יום שישי, 29 במרץ 2019

יומן קריאה: 'ילדים בסדר גמור'


מאת עדינה בר-אל

ספרה החדש של חנה יבלונקה (ילדים בסדר גמור: ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ, 1948–1955, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2018) הוא שילוב מהנה של ספר קריאה וספר עיון. הוא מבוסס על מחקר היסטורי וסוציולוגי, יש בו שפע נתונים סטטיסטיים (ללא הערות שוליים), וכל אלה משתלבים עם סיפורים אישיים של ילידי תש"ח שאותם ריאיינה המחברת, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון ובעצמה 'ילדה בסדר גמור'. אמנם נולדתי שנתיים קודם לשכבת הגיל הנידונה בספר, אבל בכל זאת מצאתי בספר את עצמי ואת בני גילי, ולפיכך את 'יומן הקריאה' הזה אלווה בכמה נקודות השקה אישיות, בתחושות ובזיכרונות פרטיים. ממואר קטן.

השפות שלנו

ב'פתח דבר' ציינה יבלונקה כי נולדה שנתיים לאחר קום המדינה, ו'כמו בבתים רבים אחרים באותן שנים, גדלתי שומעת שפה זרה ... אבל מיום לידתי שמעתי גם את השפה שחודשה כאן – העברית'. גם אני, שכאמור נולדתי שנתיים לפני קום המדינה, גדלתי עם בליל שפות. לצד העברית, שכמובן ידעתי היטב, התעשרתי בשתי שפות נוספות: יידיש ופולנית. יידיש אני מדברת וקוראת עד היום, ופולנית אני רק 'שומעת'... 

ואיך למדו הוריי עברית? אמנם אפרים קישון כתב פעם, כי מובנו של הביטוי 'שפת אם' בארץ הוא שהאם לומדת את השפה מילדיה, אבל אמי לא הסתפקה בכך ולמדה באולפן ערב. תחילה באמצעות ספרו של אהרן רוזן, אלף מילים, שגם אני אהבתי לקרוא בו. ואחר כך עם ספר ההמשך, אלף מילים ועוד אלפיים. אבי למד עברית מחבריו לעבודה, מקריאת עיתונים ומספרים. הוא היה אוטודידקט בעל ידע רב ואת העברית ידע על בוריה. הוא נהג לומר לי: 'הכול יש בספרים'. 



'הדור השני'

אני שייכת למה שכּוּנה כאן 'הדור השני'. הוריי היו ניצולי שואה, שנפגשו 'שם' ועלו ארצה בשנת 1945. המשפחות של רוב חבריי היו קטנות מאוד, ללא סבים וסבתות, ללא דודים ובני-דודים. על פי רוב, משפחות אלה הולידו בארץ ילד אחד או שניים בלבד. למזלי הייתי יוצאת דופן וזכיתי בסבא, שדיבר אתי ביידיש והעניק לי חום, אהבה וחכמה. איך הגיע סבי לייב רוטשטיין לארץ עוד לפני הוריי? מעשה שהיה כך היה: סבי היה בעל בית חרושת לשוקולד ולסוכריות בפולין. בשנת 1939 נפטר בנו-בכורו, ובעקבות טרגדיה זו נפל עליו דיכאון. התרופה הייתה שינוי מקום ושינוי מזל. הוא החליט להגיע ארצה לבדו, למצוא עבודה ולהכין בית עבור משפחתו שתגיע מאוחר יותר. הוא הצטרף לעולי בית"ר באונייה 'פָּאריטה', שנעצרה בים למשך שלושה שבועות בידי הבריטים. כאשר סוף סוף קיבלו העולים הבלתי חוקיים את הסרטיפיקטים המיוחלים ודרכו על חופה של תל אביב, נודע להם על פלישת הגרמנים לפולין. רעייתו-סבתי ושלושת ילדיו, אמי ושני דודיי, נלכדו שם. 

הורדת מעפילי פאריטה בחוף תל אביב (ויקיפדיה)

הבית שמצא סבי לגור בו היה ברחוב יחיאלי 8 בשכונת נווה צדק, צמוד לבית הספר לבנות (היום מרכז סוזן דלאל), על קירות הבית שהיה שלנו, ובו גם נולדתי, יש עתה תמונות פסיפס של הסופרים ומייסדי העיר... 



סבא עסק בייצור נעליים – בחורף תפר נעלי בית חמות מבד צבעוני משובץ (כאלה שלאורך שנים רבות היו בשימוש אצל כל הקיבוצניקים...), ובקיץ הכין סנדלים שסולייתם עשויה חֶבֶל. כך ישב שם וחיכה חמש שנים, בלי לדעת מה עלה בגורל משפחתו, עד שאמי, בתו היחידה, הגיעה ארצה עם חתנה. שם בחצר שברחוב יחיאלי נישאו הוריי ושם גם נולדתי אני שנה אחר כך. זמן מה אחרי כן הגיע בן משפחה נוסף שניצל מן התופת – מוניק דודי, אחי אמי. הוא הקים משפחה אך נפטר בגיל צעיר, והייתי עדה לאבלו הכבד של סבי על בנו שמת בחייו.

על יחסם של ניצולי שואה להולדת ילדיהם כתבה יבלונקה: 'ראיית הילד הנולד בראש ובראשונה בממד הרצף הביולוגי, של ההמשכיות ... לצד תחושת ההמשך הביולוגי מצאו ההורים הניצולים משמעויות נוספות בלידת ילדיהם: פורקן מתחושות ההשפלה שהיו מנת חלקם; וההתרסה הנקמנית כנגד הגרמנים שזממם לא צלח בידיהם' (עמ' 37). אכן, היו שראו את יום הולדת הצאצא כיום המאושר בחייהם. אמי הגדירה את ההריון ואת הולדתי כלא פחות מנס. היא סיפרה שלא תיארה לעצמה שלאחר שנים כה רבות במחנה, ללא תזונה מתאימה וללא מחזור וסת סדיר, היא תצליח להרות וללדת. מאז שנולדתי שמעתי ממנה סיפורים על החיים בפולין לפני המלחמה, ובעיקר על מה שעבר עליה בשואה, בגטו ובמחנות העבודה. אבי, לעומתה, שהיה באושוויץ, לא סיפר דבר.

יבלונקה ציינה שהשמות שניתנו לבני הדור השני כללו בתוכם הן יסוד של הנצחה, על שם בני משפחה שנספו בשואה, הן יסוד של תקווה, בעיקר על רקע תקומת מדינת ישראל. אני לא נקראתי על שם אחת הסבתות שלי כיוון שנולדתי שנה לאחר סיום המלחמה, ועדיין לא היה ברור אם הן בחיים או לא. ומניין הגיע שמי העברי, בהינתן שבאותה עת הוריי עדיין לא ידעו היטב עברית? סבי היה זה שהציע את השם. הוא סיפר לי ששמע בחצרו, הסמוך לבית הספר, את המולת הילדות בהפסקות, ובין השאר שמע אותן קוראות את השם 'עדינה' שֵמצא חן בעיניו...

הילדה עדינה עם אמא וסבא בשדרות רוטשילד בתל אביב

הביוגרפיה שלנו: רצף המלחמות

יבלונקה מתייחסת למלחמת יום כיפור כנקודת שבר וסיכום לילדי דור המדינה. דוגמה: בעיתון הסטודנטים פי האתון התפרסם מעין סיכום המתחיל במילים: 'כשנולדתי – היתה מלחמת השחרור בעיצומה. כשהלכתי לבית הספר – כבשו כוחותינו את סיני', וכן הלאה. גם אני מוצאת את עצמי מסכמת ביוגרפיה 'מלחמתית' כזו: כשהייתי בת שנתיים נלחם אבי במלחמת השחרור; כשהייתי בת עשר נלחם אבי במבצע סיני; בשנת 1967 הייתי סטודנטית באוניברסיטת תל אביב, וליד המנזה פגשתי את אבי וחבריו שגויסו להג"א. באמצע השיעור על שירת ימי הביניים הגיע מישהו ומסר למרצה (ד"ר צבי מלאכי) פתק. המרצה אסף את חפציו לתוך תיקו, אמר לנו שהוא מגויס ועזב את הכיתה; במלחמת יום כיפור נפלו שניים מחברינו הקרובים ביותר: משה וקס (טכסי), שהיה חברי בתיכון, נהרג בקרבות ברמת הגולן; ויקי זמר היפהפה, נהרג בחווה הסינית.

'טכסי' על רקע קן בורוכוב של הנוער העובד בגבעתיים. כמה שנים אחר כך הוא נפל במלחמת יום כיפור

חיי היום-יום

יבלונקה מזכירה לנו שרוב האמהות עבדו בבית (מה שכונה אז 'עקרות בית') ורוב האבות עבדו מחוץ לבית ולכן נעדרו ממנו רוב שעות היום. כך היה גם אצלי. כאשר נשאלתי בטפסים שונים מה הם מקצועות הוריי, הייתי כותבת שאמי עקרת בית ועל אבי, שהיה חבר קואופרטיב 'הארגז', כתבתי שהוא מסגר (עד שהעיר לי כי עליי לכתוב 'מנהל עבודה'). אבא ניהל את מחלקת רהיטי המתכת של המפעל; הוא עבד שם שעות רבות ולעתים גם בשבתות.

דירה סטנדרטית היתה בדרך כלל בת שני חדרים. האחד לילדים (במקרה שלי חלקתי את החדר עם אחי הצעיר ממני ועם סבי); החדר השני שימש במשך היום חדר אורחים ('סלון' בלשון התקופה), ובו היו שתי כורסאות, רדיו, ארון שהכיל חפצי נוי ('ויטרינה'), וכן ספה שבשעת ערב מאוחרת נפתחה למיטה ובה ישנו ההורים.

טלפונים ומכוניות פרטיות היו אז רק לאנשים עשירים, לבעלי תפקידים (כמו רופאים) ולפקידי ממשלה. 'בשנת 1961 כמעט שלא היו מכוניות פרטיות. רק ל-18% ממשקי הבית הייתה מכונת כביסה ורק ל50% מקרר חשמלי ... ומה באשר לטלפון בבית? כמעט שלא היה' (עמ' 49). באותה שנה כבר התגוררה משפחתי בגבעתיים והיו ברשותנו מכונת כביסה ומכונית פרטית. אבל מילדותי בנווה צדק אני זוכרת את הרתחת הכביסה בדוד בחצר ואת קניית 'חצי בלוק' למקרר ממוכר הקרח שהגיע עם סוסו. היה גם המוכר של 'סוס הנפט', ממנו מילאנו פחים בנפט לחימום ולבישול, והיה העגלון שבא עם חמורו ומכר לנו חלב. הוא מזג חלב מתוך הכד הגדול שלו אל תוך הבקבוקים הריקים שעקרות הבית הביאו לו. וטלפון – כמו כולם חיכינו לו בתור במשך שנים רבות.

רכב נפט בשנות החמישים (מוסך)

יבלונקה מתארת כיצד עיצבו בבית הספר את תבנית נוף מולדתנו. תפקיד מרכזי היה לשיעורי מולדת ולתנ"ך. לימודי התורה החלו בכיתה ב' בחגיגה ונמשכו לאורך כל שנות הלימודים. 'לכל סיפור תנ"כי היה מקום על האדמה שבה גדלנו – עמק יזרעאל, הר הכרמל, מגידו, קדש ברנע. כמעט כל מקום שיהושע כבש סומן במפה. ממלכת דוד ושלמה סומנה במפה, הן של ארץ ישראל והן של התודעה. התחברנו לעבר הקדום, למקומיות. לא ידענו גלות מהי, לא יצאנו מכאן. חלום הדורות הפך עבור ילדי המדינה, בתיווך מערכת החינוך, ממֶסר דתי לאהבת הארץ' (עמ' 59). בהמשך סוקרת יבלונקה את ספרי הלימוד שעוסקים בעונות השנה ובמועדי ישראל ואת התחושות שספגו התלמידים בבתי הספר. כך למשל שני הסמלים לבואו של הסתו: פריחת החצב והופעת הנחליאלי (לימים תועדו תחושות אלה בשירו הנפלא של עלי מוהר 'שיעור מולדת'), או החורף שזוהה עם פרחי בר כמו רקפת וכלנית. היא מזכירה את שיעורי הזמרה והמקהלה, את מוסד 'אחות בית הספר', שנכנסה לכיתה כדי לבדוק את ראשיהם של הילדים, שהייתה אחראית על מתן חיסונים ועל בדיקות עיניים, וכמובן גם על ה'שיחה' לבנות כיתה ו', שהייתה הדבר הכי קרוב לחינוך מיני...



משהו על קריאה

יבלונקה מזכירה את עיתוני הילדים שנקראו אז, ובראשם 'דבר לילדים', 'הארץ שלנו' ו'משמר לילדים'; נערים ונערות דתיים קראו את 'הצופה לילדים'. אבי היה חבר הסתדרות ולפיכך דאגה הספרנית של המפעל שבו עבד שיהיה מנוי על העיתון דבר. קשה להבין היום אלו ציפיות היו מנת חלקנו באותם ימים: כמה חיכיתי ליום שלישי, בו הגיע בדואר 'דבר לילדים', וכמה חיכיתי ליום שישי שבו קיבלנו את 'דבר השבוע', שאותו קראתי גם כילדה. בכל שבוע נדפסו בו מילים של שיר עברי, ואני למדתי אותם בעל-פה...

דבר לילדים, 19 באוגוסט 1948

מלכה הספרנית ניהלה ביד רמה את הספרייה במקום עבודתו של אבי, שתמיד הגיע הביתה עם ספרי קריאה עבורי. בכל חג חנוכה נערכה מסיבה לבני משפחות העובדים, וכל ילד קיבל ספר ובו חותמת: 'שי לילדי הארגז'. מלכה גם דאגה שהעובדים יהיו מנויים על 'ספרייה לעם' של הוצאת עם עובד, וכך התעשרה הספרייה הביתית שלנו בספרי ילדים ומבוגרים. חבריי וחברותיי נהגו לשאול ממני ספרים, שאגב מקצתם עדיין לא הוחזרו...



מובן שקראנו גם ספרים ששאלנו מהספרייה הציבורית. ספריות כאלה היו פזורות בכל הארץ. כשהייתי בכיתה א', עוד כשגרנו בנווה צדק, הייתה ספרייה ברחוב רוקח, בקומה שנייה של גן ילדים. אבל זו היתה ספרייה שלא השאילה ספרים הביתה, והילדים ישבו וקראו במקום. בתום הביקור הלכו הילדים לספרן וביקשו ממנו לשמור להם את הספר עד לפעם הבאה. אני התביישתי לבקש, וכך בכל פעם שהגעתי לספרייה נאלצתי להתחיל לקרוא ספר חדש... כשלמדתי בבית הספר היסודי בגבעתיים הייתי מנויה בספרייה הציבורית ברחוב גורדון, שאליה הגענו לפעמים דרך 'גן הזיכרון'. באותם ימים לא יכולנו לבחור בעצמנו את הספר שרצינו לקרוא. היה עלינו לגשת לדוכן הקבלה, לתת לספרן רשימה עם שמות הספרים והוא היה מביא לנו אחד מהם. יצירת רשימת הספרים האישית הייתה בשל כך עניין גדול. הקשבנו להמלצות של חברים והעתקנו מהם שמות של ספרים. פעם שמעתי את חברי חָקָלֶה, שלא רצה ספר מקוצר, מבקש מהספרן את 'מונטה כריסטו השמן'...

אגב, הספרן ששלט ללא מצרים באותה ספרייה היה שמואל חביבי, שהתפרסם כמי שהצטיין בפתרון חידונֵי 'קפד ראשו' של שמואל רוזן ששודרו ברדיו. הנה כי כן, חביבי היה הידוען של אז (כמו שהיה עמוס חכם, שזכה בחידון התנ"ך הראשון). ואגב רדיו, 'תיבת נוח', ששודרה בכל יום שלישי בערב בהנחיית אלימלך רם, הייתה תכנית הבידור של כל המשפחה, כמותה גם תכנית ההומור המיתולוגית 'שלושה בסירה אחת', ששודרה בשבת בבוקר.

שמואל חביבי (מימין) ושמוליק רוזן, 2011 (ויקיפדיה)

איפה בילינו ומה עשינו?

היום נכדיי שואלים אותי איך הסתדרנו בלי טלוויזיה ומחשב. עובדה שהסתדרנו – קראנו ספרים והאזנו לרדיו. בבית שיחקנו עם ההורים, האחים והחברים במשחקי קופסה כמו 'סבלנות', 'מונופול', 'שבץ נא' ו'דומינו', ובעיקר בילינו הרבה בחוץ. שיחקנו עם חברים בתופסת, מחניים ועוד ועוד. הסתובבנו באופן חופשי בימים ובלילות. בערב יום העצמאות, למשל, היתה מסורת שנשמרה בכל שנה: לאחר ביקור בבמות הבידור העירוניות הלכנו ברגל מגבעתיים לכיכר דיזנגוף בתל אביב.


היינו חברים בתנועות נוער. במקרה שלי  'קן בורוכוב' של הנוער העובד. בתנועה היו לנו 'פעולות', שיחות ודיונים על סוציאליזם (כך!), בעד ונגד השילומים מגרמניה, בעד ונגד ריקודים סלוניים, בעד ונגד עישון, ועוד ועוד. שרנו בכל מפגש שירים עבריים בליווי מוזיקלי של תיפוף על תוף או על פח, רקדנו באולם המרכזי ריקודי מעגל וריקודי זוגות, ויצאנו בהתנדבות לימי עבודה ולמחנות עבודה בקיבוצים. כשהגענו לגיל הגיוס יצאנו ל'הגשמה' בנח"ל.

(טיול בעיר)

ולסיום...

יש בספר עוד נושאים רבים אחרים, שמספרים על שהתרחש במדינה ועל השפעת התנאים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים על הפרט. היו בעיות, קשיים, שילוב בין חגיגות שמחה בימי העצמאות לבין מחיר כואב ששולם במלחמות, בהתקפות טרור ובפעולות תגמול. הספר ילדים בסדר גמור מומלץ לקריאה לכל מי שחי בישראל באותה תקופה. נוסף על מנת הנוסטלגיה הגדושה יש בו עובדות ונתונים רבים שמוצגים מנקודת מבט רטרוספקטיבית. יבלונקה הצליחה לשקף גם את האווירה ששררה בקרב מגזרי אוכלוסייה שונים. אני יכולה להמליץ על הספר גם לצעירים ילידי הארץ וגם לעולים חדשים שלא היו כאן אז, כדי שישאבו ממנו מידע על החיים במדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה, וכפי שכתבה המחברת בהקדשתה לנכדיה-שלה: 'שתדעו'...

אני מכנה את עצמי 'צברית מצויה'. 'דור שני' לניצולי שואה, אבל גם 'דור ראשון' למקימי המדינה, שיחד אתה צמחתי וגדלתי. כפי שקיוו ניצולי השואה זכיתי להקים משפחה. שלא כמונו, ילדיי ונכדיי הכירו סבים וסבתות. וכשחושבים על זה בניכוי הציניות והפאתוס, צריך להודות בשמחה שזכינו לראות בהתגשמות נבואת זכריה (ח 5-4): 'עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ'.
______________________________________

ד"ר עדינה בר-אל היא חוקרת ספרות ילדים ביידיש.

15 תגובות:

  1. אחרי הפילוג בקיבוץ המאוחד גם תנועת הנוער העובד התפלגה. היה לי הכבוד לרכז את סניף בורוכוב (המאוחד) בשנים 1960-62 שפעילותו הייתה בקומה השניה של הבניין, בראשונה פעל סניף בורוכוב (האיחוד). לפני כ- 3 שנים נפגשתי עם אחת מחניכותי ושאלתי אותה מה היא זוכרת מ"שטיפת המוח" שניסיתי להנחיל. "כלום" היא ענתה, "אבל תפיסת העולם חלחלה", מה שלא אוכל לשכוח - השירים הרוסיים שלימדת אותנו.

    השבמחק
  2. איזה יופי! תארת במדויק את התקופה. מצא חן בעיני המשפט האחרון שציטטת מזכריה. ועכשיו בזכות הבלוג ויוצרו, אנחנו משחקים ברחובות באופן קצת שונה.

    עדות לכך מלפני כמה שבועות. 😊
    Mena R6 במרץ 2019 בשעה 22:00
    כה אמר אדוני צבאות עוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה.
    וזה מה שאנחנו עושים בנערינו ובזקנינו.😊


    השבמחק
  3. אבישי ליוביץ'29 במרץ 2019 בשעה 8:33

    והנה קישור לשיר החביב "בתיבתו של נח":
    https://www.youtube.com/watch?v=HI8BW_6GuKM

    השבמחק
  4. יפה ומרגש, מזכיר נשכחות

    השבמחק
  5. עצוב ומדכדך, בייחוד בימים טרופים אלה, לראות לאן הלכו והולכים כל הדברים היפים, הטובים והנכונים שחנה יבלונקה מתארת בספרה המיוחד.
    ועל כגון אלה כבר נאמר: "...כמו ששם צחקנו, לא בכינו שנים...". ואכמ"ל.
    שבת שלום.

    השבמחק
  6. הספר שנמצא ברשותי הוא טוב מאד ובודאי מעלה זכרונות נעימים למרות שאני לא בקבוצת הגיל שעליה היא כתבה אלא מבוגר ב 12 שנים למרות זאת התאורים שלה גם מתאימים לבני גילי.
    דבר אחד שיש לי להעיר שבסוף הספר היא התרכזה יותר מידי בסטודנטים והסיקה הרבה מסקנות על סמך זה למרות שרוב הנוער אז לא היו סטודנטים, היא שכחה את אלפי בני הנוער שלא הלכו לבית ספר תיכון או לאונברביטאות ומצאו את דרכם לחיים בחקלאות או התעשיה וכו וכו. וחבל שהיא לא הקדישה לזה יותר תשומת לב, אבל זו ההערה היחידה שלי על הספר הטוב הזה

    השבמחק
  7. לא קראתי את הספר [עדיין], קראתי את הרשימה. הערה אחת. בין שורדי השואה פליטי גז וחרב - תודעה שצריכה להיות מנת חלקו של כל יהודי ויהודייה - היו דתיים ודתיות. בקרב המשפחות שהקימו היו לא מעט שהולידו יותר מילד אחד או שניים בכוונה מודעת "לנקום" ולהרבות את העם. זהו נס להתנוסס בו שאיני מבינו ומרגש אותי עד דמעות, עד עצם היום הזה, ואני נולדתי שנתיים אחרי המלחמה, חצי שנה לפני קום המדינה.

    השבמחק
  8. עדינה שלום, קראתי את הספר "ילדים בסדר גמור" וקראתי גם את המאמר שלך ו"נתקלתי" בשמו של יקי זמר ושוב הצטמררתי - יקי היה מ"פ נערץ בגדוד המילואים שלנו "הגדוד של קאצ'ה".
    לא הכרתי את יקי באופן אישי, אבל סיפור הגעתו מן הלימודים בארה"ב ישירות אל פלוגה ד' שלו, אל הקרב על מוצב ענק שנקרא "פוקסטרוט" (בצידה המערבי של התעלה), צרבו את תודעתי אודות "ישראלי ממש יפה" שלא הכרתי.

    השבמחק
  9. מרגש.תודה

    השבמחק
  10. עדינה תודה שהעלית את ספרה החשוב של חנה יבלונקה. אני בגיל המדינה אחותי צעירה בשנה. אנו דנים מעת לעת בשאלה האם אנו "ילדים בסדר גמור"? נראה לי כי אכן. עדינה תארה ע"פ ספרה של חנה, תיאור יפה ומדוקדק את התקופה. אין היום עניין לבקש את האתמול. ממקום שבו התחלנו הגענו כחברה, למקום יפה מאוד, למרות שניתן לשפר.

    השבמחק
  11. עצם העובדה שדנים בשאלה מראה שלא הכי בסדר.אבל מספיק טוב ונתקדם עם מה שיש.מרגש מאוד.תודה

    השבמחק
  12. זוכר הכל.. וגם את תכנית הרדיו " לאם ולילד".. כל יום בין שתיים לשלוש בצהרים ברשת א

    השבמחק
  13. כיליד 50', הספר "מתלבש עלי" ורשימתה של עדינה מעלה זיכרונות ותחושת הזדהות. הספר מחמיץ את קהילת הדתיים הלאומיים ומבטא בעיקר את ה"מיין סטרים" הישראלי. החוויות של הציבור שזהותו השתנתה כליל בעקבות מלחמת ששת הימים ובעיקר לאחר יום הכיפורים ההוא, כמעט שלא באים לידי ביטוי, החל מבתי הכנסת שהיו מאד הטרוגניים במיוחד ביישובים קטנים, ומגוון המתפללים בהם, היווה חוויה בפני עצמה של ציבור בתהליך התגבשות, דרך תחושת הנחיתות מול החילוניים, הצברים והקיבוצניקים יודעי כל ואוחזי במנהיגות ובהובלה וכלה בישיבות התיכוניות שהיו בשלבי הקמתם וגיבושם, עם רבנים בעלי רקע חרדי ותלמידים מרקעים שונים, בני עקיבא עם מכנסי חקי וחולצה לבנה בשבת ופעילות מעורבת עם בנות. למרות זאת, החוויות המיין סטרימיות המתוארות היו גם חוויותינו, הספרים, השירים, הלהקות ובליל השפות והמבטאים ששמענו ברחוב.

    השבמחק
  14. קראתי את הספר בענין רב, אני שייך לתת-קבוצה מיוחדת [כי אינני אוהב להשתייך לקבוצות גדולות] הלא היא בניהם של ילידי הארץ. לכן אצלי לא נשמעו שפות אחרות מעברית ואני מאמין שהודות לכך אני קרוב לעשירון העליון של שליטה בה. עוד תת-קבוצה העניינת וזו אינה מוזכרת בספר וטוב שכך- בעלי התשובה של שנות ה-70/80, נושא שאי אפשר לכתוב עליו למי שלא מתמצא בו.

    השבמחק
  15. https://www.haaretz.co.il/magazine/20questions/.premium-1.7064410
    ראו מאמר מהארץ של סוף שבוע- בתור ילד/נער של "בסדר גמור" ערכתי טיולים מסוכנים לא פחות ולא זכור לי דאגה כזאת או מעורבות כזאת של הורים שלמען האמת גם לא ידעו תמיד היכן אני נמצא......

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.