 |
השער המצויר של 'עברית בעברית' מאת יצחק אפשטיין, ורשה תרס"א (1900)
|
מאת אליהו הכהן
את הרשימה שעסקה בכמה שירי זמר שנועדו לעודד את הדיבור בעברית, סיימנו בגלגולי השיר 'עברים אנחנו' שכתב המורה יצחק אפשטיין. אך תרומתו הממשית של אפשטיין לתחיית השפה העברית, כמו גם לזמר העברי, ובמיוחד לשירי הילדים, לא התמצתה בשיר בודד זה.
אפשטיין, שעלה מרוסיה לארץ ישראל בקיץ של שנת 1885, נמנה עם ששת הצעירים שנבחרו על ידי הברון רוטשילד לקדם את הגינון במושבות הראשונות ולסייע בהכשרה החקלאית של מתיישבי העלייה הראשונה. תחילה הגיעו השישה לזכרון יעקב ושם עבד אפשטיין בסיקול שדות ובסלילת הדרך במעלה ההר אל המושבה. מזכרון עבר לראש פינה והחל לעבוד במשתלת הפרחים וצמחי הנוי שביסוד המעלה, שנועדה לתעשיית הבשמים. על פי עדותה של יהודית הררי, עבדו בהדרכתו עשרות פועלים מצפת, רובם בני עדות המזרח, ומהם למד את הלשון הערבית (על הראשונים, מרכז הסתדרות המורים, תשי"ט, עמ' 56). בנוסף על כך סיגל לעצמו, בהשפעתם, את הדיבור העברי במבטא הספרדי.
 |
| ציור של מאיר רוזין על פי תמונה, מתוך האלבום Souvenir von Jerusalem; תמונות הקאלאניות שיסד הבאראן הנדיב עדמונד פאן ראטהשילד נ"י ומחובבי ציון', ירושלים [1899] |
בשנת 1891 נבחר אפשטיין לנהל את בית הספר לבנות שהקים ד"ר ישעיהו בלידן בצפת. במהלך אותן שנים הוא תרגם ועיבד את המחזה 'החשמונאים', מתוך רומן שחיבר הרב האמריקני הרפורמי יצחק מאיר וייז (ירושלים תרנ"ד). המחזה הוצג בבית הספר בליווי מקהלת בנות, מה שעורר את חמת תושביה החרדים של העיר, שהכריזו עליו חרם והוציאו את בנותיהם מהמוסד. אפשטיין נפרד מצפת ועבר לנהל את בתי הספר במטולה ובראש פינה.
 |
| החשמונאים (הספר סרוק כאן) |
אפשטיין, כמו מורים רבים אחרים בימי העלייה הראשונה, היה נאמן לשיטת ההוראה של 'עברית בעברית', שהחלה את דרכה ב'חדרים המתוקנים' במזרח אירופה. למן העשור האחרון של המאה ה-19 החלו להופיע חיבורים תאורטיים בשבח שיטה זו: יהודה גרזובסקי במחברתו השיטה הטבעית בלימוד שפת עבר, ורשה תרנ"ג; השיטה הטבעית בלמוד שפתנו או עברית בעברית, ירושלים [תרנ"ז]; יצחק אפשטיין עצמו במאמר 'עברית בעברית', שנכתב במטולה ('עמק עיון, צפון נחלת נפתלי') ונדפס בכתב העת היוקרתי השילוח שבעריכת אחד העם (ד, 1898, עמ' 185); דוד ילין בספרי הלימוד לפי הטף, ורשה 1900, ועוד רבים.
נאמן לשיטתו הרחיב אפשטיין את מאמרו ופרסם ספר לימוד בשם עברית בעברית: ראשית לימוד שפת עבר על פי השיטה הטבעית, ורשה 1900. הוא ציין בספרו כי אין כל יתרון ללימוד עברית דווקא בארץ ישראל על פני ארצות הגולה; אדרבה, בליל הלשונות המדוברות בארץ מקשה מאוד על לימוד העברית: 'פה יש בלבול לשונות מאין כמוהו. פה ילמדו עברית, ערבית, צרפתית, ולפעמים גם תורכית, ובערים גם אנגלית או גרמנית, בעת אשר בארצות אחרות ילמד הילד, על הרוב, רק את שפת הארץ ועברית בלבד' (עמ' 20). זאת ועוד, מצבו של הדיבור העברי בארץ רע ומר ו'מספר הנפשות המדברות עברית לתומן לא יגיע לעשרים':
נאמן לשיטתו הרחיב אפשטיין את מאמרו ופרסם ספר לימוד בשם עברית בעברית: ראשית לימוד שפת עבר על פי השיטה הטבעית, ורשה 1900. הוא ציין בספרו כי אין כל יתרון ללימוד עברית דווקא בארץ ישראל על פני ארצות הגולה; אדרבה, בליל הלשונות המדוברות בארץ מקשה מאוד על לימוד העברית: 'פה יש בלבול לשונות מאין כמוהו. פה ילמדו עברית, ערבית, צרפתית, ולפעמים גם תורכית, ובערים גם אנגלית או גרמנית, בעת אשר בארצות אחרות ילמד הילד, על הרוב, רק את שפת הארץ ועברית בלבד' (עמ' 20). זאת ועוד, מצבו של הדיבור העברי בארץ רע ומר ו'מספר הנפשות המדברות עברית לתומן לא יגיע לעשרים':
אל תאמינו כי הספרדים בערי הקודש והדור הצעיר במושבות מדברים עברית, היוֹ לא הייתה; הראשונים משתמשים בלשוננו אך בעת שמוכרחים הם לזאת בדברם לאחיהם בני ארצות אחרות, וילדי המושבות מדברים עברית אך עם מוריהם או גם עם חבריהם בפני הראשונים. גם פה אפוא הדיבור העברי לא יצא כמעט לעולם מחוץ לכותלי בית הספר.
אחד ממאפייניו הייחודיים של הספר היה הניסיון לטיפוח לימוד העברית בשילוב שירי זמר. בספרו פרסם אפשטיין חמישה שירי ילדים, שאותם חיבר עבור תלמידי בית הספר בראש פינה. הוא שאף להפיצם בקרב מורים וגננות, כדי שילַמדו אותם בשיעורי העברית ולשם כך אף הלחין מנגינות לכל חמשת השירים (ומעניין שהשיר 'עברים אנחנו' לא נכלל ביניהם!).
 |
| שירי הילדים שחיבר אפשטיין (הקלקה על הצילום תגדיל אותו לקריאה נוחה) |
היה זה הפרסום הראשון של שירי ילדים ארץ-ישראליים לגני הילדים ולבתי הספר. אבל אפשטיין לא הסתפק בהבאת מילות השירים אלא צירף לספרו נספח ובו תווי הנגינה של הצלילים שהלחין, וגם בכך היה לראשון שהביא בדפוס תווים לשירים שחוברו בארץ ישראל.
 |
| התווים לשירי אפשטיין |
שיריו של אפשטיין נלמדו והושרו בגני הילדים העבריים הראשונים בארץ, ועדויות על כך זכיתי לשמוע לפני כיובל שנים מפי אחרוני אנשי העליות הראשונות. הגננת אסתר דונדיקוב-סמילנסקי (1985-1886), שגדלה בימי העלייה הראשונה בשכונת עג'מי, בנווה צדק ובעיקר ברחובות, היטיבה לזכור את השירים גם בימי זקנתה. היא אף זמרה באוזניי אחדים מהם, ואלה שמורים עמי בהקלטה. 'מי שלא דיבר עברית בכיתה', סיפרה לי, 'קיבל דקירה בסיכה'.
עדות נוספת הביא משה גרדון [גורדון], יליד יפו ומראשי זרם החינוך של בתי ספר 'תרבות' בפולין (ולימים מנהל 'מוסד ביאליק'), שהיה בנו של הסופר של"ג – מאבות השיטה של 'עברית בעברית'. גורדון סיפר לי, כי אחותו ימימה [ארנון] נהגה לשיר בילדותה את שירי הילדים של אפשטיין, שאותם למדה מפי הבילו"יי ישראל בלקינד. את שירי אפשטיין זכרו גם ילידי מזכרת בתיה ציפורה מלר, יהודית בת-ארצי ואיתן ניימן, שמפיהם הקלטתי את 'עברים אנחנו'. במושבה מזכרת בתיה, שמתיישביה דיברו עברית משולבת ביידיש ('אצלנו בטאנאזה [כד גדול] השווארצה [השחור], יש מים קאלטה [קרים]'), היה בית הספר סוכן הפצת העברית החשוב ביותר.
לקראת הכנתה של רשימה זו איתרתי את הריאיון המפורט שערכתי לפני כארבעים שנה עם תחיה הראבן, בתו של אפשטיין וילידת 1895. תחיה, בזיכרונה המופלא ובבהירות קולה, שרה באוזניי לא רק את 'עברים אנחנו', שאותו הבאנו ברשימה קודמת, אלא גם שירים נוספים ששרו ילדי ראש פינה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים, ובתוכם גם השירים שחיבר והלחין אביה והובאו לעיל. היא עשתה כן ללא שום הכנה מוקדמת, ללא שירון כתוב מול עיניה, תוך שהיא מקפידה על הגייה עברית מושלמת, בדיוק כפי שלמדה בבית אבא. בריאיון היא סיפרה גם על אביה ועל חידושי המילים שהנהיג בביתו (למשל, לגפרורים קרא 'גופריתות', לווילונות – 'יריעות'). בין חידושיו שלא הזכירה בראיון: 'תופעה', 'תצפית', 'תבליט', 'ספרה' ועוד.
הנה לפנינו שתי הקלטות: בראשונה, 'שירי יצחק אפשטיין (א)', שרה תחיה את השירים 'הילד רואה', 'לי עֵז קטנה', ילדים ילדים', שמילותיהם ותוויהן מופיעים לעיל, וכן את השיר 'אמרו נא ילדים, לאן אתם הולכים? לארץ ישראל'. כמו כן, היא מתייחסת למבטא הגלילי ולאמירת ה-בּ הדגושה.
בהקלטה השנייה, 'שירי יצחק אפשטיין (ב)', היא שרה את 'בואו ילדים', 'היה היה ילד קטן', 'מה לבן ומה שחור', כפי ששרו ילדי ראש פינה בראשית המאה העשרים. כמו כן היא מספרת על חידושי המילים של אביה. כדאי להקשיב לה ולהתבשם בניחוחות העברית שהייתה בפיהם של הראשונים.
בשנת 1902 עזב אפשטיין את הארץ ונסע ללימודים בלוזאן שבשווייץ; הוא חזר ארצה רק אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואחרי שניהל במשך כשש שנים בית ספר בסלוניקי (1915-1909). באוגוסט 1903 השתתף בקונגרס הציוני העולמי השישי ('קונגרס אוגנדה'), שהתכנס בבזל. ערב פתיחת הקונגרס נאם אפשטיין בעברית בפני 300 צירים שהשתתפו באסיפת האגודה 'עבריה'. הוא טען כי כדי להפיץ את הדיבור בעברית יש לייסד בתי עם, לארגן תזמורות ומקהלות, להציג מחזות בעברית ולהקים אגודות ספורט. 'חשוב ביותר', כך אמר, 'הוא גם ערך הזמרה בייחוסה לתחיית השפה. הנגינה והזמרה, הפועלת על נפש האדם ומזעזעת את נימיה ומיתריה היותר כמוסים והיותר עדינים איננה מבדלת בין מפלגה למפלגה אלא משפיעה כאחת על כל בני האדם יחד'.
אך יותר מתוכן הדברים, הופעתו של אפשטיין עשתה על הנאספים רושם רב והילכה עליהם קסם. רבים מן המשתתפים שמעו אז לראשונה את הצליל וההיגוי של השפה העברית המדוברת בארץ ויצאו מגדרם מרוב התלהבות. בעיתון הצופה של חודש אלול תרס"ג (גיליון 184), הופיעו דיווחיהם המתפעמים של הסופרים ראובן בריינין ויצחק לייב ברוכוביץ (שהתפרסם בשם העט י"ל ברוך).
הנה קטע מתיאורו של י"ל ברוך, שנכתב מתוך סערת רגשות שאין לפקפק בה. בעיניו היה אפשטיין 'התגלמות העבר והעתיד שלנו גם יחד. כך אני מצייר לי את דיבורו של ישעיהו בנשאו משא לפני העם ... ואולי לא אפריז גם אם אומר, שמיום לכתנו בגולה לא שמעה עוד אסיפה עברית מרובה כזאת ... דיבור חי נגינותי והרמוני כזה בשפתנו הלאומית העתיקה'.
אפשטיין העניק לבתו את השם 'תחיה' כדי לסמל באמצעותו את תחיית השפה העברית. לאחותה הבכורה קרא 'בְּרוּרָה', לציון האגודה 'שפה ברורה' שייסד אליעזר בן יהודה בשנת 1889 לשם החייאת השפה, ולאחותה השנייה קרא 'חֲשׁוּבָּה', כביטוי לחשיבות ההיגוי בעברית הגלילית. לאחות הצעירה, שנולדה בניכר, בעת שלמד בשווייץ, קרא 'בַּנֵכָר'. לימים נישאה תחיה למהנדס דוד הראבן (שטיינברג), וכאשר נולד בנם הבכור, בשנת 1926, היה זה אביה שהציע להם לקרוא לו בשם 'אלוף', הלא הוא איש המודיעין המנוח אלוף הראבן.
בעשרים השנים הראשונות של ישיבתו בגליל פעל אפשטיין, יחד עם מורים נוספים, להשלטת המבטא הגלילי בלשון הדיבור היומיומית. על פי מבטא זה, האות ב' היא תמיד דגושה ומוטעמת, והב' הרפה אינה קיימת כלל. אל העברית הגלילית – שעוררה התנגדות רבה בקרב חכמי הלשון הירושלמים – הגיע אפשטיין בעקבות ביקורים שערך יחד עם עמיתו המורה שמחה וילקומיץ אצל חכמים יהודים בצידון ובחצבייה שבלבנון. ליצני הדור נהגו לאפיין את דוברי העברית הגלילית במשפט: 'הזבּובּ הסתובּבּ שבּעה סיבּובּים מסבּיבּ לחלבּ הלבּן'. בתו תחיה סיפרה לי כי אביה נפטר מההיגוי הגלילי רק כאשר ניהל את בית הספר בסלוניקי.
 |
| רחל אפשטיין (רעייתו של יצחק) ותחיה בתה (באדיבות גַּיִל הראבן) |
הנה לפנינו שתי הקלטות: בראשונה, 'שירי יצחק אפשטיין (א)', שרה תחיה את השירים 'הילד רואה', 'לי עֵז קטנה', ילדים ילדים', שמילותיהם ותוויהן מופיעים לעיל, וכן את השיר 'אמרו נא ילדים, לאן אתם הולכים? לארץ ישראל'. כמו כן, היא מתייחסת למבטא הגלילי ולאמירת ה-בּ הדגושה.
בהקלטה השנייה, 'שירי יצחק אפשטיין (ב)', היא שרה את 'בואו ילדים', 'היה היה ילד קטן', 'מה לבן ומה שחור', כפי ששרו ילדי ראש פינה בראשית המאה העשרים. כמו כן היא מספרת על חידושי המילים של אביה. כדאי להקשיב לה ולהתבשם בניחוחות העברית שהייתה בפיהם של הראשונים.
בשנת 1902 עזב אפשטיין את הארץ ונסע ללימודים בלוזאן שבשווייץ; הוא חזר ארצה רק אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואחרי שניהל במשך כשש שנים בית ספר בסלוניקי (1915-1909). באוגוסט 1903 השתתף בקונגרס הציוני העולמי השישי ('קונגרס אוגנדה'), שהתכנס בבזל. ערב פתיחת הקונגרס נאם אפשטיין בעברית בפני 300 צירים שהשתתפו באסיפת האגודה 'עבריה'. הוא טען כי כדי להפיץ את הדיבור בעברית יש לייסד בתי עם, לארגן תזמורות ומקהלות, להציג מחזות בעברית ולהקים אגודות ספורט. 'חשוב ביותר', כך אמר, 'הוא גם ערך הזמרה בייחוסה לתחיית השפה. הנגינה והזמרה, הפועלת על נפש האדם ומזעזעת את נימיה ומיתריה היותר כמוסים והיותר עדינים איננה מבדלת בין מפלגה למפלגה אלא משפיעה כאחת על כל בני האדם יחד'.
אך יותר מתוכן הדברים, הופעתו של אפשטיין עשתה על הנאספים רושם רב והילכה עליהם קסם. רבים מן המשתתפים שמעו אז לראשונה את הצליל וההיגוי של השפה העברית המדוברת בארץ ויצאו מגדרם מרוב התלהבות. בעיתון הצופה של חודש אלול תרס"ג (גיליון 184), הופיעו דיווחיהם המתפעמים של הסופרים ראובן בריינין ויצחק לייב ברוכוביץ (שהתפרסם בשם העט י"ל ברוך).
הנה קטע מתיאורו של י"ל ברוך, שנכתב מתוך סערת רגשות שאין לפקפק בה. בעיניו היה אפשטיין 'התגלמות העבר והעתיד שלנו גם יחד. כך אני מצייר לי את דיבורו של ישעיהו בנשאו משא לפני העם ... ואולי לא אפריז גם אם אומר, שמיום לכתנו בגולה לא שמעה עוד אסיפה עברית מרובה כזאת ... דיבור חי נגינותי והרמוני כזה בשפתנו הלאומית העתיקה'.
אפשטיין העניק לבתו את השם 'תחיה' כדי לסמל באמצעותו את תחיית השפה העברית. לאחותה הבכורה קרא 'בְּרוּרָה', לציון האגודה 'שפה ברורה' שייסד אליעזר בן יהודה בשנת 1889 לשם החייאת השפה, ולאחותה השנייה קרא 'חֲשׁוּבָּה', כביטוי לחשיבות ההיגוי בעברית הגלילית. לאחות הצעירה, שנולדה בניכר, בעת שלמד בשווייץ, קרא 'בַּנֵכָר'. לימים נישאה תחיה למהנדס דוד הראבן (שטיינברג), וכאשר נולד בנם הבכור, בשנת 1926, היה זה אביה שהציע להם לקרוא לו בשם 'אלוף', הלא הוא איש המודיעין המנוח אלוף הראבן.
 |
| דוד ותחיה הראבן ושני בניהם, אלוף וערן (באדיבות נכדתם גַּיִל הראבן) |
בעשרים השנים הראשונות של ישיבתו בגליל פעל אפשטיין, יחד עם מורים נוספים, להשלטת המבטא הגלילי בלשון הדיבור היומיומית. על פי מבטא זה, האות ב' היא תמיד דגושה ומוטעמת, והב' הרפה אינה קיימת כלל. אל העברית הגלילית – שעוררה התנגדות רבה בקרב חכמי הלשון הירושלמים – הגיע אפשטיין בעקבות ביקורים שערך יחד עם עמיתו המורה שמחה וילקומיץ אצל חכמים יהודים בצידון ובחצבייה שבלבנון. ליצני הדור נהגו לאפיין את דוברי העברית הגלילית במשפט: 'הזבּובּ הסתובּבּ שבּעה סיבּובּים מסבּיבּ לחלבּ הלבּן'. בתו תחיה סיפרה לי כי אביה נפטר מההיגוי הגלילי רק כאשר ניהל את בית הספר בסלוניקי.
 |
| יצחק אפשטיין בערוב ימיו |
