יום שישי, 6 ביולי 2018

ממאניה ועד טאניה: בעקבות ביאליק באודסה

המבואה לחצר בית ביאליק באודסה (הצילומים כאן ובהמשך: דוד אסף)

מוקדש לחברתי רוחמה אלבג
 שותפה לדרך, תרתי משמע

לפני כמה ימים הייתי באודסה, 'יפהפיית הדרום', העיר המקסימה שעל שפת הים השחור. יחד עם ד"ר רוחמה אלבג הובלתי סיור לימודי באתריה המרתקים של העיר ובבתי הסופרים והיוצרים הגדולים של התרבות היהודית המודרנית שחיו בה. רק כשהייתי שם שמתי לב לתאריך. הן זהו השבוע שבו מציינים, מאז שנת תרצ"ד, את יום הזיכרון למותו של משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק (1934-1873). השנה, דרך מקרה, גם חופפים התאריכים העברי והכללי ליום שבו מת המשורר לפני שמונים וארבע שנים: כ"א בתמוז תרצ"ד / 4 ביולי 1934.

ביאליק גר באודסה יותר מעשרים שנה. תחילה הגיע אליה בספטמבר 1891, לאחר שעזב בחשאי את ישיבת וולוז'ין. כשפסע לראשונה ברחובות העיר ההומה היה צעיר נבוך בן שמונה-עשרה שאיש עדיין לא הכירו. כאן ניסה לעניין את גדולי אודסה בשירו 'אל הצפור', שאותו כתב בימי לימודיו בישיבה. הוא הראה אותו תחילה למשה לייב ליליינבלום, שהעביר את ביאליק ואת שירו אל אחד העם, שמצדו 'גלגל' אותו ליהושע חנא רבניצקי. לבסוף הדפיסוֹ רבניצקי בחוברת הראשונה של כתב העת הפרדס, שאותו ערך (תרנ"ב / 1892), והשאר היסטוריה. כשביאליק כבר היה 'ביאליק', התגאה כל אחד מהם שהוא היה הראשון לזהות... ואילו ביאליק, מצדו, היה כל חייו אסיר תודה לרבניצקי, חברו הטוב, וכפי שכתב לו בהקדשה על אחד מספריו: 'בפרדסך צפצפה צפורי ראשונה'...

ביאליק שהה אז באודסה כשבעה חודשים בסך הכול. הוא נאלץ לחזור לז'יטומיר, אל סבו ששכב על ערש דווי. זו הייתה תקופת יאוש ודכאון עבורו, שבה עבד לפרנסתו ולא הצליח לממש את מאווייו הספרותיים. ב-1893 נישא חיים נחמן, בן העשרים, למאניה (לבית אוורבּוּך), בת השבע-עשרה, והתיישב עמה בעיירה קוֹרִיסְטָשׁוֹב, שם עבד בעסקי סחר היערות של חותנו. בימים סימן עצים לכריתה ובלילות חיבר שירים וסיפורים. ב-1897 עבר לסוסנוביץ, שבדרום-מערב פולין, שם עבד כמורה לעברית, אך גם בחיים אלה לא מצא חפץ.

מאניה וחיים נחמן ביאליק

לבסוף מאס במצבו העגום, ארז את חפציו ובמאי 1900 הגיע שוב לאודסה. הוא נענה להזמנתו של שמחה גוטמן (הוא ש. בן-ציון), לבוא לעיר הגדולה וללמד, יחד אתו, ב'חדר המתוקן', בית הספר המודרני שהוקם זה לא מכבר בעיר. מכאן ואילך, פרט להפסקות קצרות, גר ביאליק באודסה עד יוני 1921, שאז יצא ממנה תחילה לקושטא ומשם לברלין. במרס 1924 עלה ביאליק לארץ ישראל (הוא ביקר בה כבר ב-1909) ובה התרחש הפרק האחרון של חייו.

יותר מכל גדולי ישראל, שגרו באודסה, או שעברו בה בדרכם מכאן לשם, ומספרם לא יימנה מרוב, ביאליק היה היסוד היציב והמתמיד בחיי הרוח והיצירה של המרכז הספרותי שנוצר בה. מגדלור המאיר למרחקים ומגנט רב עוצמה, שמשך לאודסה את פרחי הסופרים והמשוררים מכל רחבי תחום המושב, פולין וליטא, את כל אלה שרצו להיות קרובים אל המשורר הלאומי, להסתופף בצלו ולהתאבק בעפר רגליו.

ביאליק בחדר עבודתו בתל אביב. על הקיר: תמונת אחד העם (ציור של חיים גליקסברג בספרו 'ביאליק יום-יום', תש"ה)

א. הוצאת מוריה: רחוב בָּזָארְנָה 23

באודסה כתב ביאליק את יצירותיו הגדולות ביותר בשירה ובפרוזה. כאן גם הגה והתחיל לממש את תכניותיו בתחום 'הכינוס', ובראשן ייסוד הוצאת 'מוריה' (1902), שמטרתה המוצהרת הייתה הוצאת ספרי לימוד איכותיים בעברית עבור מורים בבתי הספר שבהם לימדו 'עברית בעברית'. השם 'מוריה' צפן בחובו כפל משמעות: גם חילוּן שמו המקראי של הר הבית, ברוח הציונות הרוחנית של אחד העם, וגם לשון 'הוראה'. היום קצת קשה להאמין, אך בראשית המאה העשרים כמעט שלא היו בנמצא מקראות מודרניות ('כְּרֶסטוֹמָטְיוֹת'), שמתוכן יכלו מורים שחפצו בכך ללמד את תלמידיהם לשון עברית וספרות עברית, וגם לא ספרות מלווה או עזרי לימוד. בהמשך פנתה 'מוריה' גם להוצאה לאור של ספרות יפה למבוגרים, מקורית ומתורגמת.

בעיתון הצפירה, 31 באוגוסט 1902 פרסמו מייסדי 'מוריה' מודעה. הם פירטו בה את חזונם ואת הספרים הראשונים העתידים לראות אור בקרוב:


מאחורי השם 'אגודת אנשים, שענייני החינוך העברי קרובים ללבם', עמדו כמה אנשים: ביאליק, רבניצקי (שעמד בראש החברה והיה בעצמו בעל בית דפוס בשם 'אבא דוכנא') ושמחה גוטמן (ש. בן-ציון). ידידם, אלחנן לוינסקי, עסק בצדדים העסקיים של החברה. ביאליק וחבריו טרחו באופן אישי על בחירת החומרים למקראות. הם גם אלה שערכו, קיצרו, ניקדו, ביארו, הגיהו, ובעצם עשו את כל 'העבודה השחורה' במו ידיהם.

בהוצאת 'מוריה' ראה אור גם רב-המכר הגדול מכולם, ספר האגדה, שעליו החל ביאליק לעבוד עם רבניצקי למן שנת 1903. הספר, שכרכיו הראשונים נדפסו דווקא בקרקוב (דפוס יוסף פישר), כלל שישה חלקים, שסודרו בשלושה כרכים, והפך מיד לאירוע תרבותי ולאומי. זה היה ספר שכל ציוני חובב עברית רצה להחזיק בביתו. ההכנסות ממכירת ספר האגדה אפשרו את קיומה הכלכלי האיתן של ההוצאה לאורך ימים ושנים, עד שנסגרה בשנת 1919. באותה שנה נפתחה ההוצאה שוב בברלין והדפיסה ספרים תחת השמות 'מוריה' ו'דביר' (שוב, חילוּן ציוני של בית המקדש, וגם לשון 'דברים'). ב-1921, כשהגיע ביאליק לברלין, הפסיקה ההוצאה להדפיס תחת השם 'מוריה' וכל ספריה יצאו מכאן ואילך תחת המותג 'דביר'. ב-1924 עברה הוצאת 'דביר' לתל אביב ופרק מו"לי חדש נפתח בתולדותיה.


ב-1926 חיבר ביאליק מסה קצרה ובה סקר את תולדות בתי ההוצאה הללו ('דביר ומוריה: סקירה קצרה על גידולם והתפתחותם'), וקבע:
בלי שמץ יהירות, רשאית 'מוריה' לומר, כי עבודתה שימשה נקודת מהפכה ופתיחת תקופה חדשה בספרות החנוכית העברית. חללו של בית הספר העברי, שהיה שמם וריק מתחילה, נתמלא לאט-לאט תוכן חי וממשי. מכל הטוב והמיטב בקניני רוחנו, מכל פרי יצירותינו הלאומיות בכל הדורות, אלה שגם ערכם האנושי הכללי איננו מוטל בספק – מכולם הופרשה תרומה, אם קטנה ואם גדולה, לצרכי כלכלתו המחלימה של בית הספר העברי ... ספרי 'מוריה', שכּל אחד מהם נחשב בשעת יציאתו למאורע, לא ירדו מגדולתם בשוק הספרים גם עתה. בגלל זה קפצו עליהם מחקים ו'שולחי יד', ואולם מביני דבר יודעים להבחין בין גוף המקור ובין חקוּייו, ובעיני אלה ספרי 'מוריה' עומדים בחזקתם, חזקת ספרי מופת, עד היום הזה. 
חצר הוצאת 'מוריה' נמצאת ברחוב בָּזָארְנָה (השׁוּק) מספר 23. כאן באמת נולדה התרבות היהודית המודרנית, או לפחות חלק חשוב ממנה.


בשנת 1906 רכש ביאליק, בשותפות עם שמואל בורישקין, בית דפוס קטן. מכאן ואילך נדפסו ספרי 'מוריה' בדפוס ביאליק-בורישקין, שפעל בחצר שברחוב בזארנה. הסופר יצחק דב ברקוביץ, שהגיע לאודסה בשנת 1912, יחד עם השבועון הציוני העולם (שגלה אז, עם עורכו אלתר דרויאנוב וחלק ניכר מעובדי העיתון, מווילנה לאודסה) תיאר כך את חצר 'מוריה':
הצלחתו של 'ספר האגדה', שחזר ונדפס במהדורות רבות, העמידה את הוצאת 'מוריה' על קרקע מוצק. עכשיו תפסה ברחוב באזארנה שני בניינים, זה בצד זה: האחד שימש לה משרד ומחסן הספרים, ובשני רעש מן הבוקר עד הערב בית דפוס על מכונותיו, שלא תמיד היה מספיק לכל צרכיה של הוצאת הספרים עצמה. ואף על פי כן, להרבות השמחה, כדי שהמרכז העברי יהיה שלם, דחקו המדפיסים את עצמם ופינו אצלם מקום גם להדפסת 'העולם'. ואולם בית דפוסו של ביאליק כבר היה קודם לכן מרכז חי ועליז לקהל העברי באודסה. הדלת הייתה סובבת כל היום על צירה. הללו נכנסים והללו יוצאים ... 
מכתבי הראשון מאודסה עודד גם את שלום עליכם ... ורק בדבר אחד לא אבה להאמין: כי ביאליק ורבניצקי תפסו להם למלאכתם שני בניינים באודסה. מאין? המִן השיחות הנאות על הספה?... ועוד דבר הפליאוֹ: בעלי 'מוריה', שעשו עמי חוזה בדבר הוצאת תרגום כתביו החדשים, קיבלו על עצמם לשלם לי על חשבון עבודתי מאה רובל לחודש. הייתכן? ... איזה רוח עברה שם פתאום על בעלי החלומות האודסאים החביבים? וכי יצאו מדעתם?... אם אמת נכון הדבר, הלא נשתנו סדרי בראשית וימות המשיח הגיעו! 
('הראשונים כבני אדם', כתבי י"ד ברקוביץ, ב, דביר, תשכ"ד, עמ' רפו-רפז).
הנה הם שני הבניינים, זה מול זה. באיזה מהם היה הדפוס ובאיזה המשרדים? קשה לדעת היום. אפשר רק לדמיין את שאון מכונות הדפוס שאינו חדל, ואת ביאליק ורבניצקי או דרויאנוב וברקוביץ, שיוצאים החוצה לחצר להפסקת עישון.







קובץ השירים השני של ביאליק ראה אור לראשונה בקרקוב תרס"ח, בהוצאת 'חובבי השירה העברית' (שם כיסוי לביאליק עצמו).
אחר כך נדפס פעמיים באודסה בדפוס 'מוריה', באזארנא 23, בשנים תרע"ב ותרע"ד.

ב. בית ביאליק: רחוב מָלָאיָה אָרְנָאוּטְסְקָה 9

תחנת חובה בכל סיור העוסק בתולדות יהודי אודסה היא חצר ביתו של ביאליק ברחוב מָלָאיָה אָרְנָאוּטְסְקָה 9 (ברוסית: מָלָאיָה אָרְנָאוּטְסְקָאיָה).



מחוץ לבית נקבע שלט זיכרון, שמנציח בעברית ובאוקראינית את שמו של האיש הגדול שגר כאן.


לא הייתה זו דירתו האחת של ביאליק באודסה. במרוצת השנים הוא גר בכמה דירות שכורות, אך לא כולן שרדו.

על מקומות מגוריו של ביאליק סיפר הצייר חיים גליקסברג (1970-1904), בנו של הרב שמעון יעקב גליקסברג, רבה הציוני של אודסה (שהצליח לעלות לארץ ב-1937, לא מעט הודות לשתדלנותו של ביאליק, שמת שלוש שנים קודם לכן).

חיים גליקסברג, שעלה לארץ ב-1925, היה ממעריצי ביאליק, אך הוא התוודע אליו באופן אישי לא באודסה אלא רק בתל אביב. גליקסברג היה מבאי ביתו וצייר את דיוקנו, ואת דיוקנה של רעייתו מאניה, פעמים רבות. בספרו ביאליק יום-יום (הקיבוץ המאוחד, תש"ה; דביר, תשי"ג) הביא גליקסברג זיכרונות ואנקדוטות על המשורר הגדול.


וכך סיפר גליקסברג:

ביאליק יום-יום, הקבוץ המאוחד, תש"ה, עמ' 147

הבניין במלאיה ארנאוטסקה נשמר כפי שהיה. כאן גר ביאליק מינואר 1905, עת שב לאודסה משהותו הזמנית בוורשה, ועד 1911 בערך.

השכנים, למודי הניסיון והחרדים לפרטיותם, התקינו שער מקודד בכניסה. אבל כיוון שמדובר באנשים נחמדים, שכבר התרגלו לקבוצות ישראליות, השער נפתח, ובדרך כלל אפשר להיכנס פנימה, למבואה, לחדר המדרגות האפלולי ולתוך החצר המופזת באור.

פעמים הרבה הייתי שם, ובכל פעם מחדש הנפש נרגשת והלב מתרונן. הלא כאן, ממש בחצר זו, נכתבו כמה מן הקלאסיקות של הספרות העברית מאז התנ"ך. לאו מילתא זוטרתא היא!

נכנסים לחצר ועוברים במבואה מקורה. מצד ימין תיבות דואר חלודות – בלי ספק שריד מן התקופה הקומוניסטית.

וזה הזמן לווידוי קטן.

את חטאיי אני מזכיר. לפני עשר שנים, בשנת 2008, ביקרתי בחצר ביאליק. ילדוּת הייתה בי, וברוח של שטות לקחתי עט צבעוני (טוּש) ורשמתי על אחת מתיבות הדואר את השם 'ביאליק'. נו, חשבתי לעצמי, מי כבר ייקח את זה ברצינות? האם מישהו יעלה על דעתו שכאן קיבל ביאליק את הדואר? האם היה דוור רוסי בראשית המאה העשרים שידע לקרוא עברית?

איכשהו הכתובת לא דהתה והיא עדיין ברורה ומאירה כביום כתיבתה. השמועה אומרת, שמדריכי תיירים מספרים לקבוצות מבקרים שזו אכן תיבת הדואר של ביאליק...

Fake History: תיבת הדואר של ביאליק...

חצר הבית לא השתנתה. בכניסה לחדרי המדרגות אפשר לזהות את התבליטים השטוחים, ה'קישוטים' בלשונו של גליקסברג ('ברילייפיים וקאריאטידות').



מזרקת המים כבר איננה. מן הסתם הייתה כאן, באמצע החצר.


היכן בדיוק גר ביאליק? 'בחצר מצד ימין, בקומה ב' ... היה זה בית בן ארבע קומות'.

אם נקבל את תיאורו של גליקסברג הרי זה בדיוק כאן.

 דירתו המשוערת של ביאליק היא בקומה השנייה מעל הסככה (הצילום מתוך החצר)

על פי גליקסברג, בקומה הרביעית גרו י"ח רבניצקי (שהתאלמן בגיל צעיר וגר עם בנו-יחידו אליהו) וא"מ ברכיהו, הוא אהרן מיכל ברכיהו (1946-1869), שהיה חבר ב'ועד האודסאי' של חובבי ציון. ברכיהו גר כאן עד 1909 ואז עזב לווילנה וב-1912 עלה לארץ.

בקומה הרביעית גרו רבניצקי וברכיהו (צילום מתוך החצר)

עדות נוספת על הבית ברחוב ארנאוטסקה יש בזיכרונותיו של הסופר והמחזאי פרץ הירשביין, שהגיע לאודסה באביב שנת 1908. הירשביין הצעיר ביקר את ביאליק מיד עם הגיעו לעיר (לא לפני שהשביע את סקרנותו בנסיעה אל שפת הים השחור):
שביאליק מתגורר ברחוב 'מאַלאַיא אַרנאוּטסקאיא', דבר זה היה ידוע לי, אך לחידה היה בעיניי – כיצד יקדם את פניי ... 'ראי נא, מאניצ'קה, מי זה בא! – קרא ביאליק משפתח לפניי את הדלת. – הנה אורח... הביטי נא וראי, מאניצ'קה, אותו הירשביין כמות שהיה!' 
עתה ראיתיו לראשונה. אפילו מאניצ'קה שלו נראתה עתה כאילו במקומה ... אמת נכון, רוחות אודסה חילצו את שערותיו מראשו אחת-אחת. ביאליק חש במבטיי הזוחלים על פני ראשו העירום למחצה. ממשמש הוא בקרחתו באצבעותיו, משל כאילו חש בה לראשונה. 
(במהלך החיים, תרגם מרדכי חלמיש, ספרית פועלים, 1971, עמ' 165-164).
וכאן, בדירתו המשקיפה על החצר הפסטורלית, שבה קיבל את אורחיו הרבים, נכתבו יצירות כמו 'ספר האגדה', הפואמה 'מגילת האש', הסיפורים 'ספיח' ו'מאחורי הגדר', שירי העם האהובים ('לא ביום ולא בלילה', 'יש לי גן', 'מנהג חדש בא למדינה', 'בין נהר פרת ונהר חידקל'), ועוד ועוד.

הכל לכאורה כמימים ימימה, ובכל זאת ציפתה לנו הפתעה בחצר.

על רצפת האספלט שרטט בחור מאוהב את הכתובת החמודה והרומנטית הזו: 'טאניה, אני אוהב אותך'. מתחת ללב המפולח בחץ חתום 'רֶבוֹ 18'. אולי רֶבוֹ הוא שמו או כינויו של הבחור המאוהב, ו-18 היא מן הסתם שנת 2018. הכתובת מצויירת כך, שטאניה, תשקיף מחלון ביתה ותראה – אי אפשר שלא לראות! – את הכתובת...


השם טאניה (קיצור של טַטְיָאנָה) נקשר בפי הבקיאים בספרות רוסית בגיבורה המיוסרת והמאוהבת של יֶבגני אונייֶגין, הרומן בחרוזים של אלכסנדר פושקין, שחלקים ממנו נכתבו באודסה. הנה כמה שורות מתוכו (תרגום: אברהם לוינסון):
סִלְחוּ לִי: כֹּה אוֹהֵב אֲנִי
אֶת טַנְיָה הַיְקָרָה שֶׁלִּי! ...
רַק בַּשְּׁלִישִׁי בְּיַנּוּאָר
בָּא שֶׁלֶג. טַנְיָה הִתְעוֹרֵרָה,
הִבִּיטָה בַּחַלּוֹן וַתֵּרֶא:
הִלְבִּין עִם בֹּקֶר הֶחָצֵר,
הַגַּג, הַגַּן וְהַגָּדֵר;
עַל הַשְּׁמָשׁוֹת רִקְמוֹת הַשִּׂיחַ,
עֵצִים כְּפוֹר-כֶּסֶף מְכֻסִּים;
בַּחוּץ עוֹרְבִים נַעֲלָסִים;
הָרִים סָבִיב רֻפְּדוּ בִּשְׁטִיחַ
שַׁלְגֵי הַחֹרֶף הַמַּזְהִיר.
הַכֹּל לָבָן, הַכֹּל בָּהִיר ...
וְאַתְּ, יָצַרְתִּי
אֶת טַנְיָה בְּצַלְמֵךְ, אֵי אַתְּ?
הַרְבֵּה בָּלַע גּוֹרָל לָעַד.

לא היה לנו זמן לנסות ולברר כיצד הגיבה טאניה בת ימינו לחיזור הנמרץ אחריה. האם נענתה לו? הדעת נותנת שכן. אלמלא כך הייתה מן הסתם דואגת למחוק ולטשטש את הכתובת, שממשיכה להאיר את החצר באופטימיות המלבבת שלה.

כמה יפה וסמלי, שבמקום שבו נכתב בשנת 1905 השיר 'הכניסיני תחת כנפך', נמצאת עכשיו כתובת ברוסית שמהדהדת את השורות הנצחיות הללו:
אומרים, אהבה יש בעולם – / מה זאת אהבה?


לקריאה נוספת

לפני שש שנים הקדשתי לשיר 'הכניסיני', לגלגוליו, לתרגומיו ולביצועיו, רשימה מיוחדת בבלוג עונג שבת: מסע מן הכורסא: בעקבות 'הכנסיני תחת כנפך'.


בעלי התוספות

כתב לי אליהו הכהן:
נהניתי מאד לקרוא את רשימתך על ביאליק באודסה. כתבה מאירת עיניים ומחכימה, בייחוד לאדם כמוני שלא ביקר מעולם בעיר חוף יפה זו, וניזון רק משפע זכרונות שבכתב על אודסה וסופריה. 
תיקון אחד לי לרשימה היפה: כתבת שהוצאת 'מוריה' באודסה נסגרה בשנת 1917 בעקבות המהפכה הרוסית, וחודשה בברלין בשנת 1919. אני מצרף צילום של הספר מדרשים קטנים מספרייתי, שערכו ביאליק ורבניצקי, עם מבואות קצרים שחיבר שמחה אסף, והוציאו לאור בהוצאת 'מוריה' באודסה בשנת תרע"ט, 1919, בראשית שנות שלטון המהפכנים. 
הספר חשוב מעוד בחינה: נוהגים לזקוף לזכותם של ביאליק ורבניצקי את מלאכת הכינוס של אגדות ישראל בספר האגדה, ושל שירת ימי הביניים – שירי אבן עזרא ואבן גבירול. ספר זה הוא עדות לכך שהצמד המבורך, ביאליק ורבניצקי, שקד גם על כינוס מדרשים קטנים, אך הספיק להוציא באודסה, בצוק העתים, רק את הכרך הראשון. 
ה'כימיה' בין שניהם, ביאליק ורבניצקי, הייתה מופלאה. הם שיתפו פעולה כשני תאומים זהים. על כך התלוצצו בעת החלפת השם מ'מוריה' ל'דביר', שהשם דביר הוא ראשי תיבות 'דואט ביאליק רבניצקי'...

יום רביעי, 4 ביולי 2018

'ציור הקסם' ששלח נחום שְׁמיגֶלסקי לביאליק


ליום השנה השמונים וארבעה למותו של ח"נ ביאליק (כ"א בתמוז תרצ"ד)

מאת עדינה בר-אל

נחום שְׁמִיגֶלְסְקִי (1943-1911) היה סופר עברי ומאייר, ששמו לא הונצח באנציקלופדיות ובלקסיקונים. הוא נולד בגרודנו שבבלארוס ונרצח בשואה. עד סופו הטרגי הִרבה שמיגלסקי לפרסם סיפורים, שירים ואיורים בעיתוני ילדים שראו אור בפולין, בעיקר בעיתוני רשת החינוך העברית 'תרבות' – עולמי ועולמי הקטן, שיצאו לאור בין השנים 1939-1936.

ידידי שמואל אבנרי, מנהל ארכיון 'בית ביאליק', הפנה את תשומת לבי למכתב ששלח שמיגלסקי הצעיר לביאליק בשנת 1932, כנראה לאחר ביקורו של המשורר הנערץ בפולין. שמיגלסקי כתב לו כי ישמח לאייר את יצירותיו:
גרודנה, ר"ח [ראש חודש] תמוז תרצ"ב 
כבוד המשורר הגדול והנכבד מר ח.נ. ביַליק – שלום! 
יקבל נא ברצון את המתנה הקטנה השולח לו אחד מידידיו, הבלתי ידוע לוֹ. 
הריני עלם בן 21 שנה. עוד מילדותי אהבתי לצייר, אולם לצייר לא למדתי. מתחילה ציירתי תמונות בצבעי שמן, אחר כך החילותי להתעסק בציור ציורי 'שחור ולבן' ו'קשוטי סופרים'. כמדומני שעבודה זו עלתה לי... קִשטתי כבר עתונים וספרים אחדים. ביניהם: עתוני ילדים עבריים. 
אם יש לו צורך בציורי-קִשוטים הנני מוכן לשלוח לו. 
לעת עתה הנני מתעסק בהוראה לנִצני אומתנו הרכים, ל'כרובים הזכים', לבני גיל הזהב... ומשום זה אהבתי לקשט את עתוניהם. 
את טיבו של 'ציור הקסם' – יביע הציור בעצמו. הרבה זמן עבר והרבה נסיונות עשיתי עד שעלה בידי לגבש ציור דו-פרצופי זה ולהעלותו על מדרגה גבוהה של 'אמנות הקסם'. 
יואיל לזכני בתשובתו, 
בהערצה, בכבוד רב ובברכה, 
נחום שמיגלסקי

באדיבות ארכיון בית ביאליק

מעניין כי מטבע הלשון 'גיל הזהב', שמשמש אותנו לתיאור גיל הזִקנה, שימש את שמיגלסקי כדי לתאר דווקא את גיל הילדוּת...

ואכן, שמיגלסקי צירף למכתבו את 'ציור הקסם' שהכין בעמל רב והקדיש אותו לביאליק: 
במתנה עבור המשורר הגדול מר ח.נ. ביליק מאת נחום שמיגלסקי, תמוז תרצ"ב.


והנה הוא הציור ההפוך:



שמיגלסקי – כפי שהוא עצמו ציין במכתב – כתב ואייר עבור עיתוני ילדים. הנה מבחר קטן של יצירותיו שנדפסו בעיתונים אלו. 

נתחיל בסיפור מחורז ומאויר בשם 'נקמת המילים הפצועות', שהתפרסם בעיתון עולמי, שנועד לילדים בני גיל עשר.

עולמי, 30 באפריל 1936

זו תחילתו של סיפור על ילד שלא ידע לקרוא כהלכה. היום אנו קוראים לכך 'דיסלקסיה' ומתייחסים לכֶּשֶׁל זה כאל לקות למידה שמקורה נוירולוגי ולא אינטלקטואלי, אבל בשנות השלושים האשימו את הילד עצמו. בסיפור זה המילים הפצועות, אלו שהילד לא הגה אותן כראוי בקריאתו, מכות בו ופוגעות בו, עד ש'למד לקח' והחל לקראן בהגייה נכונה...

סיפור נוסף הוא על ילד שובב בשם יובב, שפורסם בעיתון עולמי הקטן. הנה העמוד הראשון של הסיפור, שהוקדש לתלמידי בית הספר 'תרבות' בגרודנה, ושני איורים מתוכו:


עולמי הקטן, 12 בספטמבר 1938

באותו גיליון נדפס עוד איור שלו:


והנה שיר חמוד ומאויר, על מרים שנסעה לבקר את דודתה בעיר הגדולה ועתה חוזרת לביתה. שימו לב לאלגנטיות וללבוש המודרני של הנערה:

עולמי הקטן, 11 בינואר 1939

שמיגלסקי סיפק לעיתון עולמי גם חידות מחורזות ומאוירות, שהופיעו במדור הקבוע 'פינת שעשועים'. הנה אחת כזו:

עולמי, 26 במאי 1936

בהזדמנות אחרת הציע שמיגלסקי לקוראיו הצעירים 'חידת סְפָרוֹת', לצייר באמצעות מספרים:


עולמי, 30 באפריל  1936

בין הפותרים של חידות הציורים נרשמו שמותיהם של ילדים ממקומות שונים בפולין, ואי אפשר להימלט מן המחשבה המכאיבה על גורלם כמה שנים אחר כך...

והנה קובץ בדיחות שליקט שמיגלסקי (שימו לב לבדיחה הציונית 'בבית הספר'). בטור השמאלי למטה מספרים העורכים על הופעתו של עיתון ילדים חדש – עולמי הקטן:


עולמי, 5 במרס 1936

ואם יש בדיחות 'ציוניות', הרי יש גם חידות 'ציוניות':

עולמי, 30 באוקטובר 1936

ועוד חידה ציונית שפורסמה בעולמי הקטן:

עולמי הקטן, 12 בספטמבר 1938

ונסיים בשיר הלל לקופסת הקסם הכחולה, קופסת הקרן הקיימת.


עולמי, 17 בפברואר 1937
_________________________________

ד"ר עדינה בר-אל היא חוקרת ספרות ילדים ביידיש. ספרה בין העצים הירקרקים: עיתוני ילדים ביידיש ובעברית בפולין, 1939-1918, ראה אור בספרייה הציונית והאוניברסיטה העברית בשנת 2006.

בעלי התוספות

היום (6 ביולי) קיבלתי מרחל ברלב  את המכתב הבא, שכותרתו 'הכאה על חטא':
אני כל כך מקפידה להביא דברים בשם אומרם ולכתוב המקורות בהן הסתייעתי. אך כאן – כשלתי!  
בנובמבר-דצמבר 2016, לרגל תערוכה שנערכה ב'גלריה העירונית', בבית יד לבנים ברעננה, הופק קטלוג בשם: 'סביבון סובב עולם: אוסף רחל ברלב', בעריכת אורנה פיכמן, מי שגם אצרה את התערוכה. הקטלוג, וגם התערוכה, היו על סביבונים בעולם. עם זאת, לא יכולתי להתעלם מסמליותו של הסביבון בחג החנוכה, ולכן החלטתי כי האיור הנפלא של הסביבון, מתוך עולמי הקטן, יופיע בקטלוג. משום מה, נשמט שמו של המאייר משולי האיור, ועל כך אני מכה על חטא.  
בשעתו חיפשתי לדעת מיהו אותו נ. שמיגלסקי, אך לא מצאתי עליו מאומה. לכן, תודתי הרבה לעדינה בר-אל על שחשפה מעט מחייו והעלתה את זכרו מתהום הנשייה. 

יום שני, 2 ביולי 2018

בורא מיני מזונות: מיץ הרבנית, מאכלי עדות, בננות כפופות, תנו לגבר כּוּרכּוּמִין

א. המיץ של הרבנית

הרבנית בת-שבע קַנִיֶבסקי כבר מתה מזמן (2011), אבל את 'המיץ הייחודי' שלה עדיין סוחטים ב'מיצי אורי', ברחוב מלכי ישראל בירושלים, לא הרחק מכיכר השבת.

צילומים: זאב וגנר

ב. רק בישראל: גּוּלָש הונגרי בסגנון דרוזי

ב'בית הפנקייק', בכפר הדרוזי ירכא שבגליל המערבי, יש תפריט שעצם העיון בו גורם לך לחוש ברעב.

מכל המתוקים והמלוחים שיש להם להציע, נמשכת העין אל 'גולש הונגרי בסגנון דרוזי', שמוגש עם חמוצים ועם צ'יפס. אני בספק אם יש עוד מסעדה בעולם שמגישים בה מנה כזו.

צילום: זאב ערבות

ג. מקופף הבננות

בגלידה של 'ד"ר לֶק' יש מחווה נאה לשירם של מאיר אריאל ושלום חנוך 'מכופף הבננות' (1968), אבל למה באות ק'?

זו סתם בורות או שיש כאן חידוד שאני לא תופס אותו?

בין מרכיבי הגלידה אכן יש בננה, אבל קופים – אין.

צילום: אפרים קופלוביץ'

ד. כורכומין לגבר-גבר

חנויות טבע הן בדרך כלל מקור לא אכזב למוצרים שבן תמותה רגיל לא ממש מבין מה עושים אתם: אוכלים את זה? שותים? מורחים?

מה זה למשל, 'כּוּרכּוּמִין' (שלא לומר, 'מֶגָה כורכומין', שנשמע לי מפחיד עוד יותר)?

אני בוש לומר שמעולם לא שמעתי על אף אחד מהרכיבים שלו, ו'הרפגו' 'אשווגנדה', 'בוסווליה' ו'פפרין' נשמעים לי יותר כמו רכיבים בשיקוי קסמים שמבשלים מכשפים.


חברת 'נוּפָר', שמתגאה ב'פיתוח ישראלי מקורי', אחראית גם ל'גבר-גבר'. אני מניח שהשם המעודן הזה קשור איכשהו לתחום האונות הגברית.


והעיקר בבית הטבע הזה (ברחוב יפו בירושלים) יעשו לכם אבחון על פי גלגל העין!

צילומים: זאב וגנר

יום חמישי, 28 ביוני 2018

המשיח שוב לא בא

צילום: איתמר לויתן

א. ברכת המשיח 

השבוע התקיימה בכיכר העיר בתל אביב עצרת בשם 'משיח בכיכר', שאותה ארגן האגף המשיחיסטי הקיצוני של חסידות חב"ד, לרגל 'חג הגאולה' שחל בי"ב בתמוז. ביום זה מציינים חסידי חב"ד את שחרורו של יוסף יצחק שניאורסון, הרבי השישי, מגלוּתוֹ בעיר קוֹסְטרוֹמָה שברוסיה בשנת 1927 ואת ההיתר שקיבל מהשלטונות לשוב לביתו.

הרוחות בציבור סערו בשל ההפרדה המגדרית שנהגה שם בין נשים לגברים, כאילו אפשר לבודד הפרדה זו מן ההפרדה שנוהגים אנשים אלה כל ימיהם בבתי הספר ובבתי הכנסת, בדרך חינוך ילדיהם, בתפילותיהם, בשמחותיהם ובאבלם. כאלה הם.

אבל איש לא בא בטענות לעצם הטרלול המשיחי – אלפי אנשים, נשים וטף, שמשוכנעים ש'הרבי', שמת בחודש יוני 1994, עדיין עמנו (סתם 'הרבי' הוא מנחם מנדל שניאורסון, הרבי השביעי והאחרון). לא הייתי שם, כמובן, וכנראה שהחמצתי את 'ברכת הרבי שליט"א מלך המשיח למשתתפי העצרת'. אני בטוח שהיא נאמרה בקול צלול ובטוח. שיחה מארץ החיים...

המשיחיסטים מקפידים להצמיד לשמו של הרבי את ראשי התיבות 'שליט"א' (שיחיה לאורך ימים טובים וארוכים), וחס וחלילה לא זצ"ל.


השיגעון המשיחי של חב"ד, שמעוור גם עיני חכמים, מלווה אותנו כבר שנות דור. אפשר להודות בצער שהתרגלנו לחיות לצדו, למרות שזה באמת מביך ומביש.

אז אולי כבר הגיע הזמן לומר להם בידידות, בלשונו של התנא רבי יוחנן בן תורתא, שהוכיח את רבי עקיבא על אמונתו במשיחיותו של בר-כוכבא: 'יעלו עשבים בלחייכם ועדיין הרבי לא יבוא'. הרבי מת מזמן. כמו כולם, כמו כולנו. נגמר הסיפור ונשאר רק זיכרון. תרגיעו, שחררו כבר, ותתרכזו בדברים החשובים באמת.

אבל לשווא. הם ממשיכים להאמין, וכנראה ימשיכו, שהנה הרבי עומד אחר כותלנו ותיכף יתגלה לעינינו. שום טיעון הגיוני או דתי לא יזיז אותם מאמונתם.

כל זה קצת מזכיר את 'התוכי המת', המערכון הקלאסי של חבורת 'מונטי פייטון', על בעל חנות בעלי חיים שאינו מוכן בשום פנים ואופן להכיר במותו של התוכי שמכר ללקוח. הוא מתעקש שהתוכי עדיין חי, 'הוא רק נח', 'הוא חולם'...


הקריקטוריסט עמוס בידרמן – שלוּ רק בשל עטו החד והשנון כדאי לקרוא את עיתון הארץ – הפליא לתאר את הסצינה ההזויה הזו:

עמוד הפייסבוק של עמוס בידרמן

ב. האבטיח של המשיח

הנה עוד הבטחה מפי המשיח: אף יהודי לא ישאר בגלות! מילה שלי! וחוץ מזה: האבטיח אדום ומתוק. הרבי עצמו, אגב, מעולם לא ביקר בארץ וכל חייו גר בגלות.

צילום: איתמר לויתן

ג. בית משיח

המשיח או-טו-טו בא (נוסח אחר: 'הנה! הנה! הנה! המשיח בא'), וברחוב מזא"ה בתל אביב כבר מתארגנים על דירה להשכרה.

צילום: טובה הרצל

ד. המשיח והרב קוק

בית כנסת זה שבהרצליה 'סיפח' לעדת המשיחיסטים, בהינף סיסמה, את הרב קוק – מן הסתם הכוונה לאברהם יצחק הכהן קוק.

ואולי אין זה מקרה? כבר נאמר במקורותינו: 'לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו'.

וזאת למודעי: כל כרוז, שלט או כיפה, שעליהם מופיעה הכתובת 'יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד', מקורם ב'משיחיסטים' והם נגועים בהזיות של משיחיות שקר.

צילום: י"ב

ה. כמה עולה יום במתנה?

בית חב"ד בכרמל צרפתי (שקרוי כך על שם המנזר הכרמליתי הצרפתי שבתחומי השכונה) יעניק לכם יום במתנה מלוח השנה. לא נאמר כאן כמה עולה מתנה זו, שאמורה לממן את פעילות בית חב"ד באותו יום, ואם מותר לשרים וראשי ממשלות לקבל מתנות כאלה מחברים.

צילום: איתמר לויתן