שירי הערש בימי העלייה הראשונה: נוּמִי בִּתִּי

נטלי מארקס ותינוקת בידיה. מינכן, 1900-1890 (ישראל נגלית לעין)

מאת אליהו הכהן 

רשימות קודמות בסדרה 'שירי הערש בימי העלייה הראשונה'

א. התעורר בן יקיר

ב. בכורי, ילדוני העברי

ג. שִׁיר הָעֶרֶשׂ עִבְרִיָּה שֹׁרָרֶת

ד. צימוקים ושקדים (א)

ה. צימוקים ושקדים (ב)

ו. נומה פרח, בני מחמדי

ז. נִטְּשׁוּ צְלָלִים

ח. 'שלאָף מײַן קינד' של שלום עליכם

א. שירי ערש לבנות ישראל 

הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק / הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת 

פניה ברגשטיין, 'ניגונים'

ה'קינד' בשירו של שלום עליכם, שבו עסקנו ברשימה הקודמת, היה בן זכר ('מײַן קדיש'), אך מי שמיישנת אותו היא האֵם. מעניין לבדוק זאת אצל מחברים אחרים של שירי הערש: 'נומה פרח' של אפרים דב ליפשיץ הוקדש לבנו ישראל, טשרניחובסקי כתב 'נומה בני, אפרוחי' (בשירו 'ניטשו צללים') וליבושיצקי 'בן לי יקר' (בשירו 'שכב הרדם'), וכך גם שירי הערש האחרים שנסקרו בסדרה זו: 'התעורר בן יקיר', או 'בכורי, ילדוני העברי' – הילד בדרך כלל הוא זכר ומי שמיישן אותו הוא לפעמים האב ולפעמים האם. ועם זאת, אין ללמוד מכך כי בנות ישראל קופחו, שכן גם לכבודן חוברו שירים מיוחדים. כאן נסקור שני שירים מימי העלייה הראשונה שהוקדשו לילדוֹת, האחד נכתב בבלארוס והשני בירושלים. 

הראשון, שכותרתו 'נומי בתי', נכתב בידי דמות בלתי מוכרת בשירה העברית – שלום דוד פְּיֶסְטוּן, שגר בעיר מוהילב השוכנת לצדו של נהר הדנייפר. את השיר פרסם פייסטון בשנת 1895 במאסף הספרותי הנצנים, שראה אור בוורשה בעריכתו של נפתלי הרץ ניימנוביץ' (1898-1843), שהיה מוכר לקוראי עיתון הצפירה – שם הרבה לכתוב פיליטונים עוקצניים – בכינויו 'הַנֵץ'.

מתחת לכותרת השיר הקצר כתב פייסטון בפירוש כי הוא 'מוקדש לבנות ישראל', ובהערה שנדפסה בתחתית ציין כי כתבוֹ בעקבות שירו של א"ד ליפשיץ. אין מדובר בשירה גדולה, וגם לא בשיר שחוברה לו מנגינה, אלא בשיר ערש משעשע ודידקטי, שבו הטיף המחבר לבנות ישראל כי עליהם לנהוג בצניעות, לא לרדוף אחר 'לוקסוס' ו'מודה' ולהסתפק במועט. הוא מפרט כללי התנהגות, מה לעשות ובעיקר מה לא לעשות. היום היינו אומרים עליו שהוא 'מסגביר'... 

אך גם בשיר הקצר הזה ניסה המחבר להחדיר תודעה לאומית בתינוקת חסרת הבינה:

עֵת לְאִישׁ תִּלָּקְחִי בִּתִּי, וְ'חוֹבֵב צִיּוֹן' יֶהִי, / אַל תִּמְאֲסִי נָא חִבָּתוֹ, גַּם אַתְּ 'בַּת צִיּוֹן' תֶּהִי... / וּבָנַיִךְ גַּם 'בְּנֵי צִיּוֹן' יִהְיוּ נָא כֻּלָמוֹ. 

שלום דוד פיעסטון, 'נומי בתי' (הניצנים, ב, ורשה תרנ"ה, עמ' 106-105). 

לחיצה על האיור תגדיל אותו לקריאה נוחה

כאמור, על פייסטון איננו יודעים הרבה. ככל הנראה אביו היה הרב גרשון פיעסטון (גפ"ן), דרשן ומטיף ציוני מסור במוהילב. הוא עצמו פרסם בשנת 1898 שיר ושמו 'שני שופרות' (הצפירה, 16 בספטמבר 1898, עמ' 1057) וכן שיר ביידיש 'דאָס ליכטיל' (הנר), שנדפס בוורשה בשנת 1903 בקובץ דאָס חנוכּה בלאַט.

שיר הערש השני, שכותרתו 'שיר ערש לילדה', חובר כשיר זמר על ידי שלמה ויינשטיין, תושב ירושלים ולימים מנהל בית הספר במושבה הגלילית סג'רה (הקדשנו לו רשימה מיוחדת: 'שירוני ארץ ישראל הראשונים: נגינות ציון', בלוג עונג שבת, 20 בינואר 2017).

בשיר בן שנים-עשר הבתים, שאף הוא הושפע משירו של ליפשיץ, הפציר המחבר בבת הירושלמית היקרה להיות נאמנה למולדתה ולשפה העברית: 'בה תהגי, בה תדברי בלשוננו הקדומה', ומוסיף: 'זכרי בתי ארץ מולדת, ארץ אבותינו, כי בת עמי עוד היא נודדת בארצות מנדינו'. בשירונו נגינות ציון (ירושלים תרנ"ז) שיבץ ויינשטיין בזה אחר זה את 'נומה פרח' של ליפשיץ, שהכתירו בשם 'שיר ערש לילד', ואת שירו-שלו 'שיר ערש לילדה'. מתחת לכותרת שני השירים נכתב 'לשורר בניגון שלאָף מײַן קינד'. ייחודו של שיר זה בכך, שלפנינו הפעם הראשונה בתולדות הזמר העברי שבה יש התייחסות נפרדת ומוּדעת לבנות ישראל הגדלות בארץ.

שיר ערש לילדה', נגינות ציון, בעריכת שלמה ויינשטיין, ירושלים תרנ"ז, עמ' קמח-קנב

שנים ספורות אחר כך, בשנת 1901, חיבר המורה לעברית ולערבית יוסף בר"נ מיוחס את בת-חיל או תורת אם – מקראה עברית מיוחדת לבנות, שנדפסה בירושלים (כאן הופיעה לראשונה המילה העברית 'בובה' שאותה חידש אליעזר בן יהודה). 

יוסף מיוחס (1942-1868)

אמנם אין מדובר בשיר ערש, ואף לא בשיר סתם, אבל מקראה זו מסמנת עוד שלב במוּדעוּת לצרכים הפדגוגיים הייחודיים של בנות ישראל.

יעברו עוד שנות דור, עד שבשנת 1927 יכתוב המשורר והמחנך יחיאל היילפרין (1942-1880) את שיר הערש האולטימטיבי לילדה הארץ-ישראלית 'נומי, נומי, ילדתי', שהלחין יואל אנגל (השורה הראשונה של השיר שאולה מניגון מזרח-אירופי עממי; השאר כולו של אנגל). 

הנה 'חבורת רננים' (הקלטה מ-1978):

ב. שירי ערש 'בנוסח אמריקה'

הסתעפות אחרת של שירי הערש העבריים בתקופה זו היא שני שירים שפרסם בשנת תרס"ג (1903) המחנך והמשורר הלל מַלַכוֹבְסְקִי (1943-1860), שנולד בעיירה מוש (Nowa Mysz; פלך מינסק). ב-1885 היגר מלכובסקי לאמריקה והתגורר בפיטסבורג ובפילדלפיה, ובשנת 1902 עבר לניו יורק, שם ניהל תלמוד תורה גדול. אלה היו הימים שבהם התרחשה ההגירה הגדולה של יהודי מזרח אירופה לאמריקה, וגם שלהי תקופת העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהייתה כמובן צנועה בממדיה לאין שיעור. מלכובסקי חיבר שני שירי ערש מקבילים: האחד לילד בארץ ישראל, והשני לילד הגדל באמריקה. מקצבם של שני השירים זהה לזה של 'נומה פרח', 'ניטשו צללים' ו'שכב הרדם', כך שניתן היה לשיר אותם במגוון לחני שירים אלה. 

בשירו לילד הארץ-ישראלי כתב מלכובסקי: 'שָׁב אָבִיךָ מִמַּרָקָה [מרוקו] עם בני הגולה, כי ליהודי שם מועקה, הוא השה לעולה', אך ב'אדמת קודש ארץ אבות, ערש ילדותֶךָ, וכְאוֹר בוקר יום לא עָבוֹת יִזְרַח פה שִׁמְשֶׁךָ'. יובל שנים לפני עלייתם של יהודי המגרב למדינת ישראל הצעירה, חזה מלכובסקי את הנולד. 

בשיר שהפנה לילד היהודי האמריקני התנסח מלכובסקי ביתר תוקפנות: גם אם תנסה להיראות כאמריקני מבטן ומלידה, תלגלג על המסורת היהודית ותבזה את בני עמך, חוטמך יעיד עליך מי היה אביך...

שני השירים פורסמו זה לצד זה בהמאסף לשנת השלשים, קובץ שיצא לאור במלאת שלושים שנה לעיתון הצפירה וניתן כשי לחותמים (ורשה 1912). 

שני שירי ערש מאת הלל מלכובסקי, המאסף לשנת השלושים, ב, עמ' 66-65, ורשה תרס"ג 

מלכבוסקי, שסיפוריו, שיריו ורשימותיו כונסו לאחר מותו בספר (כתבי הלל בן זאב מלאכובסקי, הוצאת האחים שולזינגר, ניו יורק 1939), חיבר שיר זמר נוסף בשם 'קדימה', שהולחן בידי היימן כהן, מלחין 'ציון תמתי'. השיר הופיע בשירוני זמר עברי אחדים באמריקה וכנראה גם הושר שם בבתי ספר עבריים, אך לזמרת הארץ לא הגיע.

הלל מלכובסקי (1943-1860)

ג. אחרית דבר 

הגיעה העת לסכם סדרה ארוכה זו שהוקדשה לשירי ערש.

למעלה משמונים שירי ערש נכתבו והושרו בארץ ישראל עד הקמת המדינה, ומובן שכאן סקרנו רק מעט שבמעט. לא עסקנו ב'נומי, נומי, ילדתי', שחיבר יחיאל היילפרין והלחין יואל אנגל, ב'שכב בני' שכתב עמנואל הרוסי בימי מאורעות תרפ"ט, 'נומה בן, עצום נא עין', שכתב נתן אלתרמן ב-1939 והלחין משה וילנסקי, ב'נוּמִי-נוּמִי-נוּמִי נִים, מְזַמְּרִים הָעֲנָנִים', שהלחין דוד זהבי ב-1946 למילותיו של זרובבל גלעד, או 'לילה, לילה' של אלתרמן ומרדכי זעירא, שחובר והולחן גם כן באותה שנה. ענף לעצמו הם שירי הערש לארץ ולנופיה, שהבולט שבהם הוא כמובן 'שיר העמק' ('נומה עמק ארץ תפארת'), שחיבר אלתרמן והלחין דניאל סמבורסקי.

למראית עין ולמשמע אוזן, נראה כי מאז הקמת המדינה ועד היום דלל מעיין שירי הערש בזמר העברי. אך רושם זה אינו נכון ובפועל המשיכו להיכתב עשרות שירים בסוגה זו. הנודעים שבהם – 'שיר ערש נגבי' של יחיאל מוהר ומשה וילנסקי (1955), ו'שיר ערש' ('היכל ועיר נדמו פתע') של נתן אלתרמן וסשה ארגוב (1966). שיר זה חובר למחזמר 'אסתר המלכה', ולמעשה מדובר על שיר ערש לילד גדול במיוחד – המלך אחשוורוש. עם זאת, אין להתכחש לעובדה כי הנוהג ליישן את ילדי הארץ בשירי ערש נמוג והולך ואת מקום השירים ירשו הסיפורים. 

בהקדמתו לאנתולוגיה שירי ערש ליענקל'ה, הכוללת תרגומים לעברית של כמאתיים שירי ערש (בעריכת בנימין כץ וברכה קופשטיין, הוצאת שלום, ניו יורק, 1983), כתב החוקר, המשורר והסופר אוריאל אופק, שתרגם את שירי הספר: 

כל המצוי אצל שירי הערש יחוש ודאי צער בלבו, על שמסורת רבת שנים זו הולכת ונעלמת בדורנו, דור הטכנולוגיה, שבו נרדמים העוללים לצלילי תקליטים או לקולות הרדיו והטלוויזיה ... מי יתן והכרך הזה יסייע להחזיר לשיר הערש היהודי את עטרת הזהב שהוא ראוי לה, ואשר דומה כי אבד לו במדינת ישראל המתחדשת.

 לו יהי.