יום שישי, 28 ביוני 2019

מה שלומך אחות? בין אידה נודל לריימונד אבקסיס

'אשה קטנה נושאת ביד קפואה דלי מים אל צריפה': אידה נודל בסיביר, סוף שנות השבעים. 
זו התמונה שנתנה לנעמי שמר את ההשראה לכתיבת השיר (גלוי לכולם)

חמש-עשרה שנה למותה של נעמי שמר (26 ביוני 2004)
מאת רעות ברוש

א. 'שלום לך, אידה נודל'

ביום שישי, 18 במאי 1979, פרסמה נעמי שמר ב'שַׁבְשֶׁבֶת', מדורה הקבוע בעיתון דבר, שיר שהוקדש לאידה נודל. כותרתו של השיר הייתה 'שלום לך, אידה נודל'. באותה עת חייתה נודל בכפר הקטן קריבושיינו שבסיביר (מחוז טומסק) ושם ריצתה ארבע שנות מאסר קשות ומייסרות בעקבות בקשתה לעלות ארצה ופעילותה למען אסירים מסורבי עלייה. בשנים אלו התמודדה אידה עם בדידות גדולה, בריאות רופפת וקשיי החיים בטמפרטורות קיצוניות ועם קושי יום-יומי לשרוד  להשיג את לחמה, לחמם את ביתה, ומעל הכל עם אי-ודאות באשר לעתיד מאבקה לעזוב את ברית המועצות. נעמי שמר תיארה את חייה של אידה נודל 'בלב ערבת השלג' והושיטה לה, באמצעות השיר, יד חמה ואוהבת, יד אחות. השיר לא הולחן ולימים פורסם גם בספר גימל של נעמי שמר (ידיעות אחרונות, 1982).


בשיחה שערכתי לפני שנה עם אידה נודל (13 ביוני 2018), היום בת 88, היא סיפרה לי כי את השיר של שמר הקריאה לה אחותה לנה בטלפון כמה שנים אחרי שנכתב. זה היה כאשר אידה התגוררה בעיירה בֶּנְדֶרִי שברפובליקת מולדבה (היום טיגינה, מדרום-מזרח לקישינב), שאליה הוגלתה לאחר שחרורה מסיביר ולאחר שבקשתה לגור במוסקבה סורבה. בבנדרי התאפשר לה מדי פעם קשר טלפוני עם הארץ. ממרחק השנים זכרה אידה בעיקר את תחושת הביטחון שהשיר נסך בה. 'זה היה חשוב מאד לי ולביטחון שלי. הרגשתי כך יותר שמורה. כאשר השלטון כל כך נגדי, אם בישראל כותבים עליי שיר בעיתון, וזוכרים אותי, אז אני יותר מוגנת'.

אידה בפתח צריפה בגלותה בסיביר, סוף שנות השבעים (גלוי לכולם)

במהלך השנים בהן חייתה בקריבושיינו, ולאורך כל מאבקה לקבלת אשרת יציאה מברית המועצות, קיבלה אידה נודל מעל 20,000 מכתבי תמיכה מרחבי העולם. המכתבים היו עבורה נקודות של אור וחיזוק בהתמודדות הקשה מנשוא. בספרה יד בחשכה: אוטוביוגרפיה של אסירת ציון (אור-עם, 1994) היא תיארה את השפעתם המיטיבה של המכתבים: 
היו רגעים מתסכלים, שבהם מעדתי והחלקתי בעודי נושאת את דליי המים, ואז הייתי תוהה בלבי, האם אמנם יש משמעות כלשהי לחיי. אך משקיבלתי את חבילות המכתבים, התפזרו ספקותיי, וחשתי, שדמעותיי לא היו לשווא (עמ' 178).
באוגוסט 1980 שלחה אידה מכתב גלוי לכל ידידיה ותומכיה בעולם ובו כתבה:
ידידים יקרים!  
הדואר העביר אלי את מכתביכם, כאן בסיביר הרחוקה. מילות תמיכה ועידוד, תקווה ואמונה בניצחון ובצדק. קשה לי לתאר את הרגשתי, כשקראתי אותם – הופתעתי לגלות עד כמה אנשים מבינים אותי ושותפים לאמונתי ויחד עם זאת חשתי כאב על דאגתכם הרבה, ומגוון של רגשות אחרים, שאיני יודעת לקרוא להם בשם.
כשאדם נקלע למצב כמו שלי, כשחייו תלויים במידת ההזדהות של אחרים בגורלו, כאשר רוחו כורעת תחת נטל הקשיים שבדרך, וספקות מחלחלים לנשמתו, יש במכתבי התמיכה הללו משום כוח מחיה.  
כשאדם נקלע למצב כמו שלי ולפתע מושטות אליו מאות ואלפי ידיים, ידיים שמעולם קודם לכן הוא לא לחץ, ואפילו לא ידע על קיומן, הוא חש בעוצמה רבה את הקשר בין בני אדם, שהשפה המרחק הפיסי מפרידים ביניהם, אך הם מאוחדים בהכרתם בכבוד האדם וברצונם להגן עליו (עמ' 191-190).

בשנת 1980, כחלק מהמאבק למען שיחרורה של אידה, יצא תקליט שנשא את השם 'שלום אידה נודל' ובו ארבע רצועות: נעמי שמר קראה את השיר שכתבה, שגם העניק לתקליט את שמו; השחקנית חנה מרון קראה קטעים מדבריה של אידה נודל בפני שופטיה בשנת 1978 (בתרגום לעברית, כמובן); השיר 'שלח את עמי', ולבסוף הקלטה של שיחת טלפון עם אידה עצמה. 

באותה שנה הגיעה השחקנית ג'יין פונדה לביקור בישראל ונפגשה, בין השאר, עם נעמי שמר, שקראה בפניה את השיר 'שלום לך, אידה נודל'. פונדה התרגשה והחליטה לתת את חלקה במאבקה של אסירת המצפון (מוטי זעירא, על הדבש ועל העוקץ: נעמי שמר, סיפור חיים, 2017, עמ' 387). 

ארבע שנים אחר כך, באפריל 1984, פגשה פונדה את אידה בבית מלון בקישינב וכמה ימים אחר כך התירו השלטונות לפונדה לבקר את נודל בביתה בבנדרי. ביקורה היה חשוב מאד עבור אידה, הן לגופו, כחוויה אישית מחזקת, הן כאירוע שהיה בו כדי להפנות את דעת הקהל הבינלאומית לסיפורה.

ב-15 באוקטובר 1987, כשהגיעה אידה נודל לארץ לאחר 15 שנות מאבק וציפייה מיוסרת, טסה ג'יין פונדה במיוחד לישראל כדי להשתתף בקבלת פניה של האסירה המפורסמת.

קבלת הפנים לאידה נודל בנמל התעופה בן-גוריון. משמאל לימין: ג'יין פונדה, שמעון פרס, אידה נודל, יצחק שמיר, ארמנד האמר, לנה פרידמן (אחותה של אידה), אורי פזנר, חייקה גרוסמן (צילום: מגי אוחיון; ארכיון התצלומים הלאומי)

כמה רעיונות מרכזיים חורזים את השיר 'שלום לך אידה נודל', והעיקרי שבהם הוא תחושת האחווה הנשית שמובעת במילה החוזרת 'אחותי', והקריאה ל'ברית נשים תאומות'. נעמי שמר חשה כ'אחותה' של אידה, אך לאידה הייתה גם אחות אמיתית, אילנה (לנה) פרידמן, שעלתה לארץ ב-1972 עם משפחתה והפכה לרוח החיה מאחורי המאבק לשחרור אחותה. באחת מפגישותיה של לנה עם מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' שולץ הוא אמר לה: 'רק בין יהודים יכולה אחות – לא אֵם או רעיה  להילחם במסירות ובנחישות כזו לשחרור אחותה' (יד בחשכה, עמ' 263).

עוד רעיון ששמר הביעה בשיר הוא הרוח המפעמת בשתי נשים שחולקות גורל וייעוד משותפים. לאורך כל מאבקה לעלות ארצה תפשה אידה את פעילותה לא רק כרצון למימוש אידיאל פרטי אלא גם הבנה שהיא הפכה, שלא לרצונה, סמל של מאבק לאומי. תחושה זו באה לידי ביטוי בדברים שכתבה בסוף ספרה, בתיאור הגעתה ארצה: 
חזרתי הביתה. 
על אף השעה המאוחרת  חג שמחת תורה הסתיים מספר שעות קודם לכן  התאספו אלפי ישראלים בשדה התעופה, צעירים וזקנים, חברי ממשלה ואזרחים מן השורה, אנשים מאמינים ואנשים חילוניים, לחוג את החגיגה, שהובטחה לנו על ידי נביאינו  השיבה הביתה! חשתי שמחה רבה, אחריות וכבוד על שנפל בחלקי לסמל את השיבה. החגיגות נערכו לא רק בישראל; אנשים מכל רחבי העולם, שעזרו להוציא את הסיבה לחגיגה הזו מן הכח אל הפועל, שמחו וצהלו איתנו. לבי התמלא בתחושת ניצחון, ועם השמחה נצרתי גם את רגעי הסבל והדמעות (עמ' 263).
מעריב, 16 באוקטובר 1987

ב. 'מה שלומך אחות'?

ריימונד אבקסיס (צילום מסך מהטלוויזיה המרוקנית)

שיר אחר שכתבה נעמי שמר, 'מה שלומך אחות', נקשר גם כן לאידה נודל. בקטלוג הספרייה הלאומית נכתב 'יש אומרים שנכתב בהשראת דמותה של אסירת ציון אידה נודל בטרם עלתה ארצה ... בשיר הנוכחי מנסה שמר לדבר עם ה"אחות" ממרחקים, לעודדה ולנחמה'.

אלא ששיר זה במקורו נכתב בשנת 1986 עבור שתי 'אחיות' אחרות: הזמרת חוה אלברשטיין, ילידת שצ'צ'ין בפולין (1946), שעלתה לארץ בשנת 1951 כשהיא בת ארבע, והזמרת ריימונד אבקסיסילידת קזבלנקה שבמרוקו (1943), שעלתה לארץ בשנת 1953 כשהיא בת עשר.

בדיסק 'נעמי שמר: אסיף' (1998) נכתב כיצד נולד השיר:
חוה אלברשטיין קראה את סיפורה של ריימונד וביקשה להכירה. כשנפגשו והחליטו לשיר ביחד, הציעה ריימונד שנעמי שמר תכתוב להן. לאחר מפגש  משולש  מלהיב בא לעולם 'מה שלומך אחות'. השיר בוצע לראשונה בטלוויזיה ב'סיבה למסיבה' של רבקה מיכאלי, וזו ההקלטה המקורית.



ואלה המילים של 'מה שלומך אחות' עם ההקדשה 'לחוה וריימונד':

נעמי שמר, ספר ארבע, שבא, 1995

השיר נדפס גם בספרה האחרון של נעמי שמר סימני דרך (כינרת, 2003), ובו נשמטה ההקדשה ולמטה צויינו רק שמות הזמרות. מדוע נשמטה ההקדשה? על כך בהמשך.


לימים ביצעה אלברשטיין את השיר לבדה והוא נכלל בדיסק 'סרנדה' (2015).

ככל הנראה, חוה אלברשטיין קראה את סיפורה של ריימונד אבקסיס בריאיון ארוך שערכה עמה אירית רותם בעיתון מעריב, ב-28 ביוני 1985, ובו נכתב בין השאר: 


בריאיון לעיתון מעריב, לפני שנתיים (18 ביוני 2017), סיפרה ריימונד אבקסיס ליעקב בר-און על מפגשה עם נעמי שמר:


השיר נכלל גם בדיסק 'חפצים אישיים' (1987) של הזמר והשחקן משה בקר. זהו השיר היחידי בדיסק שלא נכתב במיוחד עבורו, ומעניין מה עמד מאחורי שיקול הדעת של שמר ובקר לשלבו בדיסק, על אף שהוא שיר כל כך 'נשי'.



כשריאיינתי את אידה נודל היא סיפרה לי כי גם היא שמעה ששיר זה נכתב עליה, אבל אינה יודעת זאת בוודאות. בפגישותיה עם נעמי שמר היא אף פעם לא דיברה איתה על כך. עם זאת, שמר אכן הקדישה את השיר לאידה כמה ימים לאחר שהגיעה ארצה. זה היה במפגש משפחתי מצומצם, שאליו הוזמנו האנשים הקרובים שהיו שותפים למאבק, ובתוכם גם נעמי שמר. במהלך המפגש נעמי שרה לאידה את השיר 'מה שלומך אחות' (ונזכיר, כי לשיר שבאמת הוקדש לה, 'שלום לך, אידה נודל', לא היה לחן).

אכן ישנם קווי דמיון בין שני השירים, ובעיקר אידאל האחווה הנשית, שיש בכוחה לחבר בין מזרח למערב, בין קרובה לרחוקה, והיא מצליחה לרקום חוט דק ביניהן. בשני השירים מתוארת התמודדות עם סבל, קושי וייאוש, שמתוכהה בוקעת תקווה ובקשה שלא להיאלם  'אל יחדל קולך' מכאן, ו'הרוח שמדובבת את שפתייך האילמות' מכאן. הרוח חסרת התוחלת של ספר קהלת הופכת להיות רוח האדם, המפעמת בלבבות ומחזקת אותם. מילותיה של נעמי שמר, 'מה שלא נולד בדמע לא שווה הרבה', מהדהדות את הדברים שנשאה אידה נודל בפני שופטיה בשנת 1978:
שבע השנים הללו, שבגללן אני יושבת על כיסא הנאשמים, היו השנים הקשות והנפלאות ביותר בחיי. באותן שבע שנים למדתי לצעוד בראש זקוף, כאדם גאה וכיהודייה גאה ... בכל פעם שהצלחתי להציל את חייו של קורבן נוסף, התמלא לבי רגש שאין דומה לו (יד בחשכה, עמ' 139).
ואולי באמת, בשעה שכתבה נעמי שמר את השיר 'מה שלומך אחות', גם דמותה של אידה נודל עמדה לנגד עיניה, ולא בכדי הקדישה לה דווקא שיר זה במפגש עימה.

ג. ואולי נעמי שמר בכלל כתבה על עצמה?

משפחת ספיר בקבוצת כנרת. מימין לשמאל: האם רבקה, נעמי, יענקלה, האב מאיר, רותיק (הספרייה הלאומית)

בשולי רשימה זו נביא את עמדתם של עמוס ותמר רודנר, מחבריה הקרובים של נעמי שמר, שגם ערכו את רוב ספריה. 

לדעתם, כפי שנמסרה לדוד אסף עורך הבלוג ורשימה זו, אין זה מקרה שההקדשה 'לחוה וריימונד', שנדפסה בספר ארבע, הושמטה במהדורת סימני דרך. חוה אלברשטיין וריימונד אבקסיס אכן הזמינו ממנה את השיר, אך כאשר היא כתבה אותו חשבה על עצמה ועל אחותה רותיק. את הניחומים שביקשה באותה שעה היא מצאה בקשר עם אחותה הממשית, שלא הייתה במרחקים אלא במושבה כנרת, לא הרחק מקבוצת כנרת בה נולדו שתיהן.

שמר, שכתבה רבים משיריה לפי הזמנה, הדגישה תמיד שההזמנה החיצונית צריכה לפגוש הזמנה פנימית. במקרה זה, ההזמנה החיצונית (של חוה וריימונד) התקשרה עם השיחות הרבות שניהלה נעמי באותה עת, שהייתה לה קשה באופן אישי, עם אחותה רותיק ובתרומתה של האחות להרגעתה, 'בְּשָׁעָה שֶׁקָּשֶׁה לִי לָשִׁיר וְהַכֹּל מִתְמוֹטֵט עַל רֹאשִׁי'.

ובכן, שלוש, ואולי ארבע, אחיות...

ד. 'מה שלומך אחות': מבחר ביצועים

נוסף על הדואט של חוה אלברשטיין וריימונד אבקסיס ועל הסולו של משה בקר מצויים באינטרנט עוד כמה ביצועים יפים של השיר.

עדי כהן ומירה עוואד בתכנית 'מחווה לאמן' בתיאטרון הקאמרי. זהו חיבור בין שתי זמרות צעירות, שניתן לראותו כמעין שיחזור של החיבור בין חוה אלברשטיין וריימונד אבקסיס.



הקשר בין מיטל טרבלסי לבין נעמי שמר התחיל בשנת 1996, אז הציעה לה נעמי לשיר את 'הו רב חובל', שירו של וולט ויטמן, ששמר תירגמה והלחינה לזיכרו של יצחק רבין. 

הביצוע נלקח מתוך הדיסק 'שירת נעמי', שיצא בשנת 2012 לזיכרה של נעמי שמר.



ההרכב המוזיקלי 'תמונות חיינו' מארח את חן רותם:



וכאן ביצוע מרטיט לב של ענת מלמוד בהופעה חיה:



וכאן ביצוע מרגש של חניכות תנועת הנוער העובד, בעברית ובערבית, ששרות את השיר כהמנון של עוצמה נשית ביום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים:



ולבסוף, אליאל אבקסיס, בנה של ריימונד, בדיסק 'מורכב פשוט' (2012). אפשר להאזין לביצוע היפה שלו כאן (לוחצים על מס' 13 בצד ימין).
 _______________________

רעות ברוש היא דוקטורנטית בחוג לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים.

יום רביעי, 26 ביוני 2019

סיפורי רחובות: אל רועי, דניאל ומוריץ, ברנשטיים, הר"ן, אשליות ומגנים

מדורנו זה מתרכז בדרך כלל בלגלוג ובהוקעה של שלטי רחובות רשמיים בכל הארץ שמאחוריהם מסתתרות רשלנות או בורות.

הפעם נעסוק בשלטי רחוב 'פרטיים', כלומר כאלה שבעלי דירות או בניינים הזמינו בעצמם ורכשו בכספם, וכך הם מגלים ברבים את בורותם.

א. אלרואי – אלרועי

בנוה צדק בתל אביב יש רחוב המוקדש למשיח השקר היהודי דוד אלרואי שחי במאה ה-12. רק מעט ידוע על איש זה, וגם מה שידוע לוקה בהגזמה ובבדיה. אצלנו יש כבוד מיוחד למשיחי שקר – חוץ מישוע ושבתי צבי, שלמיטב ידיעתי אין אף רחוב על שמם, למרות שחשיבותם ההיסטורית עולה פי כמה – ולכן יש רחובות על שמו של אלרואי בערים רבות בישראל.

אז הנה השלט הרשמי, שלפחות השם 'אלרואי' נכתב בו כהלכה (נתעלם מ'סוליומן', שבעצם צריך להיות שלמה; נתעלם גם מהצירוף הלא הגיוני '1163 בערך'), ואחריו השלט הפרטי:

צילום: איתמר לויתן

ב. מוריץ דניאל מוריץ

ברמת אביב יש בלוק קטן ובו רחובות על שמות שלושה ציירים יהודים. אחד מהם הוא מוריץ דניאל אופנהים, בן המאה ה-19. נראה שבגלל סמיכותו לרחוב (פריץ) אופנהימר, הרחוב קרוי רק בשמותיו הפרטיים של הצייר, אם כי על השלט העירוני הרשמי נכתב שם המשפחה בסוגריים ובגופן קטן יותר.



דא עקא, שצרוף השמות 'מוריץ דניאל' נשמע כשם משפחה ואחריו שם פרטי, ועל כן נקרא שמו בפי העם: 'דניאל מוריץ'.

מי ששילט את צמד הבתים השכנים, מס' 13 ומס' 15, הצליח לצאת ידי חובת כולם, גם לשיטת רש"י וגם לשיטת רבנו תם.
צילום: אבישי ליוביץ'

יעקב ברנשטיין-כהן (1929-1859)
ג. ברנשטיים כהן

רחוב נחמד ושקט יש בתל אביב והוא קרוי על שמו של ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן, רופא ופעיל ציוני מרכזי ברוסיה הצארית שהיה מעוזריו הקרובים של הרצל. הוא גם היה אביה של מרים ברנשטיין-כהן, אשת חיל יוצאת דופן, שבחייה הארוכים הייתה שחקנית תיאטרון, סופרת, משוררת ומתרגמת, רופאה, כלת פרס ישראל לתיאטרון ועוד הרבה.

כדי להגיע לאיות הנכון של שם הרחוב יש לעבור אותו לכל ארכו ולהיווכח במגוון האפשרויות לקלקול השם. רק בקצה הרחוב יש כיתוב כמעט מדויק, למעט המקף שנפל.

צילומים: מישקה לוין

ד. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן

ונעבור לירושלים.

רחוב הר"ן בשכונת רחביה בירושלים מוקדש לכבודו של רבי נסים גירונדי, פוסק הלכה חשוב ומגדולי מפרשי התלמוד, שחי בברצלונה שבספרד במאה ה-14.

צילום: דוד אסף

בבנין מספר 9 (פינת רחוב אוסישקין) קבוע שלט האומר שזהו רחוב אהרן. האומנם לא ידעו דרי הבית מי היה הר"ן, והחליפו את השם למשהו מוכר יותר – אהרן?

צילום: יחזקאל חובב

ובכן, אין זו טעות.

לעניין זה שם לב כבר פרופ' גד בן-עמי צרפתי המנוח, ברשימתו החביבה 'ברחובות ירושלים' (לשוננו לעם, מה, תשנ"ד, עמ' 138-127), וכך הסביר את העניין:


מאז כתב צרפתי את מה שכתב נשמט כנראה השלט החדש של רחוב הר"ן, ונותר הישן עם 'אהרן'.

מכל מקום יצאתי לרחוב היפה הזה ובדקתי את השלטים וסימוני הכתובות בבתים אחרים. לא תופתעו שלא הופתעתי...

הר'ן או הרן?


ומה דעתכם על ה"רן...

צילומים: דוד אסף

ה. השל"ה – השלייה או אשלייה?

לא הרחק מרחוב הר"ן, בשכונת שערי חסד בירושלים, נמצא רחוב השל"ה. הרחוב קרוי על שם ספרו של רבי ישעיה הלוי הורביץ, בן המאה ה-16 – שני לוחות הברית.

על בית מספר 2 נקבע השלט הבא:

צילום: איל דודסון

איך זה קרה? אפשר לשער שבעל הבית, או מי מטעמו, רשם על פתק את השם השל"ה, ולמדביק האותיות נדמו סימני הגרשיים כשני יודין. מוזר שלדיירי הבית, בלב לבה של שכונה חרדית, כלל לא אכפת מעיקום שמו של מי שמכונה 'השל"ה הקדוש'.

ו. המגנים  מגנים

בהרצליה יש רחוב בשם המגינים. בימי 'המדינה שבדרך' זו הייתה סיסמה רווחת: 'הבונים יבנו, הַמְגִינִים יָגֵנוּ, המעפילים יעפילו'.

הלך פלוני ותלה על ביתו שלט חדש – 'רחוב מגנים'...


תודה לגד סימון


יום שני, 24 ביוני 2019

סיפורי מסעדות: שמנים, תסעדו ותשמחו, 'אם' ו'ששש...'

א. לא פוליטיקלי קורקט

להגיד על מישהו שהוא שמן, או על מישהי שהיא שמנה, זה מחוץ לכללי הנימוס. פשוט לא אומרים את זה...

אבל בעולם האוכל המהיר אין שום בעיה להתהדר במשמנים.

 כך בתל אביב:

רחוב המלך ג'ורג', תל אביב

וכך גם בירושלים...

רחוב שלומציון המלכה, ירושלים

ואולי בכלל למדנו את זה מהגרמנים בברלין?

צילומים: מנחם רוזנברג

ב. וריאציות על מימונה

ל'אריס' שברחוב דיזנגוף בתל אביב, יש גרסה שנונה ל'תרבחו ותסעדו' (מזל והצלה), המוכר כמובן מחגיגות המימונה.

צילום: איתמר לויתן

ג. IF

בפאב דוברין 7 שבשוק הטורקי בחיפה לא רוצים אורחים עם פרופיל מסוים.

צילום: איתמר לויתן

ד. ששש...

במסעדה הזו ברחוב דיזנגוף בתל אביב מגלים התחשבות יוצאת דופן בשכנים: 'ששש... מנוחת השכנים חשובה לנו מאד'.

צילום: יוחנן פלוטקין

יום שישי, 21 ביוני 2019

ביקור בבית הקברות לכלבים של יחידת 'עוקץ'

צילום: דובר צה"ל

מאת אבי בלדי

לאחרונה, במהלך שירות מילואים, הגעתי במקרה לבית קברות מיוחד במינו: בית הקברות הצבאי לכלבים בתוך מתקן אדם, סמוך למודיעין. 

פסל אבן של לוחם וכלבו בכניסה לבית הקברות (כל הצילומים: אבי בלדי)

אחת לשנה נערך במקום טקס זיכרון לכלבים שנהרגו בפעילות מבצעית ('נפל בפעילות מבצעית') או שמתו במהלך אימון, ממחלה או מזיקנה ('נפל במהלך שירותו'). 


בטקס  היחיד במינו בצה"ל  משתתפים כל חיילי ומפקדי יחידת הכלבנים הצ"הלית 'עוקץ'מפקד היחידה מדבר בשמם של 'הלוחמים על ארבע', אשר עוסקים באופן יומיומי כמעט בהצלת חיי אדם, ואחד הלוחמים מעיד על אירוע משמעותי שחווה במהלך שירותו.

שורשיו של הטקס נעוצים באירוע המכונן של היחידה: פיגוע-מיקוח בקיבוץ משגב עם ב-7 באפריל 1980. באותו פיגוע נהרגו שני כלבים מצטיינים במהלך ההשתלטות על המחבלים ואז נחשפה היחידה לראשונה בציבור. מאז ועד היום הטקס השנתי נערך סמוך לתאריך זה. כיוון שבית הקברות נמצא בתוך מחנה צבאי הוא סגור לכניסת אזרחים ולא ניתן לבקר בו בלי אישור מיוחד. 


באישורו של דובר צה"ל ריאיינתי את רס"ן י', אחד מוותיקי היחידה, וזה מה שרשמתי מפיו על תולדות בית הקברות:

עד שנת 2005 ישבה היחידה ב'מחנה סירקין' ליד פתח תקווה, שם היה בית קברות קטן. עם המעבר ל'מתקן אדם' החליט תורם יהודי אמריקני, שנקשר ליחידה וחפץ בעילום שמו, כי יש להקים בית קברות מכובד, והוא הרוח החיה מאחורי היוזמה.

כאשר נופל אחד הכלבים בפעילות קרבית או מת בדרך טבעית, כל היחידה מגיעה לבית קברות במדי א' ובכומתות ומתקיים טקס קבורה רשמי. הכלב מובל לקברו על גבי אלונקה, הלוחמים מלווים אותו עד הקבר ומצדיעים. הלוחם שהיה עם הכלב ברגעיו האחרונים משתף את הנוכחים בחוויותיו ומספר ככל שניתן, ואחריו מסכם מפקד היחידה את האירוע. זהו טקס מרגש ועצוב ודמעות רבות נשפכות בו. לא קל לחיילים להיפרד מכלביהם אחרי שנים ארוכות של חינוך ושל עבודה צמודה. טקסי הפרידה עוזרים לחיילים ומוסיפים נדבך משמעותי לשירותם.

בבית הקברות יש עשרות מצבות, כמחציתן לכלבים שנפלו בפעילות מבצעית.

כמה אירועים זכורים במיוחד: 'אסון המסוקים', ב-4 בפברואר 1997, שבו נפלו שני לוחמי היחידה עם כלבותיהם  – הרן פרנס עם הכלבה לסטי ומיכה גוטליב עם הכלבה אמבר.


אירוע זכור נוסף היה ב-7 בדצמבר 2004, נר ראשון של חנוכה תשל"ה (מבצע 'חג אורים'), אז נהרגו סמ"ר נדב קודינסקי וכלבו דיאבלו במהלך פעילות של כוח פלס"ר גולני, מלווה ביחידת כלבנים, בסג'עייה סמוך למחסום קרני. נדב ודיאבלו הלכו בראש כשהם מנסים לאתר מטעני חבלה. הם נכנסו ללול, שם חפרו מחבלים מנהרת חדירה שהייתה אמורה להגיע עד קיבוץ נחל עוז. הלוחם וכלבו נהרגו זה לצד זה.


הכלבים מסיימים את שירותם הצבאי בגיל שבע או שמונה ואז מאומצים על ידי הלוחם האחרון שליווה אותם.


מיחידת דובר צה"ל, אליה פניתי בבקשה לאשר פרסום רשימה זו, קיבלתי כמה תמונות מרגשות מטקס הזיכרון האחרון שנערך לפני כמה שבועות:







צילומים: דובר צה"ל
_____________________________________

אבי בלדי הוא חבר מועצת גבעת זאב ותלמיד לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים.