ט על ספרו 'מגלת קדם' |
לשני הפנים באישיותו של לוין צריך להוסיף פן נוסף כמרגל ואיש רב מעללים. היבט נסתר זה של חייו נחשף עם פרסום ספר זיכרונותיו של עזיז ביי (1965-1883), שהיה מפקד המודיעין הצבאי של האימפריה העות'מנית במלחמת העולם הראשונה, ויומניו של חליל א-סכּאכּיני (1953-1878), נוצרי פלשתינאי ממוצא יווני אורתודוקסי, מחנך, איש רוח ומנהיג פוליטי, שנולד בעיר העתיקה של ירושלים. לדברי עזיז ביי, שספרו תורגם לעברית בשנת 1992 על ידי פרופסור אליעזר טאובר, אלתר לוין היה המרגל החשוב והמסוכן ביותר במזרח התיכון והמידע שסיפק לבריטים סייע להם להביס את הצבא הטורקי. נוסף על כך, בשנת 2016 פרסמה רות גיל פרקים מיומן שחיבר לוין בשבתו בכלא הטורקי בדמשק, שהתגלגלו לעיזבונו של אביה עו"ד מאיר לאניאדו (מרגל יהודי באימפריה העו'תמאנית: אלתר לוין, 1918-1914, הספרייה הציונית, תשע"ז).
לבסוף נאסרו שניהם על ידי הטורקיים ונידונו למוות בתלייה. הם הועברו לכלא דמשק ושם נרקמה ביניהם ידידות הדוקה. כעבור חודש שוחרר סכאכיני ולוין נותר כלוא עוד כמה חודשים עד ששוחרר לאחר שהעניק שוחד נדיב לשומריו ולשופט שבפניו הובא למתן גזר דין סופי (ספרו של סכאכיני תורגם לעברית על ידי גדעון שילה תחת השם כזה אני, רבותי [כתר, 1990; צבעונים, 2007], ובו סיפר בהרחבה על ידידו היהודי).
לוין חזר לירושלים והמשיך לפתח את עסקיו ולרכוש תמונות לאוספיו. את לילותיו המשיך להקדיש לכתיבת שירים שבהם התרפק על נופי הארץ והוד המזרח. ענף ביטוח החיים שטיפח, שגשג והעניק לו רווחי עתק ובירושלים הוא כונה 'מלך האחריות' (מלך הביטוח). למראית עין היה המאושר באדם. הרבה בנסיעות ברחבי תבל ורווה מלוא נחת משלוש בנותיו שריתקו כל עין ביופיין ובלבושן המהודר. כך כתב עליהן עזרא המנחם:
ברחובות האפרוריים והמשוממים של ירושלים, התנהלו לאיטן, הולכות ומעכסות ברגליהן, מעוטרות עדיים מסמאי עיניים, בנותיו של ר' אלתר לוין, כבושות בעצמן, עטופות הילה של מסתורין. שמן יצא לתהילה ברחבי העיר בשל יופין הנדיר, המיוחד, וההידור שבלבושן. עלמות חן קינאו בהן. הצביעו עליהן כמי ששהו בפאריז, לונדון, רומא, וינה, ושמלות שעליהן פאר האופנה החדישה. אך תמוה היה שחרף המראה המלבב שלהן, עדיין עמדו ברווקותן. בחורי העיר נשאו בחשאי עיניים עורגות אליהן, אך לא העזו לִקרב. איש מהם לא הרהיב עוז בנפשו לבקש את ידן מן האב, איש העסקים היהיר, המורם מעם.
בי"ד בתשרי תרצ"ד (4 באוקטובר
1933) נפלה הידיעה כרעם ביום בהיר. אסף הלוי איש ירושלים, המשורר עתיר
הממון, טרף את נפשו בכפו ותלה את עצמו בחדרו. הוא נאסף אל עמיו מבלי
שהשאיר אחריו מכתב או פתק כלשהו, והובא למנוחות בו ביום בהר הזיתים.
 |
| מצבת קבורתו של אלתר לוין בהר הזיתים (הר הזיתים) |
איש לא
העלה על דעתו כי המשורר המחונן, שספר ייחודי באיכותו ומהודר בעיצובו כספרו אף פעם לא יצא בארץ
כמותו, שלח יד בנפשו. מפה לאוזן נפוצו שמועות על סיבת התאבדותו, אך לכולן לא
היה יסוד במציאות. הוא לא פשט רגל בעסקיו, לא פרץ כל סכסוך בינו לבין לקוחותיו והוא
לא חלה במחלה ממארת.
נראה
כי ניבא את מותו הקרב. השיר 'ונטעתם לי דקל', החותם את ספר שיריו (עמ' שח-שט), מצטייר בדיעבד כצוואה
נוגעת ללב. הדקל היה העץ האהוב עליו והוא גם בחר בו כסמל להוצאת הספרים שלו.
 |
| 'מרבה תורה מרבה חיים': סמל הוצאת 'דקל' שנדפס על הכריכה |
בעלי התוספות
שמואל אבנרי העביר לנו צילום של גלויה, שאותה שלח אלתר לוין לחיים נחמן ביאליק מביירות ('בארות') שבלבנון, בתאריך 17 במאי 1932. דבריו כאן מצטרפים לשירו 'חמני':
שלום מהר הלבנון, מבעל בכי, מבמות בעל ועשתרת
ומתדמור שבמדבר אשר של שלמה
אסף הלוי (אלתר לוין)
בארות
אייר תרצ"ב
 |
| באדיבות ארכיון בית ביאליק |
כמו כן השתמרה בידינו תגובתו של ביאליק לאחר שנודע לו על התאבדותו של לוין. הדברים הובאו בספרו של הצייר חיים גליקסברג, ביאליק יום-יום, הקיבוץ המאוחד, 1945, עמ' 112:
