יום שלישי, 21 במאי 2013

'וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם': הארבה בארץ ישראל

חקלאים פלסטינים נאבקים בארבה באמצעות אש, 1915 (מקור: ויקיפדיה)

בימים אלה הולך ומתברר, לאסוננו, כי המכה השמינית, מכת הארבה, שקיווינו כי נפטרנו ממנה כבר לפני כמה חודשים, חזרה בגדול. כך דווח בשבוע שעבר ב-NRG:


שובו של הארבה לנגב הזכיר לד"ר סמדר גלבוע, מן המרכז להוראת המדעים באוניברסיטת UCLA, חוברת נושנה של פנחס גראייבסקי על הארבה בארץ ישראל.

פנחס גראייבסקי, שנולד בירושלים וחי בה כל ימיו, היה היסטוריון חובב וסופר פורה. הוא פרסם מאות מאמרים ורשימות בעיתונות, ועשרות רבות של חוברות וסדרות על תולדות ירושלים בכלל ותולדות בני היישוב הישן בפרט ('מגנזי ירושלים', 'אבני זכרון', 'זכרון לחובבים הראשונים', 'בנות ציון וירושלים' ועוד).

פנחס גראייבסקי (1941-1873)

הרבה נכתב על הארבה – כתבה לי סמדר  אבל החוברת של גראייבסקי היא עדיין הטובה ביותר, מה גם שיש בה מידע מועיל על שיטות לכידה ובישול. ההסתייגות היחידה שלה היא מדברי רש"י, שאותם הביא גרייבסקי, כי האשכנזים אינם אוכלים ארבה, הן משום מיאוס (מקובל) הן משום שלמקצת ממיניו אין זנב. אבל רש"י טעה כאן, משום שלכל מיני הארבה והחגבים אין ולא היה זנב.

גראייבסקי סוקר בחוברת את גלי הארבה שפקדו את הארץ, מאז שנת 1838 ועד 1916, בשלהי השלטון הטורקי. תשומת לב מיוחדת הוא נותן לגלי הארבה של שנת 1915 ול'תרופה' (כלומר הרעל), שהמציא זקן הרופאים דאז, ד"ר אהרן מזיא.

אגב, לפני שנתיים ראה אור ספר באנגלית בעריכת סאלים תאמארי, שכולל יומן שחיבר צעיר פלסטיני ירושלמי שגוייס לצבא הטורקי. בין השאר הוא מספר על מכת הארבה, שפקדה את הארץ בשנת 1915 (על הספר כתב יורם מלצר באתר הספרייה הלאומית).


נחזור לגראייבסקי. החוברת שלו נדפסה בירושלים בשנת תרפ"ח / 1928 (שנת ההדפסה לא נרשמה בספר). היא נסרקה באתר Hebrew Books ומשם לקחתיה, להנאת חובבי הז'אנר ובתקווה שמדבירי משרד החקלאות יצליחו במלאכתם.

*


5 תגובות:

  1. אבי, זאב סגל, יליד ירושלים (תרס"ג), היה מספר בהתרגשות רבה על מכת הארבה שחווה כנער. הודות לרשימה זו הבנתי שהיו כמה גלים של ארבה באותה שנת תרע"ו,שהחמירו את התנאים הגרועים בעיר בשנות המלחמה, מצב שהשאיר רושם קשה על אבי.

    השבמחק
  2. תיקון טעות (גם במאמרו של יורם מלצר): פרופסור סלים תמארי הוא חוקר הסטוריה תרבותית פלסטיני נכבד ומוכר. בספרו "שנת הארבה" (שיצא בהוצאה אוניברסיטאית ואינו שכוח כלל) הוא הוציא לאור עם הערות מדעיות את יומנו (השכוח) של אחסאן תורג'מן- חייל פלסטיני בצבא העות'מני (ובן למשפחה שהחזיקה במוסררה את האזור שבו נמצאת עמדת "בית תורג'מן" שתיכנן האדריכל ברמכי ושבו נמצא היום מוסיאון "קו התפר"). עוד באנגלית http://www.jerusalemquarterly.org/ViewArticle.aspx?id=64

    כדאי להזכיר גם את עבודתו החלוצית של ישראל אהרוני ("זואולוג עברי") בבירור אורחות חייו של הארבה כמו גם בבירור הפילולוגי-זואווגי בדבר ההבדלים בין ארבה, ילק, חסיל, וגם....

    השבמחק
    תשובות
    1. אקדים בשבח האכסניא, דבריך קילורין לעיניים.
      ההסתייגות מרש"י מסתמכת על פירוש רש"י על ויקרא פרק יא פסוק כא: וכל סימנין הללו מצויים באותן [=החגבים] שבינותינו אבל יש שראשן ארוך ויש שאין להם זנב וצריך שיהא שמו חגב, ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם. ובגלל שאין מסורת ברורה לכן האשכנזים לא אוכלים חגבים.
      אבל ראה הרב מנחם מנדל כשר, תורה שלמה, ויקרא יא כא (שמיני) עמ' 112, אות צ' שיש גרסה אחרת ברש"י על התורה: "ויש להם זנב". ורש"י בא על מקומו בשלום.
      אגב, אגדה אורבנית מספרת שפרופ' אסא כשר הראה את ספרו לסבו הנ"ל. והסב עיין בספר מכל צדדיו ופסק: כשר, משום שלא מוזכר שם מיהו הסב.

      מחק
  3. נדמה לי שהראשון שעסק בענייני הארבה ביישוב העברי בארץ הוא אהרן אהרנסון.
    באתר שלי מובא תצלום חוברת הרצאה שנשא באולם המדרשה ב"תל אביב" תחת נשיאותו של סעדת אסעד-בי, קימקאס (?) יפו, בשם: "המלחמה בארבה". ההרצאה נמסרה לדפוס ביום ג' לחול המועד פסח תרע"ה. השם "תל-אביב" מובא במרכאות במקור.
    כדי לקרוא את הדברים בהגדלה יש ללחוץ על התמונות:
    http://safa-ivrit.org/writers/aharonson/arbe.php

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.