יום רביעי, 26 במרץ 2014

והספר איננו כָּלֶה


מאת אורה אחימאיר


לפני למעלה משנה התפרסם בהוצאת 'עם עובד' רומן הביכורים שלי 'כַּלָה'. כתבתי אותו לאחר שמלאו לי שבעים ולאחר שלוש שנים של מחקר. הספר התחקה אחר תולדותיה העלומים של אמי  יפיפייה צפתית שהלכה לעולמה בגיל שלושים וארבע.

אמי, חיה קירשנבוים, גדלה במשפחה חסידית שייסדה בצפת תעשיית יין, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. היא ביקשה לפרוץ את המסורת השמרנית והתאהבה בדוד גלעדי (קראוס), שוטר במשטרת צפת, והימים ימי השלטון הבריטי. הרומן האסור התנהל בהתרסה וכפה על המשפחה את נישואיהם, שנערכו בחודש אלול תרצ"ח (ספטמבר 1938). ביום החמישי לנישואין נורה דוד בידי מתנקש שפצע אותו קשה. הבריטים אשפזו אותו בבית החולים הערבי של צפת, ובמהלך האשפוז ביקשו רבני העיר לערוך טקס גירושין ליד מיטת הגוסס כדי למנוע את הצורך בחליצה (לדוד היה אח צעיר בהונגריה). אמי סירבה. דוד נפטר ואמי שקעה ביגון עמוק. חלפה שנה, אחיו של דוד הגיע לגיל שלוש-עשרה ואביה נטל אותה לטקס חליצה בעיר ההונגרית אוּהֶל, שם התגוררה משפחתו. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה והשניים כמעט לא שבו ממסעם המסוכן. תיאור טקס החליצה ופרקי המסע להונגריה הם שיאו של הרומן, ועד כאן בתכלית הקיצור לבו של הספר.


תמונת האירוסין של חיה קירשנבוים ובעלה הראשון השוטר דוד גלעדי (קראוס)

כאשר פרסמתי את הספר, האמנתי באמת ובתמים שעשיתי כל מה שביכולתי לשחזר את תולדותיה של אמי, ואת מה שלא ניתן לשחזור השלמתי מן הדמיון. הספר עשה לו כנפיים והחל להיות מופץ מפה לאוזן ובכל חודש גברה תפוצתו. ואז אירע הבלתי צפוי: סיפורים ותובנות שלא שיערתי את קיומם חזרו אליי, והם מרתקים וטורדי מנוחה כאחד. לוּ הייתי כותבת את הספר היום, היו חלקים בו נראים לגמרי אחרת. 

הנה כמה מן הדברים, ודומני שיש בהם עניין כללי להבנת דרכן של 'ספרות' מכאן ושחזור ביוגרפיה משפחתית מכאן, יותר מאשר חשיפתו של פרט זה או אחר.

גרגר של אורז
פרק שלם בספרי מתאר חתונה צפתית מאושרת לפרטי פרטיה, כולל המאכלים, המנהגים והמוזיקה. והנה מטלפנת אליי בהתרגשות אישה שקראה את ספרי ומספרת:
הייתי בת עשר כשהשתתפתי בחתונת אמך. אירע שם מעשה בלתי נשכח. כאשר פסעה אמך לעבר חתנה, כדי שיכסה בהינומה את פניה, השליכו החוגגים  בשמחה אורז לעברה. גרגר אחד חדר לעינה וזעקת כאב החליפה את הצהלה. כל המאמצים להוציא את הגרגר נכשלו ורק רופא שהובהל מבית החולים 'הדסה', הצליח לשלוף אותו במלקחיים. דמעות רבות שטפו את לחייה של הכלה גם בעמדה מתחת לחופה, וזקני צפת נדו בראשם וראו בכך סימן רע ועין רעה. איש לא התפלא כאשר ירו בחתן כעבור ימים אחדים...
ההזמנה לחתונה

רשלנות רפואית?
פרק ארוך וכואב בספרי מוקדש לאשפוזה הממושך של אמי בבית החולים 'שערי צדק', עד פטירתה ממחלת לב. והנה יום אחד במועדון קריאה של רופאי בית החולים רמב"ם, חשפו בפניי הרופאים מידע מטלטל: 'אַת ובני משפחתך האמנתם שאמך קיבלה את הטיפול הטוב ביותר מידי אחד מבכירי הרופאים בירושלים, אבל אנחנו יודעים שבית החולים דגל באותן שנים בנורמות טיפול גרמניות מיושנות. הרופא המפורסם שטיפל באמך חסם את הקדמה הרפואית, ולוּ הייתה מאושפזת במקום אחד, אולי-אולי הייתה ניצלת'. וגניקולוגית בכירה שחה לי: 'לנשים שלִבּן חולה כלִבּה של אמך אסור היה להיכנס להריון. בכל שנה אני מלווה נשים כאלה, שמתעקשות ללדת, בחרדה לשלומן, ולא תמיד זה מסתיים בהצלחה'.

מכתבה של הוּדֶס
פרק בספרי מוקדש לדמות מטריארכאלית גדולה מן החיים – סבתא רבתא הודס (הדסה), שמשלה ביד רמה בבני משפחתה וניהלה עם ריבונו של עולם ועם רבני עירה מקח וממכר על מקומה בגן עדן. לפני כחודש התגלה מכתב בן שבעים ושש שנים, שכתבה הודס אל בתה ובו היא מתארת את פרשת הרצח של דוד – בעלה הראשון של אמי. הוא נכתב ימים אחדים לאחר מותו. לשמחתי, לא הפריכה עדות חדשה זו את מה שכתבתי, אבל כמה יכלה להעשיר את הסיפור! הודס מספרת על עשרת ימי גסיסתו, שבמהלכם המשפחה מוכת היגון נודרת נדרים ועורכת סעודות מצווה לרוב – מאכילה ומשקה את כל תושבי העיר ומקווה להעביר כך את רוע הגזירה. כל ההון המשפחתי מוקדש לסעודות האביונים הללו. וביום שמת, בצל לוויה שכמותה עורכים לגדולי הרבנים ואין בה עין יבשה, מגיע לפתע מכתב מהונגריה. הורי החתן מברכים בשמחה גדולה את אמי האומללה ומשפחתה לרגל יום הכלולות כשהם אינם מודעים לאסון שאירע. מכתבם גדוש בתמונות משפחתיות, כדי שהמשפחה בארץ תתוודע כראוי למשפחתם החדשה שבגולה. כמה יפים ומכובדים הם נראו להודס, ועד כמה מזעזעת היא עדותה כי יש להשגיח בשבע עיניים על הכלה הצעירה שמבקשת לאבד את עצמה לדעת.




המקום שבו הספר נוגע
ספרי הצליח לגעת בלבם של קוראים רבים ולמעלה מארבע מאות מהם טרחו וכתבו אלי. לבד מדברי שבח על הנאת הקריאה, סיפרו כמה מהם על המקום האישי שבו פגש סיפורי-שלי את סיפורם שלהם: איך איבדו את אהבת חייהם ולא חדלו להתגעגע; יתמותם בגיל צעיר והפצע שנותר בלב; אב שגידל אותם בגבורה כהורה יחיד; סודות משפחה שרודפים אותם ואינם מרפים; קרעי זיכרונות שאינם מצטרפים לסיפור שלם והנפש נכספת להבין מה אירע; הדיאלוג הפנימי שלהם עם דמויותיהם המיתיות של הוריהם; השיח הבלתי כלה עם מתים היקרים ללבם; שורשיהם בצפת או בהונגריה וחייהם בירושלים בימי ראשית המדינה  – ועוד נושאים רבים שהרומן מעלה.

אני קוראת את דבריהם ומוצאת נחמה. כשזיכרון נוגע בזיכרון, הספר איננו כלה והוא נמשך בזיכרונותיהם של אחרים. כשרומן מבוסס על זיכרונות מרכין ראש בפני עדויות ותובנות חדשות, הספר איננו נגמר. המציאות תגבר על כל דמיון.

גלוית דואר: צפת והר כנען (מקור: אוסף שלום זהבי, יד יצחק בן צבי)


5 תגובות:

  1. לגבי העיר אוהל, לעיתים השמות היידישאים מתרחיים משם המקורי עד שלעיתים כמעט קשה לשחזר את המקור.
    מדובר בעיר אויהלי -"újhely" שפירושו בהונגרית "מקום חדש".
    בפועל האות למ"ד איננה נהגית במקרה זה בהונגרית, ולכן ההיגוי בעברית הנו "אויהיי [Uyhey].

    השבמחק
    תשובות
    1. ...מתרחקים מהשם המקורי...

      מחק
    2. ביידיש היא נקראת 'אויהעל', עם למ"ד. והגיע זמן שנכיר בעובדה הפשוטה: גם היידיש היא שפה.

      אני קורא תדיר, בעיקר בספרות המחקר הלועזית, טקסטים שבהם המחברים "מחזירים" שמות של עיירות מזרח אירופיות לגירסתם הפולנית/רוסית/אוקראינית/בלרוסית/הונגרית/רומנית ה"טהורה" כביכול, גם כאשר ההקשר נוגע לחיים היהודיים או לאישים יהודים שחי בעיירות אלה, וגם כאשר מדובר בעיירות שהיו מאוכלסות ברובן המכריע בידי יהודים, משל היו השמות היידיים בגדר "שיבוש".

      הגישה הזאת מוטעית משתי סיבות:
      (א) היא מייצגת מגמה שיפוטית שאבד עליה הכלח: שלא כדעת כמה מראשי המשכילים במאה ה-19, היידיש הוכרה זה מכבר כשפה במשפחת השפות ולא רק כ"ז'רגון", ואם לגיטימי לקרוא לעיר בשמות שקראו לה כל יושביה וכובשיה - גם היידיש בכל זה, ובפרט כאשר ההקשר כולו הוא יהודי.
      (ב) אם מגלים עקביות בגישה זו (והרי חייבים לנקוט עקביות בשימוש בשמות), היא עלולה להביא לאבסורדים שממש יפריעו להבנת הטקסט. תארו לעצמכם שהייתם צריכים לקרוא על המתיחות בין הרבי מגורה קלווריה לרבי מאלכסנדרוב-לודז'קי (הייתם מבינים שמדובר ברבי מגור והרבי מאלכסנדר?). ואין כמו חידת החמיצר: זהו מיהו הרבי מנובי-סונץ'-קלוז'-נפוקה?

      בקיצור, תנו כבוד ליידיש - גם כי מגיע לה, גם כי אחרת תצא מגוחכים.

      מחק
    3. תודה לאורה אחימאיר על העדכון יפה והמרגש. בהחלט עושה חשק לקרוא את הספר!

      בשולי הדברים: אולי בכל זאת כדאי להוציא מהדורה שני של הספר? אני יודע שמדובר ברומן, וזה לא כל כך מקובל, אבל אפשר לסטות מן המקובל...

      מחק
  2. אימי נישאה לראשונה בשנת 1941 בטרנסילבניה. מה שזוכרים מהחתונה זה הדם שפרץ לפתע מאפה. כולם אמרו שזה סימן למזל רע. ואכן ......

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.