יום שני, 30 ביולי 2018

סיבוב בצפון: עורכי דין בנהריה, מוצצים בעכו ומוזיאון שואה בנצרת

יוחנן פלוטקין הצפין לנהריה, לעכו ולנצרת עילית וחזר עם כמה תמונות מעניינות.

א. עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה

או שיש בנהריה הרבה עבריינים, או שזה סתם מקרה ולעורכי הדין בעיר יש הרבה עבודה.

כך נראית חזית בית בשדרות הגעתון.


ב. לידיעת בעלי חיים

החניה הציבורית הזו שבמרכז נהריה כלל אינה מגודרת, ואף על פי כן אסור לבעלי חיים (כולל נחשים, פילים ואריות?) להיכנס.


ג. שטראוס – הכל התחיל כאן...

הילדה וריכרד שטראוס עלו מגרמניה ב-1936 ובחצר ביתם ברחוב הרצל 11 בנהריה הקימו רפת קטנה. מן המקום הצנוע הזה, לאחר שורה של ניסיונות וכשלונות, התפתחה אימפריה. הילדה וריכרד נפטרו מזמן, אבל על שער החצר השם נשאר כפי שהיה, נקי ומצוחצח כפי שצריך להיות.

בעלי הבית, הילדה וריכרד שטראוס (ויקיפדיה)

ד. עץ המוצצים

שמענו על עצים ליד קברי צדיקים שתולים עליהם סרטי בד לסגולה (קבר יונתן בן עוזיאל בעמוקה, למשל). בגן הזיכרון בעכו יש עץ שתולים עליו מוצצים!

בינתיים ההיענות של תינוקות עכו אינה מרשימה במיוחד. קשה להיפרד...



כמה קוראים העירו שעצי מוצצים כאלה קיימים בערים נוספות בארץ.

הנה למשל עץ המוצצים של מזכרת בתיה:

צילומים: יהושע לביא

ה. מוזיאון השואה בנצרת עילית

הידעתם שבנצרת עילית יש 'מוזיאון השואה'?

'מתברר שמדובר במקום ותיק', כתב לי יוחנן, 'אני בכל אופן מעולם לא שמעתי עליו. זה מקום קטן שכעת סגור לצורך ארגון מחדש. בכניסה מוצב פסל ("אנדרטה לשואה") של יגאל תומרקין. אין ספק שהמקום זקוק לקצת יותר יחסי ציבור'...




ו. משיח עכשיו, גם בערבית

הכרזות הללו, שקוראות 'הרבה במעשים טובים' וחתומות על ידי ה'משיח', הודבקו על גדר של אתר בניה בנצרת עיליתיש בין חסידי חב"ד מי שפועלים להפצת 'שבע מצוות בני נח' בקרב גויי הארץ, ומן הסתם הם אלה שתלו את המודעות. 



יום שישי, 27 ביולי 2018

גלגולו של ניגון: האוהבים על הספסל

צילום מסך

ט"ו באב תשע"ח

המשורר, המלחין והשנסונר הנודע ז'ורז' בְּרָאסָאנְס הקליט בשנת 1953 את שירו הרומנטי והיפה Les amoureux des bancs publics (האוהבים על הספסל הציבורי). בשנת 1961 תרגם דן אלמגור את השיר מצרפתית לעברית עבור הזמרת יעל שֶׁרֶז, וקרא לו 'האוהבים על הספסל', 'הספסל הציבורי', או 'הספסל שבגן'.

דן אלמגור, הצ'ופצ'יק של הקומקום, כנרת, 2012, עמ' 247

תחילה הנה השיר המקורי של ברסאנס, עם כתוביות של תרגום חדש ומילולי, פרי עטו של ראובן וימר:



וכאן הביצוע המקורי בעברית של יעל שרז למילותיו של דן אלמגור:



זו הזדמנות לספר על הזמרת הנשכחת יעל שֶׁרֶז, שהשיר הזה נכתב עבורה ובמידה רבה גם זוהה עמה.

יעל שֶׁרֶז (לבית ברגהיים), שנולדה בחיפה בשנת 1931 והלכה לעולמה בינואר 2017, הייתה דמות צבעונית ומיוחדת. מלוות שיירות ולוחמת בפלמ"ח, שניסתה להפוך את עיר הקודש צפת לעיר שיש בה גם חיי תרבות ומוזיקה. בשנת 1958 היא עזבה את תל אביב, עם בעלה דאז, איש הפרסום יצחק שרז, ועברה לצפת. בבית מרחץ טורקי ישן הקימה יעל את מועדון 'השעות הקטנות' ובו שימשה זמרת הבית. הניסיון הצליח לפרק זמן קצר, ובאותן שנים הפכה העיר הקסומה צפת מוקד עלייה לרגל לאמנים ולאנשי בוהמה. דן אלמגור כתב עבורה כמה שירים, ובהם 'צפת' ו'האגדה על הרבי מצפת', שאותם הלחין גיל אלדמע, וכמובן גם את 'הספסל הציבורי'. שרז גם הייתה הראשונה שהקליטה את 'שיר הליצן' (מילים: מרדכי לבנון, לחן: בני ברמן), שלימים בוצע על ידי בני ברמן וזוהה עמו.

זאב, יעל שרז (אוסף דן אלמגור)

ב-1960 הוקמה להקת 'השעות הקטנות', בה השתתפו מלבד יעל שרז גם מי שיהיו לימים 'הגשש' שייקה לוי, שחקנית התיאטרון מרים גבריאלי ואיש העסקים גבי אקשטיין.

להקת 'השעות הקטנות'. מימין לשמאל: שייקה לוי, מרים גבריאלי, גבי אקשטיין ויעל שרז 

את התכנית הראשונה כתבה וביימה נעמי שמר, ובין השירים ששרו לראשונה היו 'שיר השוק', 'ליל אמש' ועוד. התכנית השנייה של הלהקה נקראה 'עשרת הצדיקים' וגם אותה כתבה נעמי שמר.

מעריב, 29 ביוני 1960

את שתי התכניות הבאות כתב דן אלמגור ו'הספסל הציבורי' נכתב ככל הנראה לתכנית השלישית, שהועלתה בקיץ 1961.

אוסף דן אלמגור
מודעת פרסום ל'חיי הלילה התוססים של צפת' (מעריב, 10 ביולי 1964)

לאחר מלחמת ששת הימים (1967) עלו נושאים חדשים על סדר היום הישראלי. מועדון השעות הקטנות גווע ועמו נסתם הגולל גם על חיי התרבות הישראלית החילונית בצפת.

אוסף דן אלמגור

נחזור לספסל הציבורי.

לא מכבר שב דן אלמגור מצעידת הבוקר היומית בשכונתו התל-אביבית. על הספסל בגן הציבורי לא ישבו אוהבים אלא קשישים בני גילו. המראה מכמיר הלב עורר בדן את המוזה ועל המקום חיבר שני בתים חדשים...

הישישים המשתזפים בשמש על הספסל, הספסל,
ומשמאלם, המטפל המשועמם,
שולח אֶס-אֶם-אֶסִ'ים;
והמקל שבידם רועד
רעד קל, רעד קל.
ומימינם שפוכים המון כרכים
של 'האנציקלופדיה העברית'.

הישישים האלה הם שכניי,
בני גילי, מכריי.
אני אומר להם 'שלום' רפה;
אך לא כולם עונים לי.
בלב אוהב הייתי מתיישב
לצידם, מימינם –
אם מישהו רק יסלק משם 
את 'האנציקלופדיה העברית'...

ספסל ציבורי ברעננה ועליו שפוכים כרכי האנציקלופדיה העברית (צילום: גדעון נח)

נסיים בביצוע היפה של מיכל טל, מתוך תכנית הטלוויזיה 'לאהוב באביב', שערך והנחה דן אלמגור (שגם מופיע מדי פעם ברקע, לצד הפרברים, מוטי גלעדי, צביקה פיק, יונה עטרי ועוד). התכנית שודרה באפריל 1976.




יום רביעי, 25 ביולי 2018

פרנסות של יהודים: קו התפר, אוזן קשבת, על הפנים, גבות ואופניים

א. קו התפר

שם נהדר למתפרה בבית שמש.

עברי, קצר ולעניין.

צילום: מנחם רוזנברג

ב. אוזן קשבת

שם נהדר למכון שמיעה במשכנות האומה בירושלים.

עברי, קצר ולעניין.

צילום: טובה הרצל

ג. על הפנים

בשוק הפשפשים בחיפה מצא איתמר לויתן את הסיכה הזו משנת 1988 ועליה חקוקות פניו של ילד חיפני חמוד, שצריך להיות היום בשנות השלושים של חייו.

צילומים: איתמר לויתן

לפי כל הסימנים העסק הזה כבר אינו קיים עוד. השם המוצלח פנוי אפוא וכל הרוצה יבוא וייטול.

ד. המרכז לשיקום הגבה

בענייני גבות, ככל הנראה, יש מרכז ויש פריפריה. המרכז לשיקום הגבה של אבי וקנין נמצא בצנטרום של המרכז, בדיזנגוף סנטר, תל אביב.

צילום: איתמר לויתן

ה. אופני משיח

טועה מי שחושב שהמשיח יבוא רכוב על חמור. בסיעתא דשמיא, הוא יבוא – אם יבוא, ולכשיבוא – רכוב על אופניים חשמליים.

ככל הנראה, התחנה הראשונה שלו תהיה ברמת גן, ברחוב ז'בוטינסקי.

צילום: בבה שטרנברג

יום שני, 23 ביולי 2018

סיבוב בתל אביב: פועל וסטלן, גיבור וגאון, המלצת חניה, חניון פרקינג

א. במותם ציוו לנו את הנדל"ן

עוד פועל בניין נהרג (מד"א)

במוזיאון תל אביב הוצבה 'אנדרטה', העומדת על בסיס של בלוקים פשוטים, לזכרם של פועלי הבניין שמוצאים את מותם במאות אתרי הבנייה המופקרים ברחבי ארצנו. מין מראה אכזרית שהמתבונן בה חש בושה וכלימה.

אנדרטה
פועל הבניין האלמוני
לזכר מאות בוני הארץ שקיפחו נפשם על הפיגומים, כשלושים כל שנה, מקום המדינה ועד היום.
ערבים, יהודים ועובדים זרים, עובדי קבלן ושכירים, ושמם לא נודע.
במותם ציוו לנו את הנדל"ן הישראלי, שכר הדירה וקבוצות הרכישה.

צילום: איתמר לויתן

מה שמבהיל יותר הוא שמיצב זה, שנראה כל כך אקטואלי, נוצר כבר בשנת 2011 – לפני שבע שנים! – על ידי האמנית שלי פדרמן (שמתה בדצמבר 2014).

ב. ברכת הסטלן

לירושלים יש את 'בריכת הסולטן' ולתל אביב את 'ברכת הסטלן' או 'ברכת הסַטְלָה'. ברחוב אבן גבירול מתפללים תפילה זו בדבקות רבה.

צילומים: איתמר לויתן

ג. גיבור או גאון?

ברחוב קויפמן, בשכונת מנשיה שבדרום בתל אביב, עומד לו מאז שנת 1978 'בית גיבור'. היום הוא חלק ממערך של שישה מגדלי משרדים המכונים 'בית הטקסטיל'.

למה קראו מלכתחילה למגדל בשם 'בית גיבור' אינני יודע, אבל לפני כמה שנים הוחלט ש'גיבור' לא מספיק טוב ועדיף שיהיה גם 'גאון'. השם השתנה אפוא ל'בית גאון'.

צילום: יורי ינובר

שינוי ערכים בארכיטקטורה הציבורית?

לאו דווקא. הגאון הוא על שמו של גאון מאוד ספציפי, התעשיין בני גאון שמת בשנת 2008.

אגב אורחא, אם שאלתם את עצמכם מיהו פ.י. קויפמן, שהרחוב קרוי על שמו, ובכן זהו חוקר המקרא הנודע וחתן פרס ישראל פרופסור יחזקאל קויפמן, שבאמת היה גאון (ספריו הידועים הם גולה ונכר, מכבשונה של היצירה המקראית וכרכי תולדות האמונה הישראלית), אבל מעולם לא תיאר לעצמו שהתואר פרופסור יהיה חלק משמו והוא יקוצר לפ"י...

ד. המלצה בלבד

ברחוב שבזי בשכונת נוה צדק השילוט הוא בבחינת המלצה ותו לא.

צילום: דוד אסף

ה. מי אתה דניאל פרקינג?

צילום: נדב נחלון

החניון-פרקינג הזה, שנמצא סמוך לנמל תל אביב, קצת מזכיר את רחוב בן-יהודה שטראסה.

ואולי באמת החניון קרוי על שמו של דניאל פרקינג?

פרקינג היה, כידוע, ממייסדי 'אחוזת בית', פעיל מרכזי בהגנה ועסקן בכיר במפא"י. הוא היה אדם כל כך צנוע, שאפילו תמונתו לא השתמרה וגם לא שנות חייו ומותו, אבל ידוע שהיה קרוב רחוק של יצחק הסוף (איננו)...



יום שישי, 20 ביולי 2018

'מנגינות עבריות' של לורד ביירון

מאת אליהו הכהן


דיוקן לורד ביירון מאת הצייר תומאס פיליפס, 1813 (ויקיפדיה)
  
א. גורדון הלא-ידוע 

מי היה הראשון שכתב במאה ה-19 שירים על תחייתה הצפויה של ארץ ישראל העברית ושאל  שמונים שנה לפני החזון הציוני של הרצל  מתי ישובו יהודים לשכון על גדות הירדן? מי היה הראשון שתהה לאן נעלם הזמר העברי המקורי שנוצר בארץ ישראל ומתי יושרו שוב שירים אלה על אדמתה?

התשובה על כך מפתיעה, אולי בגלל שמדובר בדמות המוכרת בעולם כולו. ספרי הלימוד במקצועות הספרות וההיסטוריה אינם מזכירים את שמו כלל, בוודאי לא בהקשר של ההתעוררות הלאומית של העם היהודי והולדת הציונות או תחיית הזמר העברי בימי העלייה הראשונה.

שם משפחתו היה גורדון  שם משפחה נפוץ בישראל. לא מעטים הם הגורדונים שהיו קשורים לתולדות הציונות ולהתפתחות התרבות העברית. ראש וראשון בהם, המשורר יהודה לייב גורדון (יל"ג), 'אביר שירת ההשכלה', שבמשך עשרות שנים יצירותיו הופיעו בתכניות הלימודים בבתי ספר עבריים; ואילו היום  מי בכלל שמע עליו? גם שמו של שמואל לייב גורדון (של"ג) היה מוכר וחביב בקרב תלמידים כפרשן פופולרי של התנ"ך, בעידן שקדם ל'תנ"ך קאסוטו'. ידוע לא פחות היה אהרן דוד גורדון (אד"ג), איש העלייה השנייה והוגה 'דת העבודה', ששמו הונצח בתנועת הנוער החלוצית 'גורדוניה' ובבית החינוך לילדי העובדים בתל אביב. גם שמו של דוד גורדון, מי שהיה במשך שלושה עשורים עורך העיתון העברי רב ההשפעה המגיד ואחד מראשוני תנועת 'חיבת ציון', ידוע ומוכר לכל מי שעוסק בתולדות העיתונות העברית. אגב, רחוב גורדון בתל אביב (כמו גם הבריכה וחוף הים) קרוי על שם יל"ג...

אך היה עוד גורדון חשוב אחד, ושמו נשמט מספרי ההיסטוריה של הרעיון הציוני: המשורר האנגלי ג'ורג' גורדון ביירון, המוכר יותר בכינויו הספרותי לורד ביירון (1824-1788). אגב, את השם גורדון הוא קיבל מאמו קת'רין, שהייתה בת למשפחה זו. לזכותם של פרנסי העיר תל אביב ייאמר שזו העיר היחידה בארץ שבה נקרא רחוב על שמו של ביירון, דבר שלא זכה לו אפילו גדול היוצרים האנגלים ויליאם שייקספיר. אך על מה ולמה? לורד ביירון לא היה הוגה דעות ציוני או חסיד אומות העולם, תרומתו להיסטוריה היהודית הייתה מחזור שירים בשם 'מנגינות עבריות', שכתב לפני למעלה ממאתיים שנה והותיר את חותמו בשירה העברית בכלל ובזמרת העלייה הראשונה בפרט.

רחוב ביירון בתל אביב; אבל לא בֵּירון כי אם בָּיירוֹן (צילום: איתמר וכסלר)

ב. מנגינות עבריות

לורד ביירון ידוע בתולדות אנגליה כאחד מגדולי המשוררים של עידן הרומנטיקה, והספרות עליו ועל כתביו היא עצומה. ענייננו שלנו מצטמצם בחוברת צנומה אחת שראתה אור בחודש אפריל שנת 1815 בלונדון ובה מחזור שירים בשם Hebrew Melodies (מנגינות עבריות).

עמוד השער של 'מנגינות עבריות'. הספר סרוק בשלמותו כאן

לפרסום החוברת קדמה ידיעה שהתפרסמה בעיתון Gentelman's Magazin מחודש מאי 1813, שבה נכתב כי אייזק (יצחק) נתן (1864-1790), מלחין יהודי-אנגלי, עומד לפרסם מנגינות עבריות עתיקות בנות למעלה מאלף שנה, שהושרו עוד לפני חורבן בית המקדש. 

אייזק נתן, בערך 1820 (ויקיפדיה)

בתיווכו של הבנקאי דוגלס קינארד (Kinnaird) שלח נתן את הלחנים הללו אל ביירון – אז בן עשרים ושש בסך הכל  כדי שיחבר להם מילים. ביירון, שהעריץ את התנ"ך ואהב לקרוא בו, נענה למשימה (למו"ל שלו, ג'ון מוריי, סיפר ביירון כי קרא את סיפורי הברית הישנה עוד כשהיה בן שמונה). בתוך חודשים ספורים חיבר את מחזור השירים כולו (עשרים וחמישה שירים), אף כי לא כל השירים היו קשורים לנושאים תנ"כיים. 

המהדורה הראשונה, שבה היו שנים-עשר שירים בסך הכול, זכתה להצלחה מסחררת ובתוך זמן קצר נמכרו ממנה מעל עשרת אלפים עותקים. כעבור חודש יצאה מהדורה שנייה ובה השירים הנוספים שהספיק לכתוב. לארוסתו, אנה איזבלה, כתב ביירון: 'אלה הן מנגינות נפלאות שעל פיהן שרו דוד והנביאים את שירי ציון'.

שירי המנגינות העבריות של ביירון תורגמו לעשרות שפות וכמובן גם לעברית. לא היו שירים שנכתבו במאה ה-19 ותורגמו לעברית פעמים כה רבות כמו שירי ביירון. הם כונסו לקבצי שירים שנשאו שמות שונים: 'נגינות מני קדם', בתוך הקובץ עפרות זהב (וינה 1852) בתרגומו של מאיר הלוי לֶטֶריס; נגינות עבר (צ'רנוביץ 1864) בתרגומו של מתתיהו שמחה רָבֶּנֶר; 'זמירות ישראל' בתרגומו של יל"ג, בתוך כל שירי יהודה לייב גורדון (סנקט פטרבורג 1884); שירי ישורון (לייפציג 1890) בתרגומו של שלמה מנדלקרן (מחבר הקונקורדנציה לתנ"ך); מכנף הארץ זמירות  (מנצ'סטר 1897) בתרגומו של יוסף מזל, וזו לא כל הרשימה. 

במדורו הקבוע, 'הצופה לבית ישראל', שנדפס בעיתון הצפירהקידם נחום סוקולוב בברכה את תרגומי ביירון הרבים. בסדרה בת שישה חלקים (27 במרץ-אפריל 1890, גיליונות 68-63) הוא ערך השוואה בין תרגומי לטריס ויל"ג לבין תרגומו החדש של מנדלקרן: 'לכל אחת מן ההעתקות יש נועם וחן מיוחד לה', אף כי זו של מנדלקרן היא המדויקת יותר והקרובה ביותר ללשונו המקורית של ביירון. וכך סיכם:
וכל החפצים בשכלול ספרותנו ובתפארתה, יודו למשוררינו כי הביאו את שירי ביירון אל תחת יריעות שפת עבר ... על סופרינו ומשוררינו הגדולים חובה להעתיק לשפת עבר לא רק את שירי משוררי העמים האדירים אשר שרו על ישורון, אך גם את מיטב שיריהם וחזיונותיהם על גוי ועל אדם יחד, כי בזה נסלסל ונרומם את שפתנו ונברא לקוראינו חֵךְ לטעום, להבדיל בין העָרֵב ובין התפל (הצפירה, 2 באפריל 1890, עמ' 284).
במאה העשרים הצטרפו אל מתרגמי ביירון עשרות מתרגמים, ובהם י"ל ברוך, אביגדור המאירי, ש. שלום, יעקב אורלנד, שמעון גינצבורג, ראובן אבינועם והמו"ל שמואל פרידמן.

המהדורה הדו-לשונית של שירי ביירון בתרגומו של יעקב אורלנד נדפסה בשנת 1944

את הלחנים הראשונים לשירים המקוריים באנגלית, חיבר, כאמור, אייזק נתן, שהושפע מצלילי התפילות ששמע בבית הכנסת הספרדי בלונדון בו התפלל. כך למשל, את 'On Jordan's Banks' (על גדות הירדן) הלחין בעקבות מנגינת 'מעוז צור'. בדמיונו הפליג נתן וסבר – ללא כל ביסוס  כי מקורן של תפילות אלה הוא בזמרה העברית הקדומה, זו ששרו בארץ ישראל לפני חורבן בית המקדש. 

שער אחת מחוברות התווים למנגינות עבריות, לונדון 1829-1827 (State Library New South Wales)

בספר 'מנגינות עבריות', כמו גם בשער החוברת בה נדפסו תווי השירים, נוסף שמו של הטנור האנגלי המפורסם באותם ימים ג'ון בראהאם (Braham), שגם הוא היה יהודי. אלא שלבראהאם לא היה שום חלק בהלחנת השירים וככל הידוע הוא אף פעם לא שר אותם. שמו צורף אך ורק כדי לקדם את מכירת הספר ובתמורה הובטח לו חלק מהרווחים. 

שפע של חומר נכתב על ביירון ועל חייו ועל המנגינות העבריות, גם בעברית, אך מעט מאוד נכתב על גלגוליהן של המנגינות עצמן, אלה שחיבר נתן. שלא כמו שיריו של ביירון, לחניו של נתן לא זכו להצלחה והם נשכחו כבר באמצע המאה ה-19. 

אחרי נתן, הלחינו את המנגינות העבריות של ביירון מוזיקאים בעלי שם, ביניהם המלחינים היהודים אנטון רובינשטיין (1894-1829), יוזף יואכים (1907-1831), שארל אלקאן (1888-1813), והמלחין הגרמני מקס ברוך (1920-1838).

השיר הראשון שפתח את ספרו של ביירון נקרא 'She Walks in Beauty'. אין בו שום דבר 'עברי' (אף כי בתרגומו של שלמה מנדלקרן נקרא השיר 'שולמית'), אך הוא התפרסם כאחד משירי האהבה היפים בשירה האנגלית. הנה הוא בקריאה אמנותית:



ראוי להזכיר עוד אחד משירי המנגינות העבריות: 'The wild gazelle'. זהו אחד השירים ה'ציוניים' ביותר של ביירון, ובו ניבא את קץ הגלות וקבע כי עם ישראל, שאותו מסמל התמר, לא יוכל לפרוח על אדמת נכר. כך כתב בבית השלישי:

'על אדמת נֵכָר', שירי ישרון, עמ' 13
תרגומו של שלמה מנדלקרן סרוק כאן. זו מהדורה דו-לשונית: עברית ואנגלית

ג. משהו על ביירון ועל נתן

כמשורר – הוערך לורד ביירון כגדול מכולם. הוא קנה לעצמו שם עולם וזכה לדברי שבח וקילוס מופלגים. לצד ג'ון קיטס ופֶּרסי שֶׁלי הוא נחשב למובחר מבין מעצבי הזרם הרומנטי בשירה האנגלית של המאה ה-19. עמיתיו היוצרים ראו בו עילוי, וגתה אמר עליו שהוא הכישרון הגדול ביותר של זמנו. בהשפעת מנגינות עבריות של ביירון, חיבר גם היינה את 'מנגינות עבריות' (Hebräische Melodien) שלו.  

אך לצד ההערכה העצומה אליו כיוצר; ביירון האיש  קיתונות של לעג וסלידה היו מנת חלקו. הוא היה יפה תואר, נצר למשפחת אצילים עתיקה, עשיר ובעל מזג סוער שהתפרסם באורח חיים הפכפך, בהרפתקנות ובשערוריות. מקרטע על רגלו, בגלל מום מלידה, יהיר, לוחם במבקריו בשצף קצף, חשוד בקיום יחסים עם אחותו למחצה, נטש ביירון את אנגליה ארצו בשנת 1816, שנה לאחר שפרסם את מנגינות עבריות, ולא שב אליה עוד. הוא עבר להתגורר באיטליה, שם הרבה להתהולל ולהשמיץ את ארץ מולדתו. הוא הצליח לבזבז את כל נכסי משפחתו. תרם 10,000 לירות שטרלינג לתנועת המרד היווני נגד הטורקים, ובשנת 1823 אף התנדב למלחמה בהם. כעבור שנה מת מקדחת.

מבקרי ספרות קבעו כי גדולי המשוררים הרוסיים הושפעו מביירון. אלכסנדר פושקין חיבר את יבגני אונייגין בהשראת 'דון ז'ואן' של ביירון, וגם שירתו של מיכאיל לרמונטוב הושפעה ממנו. האם הושפעו גם ממותו בגיל צעיר? סוף מוזר, בטרם עת, היה לשלושת גדולי השירה העולמית האלה: ביירון מת בשנת 1824 בהיותו בן שלושים ושש, כשנלחם למען היוונים; שלוש-עשרה שנים אחרי כן, ב-1837, מת פושקין בדו-קרב והוא בן שלושים ושמונה, וארבע שנים אחרי כן, בשנת 1841, מת לרמונטוב, בגיל עשרים ושבע – גם הוא בדו-קרב. כך חולפת תהילת עולם... 

גם המלחין אייזק-יצחק נתן ידע תהפוכות גורל. אחרי שהתפרסם כמלחין שיריו של ביירון, חיבר אופרות קומיות שהוצגו על בימות לונדון, כתב מאמרים בעיתונים, וגם שלח ידו בהוראת שירה; אחד מתלמידיו היה המשורר האנגלי הצעיר רוברט בראונינג, שהעריכו כטוב במוריו. אך מזגו הסוער הביאו לעימותים, לתגרות ולדו-קרב. הוא נקלע לקשיים כספיים, ישב בבתי כלא, ובשנת 1841 היגר לאוסטרליה ובה המשיך את פעילותו המוזיקלית גם בחיבור אופרות וגם כיועץ לבתי כנסת – הוא נחשב בארץ זו ל'אבי המוזיקה באוסטרליה'. סופו שנהרג בתאונת דרכים בשנת 1864 ונקבר בסידני.

יצחק נתן, בערך 1860 (State Library New South Wales)

ד. 'נֻדוּ לַמְּיַלֶּלֶת'

מי שנתן דחיפה חשובה לאתגר ההלחנה המחודשת של שירי המנגינות העבריות היה יהודה לייב גורדון (יל"ג). בהקדמתו ל'זמירות ישראל', הכולל שבעה מתרגומיו (כנראה מגרמנית), כתב: 
ביירון זה היה הראשון אשר החל בזמירותיו אלה להעיר אהבת ציון וחיבת ירושלים בלבב בני עמו וארצו, והאהבה הזאת שמורה לנו בלב העם הזה הרבה יותר מאד מכל עמי הארץ; על כן עלינו לתת כבוד לשם המשורר הזה ולהוקיר זכרו בקרב עמנו. 
כל שירי יל"ג, א, תרמ"ד, עמ' 70

לבד מכך שהצביע על חשיבותו של ביירון כראשון שעורר את חיבת ציון וירושלים בקרב האנגלים בני עמו, הייתה בכותרת שבחר יל"ג לצרור תרגומיו  'זמירות ישראל' – מעין קריאה להפיכתם לשירי זמר. ואכן, תרגומי יל"ג לביירון היו הראשונים שהולחנו והשתלבו בזמרת הארץ. אחד מהם, 'נֻדוּ לַמְּיַלֶּלֶת', שהתבסס על השיר 'Oh! Weep for Those', גם הפך לראשון משירי ביירון שהושר בארץ.

כל שירי יל"ג, א, תרמ"ד, עמ' 72

בשיר זה שאל ביירון מתי ייתם סבלו של עם ישראל ומתי ישובו ויישמעו בארץ צלילי זמר עברי כבימי קדם? ובלשונו הפיוטית לא פחות של שלמה מנדלקרן, 'שִׁירֵי צִיּוֹן הַנְּעִימִים מָתַי יַרְנִינוּ כָל נֶפֶש?' 

 'בְּכוּ בָכוֹ להֹלֵךְ', שירי ישרון, עמ' 13

ואכן, השורות האחרונות של השיר  בין בתרגומו של יל"ג ('גַּם יוֹֹנָה מָצְאָה קֵן, מָעוֹן כָּל גָּבֶר, / סֶלַע הַשָּׁפָן, וִיְהוּדָה – רַק קָבֶר!!'), בין בתרגומו של מנדלקרן ('גַּם יוֹֹנָה מָצְאָה קֵן לָהּ, שׁוּעָל מְחִלֹּת הָרִים / כָּל אִישׁ אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ – וִיְהוּדָה אַךְ קְבָרִים!') – הפכו למצוטטות ביותר על ידי יהודים, במיוחד ציונים, מכל שירי המנגינות העבריות של ביירון.

השפעת שורות אלה ניכרת גם בשיר רב-בתים בשם 'לב העברי' שחיבר בשנת 1886 אריה יום טוב שליט. בשיר זה, שנדפס בעיתון חבצלת (26 בנובמבר 1886, עמ' 33-32) הוא כתב בין היתר:
אראה כל העמים שוקטים על שמריהם, / כל עם יש לו ארץ, כל ארץ יש לו עם, / רק עמי וארצי הבדל ביניהם: / עמי אין לה ארץ, וארצי אין לה עם. 
...מתי אראך ציון מאושרה כאז? 
...מתי אשמע זמירות כהנים ולוויים / במקדש אל הצבאות על הר המוריה?
בשולי השיר הוסיף העורך, ישראל דוב פרומקין, הערה בזו הלשון: 
משורר השיר הזה הוא נער בן שש עשרה שנה, בן לאחד האיכרים במושב ראשון לציון, וראוי הוא כי תומכי המושבה הזאת ישימו עינם לטובה על הנער הזה אשר כנראה כשרונו נעלה.
שליט הושפע מן הסתם מתרגומי יל"ג לשירי ביירון, שהופיעו שנתיים קודם לכן, מה גם שידוע לנו כי היה לו קשר מסוים עם המשורר, שכן יל"ג תיקן, ובעצם ניסח מחדש, את 'האח ראשון לציון' שחיבר שליט באותה שנה (בשיר זה עסקנו בהרחבה במאמר 'הֶאָח, רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן: השיר העברי המקורי הראשון', בלוג עונג שבת, 16 ביוני 2017).

ואכן, הגרסה שהושרה בארץ ישראל הייתה זו של יל"ג. האיכר שמואל כהן מראשון לציון, שעיקר פרסומו בעיבוד הלחן של 'התקווה', העיד בזיכרונותיו:
לשירי ישראל של ביירון – בתרגומו של יל"ג – מצא יהודה גרזובסקי מנגינה  רק אלהים הוא היודע מה המקור שממנו שאב אותה; וכולנו שרים היינו בקול בוכים 'נודו למיללת', ומסיימים באותו ניגון עצוב ובדמעות עיניים: 'גם יונה מצאה קן, מעון כל גבר, סלע השפן, ויהודה – רק קבר'... ('התקוה', בוסתנאי, ט, גיליון ל, 1937, עמ' 20).
יהודה גְּרָזובסקי הוא כמובן המורה והמילונאי יהודה גור (1950-1862), אך הוא לא היה המלחין אלא רק זה שמצא את המנגינה העממית המתאימה והפיצה ברבים.

יהודה גור (ויקיפדיה)

השיר הושר בארץ בשני לחנים: האחד 'עממי', שמקורו טרם זוהה; השני בלחנו של דוד קבונובסקי.

הלחן העממי נדפס לראשונה בחוברת Vier Lieder mit Benutzung syrischer Melodien (ארבעה שירים למנגינות סוריות), בעיבודו של ש"ת פרידלנד (שהיה חזן בבית הכנסת החדש בברסלאו). חוברת זו, שבה גם נדפסו לראשונה תווי 'התקווה', יצאה בלייפציג בשנת 1895. הכותרת שניתנה לשיר הייתה Klage (קינה).

תווי 'נודו למיללת' מתוך 'ארבעה שירים למנגינות סוריות', לייפציג 1895

הלחן השני חובר על ידי המלחין היהודי-הרוסי דוד קבונובסקי, מי שהלחין שירים נוספים בימי העלייה הראשונה, ביניהם 'אַל טל ואַל מטר' ו'אם אשכחך' (להם נקדיש בקרוב רשימות מיוחדות), וכן לחן לשיר הספד שכתב יל"ג על פרץ סמולנסקין (ראו מאמרי בבלוג עונ"ש, 'לנשמת עושה השחר'). קבונובסקי, שהוציא לאור את לחניו בדפרונים גדולי ממדים, הדפיס את לחנו ל'נודו למיללת' באודסה בשנת 1892.


'נודו למיללת' בלחנו של דוד קבונובסקי, אודסה 1892

חוברת התווים הגיעה גם לידיו של משה ויינברג, אחד מכתבי עיתון המליץ באודסה. ברשימה שפרסם בעיתונו (29 בינואר 1893, עמ' 2) הוא סיפר על המלחין הצעיר, האמיד והמוכשר קבונובסקי, על לחניו ה'לאומיים' הנהדרים ועל נדיבותו הרבה (את הדפרון ובו תווי לחניו לשני שירי יל"ג – 'נודו למיללת' ו'לנשמת עושה השחר' – הוא הקדיש לרווחתו של המשכיל הישיש יעקב רייפמן שסבל מעוני מחפיר). אמנם ויינברג קידם את הלחן במילים חמות, אך ראה צורך להוסיף הערה ביקורתית על עצם בחירת שירו של ביירון דווקא מאוצר השירה של יל"ג. האם חסרים שירים עבריים מקוריים?
אך אחת נתפלא על המשורר בעל הכשרון הזה, מדוע בחר בשיר העתקה משירי ביירון, האם מעטים המה השירים אשר יסודתם האוריגינלי הוא בשפת עֵבֶר מהמשורר יל"ג, כמו: 'בנערינו ובזקנינו נלך', 'אחותי רוחמה', 'עדר אדני' ודומיהם? 
לחנו של קבונובסקי הגיע גם לארץ ישראל, שכן כציוני נלהב הוא נהג לשלוח את חוברות התווים שלו לידידיו במושבות ולהקדיש את ההכנסות לטובת יישוב הארץ. עדות לכך יש גם ברשימה פרי עטו של אברהם לוּדְוִיפּוֹל, 'בארץ אבות (רשימות וזכרונות ממסעי לארץ ישראל)', שנדפסה בהצפירה ביום 29 בנובמבר 1898. הכותב תיאר, בין היתר, את ביקורו בבית הספר לנערות ביפו:
השירים העבריים אשר יושרו בנגינותיהם המעירות פעם תוגת לב ופעם אומץ לב, פעם רגשי יגון עמוק ופעם רגשי תקווה ונוחם, משאירים רשמים עמוקים בלבות הדור הצעיר. מצדי לא אכחד, כי לא פעם ושתיים התפעלה נפשי לשמע השירים: 'אַל טל ואַל מטר', 'נודו למיללת', 'עוד לא אבדה תקוותנו', 'חושו אחים חושו' וכו', כל אחד עם נגינתו המיוחדת. הנערות הרכות היודעות את השפה ידיעה טבעית, צריכות להרגיש היטב את קול הנהי והתקווה האמיצה גם יחד אשר יישמע בנגינת 'אל טל ואל מטר'. 'דמעי ירטיבו, ציון, את הררייך', 'דמינו יאדימו, ציון, את שמיך', 'ואד יעלה מדמעות עינינו והיה למטר שמים'. כן, פעולת השירים האלה גדולה, גדולה מאד.
קבונובסקי הלחין גם את 'אַל טל ואַל מטר' וההצמדה של 'נודו למיללת' לשיר זה מרמזת ששני שיריו הושרו יחד.

לחנו של קבונובסקי מעולם לא הוקלט, והנה הוא אפוא בהשמעת בכורה עולמית. את הלחן עיבד וניגן, במיוחד עבור רשימה זו, ידידי המלחין והפסנתרן שמעון כהן. השירה היא מפי יאיר לרון.



את הלחן העממי של 'נודו למיללת', כפי שהושר בארץ ישראל בימי העלייה הראשונה, הקלטתי בשנת 1974 מפיהם של שמואל וחנה גדעוני (גודוביץ) בביתם שברחובות. 



מאז הכנת רשימה זו לדפוס ועד פרסומה הצליח דוד אסף לאתר את תוי השיר בארכיונו של החזן הווילנאי אברהם משה ברנשטיין (הארכיון שמור במכון ייוו"א בניו יורק). סרה אפוא חידת 'עממיותו' של לחן זה ומעתה יש לייחסו לברנשטיין.

תווי 'נודו למיללת' של אברהם משה ברנשטיין (צילום: דוד אסף) 

ה. 'בַּת יִפְתָּח בְּטֶרֶם מוּתָהּ'

סיפורה של בת יפתח, המובא בספר שופטים (יא 40-34), ידוע לכל אוהבי התנ"ך: לפני שיצא יפתח הגלעדי, שופט בן אשה זונה, למלחמה בבני עמון, נדר נדר שאם ישוב בשלום, יעלה עוֹלָה את מי שיֵצֵא לקראתו ראשון. לאחר שניצח וחזר, יצאה בתו יחידתו לקראתו בתופים ובמחולות. לפי המסופר, יפתח קרע את בגדיו והודיע שיקיים את נדרו. בתו קיבלה עליה את הדין ורק ביקשה אורכה של חודשיים כדי שתלך עם חברותיה אל ההרים כדי לבכות על בתוליה. יפתח נענה, ובשובה קיים את נדרו. מאז נהגו בנות ישראל לקונן על בת יפתח ארבעה ימים בשנה.


יפתח מקריב את בתו; תחריט בעקבות הצייר הבריטי ג'ון אוֹפִּי (ויקיפדיה)


כל שירי יל"ג, א, תרמ"ד, עמ' 74
סיפור דרמטי זה, שמהדהדים בו גם צלילי עקידת יצחק, הרעיש את לבם של משוררים ויוצרים רבים, ובהם גם לורד ביירון שכתב את 'Jephtha's Daughter', ויל"ג שתרגמוֹ בכותרת 'בת יפתח בטרם מוּתָהּ'.

זה היה השיר השני של ביירון שהושר בארץ (בשירונים רבים נפקד שמו והשיר יוחס רק ליל"ג), והוא היה אחד השירים המרגשים ביותר של ימי העלייה הראשונה. השיר נכלל במקראה הארץ-ישראלית בית הספר לבני ישראל, שיצאה בירושלים (דפוס לונץ) בשנת 1892, במימונו של 'הנדיב הידוע' ובעריכתם של המורים יהודה גרזובסקי וחיים ציפרין (עמ' 55-53), וככל הנראה גם נלמד בבתי הספר.

שני סיפורים קשורים בהשמעתו בארץ באותם ימים:

הסיפור הראשון התרחש במושבה רחובות. הוא מופיע ברשימה בשם 'הפסח האחרון שלי', שנדפסה בשנת 1903 בעיתון הלונדוני היהודי (כרך 6, גיליון 33). מורה מרחובות מספר על פועל שעלה לארץ עשר שנים לפני כן, ואף שנשבע לא לזוז מכאן הוא אינו יכול לשאת יותר את המצב ומחליט לחזור לגולה. כששמעה על כך בתו בת השלוש-עשרה, החליטה לטייל בגן המושבה ולהיפרד ממנה בשיר 'בת יפתח בטרם מותה'. הילדה שמיאנה לעזוב את הארץ מתוארת כפרח; היא ידעה עברית בלבד וקראה מדי שבוע את העיתון עולם קטן, ואף על פי כן, היא תיאלץ להישמע לקול אביה ולעזוב

בשולי סיפור זה נעיר כי סיפור דומה להפליא ושמו 'בת הפועל', בחתימתו של 'מורה עברי באחת המושבות', התפרסם שנתיים קודם לכן בלוח ארץ ישראל לשנת תרס"ב (ירושלים, דפוס לונץ, תרס"א, עמ' 133-122), ובסופו הנערה דווקא נשארת בארץ לאחר שהיא שרה את השיר 'הִנָּחֵם, בֵּן נָעִים' של אהרן ליבושיצקי (גם על שיר נשכח זה אני מקווה לכתוב בנפרד). נראה שהסיפור מבוסס על אירוע אמתי, אך אין אנו יודעים כיצד הסתיים, האם בגרסתו העצובה או בסופו הטוב...

הסיפור השני הקשור ל'בת יפתח' התרחש בסג'רה שבגליל התחתון. באותה עת, בעשור הראשון למאה, נהגו לקיים במושבה הצגות ומופעי שירה שבהם השתתפו תלמידיו של המורה שלמה ויינשטיין (לדמותו הקדשנו כאן רשימה מיוחדת). באחת ההצגות השתתפה תלמידה ושמה מרים, מילדי הגֵרים (הסוּבּוֹתניקים) אשר גרו במושבה. היא שיחקה את התפקיד של בת יפתח וצריכה הייתה לשיר את תרגומו של יל"ג. היא עשתה זאת בדבקות רבה, אך כשהגיעה למשפט: 'הֵא לָךְ אֶת לִבִּי', פרצה בבכי מר מהתרגשות, והמארגנים נאלצו להפסיק את ההצגה ולהוריד את המסך (עבר הדני, ההתישבות בגליל התחתון: חמישים שנות קורותיה, 1955, עמ' 172).

השיר 'בת יפתח' זכה לשני לחנים שלא ידוע מי חיברם: הראשון  לחן עממי שלא מצאתי את זכרו בתווים. הקלטתי אותו לפני כארבעים שנה מפי שמעון ויינשטיין (בנו של המורה שלמה ויינשטיין מסג'רה) ורעייתו סימה (לבית פרידמן) מיסוד המעלה, שנולדו בימי העלייה הראשונה (ביצועים מאוחרים של עמליה חקל והילה שי זמינים באתר זמרשת). הנה בני הזוג ויינשטיין בזה אחר זה:



הלחן השני של השיר החל להיות מושר אחרי מלחמת העולם הראשונה. תוויו הופיעו לראשונה בספר מבחר שירי עמנו שנדפס בברלין בסוף שנת 1920, ובמהדורת 1922 של השירון כנור ציון בעריכת א"מ לונץ – בשניהם ללא ציון שם המלחין. ביצועים מאוחרים של השיר, מפי חמדה לוי ואסתר שרף, זמינים באתר זמרשת.

'בת יפתח', מבחר שירי עמנו, הוצאת מנורה, ברלין [1920], עמ' 136

בת יפתח המשיכה להעסיק את דמיונם של משוררים ויוצרים גם אחרי ימי העלייה הראשונה. וכך נכתב גם לחן שלישי לשירו של ביירון באמצע שנות החמישים על ידי דוד זהבי. זהו לחן לירי ומרגש ואפשר להאזין לו, בביצוע נעמי פנקס, באתר זמרשת.

יפתח ובתו - איור של אריה נבון (מרדכי סגל, סיפוריים מן המקרא, תל אביב [1958], עמ' 125)

בת יפתח משכה כמובן את תשומת לבם של משוררים נוספים וראש להם שאול טשרניחובסקי בפואמה 'בת יפתח הגלעדי', שנכתבה בשנת 1940. בין השירים שגם זכו ללחן נזכיר את 'בת יפתח', שני שירים שונים של עמנואל זמיר שהולחנו בידי אמיתי נאמן, ואחד מהם גם הפך לריקוד עם ידוע. הנה הוא בשירתה של מרים אביגל:



שיר בשם דומה, 'בת יפתח', נכתב בידי זרובבל גלעד והולחן בידי שלום פוסטולסקי.

ככל הידוע לי, האחרון שבשירי הזמר על 'בת יפתח' נכתב על ידי עליזה סטרוד-כהנא והולחן על ידי נתן שחר לתחרות פסטיבל שירי התנ"ך שנערכה בשנת 1970 (השיר גם זכה במקום השני). הנה הוא בביצועה של רבקה זוהר:



ו. ביירון וטשרניחובסקי

מה ידע ביירון על ארץ ישראל ותושביה כשכתב את 'מנגינות עבריות'? סביר לשער שמעט מאוד. באותם ימים התגוררו בארץ ישראל כולה, משני עברי הירדן, פחות ממאתיים אלף איש, רבים מהם בני שבטים נודדים. הארץ הצטיירה בעיניו של ביירון כמקום חרב הנשלט בידי ערבים רוכבי גמלים.

בשירו 'On Jordan's Banks' (על גדות הירדן) כתב ביירון:


שלמה מנדלקרן תרגמו כך (שירי ישרון, עמ' 15):



בית זה שימש כנראה מקור השראה לשאול טשרניחובסקי כאשר חיבר בשנת 1897 את שיר הערש 'ניטשו צללים'. וכך כתב בבית האחרון של השיר, כשצלילי המהפכה הציונית והשינויים הדמוגרפיים שחלו בארץ ישראל כבר מהדהדים בו:
עַל הַיַּרְדֵּן וּבַשָּׁרוֹן / שָׁם עַרְבִיִים חוֹנִים;  
לָנוּ זֹאת הָאָרֶץ תִּהְיֶה / גַּם אַתָּה בַּבּוֹנִים!  
וְיוֹם יִנְהָרוּ נוֹשְׂאֵי רֹמַח / אַל תִּמְעֲלָה מָעַל –  
אֶל אֲזֶנְךָ בַּגִּבּוֹרִים! / כִּי שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל!  

הבית האחרון בכתב ידו של שאול טשרניחובסקי (הספרייה הלאומית)

ז. משהו על יל"ג

יל"ג התלבט רבות ביחסו לחיבת ציון ולהתיישבות היהודית בפלשתינה ועד אחרית ימיו שינה את דעתו לא מעט פעמים, אך בעיקרו של דבר עמדתו הייתה שלילית וספקנית. בהגותו וביצירתו משתקפים הלבטים בין האפשרויות השונות שעמדו בפני היהודים, במיוחד אחרי הפרעות של שנות השמונים, שניפצו לרסיסים את תחזיותיו האופטימיות הקודמות ('הקיצה עמי'): האם להישאר ברוסיה ('בנערינו ובזקננו נלך', 'עדר אדוני') או להגר לאמריקה ('אחותי רוחמה', 'ארץ חדשה'). העלייה לארץ ישראל לא הייתה אופציה בעיניו; הוא לא האמין בסיכוייו של המפעל הציוני וצפה את השתלטות העולם החרדי על הארץ.

כך כתב לאחרונה חוקר הספרות העברית אבנר הולצמן, והדברים נקראים כאילו נכתבו היום:

אבנר הולצמן, 'נקודת המוצא: המפנה בספרות העברית בעקבות הסופות בנגב',
המשכיל בעת הזאת: ספר היובל למשה פלאי, הקיבוץ המאוחד, 2017, עמ' 98

עשר שנים קודם לכן, בשנת 1875, הביע יל"ג הסתייגות מפעילותו של משה מונטיפיורי ומן הסיכוי לחדש כקדם את ימיה של ארץ ישראל. קודם לכל, טען, יש לגרש ממנה את כל היהודים הבטלנים הגרים בה ומעפשים את אווירה הטוב של הארץ:
צריכים אנחנו לטהר את הארץ ולגרש מתוכה את כל היהודים היושבים שמה, לא תישאר פרסה, ולטאטא במטאטא השמד את קורי העכביש אשר טוו שמה מרבי רגליים אלה, ולהעביר רוח צח על הארץ ואוירא דארעא ישראל המחכים אשר עיפשו אותו כל הכוללים בחלאתם ובטפשותם. אם כל אלה לא יעשה להם והיה כל עמלנו לריק ויגיענו לבהלה (אגרות יהודה ליב גורדון, ב, ורשה תרנ"ה, עמ' 197).
צחוק הגורל הוא, שבעוד גורדון האנגלי חיבר שירים קדם-ציוניים נלהבים, גורדון היהודי, שתרגם אותם לעברית, חכך בדעתו אם ראוי לתמוך בהתיישבות בארץ. 

תמונת יל"ג מודבקת בשער ספר שיריו, 1884