 |
| גלויה לזכרו של אליהו מידניק, הוצאת 'התחיה', א' רובינזון, סטניסלבוב, ראשית המאה ה-20 (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית) |
את הסיפור המזעזע המובא כאן, שנכתב לפני 110 שנה, בראשית שנת 1904, לא תמצאו באסופות חגיגיות לכבוד פסח. הוא מעכיר שלוה והורס שמחה.
מסופר בו על זלמן ליניצר, פועל קְשה-יום בן 23, עני מרוד, חולני ומזוהם, שעובד בפרך בבית חרושת (לפי כל הסימנים מדובר בעיר אודסה) ואת פרוטות שכרו הוא שולח לאשתו ולילדיו שנותרו בעיירה הקטנה. איש לא מזמינו להסב עמו לשולחן החג, אפילו לא בעלי הדירה העניים שמשכירים לו בביתם קרן זווית. ברעבונו ובחרונו הוא מחליט לאכול חמץ ובערב החג הוא רוכש כיכר לחם. הוא אינו הולך לבית הכנסת. רגליו מוליכות אותו אל ביתו של חֵקֶר, המעביד הנצלן והעשיר שלו – 'ליטאי ירא שמים ובן תורה', שלא מעלה על דעתו לשלם לפועליו שכר הוגן, שיאפשר להם לקנות מצות ולקיים את מצוות החג. לאחר היסוס קל הוא מתפרץ פנימה, מטיח בבעל המפעל דברי תוכחה קשים ומניח את לחם החמץ שהביא עמו על שלחן הסדר החגיגי.
'אֶקְסְפּלוֹאטָטוֹר' [נצלן]', תסס זלמן כנגד החלון מתוך שיניים מהודקות זו בזו, 'אֵי, אֶקְסְפּלוֹאטָטוֹר!'
עתה הוא רואה כל אותו ההידור והאור שבבית חֵקר כלגלוג על עצמו, לגלוג של זדון ורוע לב כלפי גוף זלמן העומד עתה בחוץ והלחם תחת בית שחיו, ומתוך תקיפות שלא ידע זלמן כמותה מימיו החליט בכל עוז במקום זה שייכנס תכף ומיד לתוך בית חֵקר וידרוש ממנו את שלו ביד חזקה. 'אף אני צריך לחיות עמך; אתה עושה פסח, אף אני צריך לעשות את הפסח. אף אני יהודי ולא נכרי. אשתי וילדי רעבים בפסח, ובני ביתך מתענגים על רוב טוב כזה'!... [...]
'רֵיקא! מה אתה רוצה כאן?' קפץ חֵקר ממקומו בחמה גדולה.
לדבריו העמיד עליו זלמן עיניים מְזָרוֹת אימה, וכך הציץ לתוך עיני חֵקר הנדהם שעה קלה, ולבסוף התחיל נוהם מתוך שניו המהודקות בלחש:
'אֶקְסְפּלוֹוֹוֹאטָטוֹר! אוּ-וּ-וּ אֶקְסְפּלוֹוֹוֹאטָטור!' הוא בעט ברגלו האחת ברצפה ולא ידע את נפשו. [...]
זלמן קפץ ובא אל השולחן, קרע מטפחת החבילה והניח את הלחם באמצע השולחן: 'הרי לך פסח כשר!'
כל בני הבית נדהמו והדיבור נסתלק מהם; רק חֵקר לבדו קם ואמר מתוך זעם כבוש: 'זלמן, מה אתה רוצה?'
'מה אני רוצה, שואל אתה? לאכול מצות בפסח אני רוצה, אקספלואטטור...'הסיפור מסתיים בהסגרתו של זלמן לידי המשטרה – ביטוי נוסף להעדר החמלה של בעל הבית, שרואה בפועל שלו לא יותר מאשר שיכור מטורף. אך הסיפור אינו מתמצה רק בביקורת חברתית-מעמדית רדיקלית נגד הנצלנים, השבעים וחסרי הרחמים, אלא יש בו גם התרסה בוטה נגד האל ומצוותיו.
כתב אותו אליהו מֵידַניק (1904-1881), סופר ששמו כמעט ונשכח לחלוטין. במאי 1904, כמה חודשים לאחר שחיבר את הסיפור, שם מידניק קץ לחייו בבליעת רעל. הוא היה אז בסך הכל בן 23, בדיוק בגילו של גיבור הסיפור 'חמץ'.
מידניק לא הספיק לכתוב ולפרסם הרבה בחייו הקצרים, והמעט שהספיק כונס לראשונה באודסה בשנת 1908 עם מבוא שחיבר המשורר יעקב פיכמן, ושוב בשנת 2002 בספר 'יום קרוּש ומקולל' ׁ(ביטוי הלקוח מהסיפור 'חמץ'), שהוציא לאור שמואל אבנרי, מנהל הארכיון של בית ביאליק, בהוצאת ביתן, וגם לו צורף מבוא חשוב והערות רבות.
הסיפור 'חמץ' נכתב, כאמור, בראשית שנת 1904 ומידניק שלח אותו לח"נ ביאליק, שערך אז את כתב העת הספרותי החשוב 'השִׁלוֹחַ'. הסיפור אכן נדפס באותה שנה (השלוח, יג, חוברת ה, אייר תרס"ד), אך ספק אם מידניק, שהתאבד יום לאחר חג שבועות של אותה שנה, הספיק לראותו. לפני שנתיים פורסם הסיפור שוב בבלוג של רן יגיל.
 |
| 'זה כמה ימים שהחליט בלבו לאכול חמץ בפסח זה' |
הנה הסיפור, כפי שנדפס לאחר מות מחברו בספר כתבי אליהו מידניק: ספורים וציורים, הוצאת חובבי ספרות, אודסה תרס"ח, עמ' 69-58:
מזעזע ואמיתי
השבמחקהטיקונים היו מאז ומעולם
סדרי הגודל השתנו
המנטליות הזאת נשמרת היטב בחוגים החרדיים עד היום
גם בעלי ההון החילוניים (חסידי פינטו למיניהם) אינם שונים בהרבה
ראו מי תומך השר"פ אם לא ליצמן האגודאי
שמעתי פעם
על בעלי בתי החרושת לטקסטיל בפולין שהיו חרדים שלא העסיקו יהודים
על מנת שיוכלו להפעיל את בית החרושת גם בשבת
לא מצאתי לכך עקבות בכתובים
פרופ' אסף האם תוכל להתייחס לנקודה זו מבחינת האמת ההיסטורית?
חג שמח וכשר לכל בית ישראל
קותי
מדהים
השבמחקתודה על התזכורת לסופר עברי נשכח ולסיפור מעניין וחשוב. ואפילו אקטואלי. כדאי להוסיף שסיפור אחר מפרי עטו של אליהו מיידניק, 'הקבצן העיוור", מופיע באסופת "סיפורים עבריים - מפרץ סמולנסקין עד ח' נ' ביאליק" ( בעריכתו של יצחק למדן, הוצאת שרברק , תל אביב , תש"ז). את הספר הזה רכשתי לפני שנים רבות בחנות "ענתיקות", וכבר אז חשבתי שמן הראוי לנער את האבק מיצירותיו של מיידניק.
השבמחקאני לא אוהב מתאבדים
השבמחקאנשים שמתים ממחלת לב אתה כן אוהב?
מחקזה מעשה שלא עושים מרוב נחת
פעם ניסיון התאבדות היה עבירה פלילית שעונשה מאסר ולא אשפוז
מצוקה קשה מאוד יכולה להביא אדם לכדי איבוד עצמו
צריך לעזור לאנשים המסכנים האלו
קותי
החבר'ה האלה, עם השילוב של שנאת המעסיקים והביקורת הדת, הביאו עלינו את המהפכה הבולשוויקית. ושם, כידוע, היה לכל יהודי ליל סדר נפלא, עם המון מצות ושפע רב... ואחר כל זה מתפלאים שהרבנים נגד סוציאליזם.
השבמחקממש ממש דברי הבל.
מחקאתה בודאי גם חושב שהציונים הביאו את השואה
הרבנים שונאים את הסוציאליזם כי התרומות מגיעות מהקפיטליסטים
וברוח חג הפסח חג החירות
אם היית שם בודאי לא היית נגאל
קותי
קותי
דומני שמקור השראה לסיפור הזה הוא המעשה בכחל, בבלי חולין קי ע"א-ע"ב. הקוראים את הסיפור בשימת לב יראו בו ביקורת חברתית קשה ביותר כנגד דקדוק ההלכה על חשבון אמפתיה, עזרה והתחשבות בזולת:
השבמחקרמי בר תמרי דהוא רמי בר דיקולי מפומבדיתא איקלע לסורא במעלי יומא דכפורי אפקינהו כולי עלמא לכחלינהו שדינהו אזל איהו נקטינהו אכלינהו אייתוה לקמיה דרב חסדא אמר ליה אמאי תעביד הכי אמר ליה מאתרא דרב יהודה אנא דאכיל אמר ליה ולית לך נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם אמר ליה חוץ לתחום אכלתינהו ובמה טויתינהו אמר ליה בפורצני ודלמא מיין נסך הויא אמר ליה לאחר שנים עשר חדש הוו ודלמא דגזל הוה אמר ליה יאוש בעלים הוה דקדחו בהו חילפי חזייה דלא הוה מנח תפילין אמר ליה מאי טעמא לא מנחת תפילין אמר ליה חולי מעיין הוא ואמר רב יהודה חולי מעיין פטור מן התפילין חזייה דלא הוה קא רמי חוטי אמר ליה מאי טעמא לית לך חוטי אמר ליה טלית שאולה היא ואמר רב יהודה טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית אדהכי אייתוה לההוא גברא דלא הוה מוקר אבוה ואמיה כפתוהו אמר להו שבקוהו דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה אמר ליה חזינא לך דחריפת טובא אמר ליה אי הוית באתריה דרב יהודה אחוינא לך חורפאי אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה כי סליק אשכחיה לרב זריקא אמר ליה אנא שלקי ליה לרבי אמי ואכל כי אתא לגביה אמר ליה למיסר נפשה לא קא מיבעיא לי כי קמבעיא לי למיסר חבירתה מ"ש למיסר נפשה דלא מיבעיא לך דתנן אינה נאסרת למיסר חבירתה נמי לא תבעי לך דתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת אמר ליה דילמא התם בכבדא דאיסורא ומשום שמנוניתא משום דמא מאי כי הדר סליק אשכחיה לר' זריקא אמר ליה האי נמי לא תבעי לך דאנא וינאי בריה דרבי אמי איקלען לבי יהודה בריה דר' שמעון בן פזי וקריבו לן קניא בקופיה ואכלנא מתקיף לה רב אשי ואיתימא ר' שמואל מזרוקיניא ודלמא פי קנה חוץ לקדרה הוה אי נמי מיחלט הוה חליט ליה מעיקרא כי הא דרב הונא חלטי ליה בחלא ורב נחמן חלטי ליה ברותחין וסבר רב פפא קמיה דרבא למימר חלא אסיר אמר ליה אי חלא אסיר איהו נמי אסיר כי היכי דפליט הדר בלע.
"אין חדש תחת השמש" מה שידעו הסופרים העבריים של תקופת ההשכלה, חז"ל הקדימו אותם, לא לחנם היו הם תלמידי ישיבה. אלא שחז"ל כנראה לא התאבדו, (מ"מ לא ידוע לנו על כך). וטוב כך.
השבמחקיוסי ב.ל.
תודה על האזכור החדש. עצוב ומזעזע!
השבמחקמזכיר לי את 'לאן' של פאיירברג - גם כן - חילול הקודש בעיצומו - כמחאה זועקת נגד הממסד...
בשורות טובות!
לי זה מזכיר את סיפורו של שלום עליכם "אקספרופורציה (?) של פסח. עכשיו ערב פסח והזמן קצר והמלאכה מרובה ולכן אספר מהזכרון"
השבמחקערב פסח, ובביתו של נגיד העיירה, ר' בנימין "סנונית" מתכוננים לשבת לשולחן הסדר כאשר לפתע מתפרצת לבית חבורת צעירים פועלים סוציאליסטיים קשי יום ומתיישבים לשולחן ומחסלים את הדגים הממולאים ואת המרק הצח ואת שאר הירקות ושותים את היין.
לאחר שאכלו ושבעו, הם מעמידים על השולחן חבילה שחורה וכבדה ומצווים על אנשי הבית לא לזוז ממקומם במשך שעתיים כי ה"פצצה" שהם הניחו על השולחן עלולה להתפוצץ. זה בקיצור.