לוח שנה עברי - כמו שצריך!

העיתונאי ד"ר רפי מן, קורא נאמן של עונ"ש וצלם לעת מצוא, פתח בלוג חדש – הערות שוליים להיסטוריה. הוא הביא שם צילום של המודעה הזאת, שנתלתה על גבי קיר בשכונה החרד"לית קריית משה שבירושלים.



לאחר שהפצתי את הצילום בעונ"ש השבועי, הגיעו לידיעתי פרטים מעניינים על הרקע למודעה זו.

כתב לי מנחם רהט:

הכרזות הללו הן מעשה ידיו של תנחום שיפטן, רואה חשבון ירושלמי, שיש לו אובססיה: להיצמד לתאריך העברי ולהתנתק כליל, לחלוטין, ממש, מכל זיק של תאריך אזרחי. עד כדי כך הוא 'משוגע לדבר', שלמרות היותו רו"ח שמגיש דו"חות לרשויות המס, לא מוזכר בהם התאריך האזרחי כלל. יום הגשת הדו"ח מופיע על פי הלוח העברי וכנ"ל השנה עצמה: שנת 2011 למשל היא השנה שבין כ"ה בשבט תשע"ב ל-ה' בטבת תשע"ב.  

כיצד התוועדתי אליו? אני יושב עם אביו בן ה-91, יואל שיפטן, שהיה מנהל מוסד עליה ואחר כך מנהל אגף החינוך בעיריית ירושלים, ובתוך כך נודע לי שבנו, תנחום, ראיין את אביו בווידיאו ובידיו כעשרים שעות הקלטה. ביקשתי לראות החומר כדי להעבירו לתימלול, אבל הלה היתנה תנאי אחד: שאתחייב בנקיטת חפץ, באלה ובשבועה ובקונם, שבתמלול לא יוזכר אף לא תאריך אזרחי אחד, גם לגבי אירועים מקובלים: מלחמת העולם נפתחה לשיטתו לא ב-1 בספטמבר 1939, אלא בי"ז באלול תרצ"ט, וכן הלאה. אפילו בעמוד 3 או 5 של הספר, שבו מדפיסים את שנת ההוצאה, תיכתב השנה העברית בלבד. בקיצור, כל תאריך לועזי מאן דכר שמיה. לא חי ולא קיים. ממש כך. מבחינתו לא קיים. זה הסיפור.  

בביקורי אצל אביו מצאתי דפים מן הסוג שבצילום, באתה גרפיקה ובאותו כיתוב: 'רק עם התאריך של הקב"ה'.

והוסיף אביעד רוזנברג:

תנחום שיפטן כבר לוחם במשך שנים מול כל המימסד על הפיכת לוח השנה היהודי לרשמי במדינה. הוא מוחק מעל כל המחאה את התאריך הלועזי, דאג שבחברות הסלולאריות תהיה אפליקצייה של לוח שנה עברי, ועוד פעולות רבות ומגונות. הוא יהודי מיוחד ומשעשע.  

אם תרצה אדאג לך ללוח שנה כזה (היכנס לכלבו עדיקה ברחוב כנפי נשרים וראה שהוא סיפק לאטליז לוח שנה כזה שבו כתוב 'גם סאלים משתמש רק בלוח השנה העברי'...

ועוד הוסיף מוטי שור:

ה'לוח הכשר' שהופיע הינו פרי עבודתו של תנחום שיפטן שקבע לעצמו משימה בחיים לייהד את התאריכים במדינת ישראל. זכיתי והוא שימש מספר שנים כמנהל החשבונות אצלי ביקב ובתקופה זאת הוא הצליח לשגע את רשויות המסים, ביטוח לאומי ושאר מזיקים עם הלוח ה'אמיתי'. שכרי היה שלרשויות נמאס ממנו ומנדנודיו והם ויתרו לנו במספר מחלוקות חשבונאיות. 

הוא הצליח לשגע גם את לקוחותיי החרדיים בקנאותו ללוח העברי וניסה לאלצם להשתמש בלוח העברי בשיקים, עד שלקוח חרדי אמר לי שעל ה'מזרוחניקים' נאמר (בפרפרזה לדברי הגמרא על הכותים) שכל מצוה שהחזיקו בה (כמו גם יישוב ארץ ישראל) מדקדין בה יותר מישראל... 

לתנחום היתה שיטה מצויינת להלחם בגופים שלא השיבו לפניותיו – שיטת הפקס המצטבר. הוא היה שולח לדוגמא מכתב לישראכרט על חיוב שחוייב בסך 4.32 ש"ח. למחרת היה שולח פקס נוסף: טרם קיבלתי תשובה לפנייתי מיום א' אלול הרצ"ב (הצטברו 2 דפים); למחרת פקס טרם קיבלתי תשובה לפנייתי מיום א' אלול ומיום ב' אלול הרצ"ב (הצטברו 4 דפים), וכן הלאה, מוסיף והולך. 

נקודת השבירה של הנמענים היתה, בדרך כלל, בימי ראשון, שכן ביום זה הגיעו למשרד ובפקס הצטברו הדפים שנשלחו בימי ו', מוצ"ש ויום א', ואז כל המנגנון הזדרז לטפל מפנייתו. 

פעם גם אני השתמשתי בשיטה זו לגוף מסויים שהתעלם מפניותי וזה אכן עבד. 

איך כתוב בספרי הסגולות? 'בדוק ומנוסה'.

*

בכתב העת גילוי דעת, מס' 56, מכ"ו באדר ב' תשע"א (ברור שאין אזכור של תאריך לועזי), מצאתי ריאיון עם תנחום שיפטן, שמסביר את השקפת עולמו. הנה הוא לפניכם:

המאבק שלו, לדבריו, הוא 'בראש ובראשונה הלכתי', אבל גם 'לאומי'. ובכן, מהי תשובתו של שיפטן לשאלה שהשחיל המראיין בעדינות, ששמות החודשים העבריים הם לא ממש עבריים, אלא בעצם בבליים או אכדיים ומקצתם אף לקוחים מהעולם האלילי של המזרח הקדמון? לשיפטן אין שום בעיה עם זה:

לוח השנה לפי שמות המזלות הוא פתרון טוב לכולם, גם ליהודים וגם ללא-יהודים!
פסיפס מן המאה השישית לספירת הנוצרים (אופס...) על רצפת בית הכנסת בבית אלפא.

המכונית האמריקנית של בן-ציון דינור

שרי ממשלת ישראל הרביעית אצל נשיא המדינה יצחק בן-צבי, 1952
יושבים (מימין לשמאל): דב יוסף, יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון, בן-ציון דינור (ויקיפדיה)

הידיעה שהתפרסמה השבוע בעיתונות, כי שר הביטחון אהוד ברק – בן קיבוץ משמר השרון ומנהיג לשעבר של מפלגה סוציאליסטית – רוצה לשדרג את מכונית השרד שלו (טוב, לא הוא אלא 'אנשיו'), לא הפתיעה מן הסתם אף אחד.

לי היא הזכירה ימים אחרים ושרים אחרים.

הקוראים המסורים של עונ"ש זוכרים מן הסתם את הרשימה שפרסמתי לפני כחודשיים על בן-ציון דינור. ציינתי שם, מן הזיכרון, שתי רשימות מקסימות על דינור שנכתבו לפני הרבה שנים על ידי שני סופרים שאני אוהב. רשימה אחת, של ס' יזהר, 'מורה בעצמות', התפרסמה בבלוג כעבור זמן קצר; ואילו את הרשימה השנייה, של מאיר שלו, אני מפרסם עכשיו ברשותו האדיבה של הכותב (ותודה לרחל אליאור).

הדברים התפרסמו בעיתון ידיעות אחרונות בשנת 1993 או 1994 (התאריך המדויק אינו ידוע, גם לא למחבר...). נוסח מאוחר יותר התפרסם בספר הרצאותיו של שלו סוד אחיזת העיניים (עם עובד, תשנ"ט, עמ'  147-145): 

המכונית האמריקנית של השר / מאיר שלו 

חלק גדול מילדותי עבר עלי ב"בלוק המורים" בשיכון קריית משה בירושלים. בעצם, זה היה בלוק ארבע, אבל כינו אותו "בלוק המורים" על שום דייריו. גרו בו ההיסטוריונים מיכאל איש שלום ומיכאל זיו, שחיבר את ספרי ההיסטוריה של התיכון, מנהל הגימנסיה העברית זבולון תוחמן, שחיבר את ספרי המתימטיקה, החוקר והמורה לטבע אמוץ כהן, שלימד אותי לגדל עכבישים, המנהלים גוטרמן וריקליס, ומורים סתם: יצחק בק, מלכה ושלום צירלין, אלה וקלמן ריבק, בתיה ויצחק שלו. 

בקומה השנייה שבכניסה השלישית, מעל משפחת תוחמן, גר יהלום הכתר של הבלוק: פרופסור בן ציון דינור, שהיה אז שר החינוך והיו לו ספריה גדולה, אשה נמוכה מאוד ושולחן כתיבה כביר. 

גם פרופסור דינור היה נמוך קומה, אבל קשה לי לחשוב על שר נוכחי שמעורר בי יראת כבוד כמוהו. אמנם יש לנו גם היום פרופסורים בממשלה, אבל דינור, בזקנקנו המחודד, במשקפיו הנוצצים ובצעדיו הקטנים הנמרצים, עורר כבוד הרבה יותר מן השר הפרופסור שטרית, למשל. אמנם גם לשטרית משקפיים נוצצים ופרופסורה, אבל פרופסור דינור לבש מקטורן טוויד ישן, ופרופסור שטרית מתהדר בז'אקט ארגמני מהסוג החביב על מגישי חדשות. חוץ מזה: פרופסור שטרית הוא בערך בגילי, ואדם בגילי אינו יכול להיות מכובד. 

מכל מקום, אנחנו, הילדים של המורים שגרו ב"בלוק המורים", חיבבנו את השר דינור מאוד. קודם כל, כי היה בגובה שלנו, ושנית, כי כל בוקר נתן לנו סיבוב במכונית השרד שלו, ה"קייזר פרייזר" השחורה שבאה לקחתו ללישכתו. 

הדרך אל השיכון (היום היא רחוב בן דור כפול המסלולים) היתה אז דרך עפר, ובדרך כלל פקדו אותה רק עגלותיהם של מוכרי הקרח והסודה. ה"קייזר פרייזר" השחורה היתה מופיעה עליה בשבע וחצי בבוקר, מטפסת לאיטה ומעלה עננים קטנים של אבק. שמש הבוקר האירה מאחוריה, מגיהה את האבק בהילה של זהב. ברחש נעים, נטול מאמץ, של מנוע אמריקני גדול, הגיעה מכונית השרד אל "בלוק המורים". 

הקוים הארוכים, המתעגלים, טרם נמחו מזכרוני. פנסיה האחוריים נמשכו בשתי שלוחות אדומות לצידי תא המטען השחור והסמל בחזית היה מין חץ מעוגל ומוכסף, נתון בשרוול של חומר שקוף. מוט ההילוכים הלבין ליד ההגה והנהג הפעיל אותו בשתי אצבעות של היד הנוהגת. היום אני יודע שבסך הכל היתה מכונית אמריקנית בינונית שהורכבה בישראל, אבל אז, בשנות החמישים, היתה כל מה שהמושג "מכונית אמריקנית" אמר לילדים שתענוגותיהם נגזרו ממשכורת של אבא מורה. 

הנהג ירד לקרוא לשר, ואנחנו, הילדים שחיכו שם כל בוקר, הלכנו בשקט אחריו. עמדנו למטה, על המדרכה, פנינו נשואות אל מרפסת המטבח של השר. אחרי דקה יצא פרופסור דינור אל המרפסת, לבוש חלוק בית, מגבת בידו וקצף גילוח ליד אוזנו. "מיד ארד," אמר לנהג, "קח נא בינתיים את הילדים לטיול." 

הנהג – מראה פניו נשכח ממני לגמרי, אולי בגלל זוהרה של המכונית – פתח לנו את הדלתות ואנחנו נכנסנו פנימה, אל עולם ריחני של פעימות לב, חשיבות ומותרות. נסענו לאיטנו סביב השיכון, מביטים בילדים של הבלוקים שלוש, שתיים, אחד, שבע, שש וחמש, שעמדו בשולי הדרך. אחרי שתי דקות הסתיים הכל. ה"קייזר" שבה אל בלוק ארבע, שר החינוך ירד מדירתו במקטורנו הישן ובמשקפיו הנוצצים, אמר: "בוקר טוב, ילדים", והפליג לדרכו. 

שנים רבות אחר-כך, כשפרופסור דינור כבר מת, רציתי לגור ליד הורי ושכרתי את דירתו. זאת היתה הפעם הראשונה שנכנסתי אליה. הדירה היתה ריקה מרהיטיה ומספרייתה. אבל בחדר העבודה עמד שולחן הכתיבה המאובק של השר, "סקרטר" גדול שעשו לו, כך נחקק בפינתו, תלמידי בית הספר המקצועי "שבח" בתל אביב. התריסים חרקו, מיים חומים זחלו מן הברזים. הכיור והשייש במטבח היו נמוכים מן הרגיל, ואני שיערתי שהבנאים שבנו את "בלוק המורים" התאימו אותם לגובהם של השר ושל אשתו. 

היו בדירה הרבה ניירות בכתב ידו, משקפיים מעוקמים, שתומי עדשה, קלסרים, מהדקים וכמה ספרים על הרצפה. שאלתי מה לעשות בהם ונאמר לי שאפשר לזרוק. את הניירות והספרים מסרתי לחדר על שם דינור באוניברסיטה העברית. את המשקפיים זרקתי, בקלסרים השתמשתי. ספר אחד, "תמול שלשום" שמו, השארתי לי. על עמודו הראשון כתוב, באותיות שחורות, קטנות וקשות לקריאה: "לידידי הנכבד, מר בן ציון דינבורג נ"י, בכבוד ובברכה, ש"י עגנון". 

גרתי בדירה ההיא כמה שנים, ולא אחת, בצאתי אל מרפסת המטבח ששום ילד לא חיכה תחתיה, נזכרתי ב"קייזר פרייזר" של שר החינוך. זה כל מה שיש לי להגיד בנוגע לרכישת מכוניות אמריקניות לשרי ממשלת ישראל. 

בן-ציון דינור (1973-1884)

והערה קצרה משלי: 

שכונת קריית משה שינתה מאז ילדותו של מאיר שלו את פניה לחלוטין. היום היא שכונה חרדית-לאומית ו'יהלום הכתר' של השכונה היא ישיבת מרכז הרב, מקום מושבה של 'הסיירת' כהגדרתו של ראש הממשלה. 

בניין מס' 4, שכּוּנה 'בלוק המורים', שכן ברחוב בן-דור 7. אך פרנסי העיר (כמו שנהוג לקרוא להם) שינו לפני כמה שנים את שמו של הרחוב. יצחק בן-דור היה עיתונאי שנפל במלחמת השחרור, אך היום קוראים לו – כמה אופייני – רחוב הרב צבי יהודה [קוק].

צילום: אריאל הורוביץ (ויקיפדיה)

רפאל, גיבור ספרו של מאיר שלו 'בביתו במדבר', גדל גם הוא בשכונת קרית משה, והשכונה על רחובותיה וטיפוסיה מתוארת בהרחבה בספר. גם בספרו האחרון, 'הדבר היה ככה', הקדיש שלו פרק לשיכון ילדותו.