 |
| כותב בקשות בעברית ובערבית בפתח בית משפט השלום בעכו, 1962 (צילום: משה פרידן; ויקיפדיה) |
במדורנו הפעם נרחיק אל פרנסות מן העבר.
נדב מן מקיבוץ מרחביה עוסק שנים רבות באיסוף, שיקום, זיהוי וקִטלוג של תמונות ישנות הקשורות לתולדות הארץ, ולשם כך הקים את המעבדה 'ביתמונה' לתיעוד ושימור צילומים של ארץ ישראל.
לאחרונה נפל לידיו אוסף תמונות שצולמו כנראה בראשית שנות המדינה, בסוף שנות הארבעים או בשנות החמישים, ומתוכן שלח לי את התמונה הנהדרת הזו:
האם יש מישהו מן הקוראים שיכול לזהות את המקום שבו צולמה תמונה זו?
מקצוע כתיבת הבקשות כמעט שעבר מן העולם, ונותר בעיקר במדינות מתפתחות שבהן יש עדיין אנאלפאביתים רבים. למען האמת, המקצוע עצמו כלל לא בטל. הוא פשוט עבר לידיהם של עורכי דין ונוטריונים, שגובים על אותו שירות בדיוק סכומים גבוהים בהרבה...
כותבי בקשות היו מאז ימי הביניים, ועד לא מכבר היה אפשר לראותם בערים רבות באירופה וגם במדינת ישראל עד שנות השבעים. אצלנו זכתה פרנסה זו לפריחה במיוחד בראשית שנות המדינה, כאשר נקלטה עלייה המונית מכל תפוצות העולם, ועולים רבים, ובנוסף גם אזרחים ערבים רבים, לא ידעו עברית.
ה'משרד' של כותבי הבקשות היה בדרך כלל תחת כיפת השמיים. הם ישבו בקרנות רחוב, בפתח בתי משפט, בתי עירייה או משרדי ממשלה – שולחן מתקפל לפניהם ועליו מכונת כתיבה – וסייעו, תמורת תשלום סמלי, למי שאינו דובר את השפה או אינו יודע קרוא וכתוב, למלא טפסים רשמיים. הם גם היו נכונים לחתום עבור מי שחויב למסור הצהרה בשבועה ונזקק לעדים.
 |
| כותב הבקשות. איור: זאב (מעריב, 22 בדצמבר 1963) |
למיטב זיכרוני, בתל-אביב של שנות השישים ישבו אנשים אלה ברחוב אלנבי, ליד בית הכנסת הגדול, ברחוב יהודה הלוי וליד 'בית רומנו' שסמוך לרחוב הרצל. אם אני זוכר נכון, קראו להם בשם 'פְּרוֹשֶׁנְיֶה', מה שמעיד על כך שרבים מהם היו יהודים ממוצא פולני (בפולנית וביידיש 'פּראָשעניע' פירושו מכתב בקשה).
 |
| מכאן הם לקחו את זה... (דער מאָמענט, 17 בינואר 1916) |
בשיטוט באינטרנט מצאתי עדויות נוספות לאותו מקצוע נשכח.
הנה למשל סיפור משנת 1933 על כותב בקשות ערבי מהכפר דיר-יאסין (היום שכונת גבעת שאול בירושלים), ששדרג את מעמדו והיה לעורך דין:
 |
| כותב הבקשות מדיר-יאסין (דאר היום, 22 במרס 1933) |
 |
| מקור: נוסטלגיה אונליין |
כותב בקשות אחר, ושמו יעקב אנקורי, התמחה בארגון הצהרות בהן צדק ובשבועה למשתמטות מצה"ל...
 |
| הצופה, 24 ביולי 1952 |
והיו כמובן גם 'פרושניה' לערבים...
 |
| כותב בקשות בערבית בשוק של עזה, מרס 1957 (צילום: פריץ כהן, אוסף התצלומים הלאומי) |
בעלי התוספות
כל כך הרבה קוראים הזכירו את המערכון הבלתי נשכח של הגשש החיוור 'כותב הבקשות' (תכנית ד', 1966). חיים אנלין גם מצא אותו באינטרנט. הנה הוא:
<בשל ענייני זכויות יוצרים הושבת סרטון זה ולא מצאתי אחר במקומו; אבל הנה כאן אפשר להאזין לו>
אף מלה על המערכון של הגשש החיוור? הפעם הראשונה ששמעתי על המקצוע הזה היתה באמצעות המערכון (לקח לי זמן להבין שהרעשים המוזרים היו הדמיה של החזרת השורה של מכונת הכתיבה).
השבמחקהתמונה הראשונה צולמה על יד בית משפט השלום בתל אביב, ברחוב יהודה הלוי. במרחק "סביר" ישבו עוד כותבי בקשות.
השבמחקבאחד המערכונים היותר מפורסמים של דג'יגאן רואים את הסצנה הזו.
השבמחקתערוכה של ד"ר יובל בן-בסט על כותבי בקשות מארץ-ישראל בתקופה העות'מאנית ועל מכתביהם לסולטאן מוצגת בימים אלו באוניברסיטת חיפה.
השבמחקרות צודקת כמובן, אני זוכר אותם מילדותי, לא רחוק מהמשרד של אבא שלי
השבמחקהשניה כמובן
השבמחקבבאר שבע ליד סניף הביטוח הלאומי אפשר למצוא כותבי בקשות וקוראי מסמכים בערבית
השבמחקשתי הערות:
השבמחק1. לא נותר לי אלא להצטרף לתמיהה רבתא על השמטת המערכון המופלא של הגששים.
2. הערה על עניין "הצהרה בהן צדק למשתמטות", ממנה משתמע כאילו כל אלו הן שקרניות שנשבעות בהן צדק. זהו ביטוי אומלל לענ"ד. מדובר בנשים שהגיוס לצה"ל נוגד את מצפונן הדתי, ולכן עליהן להצהיר הצהרת אמת על תפיסת עולמן הדתית. אין בכך שום פסול, וגם לא השתמטות (בפרט אם הן עושות שירות לאומי במקום זה), ובוודאי לא שקר.
לא אמרתי שכל המשתמטים הם שקרנים. בעיני, מי שמשתחרר מצה"ל מטעמים דתיים הוא משתמט (לפחות כל עוד לא ניתן לסרבני מצפון אחרים להשתחרר, ולא מטעמי דת). עניין של הגדרה. ב-1952 לא היה דבר כזה שנקרא 'שירות לאומי'.
מחקנראה לי שגם בין אלו שמשתחררים מטעמים דתיים וגם בין הטוענים להיותם סרבני מצפון, יש עריקים בעלי אידיאולוגיה של עריקות בלבד.
מחקלמערכון "כותב הבקשות" של הגשש החיוור - אנא הסכיתו:
השבמחקhttps://www.youtube.com/watch?v=tyiNnFE6sGI
ולהשומע ינעם.!
תודה חיים. העליתי ל'בעלי התוספות' בפוסט!
מחקהיה גם רושם בקשות בחצר מגרש הרוסים בירושלים שישב מתחת לעץ הגדול שלצד הכנסייה.
השבמחקזוכרת אותם ברחוב אלנבי בתל אביב. זכו ליחס של כבוד. מעלה חיוך מעולם נוסטלגי.
השבמחקבקשה !
השבמחקאני זוכר מימי ילדותי , שנות ה-50 וה-60 , מודעות קבועות בעיתון של "אספן מצוות".
מישהו זוכר ? יכול לספר ?
ועוד משהו משנות ה-60 : אני זוכר שמספר חודשים פעל בארץ טוטו נוסף שהכנסותיו היו "קודש לשיקום האסיר" (הבדחנים כתבו אז : דאג לעתידך - מלא טוטו לשיקום האסיר".
מישהו יכול להוסיף פרטים ? (ניסיתי בכל הדרכים , פרט לאחת : לשבת על עיתוני הספורט בספריה ולחפש את המודעות).
תודה מראש
שמחה הולצברג, שקראו לו 'אבי הפצועים', כינה את עצמו גם 'אספן מצוות' (יש עליו ערך בוויקיפדיה).
מחקאם זה היה שמחה הולצברג - הייתי זוכר , כי הכרתי אותו.
מחקזה מישהו אחר שפרסם מודעה כל שבוע בעתון.
המקצוע לא פס מן העולם, ראו ליד משרד הפנים במזרח ירושלים ועוד...
השבמחק"אספן המצוות" שמודעות שלו התפרסמו היה שמחה אריאלי מיד אליהו בתל אביב.
השבמחקתודה. מה אפשר לספר עליו ?
מחקבאתר עיתונות יהודית הסטורית http://jpress.org.il/ תכתוב בחיפוש "אספן מצוות" ותמצא מידע
מחקיש לי מכתב כזה...אוטנטי ... בערבית טורקית מסוף המאה ה - 18 מבוייל....יש קונים 0549904688
השבמחקכותבי בקשות היו עוד בראשית שנות השבעים של המאה ה-20. אני זוכר שראיתי מהם ברח' יפו (או אילת) בתל אביב
השבמחקאני ראיתי שניים כאלו באמצע שנות השמונים בת"א ליד בית המשפט ברחוב יהודה הלוי (?). אני מוכן להשבע שראיתי אותם גם ב 1990 ..! אותם שניים.
השבמחקשולחן מתקפל עוזר לך להיות יותר נייד
השבמחקהצילום הראשון הוא מרחוב נחלת בנימין פינת יהודה הלוי בתל אביב
השבמחקצילום נוסף הוא מחזית בית משפט השלום ביהודה הלוי 14 משנות השישים
מיכה בר-עם
צלם
כותב הבקשות בתמונה השניה הוא לא אחר מאשר סבא שלי, בנימין ששון. נדב מן - נשמח לדעת כיצד הגיעה לידך התמונה? פורסם השבוע בישראל היום
השבמחקאפרת ששון.
הי כייף לקרוא. תודה לנדב ודוד
השבמחקיפתח
לגבי המילה "פּראָשעניע". בפולין כשמתקשרים בטלפון או כשנכנסים לחנות - לרוב יענו לך proszę (פרושע) כלומר "בבקשה"
השבמחקשבת שלום; קורא את הפוסט בגלגול החדש שלו ערב פרשת שמיני תשפב.
השבמחקלא עברתי כל כל התגובות אבל נדמה לי שהעיקר חסר מן הספר.
מקצוע כתיבת הבקשות לא מת מיתת נשיקה אלא נהרג בסעיף אחד בחוק לשכת עורכי הדין והוא הסעיף שלפני אחרון בחוק לשכת עורכי הדין; חלק גדול מחברי הכנסת היו ועדיין הם עורכי דין ודאגו לעצמם כפי שאף גילדה לא דאגה לעצמה:
112. פקודת כותבי בקשות (מתן רשיונות) - בטלה; מי שקיבל רשיון לפי אותה פקודה לפני כ"ח בניסן תרצ"ה (1 במאי 1935) ורשיונו היה תקף ביום קבלת חוק זה בכנסת, ושר המשפטים או מי ששר המשפטים מינה לכך, אישר בכתב, תוך שלושה חדשים מאותו יום, שהוא עוסק במתן שירות כאמור בסעיף 28(3) לפקודת עורכי הדין, 1938, רשאי, על אף האמור בסעיף 20 לחוק זה, להמשיך במתן שירות כאמור בסעיף 28(3) לפקודת עורכי הדין, 1938, כאילו לא בוטל אותו סעיף; והוא הדין במי אשר שר המשפטים, או מי ששר המשפטים מינה לכך, אישר בכתב, תוך אותה תקופה, שהוא עסק במתן שירות כאמור מלפני ב' באייר תש"ט (1 במאי 1949) והמשיך לעשות כן עד קבלת חוק זה בכנסת.
לא הבנתי כלום מסעיף 112, ברוך שלא עשני עו"ד ולא כותב בקשות. למה כותב בקשות צריך רישיון. זה כמו שיחוקקו חוק שלא יהיו יותר סנדלרים, או חייטים, או מתקני ריץ רצ'ים וכו....
השבמחקובכך הצליחה הגילדה המקצועית להשתלט על עוד "חתיכת היסטוריה" של "פלסטינה (א"י) ועל פרנסתם של אנשים תמימים. בתחילת דרכם היו אותם כותבי הבקשות עושים זאת בעט ודיו שהיה בתוך קולמוס והיו כותבים על דף חלק שבתחתיו היה פרוס גליון שורות. בהמשך הדרך עברו למכונת כתיבה. אני זוכר שבימי חלדי כעיתונאי הגעתי לבית המשפט ביהודה הלוי 14 ושם לאחר שצפיתי במשפט שנערך ירדתי לרחוב ונעמדתי ליד בנימין ששון שלצידו עמד עולה חדש מרומניה שלא הצליח להביע את רצונו. מתוך שיחה באידיש תרגמתי אותו ולי היה סיפור על עליה חשאית מרומניה. יצאה לי כתבה על אחת אנה פאוקר שהיתה שרת החוץ הרומנית והצנזורה פסלה לי את הסיפור.
השבמחקלמה הצנזורה פסלה את הסיפור על אנה פאוקר ?
מחקאנה פאוקר הייתה יהודיה קומוניסטית ואכן שרת החוץ של רומניה, וגם סגנית ראש הממשלה הרומנית. היו לנו קשרים מיוחדים עם רומניה, מה שאיפשר ליהודים לעלות לארץ מאחורי מסך הברזל, וכנאה לא היו מעוניינים לפרסם זאת ואולי לכן פסלו את הכתבה מפירסום, כדי לא לפגוע בה ובעלייה מרומניה
מחקנכון למרץ 2022 ניתן לשמוע את מערכון הגשש ב:
השבמחקhttps://soundcloud.com/merocha-nimmo/d7dnkovgxqxf
תהנו!
זוכר אותם יושבים מחוץ לבית המשפט ברחוב יהודה הלוי בתל אביב באמצע שנות ה-60. הם היו בחוץ ואני הייתי בפנים עם עוד כמה תלמידים שהבריזו מהתיכון והגיעו לצפות במה שהיה "התיאטרון הטוב ביותר בעיר".
השבמחק