מציג פוסטים ממוינים לפי מידת הרלוונטיות לשאילתה נחמה ליפשיץ. מיין לפי תאריך הצג את כל הפוסטים
מציג פוסטים ממוינים לפי מידת הרלוונטיות לשאילתה נחמה ליפשיץ. מיין לפי תאריך הצג את כל הפוסטים

יום שישי, 19 במאי 2017

שירים להכעיס: פרידה מנחמה ליפשיץ

מאת מיכאל לוקין

נחמה ליפשיץ, 2010 (collive)

לפני שלושים יום, בליל יום ו', 21 באפריל 2017, הלכה לעולמה נחמה ליפשיץ (2017-1927) והיא כבת תשעים. נחמה הייתה זמרת אגדית וגיבורת תרבות יידיש של המחצית השנייה של המאה ה-20, ובעיניהם של מאות אלפי יהודים מעבר למסך הברזל וברחבי העולם הייתה סמל לתחייה המפתיעה של 'יהדות הדממה'. שורות אלה מוקדשות ליצירתה של מי שנקראה בפי מעריציה 'הזמיר היהודי', שהעזה לשיר ביידיש בברית המועצות שנים ספורות בלבד לאחר גלי האנטישמיות הרצחניים, שהגיעו לשיאם עם 'משפט הרופאים' ורצח גדולי היוצרים והמשוררים של ספרות יידיש ותרבותה (1952). 

כבר בשנות השלושים לחייה הגדירה נחמה ליפשיץ את עצמה כמי שהפכה ל'מצבה על קבר שלא קיים'. אולם זו לא הייתה הסיבה היחידה לכך, שאלפי מעריציה – כמחציתם צעירים שכלל לא ידעו יידיש – חטפו כרטיסים להופעותיה בכל רחבי ברית המועצות ומילאו את האולמות ואת הרחובות שהובילו אליהם, בניסיון לראותה מקרוב ואולי אף לגעת בשולי מעילה. 

אישה צנומה ונמוכת קומה הייתה, אך בעלת קול גבוה וצלול. היא שאפה להחיות – בעזרת המוסיקה – תרבות שהמשטר הסובייטי ביקש לחסל, והצליחה במשימתה. לא לחינם כינה אותה אלי ויזל, לאחר ביקורו הראשון בברית המועצות בשנת 1965, 'מלכת יהדות ברית המועצות'.

אכן, יצירתה מתייחדת באצילות: רק 'מלכה' ידעה לשלוט כמותה בשתי השפות, עברית ויידיש, גם בג'סטות הקטנות, המהווֹת חלק מן השפה ומן המורשת, וגם ברזי מקצוע השירה הקלאסית. היא סיימה את לימודיה באקדמיה למוסיקה בווילנה ולאחר שכבר הופיעה כסולנית אופרה בתפקידים מובילים, ויתרה מרצונה על קריירה אופראית בטוחה ומוכרת, וזאת, כדבריה, 'כדי לא לבזבז זמן במה יקר על אַרִיָה מהאופרה לַקְמֶה'. היא הצליחה לבנות רפרטואר אישי מלא, מבלי שעמדו לרשותה ספריות תווים או הקלטות, ובזכות סיוע של קומץ ידידים מוכשרים, וביניהם המלחינים שאול (סמואיל) סנדריי, שזה לא מכבר השתחרר משנות ממאסר ארוכות במחנות סיביר, לב פולבֶר ולב קוֹגַַן.

הבה נקשיב לנחמה ליפשיץ שרה את שיר-העם הקצר והמפורסם 'לאָמיר זיך איבערבעטן' (הבה נתפייס) בעיבודו של לב קוֹגַן. 



קוגן, תלמידם של מיכאל גנסין וארם חצ'טוריאן, התכתב כאן עם מסורות 'האסכולה הסנקט-פטרבורגית' מן העשורים הראשונים של המאה ה-20. המקצביות המיוחדת של 'שלום-טאַנץ' (מחול ההשלמה) הכליזמרי, שקוגן הצליח לשמר באמצעות תזמור רב-גוני, מזמינה ג'סטות ריקודיות מסורתיות, שרק אלה שנולדו לתוך תרבות יידיש מסוגלים לגלמן. ג'סטות מן הסוג הזה, לפי העדויות, היו חלק בלתי נפרד מהקונצרטים של ליפשיץ והלהיבו את הקהל, עד כדי כך שלא פעם, בהפסקות, חלק מן הנוכחים החלו לרקוד הורה. למרבה הצער לא נשתמרו הקלטות וידאו המתעדות את מאות ההופעות שערכה ליפשיץ ברחבי ברית המועצות, אולם גם בשמיעה בלבד ניתן לזהות את הגיוון העדין, את החיוכים, את ההאטות וההאצות הזעירות, שבעזרתן יצרה האמנית דימוי אצילי של חגיגה יהודית.


את האצילות הזו ואת הכישרון האמנותי ירשה נחמה מהוריה, במיוחד מאביה יהודה הירש ליפשיץ (1980-1900). האב למד בנעוריו בישיבת 'תורה ומדע', שייסד הרב יצחק יעקב ריינס בְּלִידָה, ולימים היה מחנך ומנהל בית ספר עברי בקובנה ורופא ילדים. בצעירותו למד נגינה בכינור אצל תלמידתו של לאופולד אַאוּאֶר המהולל, וכך הוריש לבתו את אהבת התרבות היהודית המשולבת באהבת המוזיקה. ליפשיץ סיפרה כי המתנה הראשונה שקיבלה אימה מאביה הייתה ארגז ספרים ביידיש, בעברית, ברוסית ובגרמנית.

פרשנות מוזיקלית אצילית – כזו המהדהדת את הלכי הרוח של האינטליגנציה הליטאית מן העידן הטרום-סובייטי, שאפיינו את סביבתה של נחמה בעיר מולדתה קובנה – מובילה לעתים קרובות אל פשטות מכוּונת, אל בחירה מודעת בפלטת צבעים מאופקת. 

פשטות כזו מאפיינת את הביצוע שלה לשיר הערש הידוע 'יאַנקעלע' ('שלאָף זשע מיר שוין, יאַנקעלע מײַן שיינער') מאת מרדכי גֶּבִּירְטִיג. הנה הוא בעיבודו של לב קוגן, ובליווי הפסנתרן מארק פייגין. השירה הצנועה, בקול גבוה ובהיר, בשילוב קורֶט סלסולים מזרח-אשכנזיים מסורתיים ובליווי הצלילים הגבוהים של פסנתר, בלי כל פזילה למתיקות יתר, יוצרים תמונה מהפנטת של טוהר ורכות.


ליטוש סגנוני ובחירה קפדנית באמצעי הביטוי הפכו את קולה של ליפשיץ לכלי אמנותי שבאמצעותו יכלה לעצב זהות לאומית. החלטותיה האמנותיות, כמו גם התבטאויותיה ומהלכיה המעשיים, התאפיינו בתעוזה מרשימה. בשנת 1958 היא החליטה, על דעת עצמה ומבלי להתייעץ עם איש, לגשת לתחרות זמר כלל-ארצית שנערכה בברית המועצות עם רפרטואר ביידיש. 'ניגשתי לתחרות במטרה אחת ויחידה: לקבל אישור רשמי כלשהו שאני שרה ביידיש, ועם פתק כזה לקדם את תוכניתי', כך סיפרה בריאיון שנערך אתה שנת 2015. חרף הרוח האנטישמית ששרתה אז על הממסד הסובייטי, הבלתי יאומן קרה והיא זכתה במקום הראשון – 'על האומנותיות הבימתית שלה ועל מקצוענותה כזמרת', כלשון נימוקי השופטים. בהמשך היא גילתה משנה-אומץ בהחלטתה לשיר בעברית. לשאלותיהם של הפקידים האמורים לאשר תכניות קונצרטים מראש: 'באיזו שפה את שרה?', השיבה: 'בארמית'... היא ידעה שבבורותם לא יצליחו פקידים אלה לקשר בין השפה המזרחית האקזוטית לבין המורשת היהודית.

דבר לא עצר את הזמרת הצעירה ובהופעתה הראשונה בקייב – שאושרה על ידי השלטון המקומי לאחר סירוב ממושך – היא ביצעה את 'שיר הערש' ביידיש של שִׁיקֶה דְּרִיז וריבָה בּוֹיאַרְסקי, על אם יהודייה המחפשת את בנה ב'באבי יאר'. היא עשתה זאת באותן שנים שבהן שימש גיא ההריגה אתר לאיסוף פסולת תעשייה והשואה הייתה בגדר טאבו שלא מדברים עליו. הקהל באולם קפא במקומו והדמעות זלגו מעצמן, עד שנשמעה קריאה מהקהל: 'אנשים! מדוע אתם יושבים? קומו!'. 

את הקונצרט הזה זכרה ליפשיץ כאירוע מכונן ולימים תיארה אותו כך:
שרתי בקייב את שיר הערש לבאבי יאר, והמאזינים באולם קמו ממקומותיהם. איש לא מחא כף. צמרמורת קרה עברה בגבי. תפסתי מה מצפה ממני הקהל שלי ומה צריכה אני לשיר בשבילו – לשיר או לשתוק. זה לא היה קהל ככל קהל המתכנס בקונצרט – לפניי עמד עמי לְמוּד-הניסיון ('איך נשיר', עמ' 213). 
בעקבות אירוע זה נאסר על ליפשיץ להופיע עם רפרטואר יהודי-לאומי: שר התרבות של הרפובליקה האוקראינית דיווח לכלל רשויות ברית המועצות כי שיריה משפיעים לרעה על אזרחים סובייטיים, בשל הציונות, הלאומנות והנוסטלגיה שטמונות בהם. נחמה נדרשה אפוא להסביר לפקידים שונים מדוע איננה מהללת בשיריה את הישגי האומה הסובייטית ומבטה מופנה אל העבר ולא אל העתיד הטוב יותר. על טענות אלה היא נהגה להשיב, שגם פושקין וטולסטוי אינם מזוהים עם התהוות מעמד הפועלים, ולמרות זאת יצירותיהם מותרות לביצוע, אם כך מדוע ייאסר עליה לשיר טקסטים של איציק מאנגר? בלי קשר נציין כי האינטליגנציה היהודית, אשר הייתה מיומנת בקריאה בין השורות, אף פעם לא תפסה את אמנותה של ליפשיץ כנוסטלגית. המשורר יוסף קרלר סיפר ליעקב רואי: 'נחמה העלתה משהו חדש. היהודים הסובייטיים, במיוחד הצעירים, שלא ידעו כלום על היהדות, שלא לדבר על ציונות, התחילו לחשוב ולחפש ... בשיריה היה קול קורא, וזה מה שהבדיל בינה לבין האחרים'.


נחמה ליפשיץ בצעירותה (ויקיפדיה)

נחמה הכירה את טיבו של קהל זה וידעה ליצור אתו קשר מעל ראשיהם של הצנזורים. אפילו המראה החיצוני שלה שידר זאת, כאשר העזה לצאת אל הבמה לבושה בשמלה שחורה, עוטה צעיף לבן ארוך ומפוספס. לכאורה רק צעיף, ובשום אופן לא ניתן היה להאשים את הצעירה החצופה בשימוש בחפצים ריטואליים; אבל 'המבינים' ידעו לפרש זאת כייצוג סמלי של טלית. כך הסבירה נחמה ליפשיץ את דרך ההתבטאות יוצאת הדופן שבה בחרה להביע את השקפתה: 
גמרתי בלבי להיעזר בג'סטה, ברמזים. טרחתי זמן רב וחיפשתי את הרמיזה המפורסמת היהודית, ג'סטה מקופלת-תמציתית המדגישה וכוללת יותר משמסוגלת להביע המילה המדוברת – רמיזה, שהיא אולי היסוד החשוב ביותר בשיר, האלמנט החושף את עיקר-עיקרו הצפון של הטקסט. 
והודות לרמיזה הגעתי לידי כך, שהקהל הבין אותי. הבין את המרומז, כי רובם הגדול של המאזינים לא שמעו יידיש, ועברית לא כל שכן ... צורה נוחה ביותר להביע 'מחשבות פסולות' הייתה לשיר 'שירים בלי מילים', שבהם אמרה הג'סטה, המחווה, יותר משאמרו מילים; וכן גם שירי-עם, 'שנולדו ברוסיה הצארית' [אזכור זה היה הכרחי כדי להכשיר ביצוע של שירת הבורגנות הזעירה היהודית בעידן הסובייטי. ההקשר 'הצארי' התפרש כהדגמה לדיכוי שממנו סבלו יהודים לפני מהפכת אוקטובר – מ.ל.]. 
אין כמובן ספק, כי נעזרתי בכך, שרבים בקרב הקהל 'תפסו את הפרינציפ' חיש-מהר. שאם לא כן, הייתי ודאי יכולה רק לנפנף ידיים, אבל צריכה הייתי לחזור על כל 'חוֹכמה' שלי שלוש פעמים. האווירה הייתה מתלהטת יותר ויותר, כי הקהל חש הכול כמוני, ומשנה לשנה העמיקה ההבנה יותר ויותר ... 
הקהל ציפה לכל סימן וקלט מיד כל תנועה של גבות עיניים, כל זיז וג'סטה, כל הפסקה קצרה בשטף השיר – כל תנועת נפש זעירה ביותר. נוצר מגע מסתורי-קסום עם הקהל ('איך נשיר', עמ' 214).
דוגמה מצוינת לדיאלוג לא-מילולי עם הקהל, דיאלוג של ג'סטות, שאותו קשה להסביר אך אפשר להאזין לו ולנסות להבין, הוא השיר 'רייזעלע' מאת מרדכי גבירטיג (בתזמורו של לב קוגן, ובליווי להקת א' קפצן).



וכאן, בסרטון נדיר, שהוקלט במסגרת של קונצרט 'קלעז-קעמפּ' בסנקט פטרבורג, כנראה בשנת 1996, אפשר לא רק לשמוע אלא גם לראות כיצד שרה נחמה ליפשיץ 'עם הידיים'. סרטון זה נשמר באוסף הפרטי של ד"ר יבגניה חזדן והוא דוגמה לשירים שכונו 'אויף צו להכעיס לידער' (שירים להכעיס). נחמה סיפרה כי את השירים הללו נהגו צעירים יהודיים בברית המועצות לשיר בחיק הטבע, ביערות, הרחק מאוזניים לא רצויות שתמיד היו בכותל. שם, ביער, לא היה צריך להיזהר מצנזורה...



בשנת 1969 הצליחה ליפשיץ להגשים את חלומה וקיבלה במפתיע אשרת יציאה לישראל. שני התקליטים שהקליטה בשנים 1961-1960 נמצאו אז בבתים רבים של בני האינטליגנציה היהודית בברית המועצות שאהדו את מדינת ישראל. תקליטים אלה הפכו בעצמם לחפץ סמלי ונוסטלגי שמבטא את השאיפה הכמוסה לחופש: הנה, האמנית ששרה כאן, על גבי תקליט ישן שאין עליו אף לא אות עברית אחת, הצליחה בניגוד לכל הסיכויים לעלות לארץ, ושם, בארצות החוֹם, היא שרה את שיריה ללא מגבלה. אם היא הצליחה, כל אחד יכול.

אני נזכר שסבתי המנוחה שמרה את תקליטיה של נחמה ליפשיץ בשלושה עותקים – אם עותק אחד ייפגע, חס ושלום, יישארו עוד שניים... האוצר הזה נשמר בארון המצעים, ליד סידור תפילה 'שירת ישראל' ישן – גם זאת ליתר בטחון. אם 'מישהו' ירצה לבוא ולחפש, כך הסבירה לי סבתי, 'הם' לא יחפשו שם. כשהחלטנו לעלות לארץ – ואני בטוח שהחלטה זאת התגבשה, גם אם לא במודע, בהשפעתה של נחמה ליפשיץ – לא לקחנו את התקליטים. היה ברור לנו כי תקליטים אלה נמכרים בישראל בכל חנות...




ליפשיץ אכן התקבלה בישראל בזרועות פתוחות ­– ראש הממשלה גולדה מאיר קיבלה את פניה ביום נחיתתה (20 במארס 1969); בהופעת הבכורה בארץ, בערב יום השואה בהיכל התרבות בתל-אביב, נכחו אישי ציבור רבים ובהם שר הביטחון משה דיין; היא הופיעה באולמות שהיו מלאים עד אפס מקום, בארץ וברחבי העולם. 

גולדה מאיר ונחמה ליפשיץ לאחר הופעה בלינקולן סנטר בניו-יורק, אוקטובר 1969
(צילום: משה מילנר; אוסף התצלומים הלאומי)

עוד לפני עלייתה התכתבה ליפשיץ עם נעמי שמר (מכתבים אלה שמורים בארכיונה של נעמי שמר בספרייה הלאומית), ולאחר עלייתה הצליחה לרקום קשרים עם יוצרים מקומיים רבים. הבולט בהם היה מנצח תזמורת צה"ל האגדי, יצחק (זיקו) גרציאני, לימים שותף נאמן להופעות וידיד קרוב. הנה שיר שהקליטה יחד עם תזמורת בניצוחו של גרציאני, 'פֿרייען זיך איז גוט!' (טוב לשמוח!), שאת מילותיו ולחנו כתב זליג ברדיצ'בר. זו הקלטה מהופעתה הראשונה בישראל והיא שמורה באוספי מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית:

 

בשלב מסוים הרגישה האמנית כי היא 'כמו פרטיזן בלי מלחמה'. הפאתוס, הכאב, התקווה, 'השמחה חרף הקשיים' – כל אלה הפכו פחות רלוונטיים במחוזות החופש והדרור. המוּדעוּת העצמית, חוש ההומור וחוכמת האמנות הנדירה שניחנה בהן התקוממו כנגד תפקיד 'דון קישוט' מכאן או 'סמל' מכאן שייעדו לה אוהדיה. באומץ לב שאינו מובן מאליו החליטה הזמרת המהוללת לשנות את מסלול חייה. לאחר השלמת לימודי ספרנות באוניברסיטת בר-אילן התחילה לעבוד בספרייה העירונית למוזיקה בתל-אביב, ולימים גם ניהלה אותה. גם כארכיונאית המשיכה ליפשיץ להעז ולא להיכנע לשגרת העבודה: היא טיפלה, בין השאר, בסידור הארכיון של המלחין והצ'לן יהויכין סטוצ'בסקי; יזמה סדנה לזמרים צעירים המבקשים ללמוד שירה אמנותית ביידיש וניהלה אותה ביד רמה, במרץ ובמסירות אופייניים. בשנת 1978 זכתה בפרס על שם איציק מאנגר ובשנת 2004 הוכתרה כיקירת עיר מגוריה, תל אביב-יפו.

כותרתה של המסה האוטוביוגרפית משנת 1980, שכבר ציטטנו ממנה, היא 'איך נשיר ומה נשיר?' – כותר שעדיין מאתגר את אוהבי המוזיקה בישראל, לא פחות ממה שהיה בשעת הופעותיה של ליפשיץ שם, בגלות. את דבריה סיימה הזמרת בשורה של שאלות נוקבות (עמ' 217-216): 
הרשות שיש לנו להתבטא כרצוננו, בלי צנזורה, רשות זו לא עשתה אותנו בני חורין – סיבות שונות, שכמובן לא ניכנס כאן בבירורן, כובלות את ידינו בעשרות תסביכים ומפריעות לנו להיות בני חורין. לעתים קרובות למדי שרויים אנו במבוכה מבויישת המונעת מאתנו להיות מה שהננו – יהודים. 
אנו שרים שירים בעברית, אבל אלה אינם שירים יהודיים. נמנעים אנו מלשיר שירים כאלה, ויש בינינו, שאין זה לפי טעמם אף רק להתעניין בשירים שלנו... שפת העם רק לפשוטי עם. 
מפטמים אנו את ראשי ילדינו, ממש למן החיתולים, בצלילים זרים, בריתמוסים זרים ... ואם כן, איך עלינו להגיע אל המון הנוער היהודי, כדי לאפשר לו להכיר את היופי ואת העמקות שבדברים יהודיים, שביצירה יהודית?   
... לי קל לא לשיר, שכן אין לי אפשרות להרכיב תכנית כזאת, שתכיל שאלות אלו, או אף רק חלק מהן. אבל הרי חייבים אנו למצוא את התשובות עליהן. הכרח ליצור את האווירה, את הקרקע. היאך להגיע אל השרשים? איך לנשום ולגדול? איך אפשר לעמוד בפני המציאות מסביב בלי אוויר ובלי שרשים? 
הנה תשובתה הסמלית לשאלות אלה, בערב חגיגי שנערך בשנת 1994 לציון 25 שנים לעלייתה ארצה. נחמה שרה את 'אני מאמין' של שאול טשרניחובסקי, מלווה בתזמורת צה"ל בניצוחו של יצחק גרציאני.



ומה נשיב אנו? יהי זכרה ברוך, כּבֿוד איר אָנדענק!
_______________________________________

מיכאל לוקין הוא אוצֵר במרכז לחקר המוסיקה היהודית באוניברסיטה העברית בירושלים (JMRC) ומתמחה בפולקלור מוזיקלי ביידיש. גרסה שונה של רשימה זו התפרסמה באתר המרכז לחקר המוסיקה היהודית.

לקריאה נוספת

יום שישי, 28 במאי 2021

שירי הערש בימי העלייה הראשונה: נומה פרח, בני מחמדי

פרידה נרקיס (מימין) ואחותה נסיה עם התינוק עוזי נרקיס, ירושלים 1925 (ישראל נגלית לעין)

מאת אליהו הכהן 

רשימות קודמות בסדרה 'שירי הערש בימי העלייה הראשונה' 

א. שירי ערש לאומיים

חשיבותה של שירת הערש העברית לא התמצתה בכך שלראשונה הרדימו הורים את ילדיהם במילים עבריות. השירים הללו, תמימים ופשוטים ככל שהם נשמעים היום, גם היו נדבך חשוב בבניית הזהות הלאומית החדשה, למן ימי חיבת ציון ואילך, ואבן דרך בהתפתחותה של זמרת הארץ בראשית צעדיה. 

שלושה שירים עבריים, שראו אור בזה אחר זה בעשור האחרון של המאה ה-19, הניחו את המסד לסוגה חדשה באוצר הזמר העברי: שירת ערש עברית שצביונה ציוני-לאומי. שלושתם הוכתרו בידי מחבריהם בשם האחיד 'שיר ערש', אך הם מוכרים יותר במילות השורה הראשונה שלהם. הראשון הוא פרי עטו של אפרים דוב ליפשיץ, 'נומה פרח, בני מחמדי' (1892), ולו מוקדשת רשימה זו; אחריו התפרסם שירו של שאול טשרניחובסקי 'נִטְּשׁוּ צְלָלִים, דֹּם צִפֳּרִים' (נכתב באודסה ב-1896 ונדפס לראשונה ב-1897 בעיתון השקפה, ח' באדר ב' תרנ"ז), ולו נקדיש רשימה נפרדת; והשלישי – 'שכב, הרדם, בן לי יקיר', פרי עטו של אהרן ליבושיצקי (נכתב בוורשה ונדפס לראשונה בספרו למען אחי הקטנים: קובץ שירי ילדים מקוריים ומתורגמים, פיוטרקוב תרנ"ט, עמ' 12-10).

החידוש בהופעתם של שירים אלה היה בראש ובראשונה לשונם העברית. דורות רבים שרו יהודים שירי ערש ביידיש, בלדינו, במוגרבית ובכל יתר השפות שהיו שגורות על פיהם, והנה, בפתחה של תקופת התחייה וההתעוררות הלאומית, כאשר הלשון העברית הייתה עדיין נחלתם של מעטים, החלה ללבלב שירת ערש בעברית, שפה שעדיין לא הייתה שגורה בפי רוב היהודים בארץ ובתפוצות.

רוח חדשה נשבה מן השירים האלה. מחבריהם ביקשו לעצב באמצעותם את דמותם של בני הדור החדש, ילידי תקופת חיבת ציון. המסר שעלה מהם היה שונה לחלוטין מזה של שיר הערש הנפוץ ביותר בעולם היהודי, 'ראָזשינקעס מיט מאַנדלען' (צימוקים ושקדים) של אברהם גולדפדן, שבו עסקנו בשתי הרשימות הקודמות. כזכור, שיר זה עודד, כמימים ימימה, את בני הדור הצעיר להתמסר ללימוד התורה, אך בד בבד טיפח בהם שאיפה קפיטליסטית חדשה לחיי עושר, לעיסוק במסחר ולצבירת הון. לעומתו, שירי הערש העבריים החדשים הציבו יעדים שונים לחלוטין: התיישבות בארץ חמדת אבות, התנתקות מן המקצועות היהודיים המסורתיים ושיבה לחיי איכר החי מעמל כפיו, מעבד את אדמתו ומתקיים מתנובתה. 

ב. נומה פרח, בני מחמדי

שירו של ליפשיץ 'נומה פרח', היה הראשון מבין השלושה שהציג את המסר החדש ברוח האידיאלים של המהפכה הציונית. הבה נאזין לו בביצועה היפה של נחמה הנדל, ששרה אותו במנגינה יהודית עממית.

   

 את השיר הקדיש ליפשיץ לבנו ישראל:

רֵאשִׁית אַגִּיד לָךְ, מַחְמַדִּי: עִבְרִי כִּי הִנֶּךָ, / שִׁמְךָ יָעִיד לָךְ 'יִשְׂרָאֵל', גֶּזַע מַחְצַבְתֶּךָ. 

לאחר שהזכיר לבנו כי שמו מעיד על מקורותיו הקדמונים ועל היותו בן לעם נרדף ואומלל, הוא קרא לו להתעשת ולא להתייאש. הוא גם הצביע על הפתרון שיחלץ אותו ואת בני עמו ממצוקותיהם: 'תָּמִיד תִּזְכֹּר כִּי עוֹד לָנוּ אֶרֶץ בַּמֶּרְחַקִּים, / כִּי אֵלֶיהָ כָּל אִישׁ עִבְרִי יֶעֱרַג מִמַּעֲמַקִּים'. העיסוק שמייעד המשורר לבנו הוא חקלאי בארץ ישראל: 'תִּהְיֶה מַה שֶׁתִּהְיֶה, אַךְ לֹא כְּנַעֲנִי רוֹדֵף קָדִים ... כּוֹרֵם, יוֹגֵב, רוֹעֶה, אִכָּר – אַךְ לֹא רוֹעֵה רוּחַ'. 'רודף קדים' הוא אדם ריק ופוחז, ו'רועה רוח' הוא בטלן, עוסק בהבלים (על פי הושע, יב 2: 'אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים'). 

השיר, שנכתב בניסן תרנ"ב (1892) בעיר פינסק (אז בתחום המושב הרוסי והיום בבלארוס), ראה את אור הדפוס שנה אחר כך, בכרך הראשון של האלמנך לוח אחיאסף, שנדפס בוורשה בהוצאת תושיה, בעריכתו של הסופר והמו"ל בן אביגדור.

הפרסום הראשון של השיר (לוח אחיאסף, א, תרנ"ג, עמ' 158-156)

בראשית שנות התשעים של המאה ה-19, היו קבצי לוח אחיאסף, כמו גם שלושת הכרכים של המאסף הספרותי פרדס, שערך יהושע חנא רבניצקי באודסה (1896-1892), הבמות הספרותיות העבריות היחידות שתפקדו. בכך היו מעין חוליות קשר בין שנתוני כנסת ישראל, בעריכתו של שפ"ר, שראו אור במחצית השנייה של שנות השמונים (1888-1886) ובין תחילת צאתו לאור של הירחון השילוח, בעריכתו של אחד העם (1926-1896). 

13 כרכיו של לוח אחיאסף (1904-1893, 1923) מלאים כל טוּב. לצד לוחות מידע שימושי יש בהם שפע סיפורים, שירים ומאמרים, ובין היתר גם כתבות מהנעשה בארץ ישראל ותמונות מוקדמות של המושבות הראשונות. טובי הסופרים והמשוררים תרמו לו מיצירותיהם לאורך השנים, ביניהם ביאליק, טשרניחובסקי, פרישמן, ברדיצ'בסקי, ברנר, שניאור, פרץ, אחד העם ויוסף קלוזנר. כרכיו הראשונים של השנתון עוטרו בשער צבעוני מרהיב, שגם הוא היה חידוש מרענן במו"לות העברית עד אז.

השער הצבעוני של לוח אחיאסף לשנת תרנ"ד, 1894-1893 (ויקיפדיה)

בארץ נדפס לראשונה שיר הערש של ליפשיץ בשירון שירי-עַם ציון (ירושלים תרנ"ו, עמ' יט-כה). עורך השירון, הביל"ויי מנשה מאירוביץ מראשון לציון, ריכז בו את תשעת השירים העבריים המושרים ביותר בארץ בעת ההיא, ובתוכם 'נומה פרח'. בגרסה זו הוכנסו תיקונים קלים של הנוסח המקורי: המשפט 'עִבְרִי כִּי הִנֶּךָ', שוּנה ל'כִּי עִבְרִי הִנֶּךָ'; במקום 'לָךְ' – 'לְךָ', לכל אורך השיר; במקום 'יֶעֱרַג' – 'יַעֲרוֹג'; במקום 'תִּהְיֶה מַה שֶׁתֶּהִי' – 'תִּהְיֶה מַה שֶׁתִּהְיֶה'. בהעדר תווים, נכתבה תחת שם השיר ההנחיה: לשורר בניגון 'שלאָף מײַן קינד' (שכב בני), מתוך הנחה שקורא השירון הכיר את הלחן של שיר יידיש זה. כפי שנראה בהמשך, טיבו של הניגון הזה אינו ברור כלל וכלל.

העמוד הראשון של השיר בקובץ שירי עם-ציון, ירושלים תרנ"ו

כעבור שנה הועתק השיר באותו נוסח לשירון נגינות ציון, בעריכת שלמה ויינשטיין (ירושלים תרנ"ז), ומכאן ואילך נדפס ברוב שירוני התקופה, החל בשירוני כנור ציון של הוצאת תושיה (ורשה תר"ס) ושל אברהם משה לונץ (ירושלים תרס"ג) וכלה בספר השירים שערך אברהם צבי אידלסון (ירושלים וברלין תרע"ב).

ג. יֵשׁ בַּיְעָרִים 

אפרים דוב ליפשיץ (המקהלה, לונדון 1903)

רק מעט ידוע על הסופר והמשורר אפרים דוב ליפשיץ. הוא נולד בשנת 1868 בפינסק שבתחום המושב הרוסי (פלך מינסק) ושם חי רוב ימיו. בבחרותו נתפס ל'חיבת ציון' ולציונות סוציאליסטית, ויעיד על כך גם ספרו החייט הפאריזי: סיפור (ורשה 1898), שמציג 'תמונה שלמה מחיי הפועלים בעמנו'. הוא גם היה פעיל באגודה הציונית החשאית 'בני משה', וייסד סניף שלה בעירו. בימי מלחמת העולם הראשונה נמלט לייקטרינוסלב שברוסיה, ובה שהה גם בימי המהפכה. ב-1923 גר בוורשה ובחודש מארס או אפריל של שנת 1925 הלך לעולמו בדנציג – אז 'עיר חופשית' בפולין – והוא בן 57 בלבד (הספד קצר עליו פורסם בעיתון הײַנט, 28 באפריל 1925). רשימה קצרה שפרסם דניאל פֶּרְסקי על אחד משיריו של ליפשיץ נחתמה במשאלה, שהגיעה העת לכנס את כל שיריו של 'המשורר הצנוע ... שנתנו בשעתם ניב שפתיים לרחשיה הראשונים של תחייתנו הלאומית' ('לתולדות שיר אחד', העולם, 6 באוקטובר 1931, עמ' 787).

ישראל ליפשיץ – הוא 'בְּנִי ישראל' לו הוקדש השיר – נולד לאביו אפרים דוב בפינסק ב-1892. בבחרותו נסע לקייב ושם למד בבית הספר הגבוה למסחר והוסמך כ'מהנדס מסחרי'. כשהסתיימה מלחמת העולם הראשונה ביקש לעלות לארץ אך 'נתקע' בקושטא, שם הייתה תחנת המעבר הגדולה לעולים שבאו מרוסיה. ישראל ליפשיץ היה מזכיר המשרד הארץ-ישראלי שפעל שם, ותחת השגחתו עלו ארצה אלפי חלוצים. בשנת 1925 עלה גם הוא ארצה וקבע את מקום מושבו בשכונת הדר הכרמל שבחיפה. הוא נפטר בשנת 1957 (דבר, 17 ביוני 1957, עמ' 3).

רק שניים משיריו של אפרים דוב ליפשיץ היו לשירי זמר: המפורסם ביניהם, שהושר בכל תפוצות ישראל, הוא כמובן שיר הערש שבו אנו דנים. אולם אנו לא נפסח בהזדמנות זו על שירו השני, 'יש ביערים', שפורסם לראשונה בשנת 1901 בעיתון הילדים עולם קטן:

 'יש ביערים' (עולם קטן, א, תרס"א, חוברת 5, עמ' 213)

שנתיים אחר כך נדפס שיר זה שוב בקובץ החלוצי של שירי ילדים בעברית, הזמיר (הוצאת מוריה, אודסה תרס"ג). הזמיר נערך על ידי נח פינס וראה אור תחת עינו הפקוחה של ביאליק, שהיה מבעלי ההוצאה ואף תרם לקובץ שירי ילדים אחדים מפרי עטו. לא חלפו ימים רבים עד שנצמדה לשיר מנגינה עממית גרמנית, שהודבקה לשיר ילדים 'Es gingen drei Jäger wohl auf die Pirsch' (שלושה נערים חצו את נהר הריין) שחיבר המשורר הגרמני לודוויג אוּהְלָנד. תווי השיר נדפסו בקובץ השירים לבתי ספר עממיים ותיכוניים שערך אברהם צבי אידלסון בשנת 1912, כשהם מזוהים (בתוכן העניינים, עמ' x) בהגדרה הלא-שגרתית 'נעימה נכריה'. 

הנה כך נשמעת נעימה נכרית זו במקורה הגרמני:

מאחר ששיר טבע עליז ונשכח זה נמנה גם הוא עם שירי הזמר העבריים הראשונים לילדים שהושרו בארץ ישראל בימי העלייה השנייה (כך העידה באוזניי מאירה בלקינד, שנולדה בראשון לציון בשנת 1900), נביא כאן את המילים והתווים (מימין לשמאל כשיטתו של אידלסון):

תווי 'יש ביערים' (א"צ אידלסון, ספר השירים, תרע"ב, עמ' 39-38) 

לצערנו לא השתמרה אף הקלטה של שיר זה בעברית. יאיר לרון נעתר לבקשתנו והקליט את השיר. ככל הידוע לנו זו הקלטה עברית ראשונה:

ד. שיר רב-לחנים

לא פחות מ-11 מנגינות הוצמדו ל'נומה פרח', וייתכן שהיו נוספות שנשתכחו. רוב הלחנים הושאלו משירים אחרים ורק מיעוטם הולחנו במיוחד. כזכור, השיר פורסם לראשונה בשנת 1892 וארבע שנים אחר כך, בהדפסתו בספר שירי עם ציון (1896), נכתב כי יש לשיר אותו בניגון 'שלאָף מײַן קינד' (שכב בני). אפשר להניח שמלכתחילה ליפשיץ כתב את שירו על מנת שיתאים לניגון עממי זה – אך מהו ניגון זה? מה שמכביד על זיהוי הלחן המקורי של 'נומה פרח' הוא ריבוי הלחנים של השיר ביידיש.

נפרט אפוא את כל הלחנים שהשתמרו לשיר 'נומה פרח' לפי סדרם הכרונולוגי: 

הלחן הראשון נדד ל'נומה פרח' מ'שיר הערש הקוזקי' של לרמונטוב. על לחן רוסי זה, שהוצמד גם לשירו של קדיש יהודה סילמן 'משה בתיבה' ('דומם שטה תיבה קטנה'), כתבנו בפירוט במאמר השלישי בסדרת שירי הערש, שעסק ב'שִׁיר הָעֶרֶשׂ עִבְרִיָּה שֹׁרָרֶת'.

הלחן השני נרשם בידי החזן, המלחין והמוזיקולוג אברהם בער בירנבוים (1922-1865), יוצר מעניין שלא זכה להוקרה שהוא ראוי לה. בירנבוים, שיזם והוציא לאור כתב עת בשם ירחון החזנים (1896), גם ליווה את התפתחות שיר העם העברי בסדרת מאמרים חשובה שפרסם בעיתון הצפירה (ראו עליו: עקיבא צימרמן, 'החזן אברהם בר ברנבאום ועתונו ירחון החזנים', דוכן, יד, תשנ"ו, עמ' 158-152).

אברהם בער בירנבוים (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

בין הלחנים שליקט בירנבוים מפי העם הוא מצא גם ניגון בסגנון שנראה לו אוקראיני-חסידי. הוא התאים אליו את מילות 'נומה פרח' וחיבר לו ליווי לפסנתר. כשפרסם את התווים, בשנת 1903 ('מנגינת עם', נחום סוקולוב [עורך], ספר השנה, ד, ורשה תרס"ג, עמ' 308-307), הוא הוסיף מתחתם הסבר מעניין מדוע בחר בלחן זה: 

המנגינה בטעמה אוקראינית היא ... ומוצאה משנות סוף המאה הי"ז ותחילת המאה הי"ח, ואם לא שמענוה עד היום מפי אוקראינים א"י [אינם יהודים]  ... שמע מינה כי מבטן יהודֵי אוקראינה יצאה. גם המילים אשר עליהן תסב המנגינה מוכיחות למדי כי נולד השיר על ברכי החסידים הראשונים בארץ ההיא, תחת השפעת הראשון שב'בעלי השם' [הבעש"ט].   

... האמהות הזקנות כבר חלפו הלכו, ואת מקומן ירשו צעירות אשר בשפה אחרת ובניגון אחר מיַשְׁנוֹת את ילדיהן, לכן אמרתי לתת להמנגינה שארית בספרותנו. וזה 'שיר הערש' של ליפשיץ נאה לה מצד תוכנו הטוב ומצד שמו ומתאים היטב אל הניגון.

תווי 'נומה פרח' כפי שנרשמו על ידי א"ב בירנבוים (ספר השנה, ד, ורשה תרס"ג, עמ' 307) 

הלחן השלישי נדפס באותה שנה (1903) בפילדלפיה, בשירון קובץ שירי ציון ושירי עם, ד, בעריכת יוסף מגילניצקי. המלחין אינו מזוהה אבל את התווים ערך המוזיקאי בצלאל וייסבלום.

קובץ שירי ציון ושירי עם, פילדלפיה 1903

הלחן הרביעי כונס על ידי המלחין צבי הרמן ארליך באוסף התווים שערך: קובץ מנגינות לשלושים ושבעה שירים ציוניים (נדבורנה 1906). בזכותו של מוסיקאי חשוב זה, שאיבד את מאור עיניו, השתמרו לחניהם של שירי ציון רבים, שאותם כינס ותיעד בתווים. לחנים אחדים של מלחין נשכח זה – כמו 'פה בארץ חמדת אבות' או 'נרותי הזעירים' – היו לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי. ארליך פרסם בשירונו שני תווים של 'שיר ערש', הראשון הוא 'נומה פרח' של ליפשיץ, והשני – 'שכב הרדם' של אהרן ליבושיצקי. ואולם, 'נומה פרח' הושר בשתי המנגינות.

שני לחני 'שיר ערש' (קובץ מנגינות לשלושים ושבעה שירים ציוניים, עמ' 27)

הלחן של 'נומה פרח' הושאל משיר הערש ביידיש 'שלאָף מײַן טאָכטער' (נומי בתי). מאוחר יותר חוברו ללחן זה עיבודים נוספים: תחילה הכין לו המוזיקאי פסח לבוב עיבוד לשלושה קולות ופסנתר. עיבוד זה נדפס בשנת 1912 בספר לידער זאַמלבוך (קובץ שירים), שערך האספן והמתעד של שירי-עם וניגונים יהודיים זוסמן קיסלגוף (1939-1878) עבור החברה הפטרבורגית למוזיקת-עם יהודית. 

תווי 'שלאָף מײַן טאָכטער' (לידער זאַמלבוך, פטרבורג וברלין 1912, עמ' 29) 

'שלאָף מײַן טאָכטער' (לידער זאַמלבוך, מס' 22) 

יאיר לרון הקליט עבורנו את 'נומה פרח' על פי המנגינה שכינס ארליך בעיבודו של פסח לבוב:

כעבור ארבע שנים הוא שב ועובד לקול, כינור ופסנתר בידי ארנו נאדל ופורסם בשנת 1916 בכתב העת הציוני Ost und West, עמ' 284-283.

בארץ התפרסם שיר זה בתרגום מיידיש של לאה גולדברג, שהכתירה אותו בשם 'בת קטנטונת'. השיר התפרסם בקובץ שירי הערש לילה טוב: מחרוזת שירי ערש, מלוקטת בידי מ'[קס] למפל ומצויירת בידי ג'[רד] רוטשילד, ספרי צבר, [תשי"ד?] (הקובץ סרוק כאן). 

'בת קטנטונת' (לילה טוב: מחרוזת שירי ערש, עמ' 4)

הנה ביצוע יפהפה של לחן 'נומה פרח' למילותיה של לאה גולדברג, בפיה של מיכל פרס משנת 1968; העיבוד המוזיקלי הוא של שמעון כהן.

 

הלחן החמישי פורסם לראשונה על ידי אידלסון בשנת 1912 והוגדר 'נעימה עממית'. נאמן לשיטתו ונאמן לשפה העברית הוא רשם את התווים מימין לשמאל, בכיוון הפוך לנהוג בעולם המוזיקה, וזאת כדי שהאותיות העבריות תירשמנה מתחת לתווים, כמקובל בשפה העברית.

תווי 'נומה פרח' (אידלסון, ספר השירים, תרע"ב, עמ' 9)

הלחן השישי, והוא הנפוץ ביותר מכל 11 הלחנים של 'נומה פרח', פורסם גם הוא לראשונה על ידי אברהם צבי אידלסון, מיד לאחר הלחן הרביעי, וגם הוא הוגדר על ידו 'נעימה עממית', שיש לשיר אותה 'לאט וברגש'.

'נומה פרח' (אידלסון, ספר השירים, תרע"ב, עמ' 10)

ואכן, ותיקי היישוב הרבו לשיר אותו 'לאט וברגש', בעיקר בחוג משפחתם. אולם לפרסומו הרחב זכה לאחר שהושר והוקלט בביצועה המופתי של נחמה הנדל, במופע 'אנו נהיה הראשונים', שנערך בשנת 1963 בבנייני האומה בירושלים (ביצוע זה פתח את רשימתנו זו). כעשור אחר כך שרה אותו אופירה גלוסקא באחת התכניות הראשונות של סדרת הטלוויזיה 'שרתי לך ארצי' (1974), בליווי הגיטרה של דורון סולומון.

הנה היא:

 

הלחן השביעי נרשם על ידי זוסמן קיסלגוף. הוא עובד לקול ולפסנתר בידי י' קפלן ופורסם בחוברת מס' 27 של החברה הפטרבורגית למוזיקת-עם יהודית (געזעלשאַפֿט פֿאַר אידישע פֿאָלקס-מוזיק אין פּעטערבורג, 1912). קיסלגוף ערך באותה שנה את השירון לידער זאַמלבוך, שהזכרנו לעיל (הלחן הרביעי), ובו 86 שירים כולל תווים, חלקם בפרסום ראשון. 

תווי 'נומה פרח' בעיבוד י' קפלן (חוברת 27 של החברה הפטרבורגית למוזיקת-עם יהודית, פטרבורג 1912)

הלחן השמיני, שמקורו במנגינה יהודית עממית מזרח-אירופית, הוקלט בביצוע חבורת 'שהם' עם הסולנית רעיה פירסט ונכלל בתקליטור 'ציון חמדתי' (2009). 

הנה הוא בביצועו של דני בסן (עיבוד גיל אלדמע ואפרים שמיר; מתוך תכנית הרדיו של נתיבה בן-יהודה 'דרך הזמר'):

הלחן התשיעי הוא עממי-ארמני והוקלט מפי אסתר שרף ושושנה הלוי. הלחן זוהה על ידי ד"ר יוסי גולדנברג ומופיע באתר זמרשת. 

הלחן העשירי נדפס בשירון תנועת הנוער בלאו-וייס (מהדורה שנייה, ברלין 1918). המלחין הוא ד"ר ליאו קופף (1953-1888), שעד שנת 1939 שימש מנהלה המוזיקלי של מקהלת הקהילה היהודית בברלין. בימי מלחמת העולם השנייה הוא עבר ללונדון, הקים רביעיית מיתרים ואגודה לתרבות המקהלה, ועוד לפני תום המלחמה עקר לארצות הברית. לפני מותו העביר ל'קול ישראל' בירושלים יצירות אחדות למקהלה, ואלה הועברו לידי מנצח המקהלות שלמה קפלן לשם ביצוען.

תווי לחן 'נומה פרח' מאת ליאו קופף (שירון בלאו-וייס, ברלין 1918)

יאיר לרון הקליט עבורנו את לחנו של קופף, וזו, ככל שידוע לנו, הקלטה ראשונה של לחן זה:

הלחן האחד-עשר הוא של חנינא קרצ'בסקי, מלחינה הראשון של העיר תל אביב, לשירו של אהרן ליבושיצקי 'שכב, הרדם'. מנגינתו של זה נדדה – כעדותו של ברוך בן יהודה בשיחות הרבות שקיימתי אתו בביתו – גם אל 'נומה פרח'. הלחן נדפס בחוברת צלילי חנינא, הוצאת הגימנסיה הרצליה, תל אביב תרפ"ז, עמ' סד.

ה. המשמעות התרבותית של ריבוי הלחנים

לא לחינם סקרנו בפירוט את כל הלחנים, שכן לעובדה זו יש משמעות רבה. ריבוי מנגינות יכול לשמש מדד מהימן להוכחת תפוצתו של שיר. ובמקרה שלנו, יש בו כדי להמחיש עד כמה שירו של ליפשיץ דיבר ללבבות והמריץ מלחינים ושוחרי זמר להתאים לו מנגינות, שלפחות מקצתן הותירו את רישומן על זמרת ימי העלייה הראשונה ואחריה.

לצד ריבוי הלחנים אפיינה את 'נומה פרח' תופעה נוספת שניתן לכנותה 'נדידת מנגינות', וגם היא יכולה לשמש מדד לכך שהשיר היה אהוד ומקובל. מסתבר ש'אחוות' מנגינות שררה בין הלחנים של שלושת שירי הערש הראשונים: לחן 'נומה פרח' נדד אל 'ניטשו צללים' של טשרניחובסקי, ובעיקר אל 'שכב, הרדם' של ליבושיצקי, ולהיפך – לחנים של 'שכב, הרדם' נדדו אל שירי הערש של ליפשיץ וטשרניחובסקי. נדידה דו-כיוונית זו התרחשה גם בין שירי הערש העבריים ובין הלחנים ביידיש של 'שלאָף מײַן קינד'. תופעה זו התאפשרה הן בשל מקצבם הזהה של השירים הן בשל המשותף לכולם – סוגת שירי הערש. 

תפקיד כפול היה לשירי הערש בכלל, ולאלה שהושרו בעברית בפרט: בראש ובראשונה הם נועדו לנסוך שלווה ורוגע על התינוקות בעריסה כדי שיירדמו, אך לא פחות מכך היה בהם כדי לבטא את משאלותיהם הלאומיות של האם או האב, שלא פעם פרקו באמצעותם את מצוקותיהם ודאגותיהם. בין כך ובין כך, העוללים בעריסתם הרי טרם השכילו להבין את תכני השיר, יהיו אשר יהיו. זו הסיבה ששירי הערש בעברית לא הושרו רק ליד עריסת התינוק או מיטת הילד, אלא נפוצו בגולה גם בקרב חברי תנועות הנוער החלוציות, כמו 'השומר הצעיר', 'בלאוּ-וייס' או 'החלוץ', וגם בבתי הספר העבריים של 'תרבות'. 

תכונה נוספת המאפיינת את שירי הערש הלאומיים בעברית היא כתיבתם בגוף שני יחיד, בפנייה ישירה אל הנמען ובתביעה להגשמה אישית: 'תזכור כי עוד לנו ארץ במרחקים', 'אל בת ציון רגשותיך תקדיש ... אל אדמתה, אל הריה תישא נא עיניים', 'אל תִּמְעֲלָה מָעַל ... כי שמשנו יָעַל'. פנייה כזו שונה ממרבית שירי העליות הראשונות שנכתבו בגוף ראשון רבים: 'אנו נהיה הראשונים', 'אנו באנו ארצה', 'נעלה לארצנו', 'יחד נלכה נא נשובה', 'פה נחיה ופה ניצור', 'ניטע עצים על הסלעים', 'נסול את הכבישים' וכיוצא באלה.

ואולי נרמזת בשירי הערש תכונה נוספת: הטלת המשימה של המהפכה הציונית על שכמי הדור הצעיר. בדור הוותיק טבעו חיי הגולה עיוותים שכבר לא יוכלו לתקון – הם שקועים בדאגות פרנסה וקיום ויתקשו להסתגל לחיים חדשים. אם יעזבו את מקום מושבם, מן הסתם יעדיפו להגר לאמריקה, שם צפויים להם – כך הם סבורים – חיי רווחה כלכלית. לכן כוונו שירי הערש אל היחיד, אל היהודי החדש. הוא עדיין תינוק בערשו, אך אפשר לקוות שכאשר יגדל יוביל את בני גילו ויבנה בית חדש בארץ הישנה. קהל היעד של הציונות היו בני הדור הצעיר.