יום שישי, 18 בנובמבר 2016

מִי יוֹדֵעַ עִיר לִישְׁטִינָא? עִיר לִישְׁטִין אֲנִי יוֹדֵעַ! – שיר ולחן, סיפור וביקור (ג)


הפרקים הקודמים:
א. על השיר
ב. על הלחן ועל התרגומים

בפרק הבא:
על הביקור בלישטין

ח. על הסיפור

כפי שנכתב בפרק הראשון של הסדרה, ביאליק לא הסתפק בשיר ההיתולי על לישטין והתכוון לכתוב סיפור, שבו יתואר הווי חייהם של תושבי העיירה המופלאה. אלא שהדבר לא עלה בידו ובארכיונו נותרו רק שרידי טיוטות לא גמורות של הסיפור.

אף על פי כן, גם טיוטות ושרבוטים של גאון כביאליק הם כדברי תורה, ולא רק שניתן להפיק מהם הנאה רבה, אלא גם ניתן ללמוד מהם לא מעט על כבשונו של היוצר ועל חבלי לידתה של היצירה.

טיוטות אלה הגיעו לידיו של החוקר והמבקר פישל (ירוחם) לחובר – הידוע יותר כפ. לחובר – ידידו של ביאליק וכותב תולדותיו, שספרו משמש עד היום מקור שופע וסמכותי לתולדות חייו של המשורר. בכרך הראשון של ספרו ביאליק: חייו ויצירותיו (מוסד ביאליק, תשט"ז, עמ' 348-344) הוא פרסם כמעט את כל מה שניתן היה להוציא מן הטיוטות ואנו נהלך בעקבותיו.

שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק, מסר לי בטוּבוֹ העתקים של שבעת עמודי הטיוטה. כשהשוויתי בין המקור לבין העתקתו של לחובר התברר לי לשמחתי כי העתקתו של לחובר הייתה סולת נקייה וכמעט שלא נפלו בה טעויות של ממש. לכל היותר השמטה של מילים בודדות ומעט תיקוני כתיב, שעל כמה מהם אעיר בהמשך.

פישל (ירוחם) לחובר (1947-1883)

בסיפור מתאר ביאליק את לישטין (תחילה הוא מכנה אותה בקיצור ל., אך בהמשך הוא קורא לה בשם המפורש) כמקום משונה גם מבחינה טופוגרפית. העיירה בנויה על הר שכביכול נחפר מתחתיו. היא תלויה ממש בין שמים לארץ, וקיומה הפיזי – ובמשתמע גם קיומה הרוחני – הוא בגדר נס. אך תושביה כלל אינם מודאגים מכך שעירם עשויה לקרוס תחתיה; יש להם עניינים חשובים יותר לענות בהם.

שאלה מעניינת היא מתי נכתבו הטיוטות ומה קדם לְמה – השיר לסיפור או ההפך. קשה לדעת, שכן בשרידי הסיפור קשה למצוא קשרים ישירים לשיר, והם כאילו שתי ישויות נפרדות שאומנם מתרחשות באותו מקום. לחובר ציין שהטיוטות נמצאות בחוברת שבה נרשמו שירי ביאליק מן השנים תרס"א-תרס"ב (1902-1901), וממילא הטיוטות נרשמו באותן שנים. דומני שאפשר בקלות לבסס הנחה זאת ולהוכיח שאכן השיר והסיפור נכתבו בעת ובעונה אחת: השיר – הושלם ונדפס; כתיבת הסיפור לא צלחה וביאליק 'נתקע'. אני מבסס זאת על משפט אחד בכתב היד, שמשום מה לחובר לא רשם, כנראה משום שמשפט זה מנותק מהטקסט ולא מתחבר לשום דבר.

בשורה האחרונה של העמוד האחרון של הטיוטות רשם ביאליק: 'בבית-מרחץ הקהל בכסלון מת'.

העמוד השביעי של טיוטת הסיפור (הקלקה על התמונות תגדיל אותן)

ברור שבשורה זו רמז ביאליק לפרק החמישי של ספר הקבצנים של מנדלי מוכר ספרים, שם מסופר על הווי בית המרחץ של קהילת כסלון ועל פישקָה החיגר שגר שם.

וראה זה פלא, ביאליק עצמו היה זה שתרגם מיידיש לעברית את שמונת הפרקים הראשונים של ספר הקבצנים, והם התפרסמו בעיתון הדור, בשנת 1901. בעיתון זה – נזכיר את הראשונות – נדפס באותה שנה גם השיר 'מי יודע עיר לישטינא' (ראו בפרק הראשון)! וכך אכן תרגם ביאליק: 'בבית מרחץ זה של הקהל בכסלון קבע לו מקום דירתו מנעוריו בחור אחד – פישקא החגר' (ראו שלום לוריא [מהדיר ומתרגם], מנדלי מוכר ספרים, כתבים בְּאִבָּם, אוניברסיטת חיפה, תשנ"ה, עמ' 206ׂ). ביאליק מן הסתם תכנן לעשות שימוש בסצינה דומה גם בסיפורו על לישטין, וכפי שנראה הוא אכן התייחס לבית המרחץ הלישטינאי גם בטיוטות ששרדו.

הנה אפוא מה שנותר מן הסיפור, וחבל על דאבדין.

את הסיפור ביקש ביאליק לפתוח בתיאור הכניסה לעיירה הנידחת והנוף המתגלה לעיני הבאים בשעריה. בנוף זה – כפי שהשתמר עד עצם היום הזה – עוד נחזה בעינינו בפרק הבא.

ביאליק מתאר אפוא את הגשר הרעוע, שאותו צריך לחצות מי שמבקש להגיע לעיירה 'היושבת על ראש הר'. הוא מתמקד בבתו הצעירה של אחד התושבים היהודיים שדירתו סמוכה לנהר, 'נערה ירקרקת ודקה'. מיד כששומעת אותה נערה שעטת סוסים ושקשוק אופנים היא יוצאת החוצה מביתה, 'ארנקי של עור' בידה, כדי לפתוח את המחסום ולגבות את שתי הפרוטות – 'מס הגשר' שאביה חכר. מיד לאחר ששילם הנכנס את המס והגשר נפתח, נעלמת העיירה ולעיניו נגלה הר גבוה וזקוף. לעתים ייתמר עשן מראש ההר, רמז לארובה או לגג של אחד מבתיהם של 'דרי מעלה'.


הערה לשונית: בכתב היד אפשר לקרוא בבירור כי ביאליק כתב על הגשר, 'שהוא תלוי בנס על קונדסין דקים שהם רקובים ומתמזמזים מתחתיתם' (לחובר העתיק בטעות 'מתמזגים'). 

הקונדסין הם מוטות או קורות ארוכות (זו מילה יוונית שמופיעה במשנה עירובין, ג ג). המילה 'מתמזמזים' גם היא מדויקת ואינה קשורה למשמעות הסקסואלית שיש לה בימינו; הכוונה היא שמי הנהר מוססו וריככו את עמודי הגשר.

העמוד הראשון של הטיוטה

והנה הוא העמוד הבא. 

לדעת לחובר זהו נוסח חלופי של פתיחה, שאינו ממשיך את הקטע הראשון שהובא לעיל. כשלעצמי איני חושב כך, לפי שניתן לראותו כהמשך בלתי מלוטש של הפתיחה המקורית, שאומנם נותרו בו כמה משפטים שחוזרים על עצמם. 

ביאליק מתאר כאן את ההר המוזר ומטיל האימה שעליו בנויה העיירה. במבנה הגאולוגי המוזר שלו הוא נדמה לצופה בו כ'בריה משונה, גדולה, שקרעו מעליה עורה', וכאילו עוד רגע יתמוטט. 'צלעות זקופות ושוקעות באמצעיתן יש להר זה' (אולי מזכיר מצבות שקועות בבית קברות עתיק), ופעורים בו כוכים ומערות, משכן לבעלי חיים, וכמובן  על פי השמועה הרווחת – גם מחסה ל'מזיקים', כלומר לשדים ולרוחות. 

בראש ההר בולטות 'גזוזטראות של חול וגבשושיות עפר' המאיימות לנפול, ועל גביהן 'נעצוצים ונהלולים', המעטרים את ההר כולו, 'תלויים לרוחב העולם וחוטריהם באוויר'. ברור שביאליק השתמש כאן בפסוק הפורענות הידוע: 'וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים' (ישעיהו, ז 19). הנעצוצים והנהלולים התפרשו בדרך כלל כשדות קוצים ועצי סרק, שגדלים על סלעי ההרים.

האמירה המשמעותית ביותר בקטע זה הוא המשפט הקובע כי הר זה  שהוא 'בסיס לעיירה ישראלית שלימה'  סופו שייעקר ויתמוטט, ועמו העיירה ויושביה. ויושבי העיירה – הם כלל אינם חוששים. הם מאמינים כי 'עתידים הם שיעמדו על הקרקע'...

להר זה – נקדים את המאוחר – אין כל זכר וסימן במציאות הפיזית של ימינו, וספק אם הייתה לו ממשות כזו אי פעם. ביאליק בנה כאן טופוגרפיה דמיונית לחלוטין, שאמורה לשקף באופן סמלי את הסטרוקטורה האנושית המעורערת של תושבי העיירה ופרנסותיהם. אם תרצו, כך שרטטה הטופוגרפיה הציונית את הגלות.

העמודים השני והשלישי של הטיוטה

ועתה מתחיל הסיפור עצמו, שזה עיקרו: ארבעה מתושבי לישטין, שפרנסתם נפגעה, מתאגדים יחד על מנת לנסוע ליריד בקוטילנא (מקום זה נמצא כ-8 ק"מ מדרום-מזרח ללישטין). שם הם מקווים לנסות ולהרוויח משהו מעסקי 'הזביחה', כלומר שחיטת בקר ('זביחה היא שחיטה' – ספרי על במדבר, ו, ג).

אולי כאן – בפרנסות של תושבי העיירה – אפשר למצוא את הקשר לשיר. אחד מהם הוא 'קצת חנוני ברשות וקצת מוזג שלא ברשות';  השני – 'חילופיהן'; השלישי, 'מקצת שניהם שלא ברשות'; והרביעי הוא בנוסף גם 'קצת פונדקי'. כל אלה מזכירים קצת את שורות השיר: 'ואחד, אילו מצא אורחים / נעשה בו ביום פונדקי'...

העמוד הרביעי של הטיוטה

והסיפור ממשיך כאשר ארבעת הידידים יורדים בערב שבת אל בית המרחץ, זירה מפגש 'קלאסית' בתיאורים הסאטיריים של העיירה מייסודו של מנדלי:

העמוד החמישי של הטיוטה

לפסקה האחרונה, כפי שציין לחובר, יש נוסח חלופי, שבה נפגשים שלושה מן השותפים לא בבית המרחץ, אלא על שפת הנהר. בית המרחץ הקהילתי יצא זמנית מכלל פעולה ('נתקלקלה הקלחת'), וכל אנשי העיירה יורדים לנהר כדי לטבול 'בתוך המים העכורים והקרושים' לכבוד שבת:


העמוד השישי של הטיוטה

לאן אמור היה הסיפור להתפתח מכאן, זאת לעולם לא נדע...

נספח: משהו על פ' לחובר

לפני כמה שבועות, ב-20 בספטמבר 2016, נערך ברחוב אנגל 7 בתל אביב טקס חגיגי ובו הוסר הלוט מעל שלט לזכרו של לחובר, שגר בבית זה.

שלט הזיכרון ברחוב אנגל 7 (מקור: ויקיפדיה)

בדברים שנשאה בטקס (שפורסמו לאחר מכן בעיתון 'הארץ'), הגדירה פרופ' נורית גוברין, ובצדק, את לחובר כמי ש'אי אפשר לתאר את תולדות הספרות העברית ומחקרה בלעדיו'.

דורית שטרן, נכדתו של לחובר, שלחה לי שתי תמונות מעניינות ובו מצולם לחובר עם סופרי דורו. התמונה צולמה לפני שנת 1943, היא שנת מותו של שאול טשרניחובסקי. הקלקה על התמונות תגדיל אותן.



סימנייה עם דיוקנו של ביאליק, 1914 (אוסף מוטי פרידמן)


4 תגובות:

  1. האין מקום בשם קוטילנא (ובו שרש קט"ל) ראוי ויאה לעסקי 'הזביחה'?
    מכל מקום, משקל שם העיירה מצוי במזרח אירופה, כמו,למשל, "רוקיטנה".

    השבמחק
  2. הרהור בעיקבות שני הצילומים של סופרי התקופה.
    1. נראה לי שהתמונה שבה פיכמן יושב ליד טשרניחובסקי צולמה ראשונה. היא יותר מאורגנת. פיכמן היה צריך ללכת כנראה, אבל בדיוק הגיע למדן, וזו הסיבה שצולמה עוד תמונה, שנראית כאילו השינויים בה נעשו מטעמים של אירגון ההירארכיה הפנימית מחדש, תוך הזנחת האיזון הקומפוזיציוני.
    2. היו בחבורה הזאת כמה סוציאליסטים, אבל ברוידס ולמדן בולטים גם בהופעתם. ברוידס עם תסרוקת גרבוז עדכנית הוא היחיד ללא עניבה, ולמדן, שאף אחד לא אמר לו שעניבה וחולצה משובצת לא הולכות יחד (לפחות בימים ההם).

    השבמחק
  3. לגבי היריד בקוטילנה הנה נא מספר פרטים על המקומות המוזכרים:
    א) קוטלניה הישנה – Staraya Kotelnya ב–50o06'N/28o58'E
    ב) קֹוטלניה החדשה – Novaya Kotelnya ב–50o06'N/28o56'E
    'החדשה' נמצאת כ–2 ק"מ דרומית/מערבית ל'ישנה', משני צידי נהר ה-Huyva. שתיהן נמצאות כ-8 ק"מ דרומית/מזרחית ל-Leshchin
    ג) באוקראינית: Lishchyn, ברוסית: Leshchin, ביידיש: Lishtin, בפולנית: Leszczyn = :Leshtshin. כולן ב– 50o09'N/28o51'E

    במפקד שנעשה בשנת 1847 היו בלישטין: 572 יהודים. במפקד שנעשה בשנת 1926 היו בלישטין: 157 יהודים. אין דיווח על מספר היהודים שהיו בעיירה בשנת 1901, כאשר נכתב השיר.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה, חנן, על זיהוי 'קוטילנא'. ברשימה הבאה תובא גם מפה עם כל המקומות הללו.

      מחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.