על דעת המקום: מה עשו 'הָאַיָּלוֹת' בלילות תש"ח?

מאת יהודה זיו 

לאחרונה הגיע לידי מסמך אותנטי מימי מלחמת העצמאות, שבכוחו לשפוך אור על מונח שרווח ב'לכסיקון תש"ח' והיום כמעט שנשכח. מדובר ב'דפי רישום קשר' ממפקדת חטיבת פלמ"ח-'הראל', שנערכו בימי מבצע 'מכבי', במהלך הקרב על כיבוש הכפר בית מחסיר (היום המושב בית מאיר), שחלש על באב אל-ואד (שער הגיא).

והנה, באחד מאותם דפים, שנערך בליל 10 במאי 1948, אנו מוצאים דיווח מן השעה 20:20 בזו הלשון:

102020 מניר – הָאַיָּלוֹת תצאנה למחסומים בעוד שעה אחת. הודיע על כך לז'ימי ... הָאַיָּלוֹת תנסנה להזיז אותם.

מן הספר 'זר לא יבין: כינויי סתר ביישוב היהודי בארץ ישראל', שחיברו גרשון ועליזה ריבלין (מערכות, 1988), עולה כי 'ניר 'היה כינויו של אתיאל עמיחי, בן תל עדשים וקצין המבצעים של חטיבת 'הראל'. 'ז'ימי' הוא, כמובן, ג'ימי, כינויו של אהרן שֵׁמי, לוחם הפלמ"ח האגדי, שנפל כמה חודשים אחר כך. בשנת 1952 הוציאו בני משפחתו את ספר הזיכרון 'חברים מספרים על ג'ימי', שהפך לספר פולחן בשנות החמישים והשישים.

אך מי הן ה'אילות', שאמורות לצאת למחסומים ולהזיז אותם, או אם להתנסח בלשונה השירית של לאה גולדברג – 'מה עושות הַָאַיָּלוֹת בלילות'?

בתבליט הנודע של מצור לכיש (701 לפני הספירה) – אשר עיטר בשעתו את ארמון סנחריב בנינוה – נראות גם מכונות מצור, שחלקן הקדמי מוגבה ומצופה עורות לחים (כנגד הלפידים הבוערים, אשר הושלכו עליהן ממרומי חומת העיר הנצורה). ציפוי זה סכך על מפעילי מתקן ניגוח חומת הַלְּבֵנִים של העיר הנצורה באמצעות חנית ארוכה. 

מתקן ניגוח בתבליט מצור לכיש

מתקן ניגוח אשורי מצופה בעורות לחים ובחזיתו קנה להפעלת כידון הניגוח. 
תבליט מארמון נַמְרוּד, בערך 860-865 לפני הספירה (מקור: המוזיאון הבריטי, ויקיפדיה)

לימים עשו זאת לגיונות צבא רומי שהצטיידו גם הם במכונת מצור משוכללת, בעלת קורת עץ כבדה, ובחלקה הקדמי ראש אַיִל מַקְרִין, יצוק ברזל. מכאן ואילך היה כינויה המקובל של מכונת מצור זו: 'אֵיל ברזל' או 'איל ניגוח', וכך נולד גם כינוי הקוד של משוריין הליווי בשיירות תש"ח, ששימש ברשת הקשר בשם 'אַיִּל'. משוריינים אלה נעשו בשעתו מלוחות פלדה דקים, שלוחות עץ עבים ביניהם, ולפיכך כונו גם משורייני סנדביץ'.

בעת ההיא עמד בראש אג"ם (אגף מִבְצָעִים) יִגָּאֵל ידין, שאף שימש רמטכ"ל בפועל כאשר חלה רב-אלוף יעקב דורי. אני 'חושד' בידין, לימים ארכאולוג בעל שם עולמי, כי הוא שהעניק למשורייני הליווי את שם הקוד 'אַיִל', בעקבות הכינוי 'אֵילֵי מצור', אשר הוענק למכונות ניגוח החומות שהיו בצבאות אשור ורומי.

משוריין ליווי מימי תש"ח. צלליתו מזכירה את מתקן הניגוח האשורי

כך נולד גם כינויה של 'דרך האיילות', לרגלי מבצר לטרון, אשר בה פנו השיירות תחילה במקום להילחם על מעלה 'באב אל-ואד' (שער הגיא). וכל המשערים (ואף אני בתוכם, עד לאחרונה), כי מקור שם זה קשור ב'עמק איילון' הסמוך אינם אלא טועים, כפי שגם מוכיח שלט שנקבע במקום ומייחס את הכינוי ''איילות' דווקא למשורייני חטיבת גבעתי.

מן הדין היה להוסיף לשורה אחרונה כי מקור השם 'דרך האיילות' הוא בכינוי הקוד 'אַיִל', שניתן למשורייני הליווי, והוא שהוליד, בטעות, את הריבוי 'איילות' (צילום: רפי מן, הערות שוליים להיסטוריה)

סמל ה'פורמאנים', מלווי השיירות מן הגדוד השישי של חטיבת פלמ"ח-'הראל'

משורייין סנדביץ' ארוך שהורכב על שלדת משאית בעלת מנוע 'סופר-וייט' (Super White).
למעלה מימין יושב הנהג, יהודה זְלַטין (היום זיו)

פה ושם בארץ ישראל: יער לקוחות, משתנה, פרופורציות, שטעטל

א. טיול לשבת

בפעם הבאה שזרם החשמל ינותק בביתכם ותמתינו חסרי ישע לביקור הטכנאים הנלבבים, תזכרו שבעצם אין לכם שום סיבה לכעוס עליהם.

חברת החשמל עושה אך טוב ללקוחותיה, כלומר כולנו. עובדה. אפילו יער מיוחד הכינו לנו.

צילום: מיכל שריב

האמת היא, שבהתחלה חשבתי שזו בדיחה. לאחר בירור קצר התברר לי שהבדיחה הזאת היא עלינו, ואכן יש יער כזה, סמוך למחלף עין תות.

זו ההודעה הרשמית שהוציאה בשעתו מחלקת הדוברות של חברת החשמל:

ב. אז אגמור בשיר מזמור

צילום: אלון ריבק

יש בחיפה משתנה, אבל לא ברחוב פנורמה אלא ברחוב יפו, בעיר התחתית.

אלון ריבק, נציג עונ"ש בחיפה, מדווח:

כדי שידעו שזו משתנה, לא סמכו פרנסי העיר על חוש הריח של העוברים ושבים אלא קבעו על הקיר שלט גדול 'משתנה'. וכדי שידעו האזרחים למי עליהם להודות, הוטבע על הקיר גם סמל ענק של עיריית חיפה (לא סתם, אלא עשוי אריחי חרסינה). והעיקר, כדי להרבות תרבות בין תושבי חיפה הרוצים להתרוקן, יש גם דבר שיר.

ג. כבוד ראש העיר 

לכל עיר קטנה יש, מתברר, פוליטיקה גדולה. הנה למשל הוד השרון, המצטנעת לה בלב השרון בין ערים גדולות ממנה כמו פתח תקוה, רמת השרון והרצליה. קטנה אולי בשטחה, אבל לא בכל האמור בתודעתו העצמית המופלגת של ראש העיר.

לפני שבועיים נערך בהוד השרון טקס חגיגי ובו הוסב שמו של בית הספר 'הירוק'  לזכרו של אריאל שרון. כל מיני נודניקים, שמתעקשים לקרוא מה שכתוב על שלטים, שמו לב לגודל הפונטים, שמהם ניתן להבין מי חשוב באמת (ראש העיר חי אדיב) ומי חשוב קצת פחות (אריק שרון).

סערה התעוררה בקְלוֹשְׁמֶרְל וביקורת נמתחה בעיתונות המקומית, ובתגובה הודיעה העירייה כי מדובר בטעות שנעשתה בתום לב (בית הספר בעצם נחנך כבר בתשע"א, ורק עכשיו החליטו לקרוא לו על שם שרון. במילים אחרות: סתם התקמצנו להכין שלט חדש, אז דחקו את אריק שרון לרווח שנשאר). מכל מקום, בעירייה הבטיחו שהשלט יתוקן בהקדם.

תודה לפרופ' אבנר הולצמן, קורספונדנט עונ"ש בהוד השרון.

ד. כן כך נראית העיירה שלי

למי שמתעניין בשטעטל המזרח-אירופי וגם רוצה לחזור ולחיות בו, האגף החסידי בשכונה החרדית הר יונה, שנמצאת ליד נצרת עילית, היא המקום בשבילו.

תודה לישראל מידד.

מסע בבלארוס היהודית (ז): הקרב על מבצר בְּרֶסְט

אנדרטה לזכר גיבורי הקרב על המבצר (צילום: דוד אסף)

פרקים נוספים בסדרה:
א. מנוֹבוּגְרוּדוֹק ועד מִיר
ב. לאוּזְדָה, בעקבות דבורה בארון והרב משה פיינשטיין
ג. לרַאדִין, בעקבות החפץ חיים

ד. לקָאפּוּלי, בעקבות מנדלי מוכר ספרים

ה. למוֹטֶלֶה, בעקבות חיים וייצמן
ו. לבריסק, בעקבות אנה מרגולין ומנחם בגין
ח. אל מבצר בְּרֶסט

הרשימה הקודמת בסדרה זו הוקדשה לבריסק היהודית, אבל עם כל הכבוד לעובדה שיעקב חזן, מנחם בגין, הרב איסר יהודה אונטרמן, ואפילו הרב אהרן לייב שטיינמן (מנהיגם הנוכחי של החרדים הליטאים), נולדו בה, עיר זו נכנסה להיסטוריה של המאה ה-20 בשל אירועים אחרים לחלוטין.

קודם כל, יש לומר משהו כללי על זיכרון 'המלחמה הפטריוטית הגדולה', כפי שנהוג לקרוא למלחמת העולם השנייה ברחבי ברית המועצות לשעבר.

זיכרון זה חי בבלארוס כאילו הייתה המלחמה רק תמול-שלשום. בכיכר המרכזית של כל כפר קטן או עיירה, שלא לדבר על הערים הגדולות, ניצבת אנדרטה מונומנטלית לזכר ההרס הנורא ולזכר מיליוני הקורבנות שגבתה המלחמה. במקומות רבים מוצב גם טנק רוסי ישן במרומי הגבהת בטון, ואף הוא אמור לציין את גבורת חיילי הצבא האדום. כדי לשים טנק בכל עיירה כזו היו צריכים להוציא לפנסיה לפחות אוגדת טנקים סובייטית...

טנק סובייטי בעיר סְלוֹנִים (צילום: דוד אסף)

סיפורה של בריסק / ברסט-ליטובסק / ברסט במלחמה סבוך ביותר, ויש להתחיל אותו הרבה לפני פתיחת מבצע ברברוסה, ב-22 ביוני 1941, שבעקבותיו פלשו ארבעה מיליון חיילים גרמנים לתוך ברית המועצות.

האתר הסמלי, שמייצג היטב את התהפוכות הרבות שעבר האזור, הוא מבצר ברסט-ליטובסק. זוהי מצודת ענק, שנבנתה בשנות הארבעים של המאה ה-19 בפאתי העיר, במעין אי שיוצרים יובלי נהר מוּחאבייץ לפני שהוא נשפך לנהר בוג (המערבי). לא היה זה בניין אחד, אלא מערכת מסועפת של מבנים, שבהם התגוררו אלפי חיילים ובני משפחותיהם. זו הייתה מעין עיר עצמאית שהשתרעה על פני כארבעה קמ"ר ולה ארבעה שערי כניסה. ערב הפלישה הגרמנית התגוררו שם בין 7,000 ל-8,000 איש. 

מפת המבצר, בערך 1834 (ויקיפדיה)

כל תושבי בריסק הכירו היטב את המצודה, שהייתה חלק בלתי נפרד מנופה של העיר. המשוררת אנה מרגולין, ששירה 'בריסק עירי' הובא ברשימה הקודמת, זכרה גם היא מילדותה את הצל הכבד של 'המצודה מְאַיְמָה-אילמת'.

במבנים המאיימים הללו נחתם, ב-3 במרס 1918, חוזה ברסט-ליטובסק, בין רוסיה הבולשביקית לגרמניה (ועימה 'מעצמות המרכז' – אוסטרו-הונגריה, טורקיה ובולגריה). חוזה זה קבע את עצמאותן של המדינות הבלטיות (ליטא, לטביה, אסטוניה ופינלנד) ושל פולין ואוקראינה, וקבע את הגבולות החדשים שחצצו בין פולין, אוקראינה ורוסיה.

במבנה הלבן הזה ('מועדון הקצינים') שבמבצר ברסט-ליטובסק התקיימו הדיונים לקראת חתימת ההסכם בין רוסיה לגרמניה,
חורף 1918-1917 (ויקיפדיה)

מנקודת מבטה של רוסיה זה היה הסכם כואב ומשפיל, שבו אולצה לוותר על שטחים עצומים שהיו ברשותה. אגב, בראש המשלחות שייצגו את רוסיה הבולשביקית בסבבי הדיונים השונים עמדו שלושה יהודים: שר החוץ לאון טרוצקי (לב ברונשטיין), גיסו לב קמנייב (לב רוזנפלד), וחברו הטוב אדולף יוֹפֶה (שהיה ממוצא קראי!). חתימתה של רוסיה על החוזה, על אף שנעשתה בתמיכתו של לנין, זכתה לביקורת חריפה מבית, וטרוצקי, שהתנגד להסכם, התפטר מיד מתפקידו.

אדולף יופה ולב קמינב בברסט, בזמן הדיונים על הסכם השלום עם גרמניה

חוזה ברסט-ליטובסק לא שרד זמן רב. שמונה חודשים אחר כך, ב-11 בנובמבר 1918, הסתיימה מלחמת העולם הראשונה בתבוסתן של 'מעצמות המרכז', וגרמניה נאלצה לוותר על כל השטחים הרוסיים שהועברו לרשותה. הסכמי ורסאי קבעו את עצמאותן של פולין ושל המדינות הבלטיות ושרטטו את הגבולות החדשים שבין רוסיה, פולין וגרמניה.

ברסט-ליטובסק חזרה אפוא לידי פולין וכזו הייתה בין שתי מלחמות העולם. אך ב-1 בספטמבר 1939 שוב התהפך העולם. ללא הכרזת מלחמה פלשו הגרמנים לפולין ממערב, ובתוך חמישה שבועות השתלטו על כל השטח שהוקצה להם בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב (הסכם אי-לוחמה בין גרמניה לרוסיה, שנחתם ב-23 באוגוסט 1939, ובנספחו הסודי נקבעו תחומי השליטה של כל צד בשטחים שייכבשו מידי פולין). ב-17 בספטמבר, לאחר שהגרמנים השלימו את כיבושה של ורשה וממשלת פולין פסקה להתקיים, פלשה ברית המועצות לפולין ממזרח (בתואנה של דאגה למיעוטים האוקראינים והבלארוסים). בתוך פחות משבועיים, כמעט ללא התנגדות, השלים הצבא האדום את כיבוש שטחי פולין שהוקצו לברית המועצות בהסכם הידוע לשמצה.

פה ושם היו תקלות. בברסט-ליטובסק התקדמו הגרמנים קצת יותר מדי. הם השתלטו על העיר ב-14 בספטמבר, למרות שבהסכם נקבע שהיא תהיה בשליטה סובייטית. הרוסים, שהגיעו לברסט ב-22 בספטמבר, התלוננו, והגרמנים קיבלו את עמדתם והחליטו לסגת ולמסור את השליטה לידי הצבא האדום. בתוך תוכם אולי כבר ידעו שלא ירחק היום ועיר זו תחזור לידיהם.

למוחרת היום, ב-23 בספטמבר 1939 (שבת, יום כיפור ת"ש), היו תושבי ברסט עדים לאחד המחזות המוזרים והמבישים ביותר בתולדות מלחמת העולם השנייה, מחזה שלימים העדיפה בירת המועצות הסובייטית להסתירו ולהדחיקו. זה היה מצעד צבאי משותף לגרמנים ולרוסים, שציין את סיום הלחימה על אדמת פולין.

שני שריונאים ותיקים – היינץ גודריאן, אז מפקד הקורפוס ה-19 של הוורמאכט, וסֶמיוֹן קריבושיין (יהודי במוצאו), אז מפקד חטיבת שריון 29 של הצבא האדום, קיבלו בהצדעה את המצעד ולחצו ידיים בלבביות (הם הכירו זה את זה עוד מימיהם בקורס קציני שריון משותף שנערך בקאזאן ב-1931).

סמיון קריבושיין (מימין), היינץ גודריאן (במרכז) ומוריץ פון ויקטורין (משמאל), בטקס העברת ברסט-ליטובסק לידי הצבא האדום

הנה תיעוד גרמני של המצעד המשותף:

קצת פחות משנתיים שלטו הרוסים בברסט, ובמהלכן פעלו בדרך המוכרת: הם השליטו בברוטליות את השיטה הסובייטית בכל מערכות חיי היום-יום, הוציאו להורג מתנגדי משטר ודנו אלפי אנשים למאסר או לגירוש. מבלי דעת, חייהם של אלפי יהודים ופולנים, שהוגלו מזרחה כעונש, לסיביר או לגוּלאגים, ניצלו מכף הנאצים, ככל שהצליחו לשרוד בתנאים הנוראים שם. אין צריך לומר שהרוסים השתלטו גם על מבצר ברסט הישן – שבימי השלטון הפולני שימש בית סוהר – שיפצו אותו והתאימו אותו לשמש קו ביצורים צבאי מול הגרמנים, שכוחותיהם היו פרוסים ממש ממול.

ואז הגיע מבצע ברברוסה. למרות מידע מודיעיני רב שהצטבר, סטאלין סירב להאמין שהגרמנים יתקפו ראשונים. מטוסי סיור של הלופטוואפה חגו מעל ברסט שבועות וימים קודם לכן, אך הרוסים קיבלו את התירוץ הקלוש שמדובר בטעויות ניווט. ריכרד זוֹרגֶה, מרגל רוסי שפעל ביפן, אף ידע לנקוב בתאריך המדויק של הפלישה, אך סטאלין התעלם. ב-14 ביוני הציע מפקד הצבא, המרשל גאורגי ז'וקוב, להתחיל בגיוס מילואים – סטאלין סירב. השיא היה כאשר חייל גרמני קומוניסט, שערק מיחידתו, חצה את הקווים באזור ברסט-ליטובסק ומסר מידע על מהלומת המחץ הצפויה בתוך שעות אחדות. כמו עריקים נוספים שמסרו מידע דומה, גם החייל האמיץ הזה הוצא להורג בפקודת סטאלין בעוון מסירת מידע כוזב וניסיון לעורר פרובוקציה.

ברית המועצות שילמה מחיר כבד על עיוורונו של סטאלין. בלארוס נכבשה בידי הגרמנים בתוך שבועיים (22 ביוני עד 8 ביולי 1941). מטוסי הלופטוואפה חיסלו כמעט לגמרי את חיל האוויר הסובייטי והפציצו בעוצמה את הערים הגדולות, ואילו הטנקים של קבוצת ארמיות מרכז, בפיקודו של הגנרל פֶדוֹר פון בּוֹק, ניהלו את הקרב המכונה 'קרב ביאליסטוק-מינסק', שהסתיים בתבוסה מוחלטת של הצבא האדום ובכיבושה של מינסק. הטנקים של קבוצת הפאנצר השנייה, בפיקודו של היינץ גודריאן, שרק שנתיים קודם לכן עוד לחץ בחום את ידיו של סמיון קריבושיין, עקפו את מבצר ברסט ושעטו מזרחה לכיוון מוסקבה. הם הותירו את ההשתלטות על המבצר ליחידות חי"ר גרמניות.

היטלר, בניגוד גמור לדעת הגנרלים שלו, בלם את קבוצת ארמיות מרכז והעדיף להשקיע את המאמץ הגרמני בחזיתות לנינגרד ואוקראינה ולדחות את הקרב על מוסקבה לראשית אוקטובר. זו הייתה טעות גורלית מצידו, אבל סיפור זה כבר אינו קשור לכאן. כך או כך, אחרי כוחות החי"ר המסתערים של הוורמאכט, שהשתלטו במהירות על שטחי בלארוס, הגיעו יחידות האימים של האיינזצגרופה B, בפיקודו של ארתור נֶבֶּה. היו אלה אנשי אס.אס. וגסטפו, שבסיוע שוטרים ומתנדבים מקומיים רצחו עשרות אלפי יהודים, קומוניסטים ו'בלתי רצויים', ובעצם את כל מי שנחשד בעיניהם כאחד מהם. עד סוף אוקטובר 1941 רצחו היחידות הללו לפחות 45,000 איש, רובם יהודים.

יהודים במוהילב נלקחים בידי הגרמנים לעבודות כפייה, יולי 1941 (ויקיפדיה)

נחזור למבצר ברסט.

ב-22 ביוני 1941, עם שחר, ספג מבצר ברסט, שכאמור ניצב ממש על הגבול עם גרמניה, את המהלומה הראשונה, בהפצצות מן האוויר, בריכוך אריטלרי ובקרב מגע. אלפי חיילים ואזרחים שהיו בשטח המצודה נמלטו, נהרגו בהפצצות או נלקחו בשבי ונורו, אך כמה מאות חיילים שנותרו במבצר החליטו שלא להיכנע ונלחמו בחירוק שיניים עד הכדור האחרון. הגרמנים הטילו מצור על המבצר, ומגיניו, שנותרו בלי אוכל, מים ותחמושת, החזיקו מעמד עוד שבוע ימים, עד 29 ביוני.

חיילים גרמנים בין הריסות מבצר ברסט

לימים התברר כי היו לוחמים בודדים שהצליחו לשרוד כמעט חודש. על אחד מקירות המבצר התגלתה כתובת גרפיטי שמתוארכת ל-20 ביולי 1941. אותו לוחם כתב ברגעיו האחרונים: 'אני גוסס, אבל לא נכנע! שלום למולדת'.

במהלך הקרב הצליחו המגינים הנועזים של המבצר להרוג כחמש מאות חיילים גרמנים ולפצוע כאלף. בערך חמישה אחוזים מכלל האבידות של הצבא הגרמני בשבוע הראשון של מבצע ברברוסה.

היטלר ומוסוליני מבקרים בהריסות מבצר ברסט-ליטובסק, אוגוסט 1941

בדוקטרינה הסובייטית שהכתיב סטאלין, שבויים שלא נפלו על חרבם נחשבו לפחדנים או לבוגדים. ואכן, רק מתי מעט שרדו בחיים מן הקרב. על גורלו של אחד מגיבורי ברסט, פיוטר גבירילוב, סיפרה ההיסטוריונית קתרין מרידייל בספרה 'המלחמה של איוואן: הצבא האדום, 1945-1939' (עם עובד, 2005, עמ' 322):

פיוטר גברילוב

סיפור גבורתם של מגיני המבצר, ובראשם פיוטר גברילוב והקומיסר היהודי יֶפִים פוֹמִין (שעליו אספר בחלק הבא), הועבר בשנת 2010 לסרט עלילתי רוסי מרשים ביותר ושמו 'מבצר ברסט' (Fortress of War). הסרט מספר את אירועי הקרב מנקודת מבטו של נער בן 15, נגן קלרינט, שחי במבצר, והוא נאמן ככל שניתן למה שבאמת קרה.

הנה הסרט המלא (עם כתוביות באנגלית):

ב-22 ביוני 1944, שלוש שנים בדיוק לאחר מבצע ברברוסה, החל 'מבצע בגרטיון' – מתקפת הנגד של הצבא האדום, שנועדה לשחרר את בלארוס מידי הגרמנים, חודש לאחר מכן, ב-26 ביולי, שוחררה ברסט ליטובסק. מן המצודה המפוארת נותרו רק הריסות.

מיתוס הגבורה של מגיני המבצר טופח בברית המועצות כבר בראשית שנות החמישים, עם הופעת ספר שתיעד את אירועי הקרב. בשנת 1965 זכתה מצודת בריסק בתואר 'מצודת גבורה', זהו תואר כבוד שמקביל לתואר היוקרתי 'עיר גבורה', שניתן לשתים-עשרה ערים בברית המועצות. בשנת 1971 נחנך אתר הזיכרון בשטח המצודה.

לאחר שובנו ארצה שלחה לי ברכה פישלר את השיר הפטריוטי היפה 'בְּיֶלָרוּס', שכתב המשורר הביילארוסי פימן פנצ'נקו (1995-1917) נוכח ארצו ההרוסה. תרגם אברהם שלונסקי.

אברהם שלונסקי (עורך ומתרגם), שירי הימים: ילקוט משירת העולם על מלחמת העולם, הקיבוץ המאוחד, תש"ו (1945), עמ' 45-44. ההגהות הן בכתב ידו של דב סדן

על ביקורנו במבצר ברסט – בחלק השני של הרשימה.

ארבעה מי יודע?

הצטברו אצלי כמה פניות של קוראים המבקשים עזרה בזיהויים שונים. אולי מישהו מקוראי הבלוג יודע משהו?

א. פִּילסוּדסקי?



אמיר שומרוני שלח תמונה זו וכתב:

זה צילום של הורי (יושבים שלובי ידיים משמאל), ערב עלייתם ארצה מפולין במרץ 1937. אני מניח שהתמונה צולמה בוורשה, ואם לא שם אז בווילנה. ארבעת החיילים הם חברים ובני משפחה ששירתו אז בצבא פולין. לא הצלחתי לזהות את מקום הצילום ואת המונומנט. מאחורי הכתף הימנית של החייל המסתיר את שלט ההנצחה מבצבצת האות J. קיימת אפשרות שזה יוזף פילסודסקי, שאבי העריץ, ובגאווה רבה ציין תמיד ששירת ב'צבא פילסודסקי'; אני בטוח שהיה שמח מאד להצטלם למרגלותיו... כנגד השערה זו עומדת העובדה שפילסודסקי מוכר יותר במדי צבא ולא בחליפה של איש רוח. אם תמצא לנכון לפרסם ב'עונג שבת' את שאלתי בדבר זיהוי המונומנט ומיקומו, אודה לך מקרב לב.

ככל שהצלחתי להעמיק בתמונה אין זה פסל של פילסודסקי. אולי מישהו מזהה?

ב. יקים וסרטיפיקטים

אורית רוה מקיבוץ עין המפרץ כתבה:

אחרי לכתו של אבי נשארתי עם עשרות תמונות ואני אורגת את המידע לסיפור המשפחתי מהרבה חוטים: קצת מזיכרון סיפורי ילדות, קצת ממכתבים שכתב אבי וקצת ממה שאני רואה בתמונות. התמונה המצורפת אהובה עלי במיוחד והייתי רוצה לדעת עליה עוד פרטים ולהעמיק את הסיפור. 

בתמונה מימין נמצאת סבתא חנה-הנרייטה פרנק, שעל שמה אני קרויה בשמי השני. היא עזבה את ברלין בשנת 1933, התיישבה עם משפחתה בחיפה ועבדה במוסדות התנועה הציונית, בסוכנות ובקרן הקיימת. במסגרת תפקידיה בין השנים 1939-1935 היא נסעה באירופה, גייסה כספים ברומניה, בפולין ובצ'כיה, ובשנת 1937 אף נכנסה בחשאי לגרמניה כדי לבקר את הוריה.  

אין לי מושג איפה צולמה התמונה ומתי, אבל הקירות מדברים: 'הצילו את אחינו מגרמניה! הבו לנו סרטיפיקטים!'.   

אשה אחת בדף הפייסבוק של 'צאצאי ייקים צעירים למען שימור מורשת הייקים', שם פרסמתי את התמונה, הפנתה אותי לידיעה שנדפסה בעיתון 'הצפה', ב-23 בדצמבר 1938:

מכאן עולה שהתמונה צולמה, כנראה, בארץ ובהקשר לאירוע המוזכר בעיתון. גם השנה מתאימה, כי סבתי נפטרה בדמי ימיה בשנת 1942. האם מישהו מן הקוראים יכול להוסיף מידע על אסיפה זו או על התמונה?

ג. מי אתה המהנדס בעל החזון?

בהמשך לרשימתו של בני עוּרי על 'מבשרי' הרכבת התחתית של תל אביב (חשמלית ושמה 'אביבית') כתב לי דן ירדני:

אני מבקש להיעזר בחבורה המובחרת שנאספה סביב אתר עונ"ש כדי לברר את העניין הבא:  

אני זוכר שבנעורי, בתל-אביב של שנות החמישים של המאה שעברה, בקטע של רחוב אלנבי, בערך בין רחוב שיינקין לרחוב נחמני, בצד המזרחי של הרחוב, פעל בחנות לא גדולה משרד של מהנדס (ואולי היה זה ארכיטקט). נדמה לי שהאיש היה עולה מארץ דוברת גרמנית. כבר אז הוא הציע לבנות רכבת תחתית בעיר ותלה על חזית הזכוכית של החנות הפונה לרחוב שרטוטים גדולים ומפורטים של מסלול הרכבת וחתכים של מבנה המנהרות. בין שאר נימוקיו, מעבר לחזונו שהרכבת התחתית תתרום להתפתחות העיר כמטרופולין, הוא העלה רעיון מעניין, שקירות המנהרות גם יעצרו את הזרימה התת-קרקעית של מי הגשמים לים, ובו בזמן גם יימנעו את המלחת מי הבארות על ידי חלחול תת-קרקעי של מי ים לכיוון היבשה (אכן, כבר אז הייתה בעיה כזו, שהשביתה את שורת בארות מי השתייה שנקדחו לאורך שדרות רוטשילד וסיפקו מים לתל אביב). התביישתי אז לפנות אל האיש בחנות, ואני מצר על כך מאוד, אם כי עמדתי דקות ארוכות לפני החלון ולמדתי את הרעיונות שהעלה.

אני תוהה אם מי מקוראיו הנאמנים של הבלוג יודע מי היה אותו מהנדס בעל חזון? 

ד. מרוסיה באהבה

ונסיים במשהו אחר לגמרי: חידון מוזיקלי כייפי, שהכין אלי סט, חובב הזמר הרוסי מקיבוץ גדות. לאלי יש ערוץ יו-טיוב (שיר רוסי+תרגום עברי) ובו הוא מעלה מדי פעם סרטונים של שירים רוסיים שהתנחלו בזמר העברי ובלבבות. קוראי עונ"ש ודאי יזכרו את הרשימה על גלגולי השיר 'שתמיד תהיה שמש', שנולדה מסרטון שהכין אלי.

הפעם לפנינו סרטון בן כעשר דקות שבו צירף אלי סט אחד לאחד 15 קטעי סרטים רוסיים, שבהם הושרו שירים, שרובם מוכרים לחובבי הזמר העברי ומקצתם גם תוארו בעונ"ש במדור 'גלגולו של ניגון'.

נסו לזהותם – התשובות בסוף הסרטון (כשתקליקו על הסרטון יופיע טקסט. הקישו על 'צפה ב-You Tube').

פרנסות של יהודים: קבלה, כלבים, עמלק

א. שיחה אישית עם יצחק הקבליסט

והכל בטלפון. המחיר המופקע מופיע בצד: 12.9 ש"ח לדקה.

אפשר להזמין גם 'פתיחה קבלית' וגם טיפול 'אלטרנטיבלי'.

תודה לישראל מידד

ב. מוריד הכלבים 

עפר גביש ראה את המודעה הזו ולא ממש הבין מה זה להוריד כלבים.

התלבטתי – הודה עפר בבורותו – בין הורדת כלב שנתקע על עץ גבוה, לבין הורדת כלבי רחוב מעצבנים בסגנון הורדת החמור על ידי הצלף ב'חִרְבֶּת חִזְעָה' של ס. יזהר. לא התעצלתי והתקשרתי ליאיר בן השש-עשרה. הוא כל כך בתוך העניין שלקח לו זמן להבין מה אני לא מבין. הסתבר שיש גם אפשרות שלישית: הוא מוריד כלבים לטיול ולעשיית צרכים...  

פעילותו של יאיר מצטמצמת רק לאזור השרון, כך שהרעיון יכול להיות מועתק גם לאזורים אחרים בארץ. ואכן, לפני כמה ימים צפיתי גם אני ב'מוריד כלבים' ירושלמי, שמוביל כמה מכלבי השכונה (ספרתי תשעה) לטיול סתווי בדרך בית לחם.

ג. פרנסה מהתנ"ך

צילום: עודד אריכא

מסע בבלארוס היהודית (ו): לבריסק, בעקבות אנה מרגולין ומנחם בגין

צילום: נעם נדב

פרקים נוספים בסדרה:
א. מנוֹבוּגְרוּדוֹק ועד מִיר
ב. לאוּזְדָה, בעקבות דבורה בארון והרב משה פיינשטיין
ג. לרַאדִין, בעקבות החפץ חיים

ד. לקָאפּוּלי, בעקבות מנדלי מוכר ספרים

ה. למוֹטֶלֶה, בעקבות חיים וייצמן
ז. הקרב על מבצר ברסט
ח. אל מבצר ברסט

העיר ברסט-ליטובסק שבמערב בלארוס – ממש על הגבול עם פולין – מוכרת ליהודים יותר בשם בריסק, או בריסק דליטא. בעיר זו חיו ומתו לאורך מאות שנים עשרות רבות של אישים ידועים – רבנים, ראשי ישיבות וגדולי תורה לצד פרנסים, מנהיגים ציונים, סופרים, עיתונאים ואומנים – וכמובן עשרות אלפי יהודים של יום-יום. בשנת 1938 גרו בעיר כ-57,000 איש, מתוכם כ-25,000 היו יהודים. היום גרים בה כ-337,000 איש. כמה מהם יהודים? פחות מאחוז אחד...

'עיר תהלה', ספרו של אריה לייב פייינשטין, שנדפס בוורשה בשנת 1886, הוא ספר ההיסטוריה הראשון שנכתב על בריסק היהודית

אין דרך לתאר בקיצור ובשיטתיות את ההיסטוריה הארוכה של הקהילה הגדולה והחשובה הזו, ולכן עדיף למצותה באמצעות שירה היפה של המשוררת אנה מרגולין (אַננאַ מאַרגאָלין), שמה הספרותי של בת העיר, רוֹזֶה לֶבֶּנְסְבּוֹים. היא עזבה את בריסק עם הוריה עוד בימי ילדותה. היא טולטלה מעיר לעיר וממדינה למדינה (קניגסברג, אודסה, ורשה), אך שבה וביקרה תכופות בבריסק.

גם כשעמדה ברשות עצמה המשיכה רוזה בנדודיה. היא נסעה לארה"ב ב-1906, חזרה לוורשה, התחתנה שם עם הסופר משה סטבסקי (סתוי) ועימו עלתה לארץ ישראל בשנת 1911 – אחת מנשות 'העלייה השנייה'. נישואיה כשלו. היא התגרשה, חזרה לוורשה, ומשם היגרה ב-1913 לארה"ב ובה קבעה את מקומה עד יום מותה. בנה יחידה, נעמן סתוי (לימים מראשוני מפקדיה של משטרת ישראל), שהיה אז תינוק, נותר בתל אביב עם אביו. בארה"ב החלה לפרסם את שיריה ביידיש (בין השנים  1920 ו-1932), בשם העט המסתורי שלה, ורק אז קנתה לעצמה את פרסומה כמשוררת חשובה.

אנה מרגולין (1952-1887)

מצבת קבורתה של אנה מרגולין בבית הקברות 'הר הכרמל (הישן)', קווינס, ניו-יורק (צילום: דוד אסף) 

השיר 'בריסק' (שמורכב משני שירים נפרדים) פורסם ביידיש בספרה הראשון והיחיד לידער (שירים), עמ' 78-76. הספר נדפס בניו יורק בשנת 1929, שנים רבות לפני השואה, וממילא השיר אינו מייצג את תחושת החורבן, אלא את הניתוק והגעגועים של מי שעזבה את עיר הולדתה ומתגעגעת אליה.

השיר תורגם לעברית בידי א"ג (לא הצלחתי לזהות את השם שמסתתר מאחורי קיצור זה. היש בכם יודע?) ונדפס לראשונה בשנת 1954, בספר בריסק-דליטא בעריכתו של אליעזר שטיינמן.

אפשר ממש לטייל בעיר עם השיר הזה. 'העיר העתיקה, שקטנה ואפורה היא', 'הרחובות בהילוכם', 'המצודה' המאיימת והאילמת (נעסוק בה בהרחבה ברשימה הבאה), 'גן הקיסר', שבנו בשנת 1906 חיילים רוסים ושטחו היום גדול פי חמישה, 'הנהר', הוא נהר מוחבייץ (Muchawiec), שחוצה את העיר ונשפך בתוכה אל נהר בוג (המערבי), השדרות, הגינות, והשדה.

בשיר השני התרכזה המשוררת בטיפוסים המאכלסים את בריסק: נשים צעירות המלהגות על גברים בגרמניה (דבר שיכול היה לקרות רק אחרי מלחמת העולם הראשונה!) ועל צוענים, 'קליאופטרות זעירות', בנות חמש-עשרה, החולמות על 'מרחקי הפלא', ילדים, בחורים, חנוונים, וגם 'איש צדיק' – 'ויש כַּסּוּפָה / יִנָשֵּׂא איש צדיק / וגבותיו זועמות. / הרחובות כורעים אַפַּיִם. / הבחורים / נשמתם עוצרים'.

מיהו צדיק זעום גבות זה שאותו זכרה המשוררת?

אפשר להניח שהכוונה היא לר' חיים הלוי סולוביצ'יק, שהתפרסם בכינויו 'רֶבּ חיים מבריסק'. רב חיים הגיע לבריסק בשנת 1892 כשהתמנה לרב העיר במקום אביו יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק ('בית הלוי'), שהיה הרב הקודם ונפטר. הוא נודע כקנאי ומחמיר גדול (וגם בהתנגדותו להשכלה ולציונות), אך גם כאיש חסד שפתח את ביתו לעניים ואומללים. בעולם התורה הוא ייזכר כאחד ממשכלליה של 'שיטת בריסק', דרך לימוד אנליטית של סוגיות התלמוד.

הרב חיים סולוביצ'יק (1918-1853)

אחד מנכדיו של רֶבּ חיים מבריסק היה הרב יוסף דוב סולוביצ'יק, מראשי הציונות הדתית בארה"ב וממעצבי השקפתה של האורתודוקסיה המודרנית, ונינו הוא ההיסטוריון פרופסור חיים סולוביצ'יק החי עימנו היום.

בית הכנסת הגדול של בריסק, שנבנה בשנת 1862 ובו התפללו הרבנים לבית סולוביצ'יק, נהרס. היום ניצב על מקומו – בלב מדרחוב שוקק – בית קולנוע גדול ושמו 'בלארוס'.

בית הכנסת הגדול בבריסק לפני השואה

קולנוע 'בלארוס' שנבנה במקום בית הכנסת (מקור: Wikivoyage)

את סיורנו אנו מתחילים בגינה צנועה, שבה הוקמה לאחרונה מצבה לזכר יהודי העיר והסביבה שנרצחו בשואה. זהו לב הגטו של יהודי בריסק.

על מה שהתחולל כאן באותן שנים איומות אפשר לקרוא בפנקס הקהילות, פולין, כרך ה: ווהלין ופולסיה (יד ושם, תש"ן, עמ' 237-236):

מכאן קצרה הדרך לאנדרטה אחרת, שמוקדשת לבן העיר המפורסם ביותר, הלא הוא מנהיג 'חרות', גח"ל ו'הליכוד', זוכה פרס נובל לשלום וראש ממשלתנו לשעבר מנחם בגין (1992-1913).

צילום: רמי נוידרפר

הפסל עצמו, שנחנך בשנת 2013, משונה קצת. עיצבה אותו קבוצת אומנים מקומית בהדרכתו של הארכיטקט היהודי-הבלארוסי הידוע ליאוניד לוין (2014-1936). לוין התפרסם בעיצוב המדהים של אתר הזיכרון הלאומי בכפר השרוף חאטין (לא לבלבל עם יער קאטין!), המוקדש לאסונו של העם הבלארוסי במלחמת העולם השנייה, ושל אנדרטת 'יָמָה' (בּוֹר) במינסק, שמנציחה את שואת העם היהודי, אך תפארתו לא תהיה, לדעתי, על הפרוטומה של בגין.

משום מה הורכבו לבגין משקפיים שבורי מסגרת. שתי האבנים המשמשות כן לראשו של בגין אמורות כנראה לייצג מגן דוד.

לא הרחק מכאן, ברחוב זיגמונד (על שם מלך פולין; שם הרחוב השתנה בתקופה הסובייטית), שכן בית משפחת בגין.

זהו ליבו של הרובע היהודי של בריסק, אף כי קשה לדבר על 'רובע יהודי' בעיר זו, משום שבין שתי מלחמות העולם היו כ-25,000 יהודים בבריסק, כמחצית מתושבי העיר. במילים אחרות: באותה עת, כמעט כל אדם שני בבריסק היה יהודי!

בגין לא הרבה להתבטא על בריסק, אך ברשימתו 'שלושה דברים', שנדפסה בכרך שהוקדש לבריסק באנציקלופדיה של גלויות (1954), יש מבע חם ואוהב של בן העיר. 'לא אלך עוד ל"בריסק", אך בריסק "תלך" תמיד עמדי', חתם בגין את רשימתו, שנכתבה פחות מעשר שנים לאחר השואה.

אנציקלופדיה של גלויות: בריסק-דליטא, 1954, עמ' 252-249

לא הרחק מן הפסל, ברחוב קויבישב 49 (Kuibyshev), עומד הבניין שבו שכן בית הספר היסודי הדתי 'תחכמוני', שבו לימדו בעברית.

בית הספר 'תחכמוני' (צילום: נעם נדב)

מנחם בגין הצעיר למד כאן ושלט שמציין זאת נקבע בשנת 2005:

ראש ממשלת מדינת ישראל?!

לא רבים יודעים זאת, אבל מנחם בגין התחיל את פעילותו הציונית בבריסק דווקא בתנועת 'השומר הצעיר', לימים שנואת נפשו. אז הייתה זו תנועת הנוער הציונית היחידה בעיר, ולמן שנת 1925 השתתף הנער מנחם בפעילות התנועתית יחד עם אחותו רחל, שאף הייתה מדריכה בקן.

באלבום התמונות של עקיבא קרביצקי, איש הנהגת השומר הצעיר בבריסק, שעלה לארץ בשנת 1927 והתגורר רוב ימיו בירושלים, השתמר זכר פעילותו של מנחם הילד ב'שמוּץ'. באלבום התמונות שלו, שמסר לנדב מן מארכיון 'ביתמונה' נכדו איתן, זוהו כמה מבני משפחת בגין, כולל הילד מנחם.

חברי השומר הצעיר בבריסק ליד המבנה ששימש קן התנועה. הילד בגין יושב חמישי מימין ומסומן בעיגול בתמונה הבאה

ואגב, בבריסק נולד 'שְׁמוּצְניק' מפורסם אחר, מבוגר מבגין, ולימים ייפגשו השניים בכנסת ישראל – יעקב חזן, ממנהיגיה האגדיים של מפ"ם (1992-1899). האם נפגשו גם בבריסק? מתברר שלא. הוריו של חזן עזבו את העיר כאשר יעקב היה ילד, ואת פעילותו בשומר הצעיר החל בקן בוורשה.

בגין הצטרף לסניף החדש של בית"ר בבריסק רק בשנת 1929, לאחר ששמע את זאב ז'בוטינסקי הכריזמטי נואם בתיאטרון העירוני, והשאר היסטוריה.

בניין התיאטרון – שבו התקהלו בין שתי המלחמות מאות מאזינים כדי לשמוע את נאומיהם של גדולי המדינאים היהודים, מבן-גוריון ועד ז'בוטינסקי, וכדי להתכתש אלה עם אלה – נחרב מזמן. על מקומו, כנראה, הוקם בשנות הארבעים תיאטרון חדש.

תיאטרון הדרמה של ברסט בשדרות לנין (צילום: ליאורה קרויאנקר)

ברסט-ליטובסק תפסה את מקומה החשוב בהיסטוריה של המאה העשרים בשל אירועים אחרים, שאינם קשורים ביהודים. לאירועים אלה, ובראשם מלחמת הגבורה של מגיני מצודת ברסט עם פלישת הגרמנים לברית המועצות ב-1941, תוקדש הרשימה הבאה.