יום שני, 28 באפריל 2014

'אני נשארתי בחיים': יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשע"ד

את המכתב הזה, ששלחה מרים שטרנברג מלודז' לאחותה שבארץ ישראל, כמה חודשים לאחר שהסתיימה המלחמה, פרסם בנה איתמר וכסלר בדף הפייסבוק שלו.

שלוש מילים שמספרות את כל הסיפור – שואה ותקווה – ולא דרושים הסברים נוספים.




8 תגובות:

  1. המשפט הבודד הזה יכול לזכות בכל תחרות של סיפורים קצרים.
    גם השורה הראשונה בעלת משמעות: "שלום לך תקוה"
    אורי רוזנברג
    בלוג נוֹשָנוֹת www.prrozza.com

    השבמחק
  2. ובכל זאת, מתבקש לשאול – מה קרה אחר כך? הם שתי האחיות מצאו זו את אחותה? ומה היו תולדות מרים אחר כך?

    השבמחק
  3. איתמר וכסלר2 במאי 2014 בשעה 12:16

    א. אמי הגיעה ארצה ב-1948 ופגשה את שתי אחיותיה שעזבו את פולין מבעוד מועד.
    ב. אחר כך היה פחות או יותר כמו אצל כולם.

    השבמחק
  4. מטלטל. כל מלה מיותרת.

    השבמחק
  5. איתמר וכסלר4 במאי 2014 בשעה 2:45

    בעיקבות פרסום המכתב, נשאלתי שאלות לא מעטות על קורות אמי, על מוצאה ועל העברית שלה.

    אמי, ילידת לודז', היתה בת 12 כשפרצה המלחמה. היא ואחיה דוד היו הילדים הצעירים במשפחה. מלבדם היו עוד ששה אחים ואחיות. המשפחה היתה דתית מאוד, אבל כפי שהיה אצל לא מעט משפחות באותה תקופה שתים מאחיותיה, תקוה וירדנה, היו חברות ב'שומר הצעיר'.

    תקוה עלתה ארצה בשנות ה-30, בעוד שירדנה יחד עם חברים אחרים מן התנועה הצליחו לברוח בתחילת 1940 לאוקראינה ומשם הגיעו ארצה (יומנה של ירדנה מאותה תקופה, הכתוב עברית רהוטה, נמצא בארכיון גבעת חביבה. קטעים ממנו מצוטטים בקטלוג התערוכה 'הגטו האחרון' על החיים בגטו לודז').

    אמי, כאחיותיה, למדה בביה"ס 'יבנה' בלודז', שהלימודים בו התנהלו בשפה העברית. היא היתה תלמידה מצטיינת, דיברה וכתבה עברית על בוריה, וזה גם מה שהציל אותה. ב-1942 עם התחלת חיסול הגטו נסגרו גם בתי הספר. אחד מראשי היודנרט חיפש מורה לבִתו. מישהו המליץ על אמי וכך הפכה להיות מורתה.

    לאחר מות הוריה באותה שנה, דאג אותו אדם לשכן אותה אצל ד"ר ליידר (הוא ד"ר לדובסקי ששינה את שם משפחתו אחרי המלחמה לשם 'פולני'). ד"ר ליידר היה הוטרינר של הגטו וטיפל בסוסים ובכלבים של הגרמנים, ומשום כך היו הוא, אשתו ובנם הקטן מוגנים יחסית. בזכות הזוג ליידר ותושייתם ניצלה גם אמי. אחרי המלחמה אומצה על ידם באופן רשמי.

    את המכתבים הזהים לשתי אחיותיה מסרה לשליח שהגיע מן הארץ, כדי שיעבירם לתעודתם, מה שמסביר את התאריך - כחצי שנה לאחר השחרור. היא עצמה נשארה בלודז' עם משפחתה החדשה והתחילה ללמוד שם. לאחר הפוגרום בקיילצה (מאי 1946) החליטה לעלות ארצה.

    ושוב לעברית: שליח של עליית הנוער שכנע אותה שיש משימה חשובה יותר מן העליה, והיא לעזור ולהכין קבוצות ילדים שקובצו בגרמניה מכל רחבי פולין לעליה ארצה. היא נשלחה לאינדרסדורף שבבווריה - מנזר שהפך למחנה עקורים לילדים. היא לימדה שם עברית במשך כשנה, ואז כשסוף סוף הגיע העת לעלות ארצה, הצטרפה כמדריכה לקבוצת הילדים ויחד עם עוד 4500 ניצולים עלתה על האוניה 'אקסודוס', שמסלולה, כידוע, היה סֶט - חיפה - המבורג. את השנה הבאה בילתה במחנות העקורים פפנדורף ואֶמדן.

    ב-7.4.1948 הגיעה ארצה באוניה 'ארגנטינה'. בהמשך הצטרפה לקיבוץ מעגן מיכאל, שם נולדתי אני.

    השבמחק
    תשובות
    1. הביוגרפיה הקצרה הזו הייתה יכולה להספיק לעשרה אנשים לפחות...

      סיפורי חיים כאלה כבר אין, וטוב שכך, אך הם 'מגש הכסף' שעליו נבנתה מדינת היהודים.

      מחק
    2. אני עם דמעות בעיניים, איזה אומץ ואיזה כוחות נפש צריך לעבור
      את כל זה ולהמשיך בחיים רגילים בארץ ישרואל,
      להקים משפחה....פשוט גבורה.

      מחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.