‏הצגת רשומות עם תוויות המוסד. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות המוסד. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 14 באוגוסט 2026

פרשת המיג העיראקי: חפש את האישה

הכותרת הראשית של מעריב, 16 באוגוסט 1966

מאת דינה פורת

פרשת הבאתו של מטוס המיג 21 מעיראק לישראל ב-16 באוגוסט 1966, שכּוּנתה 'מבצע יהלום' (או 'הציפור הכחולה'), זכתה לתיאור בכמה סרטים תיעודיים ולפרקים שנכתבו בספרים המוקדשים לעלילות המוסד. לאחרונה עלה המבצע שוב לתודעת הציבור במלֹאת שישים שנה למבצע ובזכות כתבה ששודרה בערוץ הטלוויזיה i24news. בכל הפרסומים הודגש ההישג המודיעיני העצום  מיג 21, שיוצר בברית המועצות, נחשב אז למטוס הקרב החדיש והמתקדם ביותר בעולם, ולשום חיל אוויר מערבי, כולל האמריקאי, לא היה מושג על ציודו – החשיבות הצבאית והמדינית של המבצע, והשפעתו על תוצאות מלחמת ששת הימים ועל הקשרים שנרקמו מאז עם ארצות הברית.

ואולם, הזווית הנשית, זו שהייתה כביכול מאחורי הקלעים, אבל למעשה בלב העניין, טרם סופרה כראוי. כיוון שלבעלי שיחיה, יהודה פורת, אז סרן צעיר בן 27 בחיל האוויר, היה חלק מכריע בפרשה, מילאתי גם אני חלק צנוע בה. אני מביאה אפוא לפניכם את הזווית הזו, רבת עניין אך לא ידועה.

רק ב-2017, במלֹאת חמישים שנה למבצע, פרסם המרכז למורשת המודיעין את הסרטון הזה, הנקרא 'הציפור הכחולה', שנותן את הרקע המתבקש למבצע הג'יימס בונדי:

וכאן הכתבה ששודרה במגזין השבת של i24news, ב-4 ביולי 2026:


א. המאהבת

בשנת 1965 הגיע יוסף שמש, יהודי רב-פעלים וקשרים מעיראק אל משרדו של יעקב נמרודי, אז נציג ישראלי בכיר בטהראן (מדובר, כמובן, באיראן שלפני מהפכת חומייני), ואמר לו בערך כך: 'אני יודע שאתם רוצים להניח יד על מיג 21 ואני יכול לסדר לכם כזה'.

'איך?' נשאל שמש. והוא הסביר: 'יש לי מאהבת, נוצרייה-אשורית, שאחותה נשואה לטייס מיג, נוצרי גם הוא. הטייס חש כי אינו זוכה לקידום שהוא ראוי לו, כי אינו מוסלמי, ובנוסף הוא סולד מהפצצת כפרים כורדיים בנפאלם. הוא בשל לעריקה ואני יכול לקשר ביניכם'. 

כך התחילה הפרשה, והדברים ברורים – אם לא הייתה מאהבת, ספק אם היה מיג, או לפחות לא המיג הזה...

כיכר הנצחה ליוסף שמש, 'יקיר הסתר' (והמבין יבין) שהתגורר ברמת השרון (הקשר הרב-דורי)


ב. הַחֲבֵרָה

יהודה ואני הכרנו לקראת סופה של אותה שנה. הספקנו לצאת כמה שבועות בלבד, אך נראה היה שהכול הולך למישרין. הבחור נראה רציני ואמין, ואפילו נשא חן בעיני אמא שלי, עליה השלום, שהייתה אדם ביקורתי ובעלת טביעת עין בבני אדם. אלא שלאחר אותם שבועות ספורים הגיע יהודה לבית הוריי והודיע לי שהוא נוסע. הוא אינו יכול לומר לאן ולא מתי יחזור. הוא לא יטלפן ולא יכתוב, וגם לא יהיה אפשר יהיה לטלפן אליו או לכתוב לו. 

סרן יהודה פורת באותם ימים רחוקים... (אלבום משפחתי)

מובן שלא ידענו שהוא הושאל מחיל האוויר למוסד. יהודה נולד בקהיר, דיבר ערבית מצרית מילדותו, ובנוסף גם היה נווט של מטוס קרב. הוא היה הבחירה הקולעת למשימה הסודית, אבל לא יכול היה לדבר עליה מטוב ועד רע. הוא נשלח לאחת מבירות אירופה כדי לפגוש את טייס המיג מוניר רדפא, שיצא מעיראק בתואנה רפואית, ולתהות על קנקנו. אם יתברר שהוא רציני – מוטל עליו לתכנן את טיסתו ארצה. כשהלך הבחור אמרה לי אמא חד וחלק: 'דינעלע, דאָס איז נישט קיין חתן'. דינה'לה, ממנו כבר לא יֵצא חתן...

בסוף התברר שאמא טעתה וחתן כן יצא מזה... (אלבום משפחתי)

אבל אני דווקא חשבתי שכן, וחיכיתי. ואכן, בחור שֶׁמוּנה למקשר בין הצוות שבחו"ל לארץ, הציע ליהודה להעביר לי באחת הנסיעות מכתב ומתנה. יהודה שמח על ההזדמנות, ושני גיבורי החיל, הטייס העיראקי והנווט הישראלי, שבינתיים הספיקו להתיידד, יצאו לרחובות אותה בירה לקנות לי מתנה. 

יום אחד צלצל בדלת ביתנו כפתורי, זה היה שמו של איש הקשר, ובידו מכתב ומתנה – קומבינזון! ועוד בצבע תכלת! למי שכבר שכח, זו הייתה כותונת קצרה עם כתפיות דקות, ממשי או מסאטן, עם עיטורי תחרה, שנהגו ללבוש מתחת לשמלה. צבע תכלת לא היה חביב עליי, אך עובדה חשובה זו טרם נודעה ליהודה במהלך היכרותנו הקצרה. מובן ששמחתי מאוד, ואני נוצרת מתנה רומנטית זו עד היום.

הקומבינזון המקורי ששמור אצלי עד היום

עברו כמה חודשים, יהודה חזר ארצה ומוניר חזר לעיראק להתכונן לטיסה הגורלית ולהכין גם את בני משפחתו  אישה ושני ילדים. החלה תקופת ההמתנה לבואו, ובמקביל ההכנות לקליטת המשפחה בישראל. אז לא ידעתי שגם אני חלק מהעסקה ויהיה עליי לטפל במשפחה, וממילא אצטרך לקבל סיווג ביטחוני מיוחד. אנשי המוסד פיתו אותי להגיע למשרד בתל אביב, לא מרשים  במיוחד, ובאמתלה של בדיקה אם אני מתאימה לתפקיד זמני ומושך בחו"ל, תחקרו אותי במשך שעות ארוכות. שני חוקרים סקרו בקפידה את קורות חיי הקצרים ואת עברי הצבאי (שנה בנח"ל בקבוצת כנרת ואחר כך טבחית בעין גדי!), ואז עברנו ביסודיות על ההיסטוריה של כל קרובי המשפחה, הקרובים והרחוקים. כשסיימנו כבר עמד להחשיך ואני הותשתי לחלוטין, אבל לפחות עברתי את הבחינה: שני הבחורים המצוינים השתכנעו שאני ציונית נאמנה, מסוגלת לשמור סוד וזכאית לסיווג ביטחוני גבוה.


ג. האישה

הקשר עם הטייס העיראקי מוניר רדפא החל בדצמבר 1965. אז נוצר הקשר איתו, והוא תוחזק ונמשך עד נחיתת המיג בארץ באוגוסט 1966. אלא שבכל החודשים הארוכים האלה, שבמהלכם שהה מוניר באירופה ובעיראק לסירוגין, הוא לא אמר לאשתו ולו מילה אחת על כוונותיו  שום מילה. הוא התנה תנאי מפורש: שאשתו ושני ילדיו יֵצאו לאירופה ושם ייפגשו עם נציגים ישראלים שיעבירו אותם בביטחה ארצה עוד לפני שהוא ימריא. וכך היה: הם יצאו מעיראק בתואנה של בעיה רפואית שאי אפשר לפתור במדינתם, וכך מצאה גברת רדפא את עצמה מול נציג ישראלי המבשר לה שמחר היא תעלה על מטוס 'אל על', תנחת בארץ ותפגוש את בעלה.

טייס המיג העיראקי מוניר רדפא בישראל (ויקיפדיה)


'בטי', זה השם הבדוי שבו כינינו אותה, הסתכלה בדובר בתדהמה והייתה משוכנעת שהאיש יצא מדעתו: בעלה האהוב נמצא מרצונו הטוב בישראל, ארץ האויב ושורש הרע, וכל זה מבלי שאמר לה מילה?! הסיפור נשמע לה הזוי לגמרי. כשהבינה שמדובר בעניין רציני, פרצה בצעקות ובבכי ואיימה לזרוק את עצמה ואת ילדיה עימה ממרפסת המלון שבו שהו. פרטי החלק הזה בפרשה נודעו לנו אחר כך מפיו של אותו נציג ישראלי, זאביק לירון המנוח, ניצול אושוויץ וטייס קרב בחיל האוויר, שנשלח לאירופה כדי לטוות את הקשרים עם מוניר. בסופו של דבר, אחרי לילה ארוך וקשה שבו התקשתה בטי להירגע, עלו בני המשפחה למטוס 'אל על', ומייד עם נחיתתם הוסעו לפגישה עם מוניר. מה נאמר באותה פגישה לא נדע. אפשר רק לשער...

לימים למד זאביק לירון בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, ובייחוד השתתף בקורסים שעסקו בשואה. 

אלוף-משנה (במיל') זאביק לירון בטקס זיכרון בפולין (צילום: אמיר השכל)


ד. המשפחה

לאחר שנחת מוניר עם המיג בשלום – ירד ממטוסו והתחבק עם יהודה שחיכה לו על הקרקע – הוא נפגש עם אשתו וילדיו ההמומים שהובאו במקביל. אז החלו כמה שנים שבהן הוטל עלינו – על שולה, רעייתו של טייס הניסוי האגדי של חיל האוויר, דני שפירא, ועליי  לטפל במשפחה, בהתארגנותה וברווחתה. שולה הייתה אשת ברזל, שנשאה בגבורה את מנהגו של בעלה דני לטוס על כל קופסה שהצמידו לה כנפיים (האגדה אומרת שטס על 22 סוגי מטוסים, לרוב בלי הכנה או הכשרה). כשהגיע המיג ארצה, דני למד את סודותיו ובתוך זמן קצר הטיס אותו. מוניר הנדהם אמר אז ליהודה: 'הערבים לעולם לא ינצחו אתכם, לעולם'.

מטוס המיג 21 העיראקי המקורי לאחר שנצבע בצבעי ישראל וקיבל את המספר 007 כמחווה לג'יימס בונד
מוזיאון חיל האוויר בחצרים (צילום: Bukvoed, ויקימדיה)


המוסד שכר לבני המשפחה דירה מרווחת בצפון הישן של תל אביב, שאותה צריך היה לרהט ולאבזר. לשני הילדים ניתנו שמות עבריים, וכיוון שהגיעו באוגוסט ושנת הלימודים עמדה בפתח, רשמנו אותם מייד לגן ולבית הספר וקנינו עבורם את הציוד הנחוץ. שניהם למדו עברית והתערו בכיתותיהם במהירות שרק ילדים מסוגלים לה. צריך היה גם לחשוב מה אומרים לשכנים שהתגוררו באותה כניסה, ואחרי שאנשי המוסד וידאו שבני חמש המשפחות אינם יודעים פרסית, צוידתי בסיפור כיסוי: עברתי מדלת לדלת, וסיפרתי באופן מאופק וענייני, שיש בבניין שכנים חדשים, משפחה יהודית שברחה מאיראן, שכדאי לקבלם בסבר פנים יפות אך להניח אותם לנפשם שכן עברו עליהם תלאות רבות. הצגתי את עצמי כנציגת הסוכנות היהודית, מה שנשמע לשכנים הגיוני – משרד העלייה והקליטה טרם הוקם אז. השכנים התנהגו למופת לאורך כל השנים שבהן גרו לצידם בטי, מוניר והילדים. 

'משפחה יהודית' – אבל בטי נהגה לענוד שרשרת עם צלב... הגעתי איתה להסכם, שבכל פעם שהיא יוצאת מן הבית תכניס את הצלב לחולצתה, ובתמורה אגיע אליה בימי ראשון ויחד ניסע להתפלל בכנסייה ביפו. שולה לקחה את בטי לשוק הכרמל לקניות, וגם לסופרמרקט הקרוב, ובכלל גילתה סבלנות אין קץ. בהדרגה התברר לנו שבטי אינה אדם יציב במיוחד, וכנראה הייתה כזו גם לפני העריקה. אז הבנו גם מדוע מוניר לא שיתף אותה בסוד העניין.

כך עברו שלוש שנים ומעלה. חודשים ספורים אחרי נחיתת המיג התקיימה החתונה שלנו. מוניר ובטי הוזמנו, כמובן, ונכחו בחתונה מבלי שצולמו, חלילה. הם הביאו לנו מתנה נאה: עגלת הגשה מתקפלת (אלה היו הימים שהמתנה הסטנדרטית הייתה סיפולוקס עם שש כוסות). ילדיהם היו מאושרים. מוניר עבר קורס טיסה אזרחית, עבד על הקו לאבו רודס שבחצי האי סיני, יצר שם קשרים וקנה חברים. שלוש המשפחות נפגשו לעיתים מזומנות. אכלנו בשבתות אלה אצל אלה ונהנינו ממטעמיהן של בטי, שבישלה בנדיבות בסירי ענק, ושל שולה. לי עצמי נדרש זמן לעבור מבישול חצילים ל-150 אנשים, כפי שהורגלתי בקיבוץ עין גדי, לבישול ביתי... טיילנו יחד בארץ, ונראה היה שהמבצע הצליח גם במישור האנושי והמשפחתי.

דני שפירא מקבל דרגת אלוף-משנה בלשכת הרמטכ"ל דן שומרון, 1989. מימין רעייתו שולה (ויקימדיה)

ה. הטרגדיה

אבל בטי לא שכחה ולא סלחה. לא על כך שבעלה הסתיר ממנה את תוכניותיו והעמידהּ בפני עובדה מוגמרת, וכנראה גם לא על עצם העריקה לישראל. לא עזרו מאמצינו להנעים את חייהם – היא דחקה במוניר להגר לארץ אירופית אחרת, למרות שהוא עצמו והילדים לא רצו בכך וטוב היה להם כאן. היא לחצה ונדנדה, והוא נכנע. הם עזבו את הארץ, והמוסד המשיך לסייע להם גם במקומם החדש וסיפק להם אבטחה הולמת. אך הם לא מצאו את מקומם, והבדידות הכריעה אותם. ככל הידוע, סביב שנת 1998 מוניר מת מדום לב, ומצבה של בטי, שנותרה לבדה, הלך והידרדר. לעיתים הייתה מטלפנת אליי בשתיים או בשלוש לפנות בוקר, ושואגת בטלפון: 'דינה! אני רואה אותם פה למטה'. היא התכוונה לשליחיו של סדאם חוסיין, שכביכול ארבו לה, אך היו אלה כנראה רק עוברי אורח תמימים. כעבור כמה שנים מתה אף היא, עד היום לא ברור ממה, אולי משברון לב. הקשר עם הילדים, שבינתיים בגרו ועמדו ברשות עצמם, נותק, למען ביטחונם.

כל מי שהיה קשור בפרשה שתק. במשך יותר מארבעים שנה לא נאמרה או נכתבה מילה. רק בשנת 2009, עם סיום משטר האימים של סאדם חוסיין, ניתן היה לספר. ככלות הכול, עוד היו למוניר ולבטי קרובי משפחה בעיראק וגם הם עצמם עלולים היו להיפגע מידי שליחיו של המשטר. מבצע יהלום היה הישג מודיעיני יוצא דופן, בעל השלכות צבאיות ומדיניות ארוכות טווח, אך המחיר היה טרגדיה אנושית גדולה.  

_______________________________________

פרופ' (אמריטה) דינה פורת לימדה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב

porat@tauex.tau.ac.il

יום שישי, 12 בינואר 2024

בית יוסף באו: האיש והמוזיאון

הכניסה לבית יוסף באו (ויקימדיה)

מאת דוד מילגרום

על 'בית יוסף באוּ' שמעתם? 

כל מי שיחפש באתר התיירות הבין-לאומי Tripadvisor, מה הן האטרקציות המובילות בתל אביב, ימצא כי במקום הראשון נמצאת יפו העתיקה, במקום השני – הטיילת, ובמקום השלישי – מוזיאון בית יוסף באו, השוכן ברחוב ברדיצ'בסקי 9, לא הרחק מתיאטרון הבימה. בדירוגים נמוכים יותר נמצאים אתרים כמו מוזיאון תל אביב, מוזיאון 'אנו' ובית הפלמ"ח. לא זו בלבד, השנה 'בית באו' נכלל לראשונה באחוזון העליון של האטרקציות בעולם (!), על פי דירוג המטיילים עצמם.

מה מסביר את הדירוג הכה מחמיא של מוסד תרבותי די עלום זה? התשובה, לעניות דעתי (גילוי נאות: אני עוסק בהתנדבות בסיוע למוסד זה), קשורה בכך שאין מדובר רק במוצגים מרתקים, אלא גם בסיפור מיוחד במינו, ומשום שסיפורים טובים ומעניינים הם גם נחלתם של קוראי בלוג עונג שבת – קיבלתי על עצמי לספר חלק קטן ממנו ולהזמין את הקוראים לבוא ולבקר במקום מרגש זה.

בעצם מדובר כאן בשני סיפורים: סיפורו של יוסף באו (2002-1920) – גרפיקאי ואמן רב-תחומי וכשרוני מאד, יליד קרקוב וניצול שואה, שעלה לארץ ב-1949 עם רעייתו רבקה (Rebecca), והצליח ליצור כאן בשתי ידיו המבורכות מפעל יוצא דופן. בו בזמן זהו גם סיפורן של שתי בנותיו, הדסה וצלילה, שהפכו את שימור מורשת אביהן למשימת חייהן והצליחו לצקת בסטודיו הקטן שבו עבד תכנים שמרגשים את כל המבקרים.

יוסף באו בחדר עבודתו

אפתח את שני הסיפורים מן הזווית האישית. הורי היו חברים טובים של יוסף ורבקה באו. כמו יוסף (יוזק, כפי שנקרא בפי חבריו) גם אימי למדה בגימנסיה העברית בקרקוב, ובהמשך נפגשו השניים, בנסיבות מעיקות יותר, במחנה הריכוז פלאשוב שהיה סמוך לעיר. יוסף הכיר במחנה את רבקה והשניים נישאו שם בסודי סודות ותוך סיכון חייהם – אירוע זה הונצח בסרטו של סטיבן שפילברג 'רשימת שינדלר' (1993). בגטו קרקוב, במחנה פלאשוב, ומאוחר יותר במחנה ברינליץ של אוסקר שינדלר, יוסף התגלה כגרפיקאי מחונן שידע לזייף תעודות ומסמכים שהצילו רבים (בסרטו של שפילברג, השחקן הישראלי רמי הויברגר גילם את דמותו של באו). 

הנה כאן קטע קצר מהסרט ובו רואים את יוסף מזייף תעודה, את רבקה נאלצת לטפל בציפורניו של מפקד המחנה, את טקס הנישואין החשאי של השניים, ואת סצינת הסיום בה עולים הניצולים לקברו של שינדלר בהר ציון בירושלים:

חולצת האסירים של יוסף באו במחנה הריכוז ברינליץ (יד ושם)

באותן שנות אימה, הצליח יוסף, שניחן בחוש הומור ובאופטימיות בלתי נדלית, לעודד רבים שכוחם הלך ותש. הנה אנקדוטה שתעיד על כך: בפלאשוב צייר יוסף חפיסה של 24 קלפים שעליהם ציורים שונים של החיים הרגילים כפי שהכירום לפני המלחמה. על קופסת הקלפים צייר מגדת עתידות וביקש מחבריו האסירים לשלוף קלף ולראות מה צופן להם העתיד. אם למשל מישהו בחר בקלף של חתן וכלה, יוסף עודדו 'למה לך להתאבד, הרי כל זה ייגמר וגורלך להתחתן' (החפיסה המקורית נמצאת באוספי יד ושם בירושלים, אך אינה מוצגת. מחלוקת נטושה בין יד ושם לבין בנותיו של באו, שביקשו לקבלן חזרה). 

יוסף המציא כתב סתרים וסיפר בדיחות שעזרו לו ולחבריו לשכוח לזמן מה את הזוועות שמסביב. את הדפים החביא יוסף בתחתית כפולה של תיק האמנים שלו ומיין אותם על פי קטגוריות, כגון רופאים, מהנדסים, מורים או מחלות. על דפים שהפיק מבדלי סיגריות כתב יוסף ספר שירה מצוייר שקרא לו 'העולם ואני' ואותו הקדיש לרעייתו רבקה. הספר תורגם מפולנית לעברית (2016) ובקרוב ייצא גם באנגלית.

מתוך 'העולם ואני'
יוסף באו

כאמור, יוסף ניצל מהתופת במסגרת 'רשימת שינדלר'. אחרי שחרורו נשאר בפולין והשתלם בלימודי אמנות גבוהים. בשנת 1950 עלו יוסף ורבקה ארצה עם בתם הדסה (הבת השנייה צלילה כבר נולדה בישראל) והתמסרו ללימוד השפה העברית. 

כאן החל פרק התקומה המפואר. 

יוסף גוייס ל'מוסד' והועסק בזיוף דרכונים ומסמכים. הוא עצמו שמר כנדרש על חשאיות ורק לימים נודע הדבר בריאיון שהעניק איש המוסד הוותיק רפי איתן לבנותיו. ב-1960 יוסף הקים את הסטודיו התל-אביבי שלו ברחוב ברדיצ'בסקי, ובו פעל ויצר במשך ארבעים שנה. שנים רבות הייתי בטוח שהלוגו של באו מבוסס על דימוי של ברבור, אבל בנותיו העמידוני על טעותי. לדבריהן, כעובד במוסד נאסר עליו לחתום על יצירותיו בשמו והפתרון נמצא בדמות לוגו מיוחד שעיצב. אם תטו ראשכם בתשעים מעלות – צפויה לכם הפתעה...

הסטודיו ובאו עצמו הפכו עם הזמן לחלק מההוויה של התרבות התל-אביבית והישראלית. 

כאמן טיפוגרפיה הפיח באו רוח חיים באותיות העבריות: בעיצוב גופנים חדשים ובתנועתיות בעזרת אנימציה. הוא לא השתמש בגופנים קיימים אלא עיצב גופנים ייחודים ומקוריים וידע להעביר באמצעותם את האווירה המתבקשת לכל סרט, פרסומת או עבודה גרפית שעברו תחת ידיו. לדוגמה, לסרט 'סאלח שבתי' עיצב באו אותיות בסגנון המזרחי שמאפיין את גיבור הסרט.

לסרטי קומדיה  כמו 'חבורה שכזאת', 'השכונה שלנו' או 'תעלת בלאומילך' עיצב גופנים עליזים בצורת גל. 

גם לסרט 'כץ וקרסו' יצר כותרת מעניינת.

לסרטי דרמה כמו 'הם היו עשרה' או 'עמוד האש' עיצב גופנים 'רציניים' ודרמטיים. המוטו שלו היה: 'מה שאתה רואה – תעשה שונה', וכך עיצב את הגופנים שלו.

באו היה מראשוני האנימטורים בארץ. כך למשל הלוגו המונפש של חברת הפצת הסרטים א.ד.מטלון הזכור לרבים

ואם לא די בכך, באו שלח ידו גם בכתיבה והוציא מתחת ידו לא מעט ספרים אוטוביוגרפיים, שבהם זיכרונותיו העצובים מהולים בהומור אופטימי: ד"ש קר: רשימות ורישומים (1971), שנות תרצ"ח: זכרונות (1982) או לו טוב: סיפורי בדים צבועים (1992). לאחר מותו ראו אור ספרו ה!הו!כ!חה!: חוק של צחוק (2014), ועוד ספר מיוחד במינו שבו ניהל רומן מצוייר עם השפה העברית וכותרתו הרב-משמעית היא ברית מִלָּה: דברים על-דבר דברים (2004). הוא הוציא את הספרים בהוצאה עצמית לה קרא בשם 'המנענע'.

הנה כמה ציורים הומוריסטיים פרי עטו:

מנגינה מסורתית

ואגב הומור, חלק בלתי נפרד מזיכרונות ילדותי היא הציפייה הדרוכה של הורי לברכת ה'שנה טובה' המקורית והשנונה ששלח באו לחבריו לקראת ראש השנה: 

באו נפטר בשנת 2002, ומכאן מתחיל סיפורן של שתי הבנות המופלאות, הדסה וצלילה.

הדסה וצלילה באו

השתיים החליטו לשמר את הסטודיו של אביהן ולהנציח את  מורשתו הענפה והרב-תחומית. אין הרבה מקומות כאלה בארץ, שבהם נשמרים חדרי עבודתו המקוריים של היוצר כפי שהיו (בית ביאליק בתל אביב ובית עגנון בירושלים הן דוגמאות יוצאות מן הכלל המלמדות על הכלל).

האחיות, שהן חלק בלתי נפרד מהמוזיאון, מספרות למבקרים על המעבר משואה לתקומה, על גרפיקה במיטבה, ציור, יצירת גופנים עבריים חדשים, ראשית האנימציה והקולנוע הישראלי, הומור, השפה העברית, שירה, ועל ידיו של אומן שבנה מכונות במו ידיו. הן עושות זאת בחן רב, ברגישות ובהומור, בהצגות ובשירים. התוצאה – הקהל נשאר בסטודיו כשעה וחצי, מרותק ומוקסם ועובר חוויה בלתי נשכחת. המבקרים בסטודיו יכולים לראות מכשירי צילום, אנימציה וקולנוע שיוסף יצר, כמו למשל מכונת אנימציה שבנה על בסיס מכשיר רנטגן שיצא מכלל שימוש.

מדי שנה בשנה מבקרים ב'בית יוסף באו' כ-8,500 מבקרים מהארץ ומחו"ל. הדסה וצלילה מציגות את מורשת אביהן גם במקומות ציבוריים ובמוזיאונים בארץ ובחו"ל, ובהם תערוכות שהתקיימו באו"ם, במוזיאון אוסקר שינדלר בקרקוב, במוזיאון הסובלנות במוסקבה ובפרלמנט הספרדי במדריד.  

ויש לנו גם סיפור שלישי, שבו מוזמנים להשתלב הקוראים הנאמנים של הבלוג המקסים עונג שבת. 'בית יוסף באו' נמצא בסכנת סגירה מתמדת. כדי לשמר מוסד תרבותי יוצא דופן זה נדרש לחץ ציבורי על עיריית תל אביב ועל משרד התרבות. כל השנים הסטודיו היה במעמד של שוכר, ועתה מתכננים בעלי הבניין להורסו ולבנות בנין מגורים גבוה יותר וחדש יותר. הם כבר הודיעו להדסה ולצלילה כי עם קבלת האישורים מעיריית תל אביב, הן תידרשנה לסגור את הסטודיו ולפנות את תכולתו. 

אנו מקווים כי עיריית תל אביב תדאג לשמר מוסד תרבותי כה ייחודי במיקומו המקורי, וכל מי שיכול לסייע יבורך.  

ובאשר למשרד התרבות: המשרד יצר קריטריונים להכרה ולתמיכה תקציבית במוזיאונים (כגון שטח מינימלי), שהסטודיו הקטן של באו אינו עומד בהם. כחבר בהתנדבות באגודת הידידים של הבית ניסיתי, גם על בסיס ניסיוני כממונה על התקציבים באוצר לשעבר, לשכנע את פקידי משרד התרבות כי במקרה זה הנוהל קם על יוצרו. אין זה סביר שמוסד כה מוערך, בארץ ובעולם, לא יוכר כמוזיאון ולא יזכה לתמיכה ממשלתית. עד היום 'בית יוסף באו' אינו זוכה ולוּ לשקל אחד כתמיכה מהמדינה. הדבר חשוב במיוחד כי שתי האחיות כבר בגיל פנסיה ולא תוכלנה להמשיך לשאת לבדן את כל העלויות של החזקת המוסד ופיתוחו לאורך שנים. לצערי, עד כה הדבר לא עלה בידי.

כדי ליצור לחץ ציבורי מול שני גופים אלו, אנו מעוניינים להרחיב את מעגל חברי אגודת הידידים של 'בית יוסף באו', ואין יותר מתאימים לכך מקוראי הבלוג. כל שנדרש הוא לשלוח ווטסאפ או מייל לצלילה עם הסכמה להצטרף לאגודת הידידים (הדבר אינו כרוך בעלות כלשהי) ולסייע בהפעלת הלחץ הציבורי הנדרש (טלפון 0544-301499, או מייל clilabau@gmail.com). כמו כן, קוראים המעוניינים בביקור מודרך במוזיאון, שמשולב גם בהצגה של האחיות, מתבקשים לתאם זאת עם צלילה.

מידע נוסף יש באתר האינטרנט של המוזיאון ובסרטון הקצר הזה שהכינו אנשי קבוצת אבני מורשת:

 ___________________________________________

דוד מילגרום היה הממונה על התקציבים במשרד האוצר והיום הוא יזם בתחומים שונים    milgrom.david@gmail.com