רק גרם מדרגות הפריד בינה ובין מחוז חפצה...

בניין מייזר בתכנונו של אל מנספלד (מקור: מוזיאון מוניו גיתאי ויינרויב לאדריכלות)

בנין פלדמן, אשר בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, זכור לוותיקי הדור כ'בניין מייזר', שבו התקיימו כל לימודי מדעי היהדות מאז שנת 1957 ועד 1980, כאשר נעשתה הטעות הנוראית של המעבר לקמפוס הר הצופים. מאז שינה הבניין המיתולוגי את ייעודו והיום הוא מאכסן בין כתליו את 'המכון ללימודים מתקדמים' של האוניברסיטה העברית. החדרים בבניין חולקו מחדש, הירידה לאולמות ההרצאות הגדולים מייזר א' ומייזר ב' נחסמה, אך כל השאר נותר כשהיה, כולל המסדרונות הארוכים והפתוחים, המדרגות הרחבות, החלונות הענקיים שמזמינים את האור לשטוף בעדם, והחלל הפנימי המדהים. ניגוד משווע לקור ולניכור של הקמפוס בהר הצופים.

אני עוד הספקתי ללמוד את לימודי התואר הראשון ב'מייזר'. על הבניין הזה אמר בשעתו פרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח, כי אם יקשרו חמור ל'מייזר', אחרי שלוש שנים גם הוא יקבל BA... אבל האמת היא שבבניין הזה לימדו טובי המורים וגדולי החוקרים של הדור הקודם.

בחדרי ההוראה והסמינרים, מול הדשאים המוריקים והמופלאים של קמפוס גבעת רם – שאפילו בחו"ל אין לו מתחרים רבים! – עשיתי את צעדיי הראשונים באוניברסיטה והקשבתי לתורתם של פרופסורים דגולים, ממנחם שטרן, שמואל ספראי וחיים ביינארט ועד יהושע פראוור ואליהו אשתור, ממשה גרינברג ויונה פרנקל ועד – ייבדלו לחיים ארוכים  – אליעזר שביד, יעקב זוסמן, יוסף דן, אברהם גרוסמן, ועוד רבים רבים.

הימים בהם מאות תלמידים ומורים אכלסו את הבניין בהמולה שוקקת, חלפו עברו, והיום שורה עליו המכובדות האקדמית החרישית של מה שקרוי 'לימודים מתקדמים'. בקומה השלישית – שם היו בעבר חדרי המורים וספריית הלימוד, שהתבססה על ספרייתו של ההיסטוריון בן-ציון דינור – שוכן היום אחר כבוד 'המרכז לחקר הרציונליות'.

הכניסה הנוכחית לבניין פלדמן בקמפוס גבעת רם (צילום: אביב קרן, ויקיפדיה)

באותן שנים רחוקות, שבהן כולם היו צעירים, לא הוקדשה מחשבה יתרה לבעלי מוגבלויות, לזקנים או לנכים, ואיש לא חשב על מעלית. אם הייתה בעיה, איכשהו כבר הסתדרו אתה, או שלא. אבל מאז השתנו לא מעט דברים ולפני כעשר שנים הותקנה בבניין מעלית לרווחת דייריו.

אפרת שושנה שמה לב לשלט מיוחד ונחמד שנקבע במעלית ושלחה לי אותו. 'הסיפור הוא', כתבה אפי, 'שאמא של פרופסור מיה בר-הלל רצתה לבקרה, ובכל פעם נאלצה לטפס במדרגות. בהיותה מבוגרת, וכנראה גם בעלת אמצעים, תרמה את המעלית לבניין'. 

צילום: אפרת שושנה

האמנם? לא בדיוק, אבל בערך.

שולמית בר-הלל הייתה רעייתו של הפילוסוף המפורסם פרופסור יהושע בר-הלל. פניתי אפוא לבתם, פרופסור מיה בר-הלל, בעצמה פרופסור אמריטה לפסיכולוגיה וחוקרת במרכז לחקר הרציונליות, והיא סיפרה לי את הסיפור שמאחורי השלט:

הסיפור מאוד פשוט, וכפשוטו: לאמי היתה עַקֶּמֶת, שהקשתה עליה מאוד לשאת את משקל גופה שלה, והקושי היה גדול במיוחד כאשר נאלצה לשאת אותו במעלה מדרגות. דא עקא, שגם לביתה וגם לביתי הובילו גרמי מדרגות, כך שהיא עלתה וירדה במדרגות לא מעט. אבל כאשר היתה לה ברירה, היא היתה שואלת: 'יש מדרגות?', ואם מדרגות היו אך מעלית לא, נמנעה לפעמים מללכת לאותו יעד. 

אחרי מותה (בט"ו באב 1995) רציתי להנציח אותה באיזושהי צורה. בבניין פלדמן לא הייתה אז מעלית, וחשבתי על אנשים שאולי כמותה לא מגיעים לקומה שלנו בגלל האילוץ של המדרגות (מה שקוראים היום 'העדר נגישות למוגבלים'). אז תרמתי לאוניברסיטה כסף למעלית, וביקשתי לשים את השלט שמופיע בצילום. לי היה נראה שהוא מובן מאליו, אבל רבים וטובים שאלו לפשרו, ורבים גם הבינו אותו לגמרי אחרת מכפי שכיוונתי.

שולמית בר-הלל, כשעוד דלגה כאיילה ממקום למקום (באדיבות מיה בר-הלל)