יום חמישי, 26 באפריל 2012

גאווה ישראלית: שירת 'התקווה' בסרטים 'אקסודוס' ו'הטל צל ענק'

 לכבוד יום העצמאות השישים וארבעה ולתפארת מדינת ישראל


עונ"שו של דן


מאת דן אלמגור ודוד אסף




משהו על תולדות 'התקווה', ההמנון הלאומי הנהדר שלנו, כבר הובא בעונ"ש קודם ועתה נשוב לשתי 'התקוות' פחות מפורסמות. שתיהן מככבות בסרטים הוליוודיים, ובשתיהן הצליח דן אלמגור להשתתף ולזייף (אם כי לשיא של אביגדור ליברמן לא הגיע).

א. אקסודוס (Exodus)


'אקסודוס' היה סרט ענק. שחקנים, תסריט, מוסיקה - הכל היה גדול מהחיים. אומרים שתרומתו להסברה הישראלית לא תסולא בפז, ומה הפלא אם פול ניומן היה זה שייצג את הצבר האולטימטיבי 'ארי בן כנען'? מאז איש לא הצליח להיכנס לנעליו הגדולות. על מיתוס אקסודוס ועל השפעתו העצומה של הסרט אפשר לקרוא ברשימתו המחכימה של אלי אשד.

כידוע, חלקים גדולים של הסרט צולמו בארץ, ובמיוחד זכורה הסצינה ההמונית שצולמה במגרש הרוסים, שם כביכול האזינו ההמונים לתוצאות ההצבעה בחבר הלאומים על 'תכנית החלוקה', ב-29 בנובמבר 1947.


ברק בן כנען ('אבא' של פול ניומן) מבשר לאומה על תכנית החלוקה שהתקבלה
(ניתן לזהות בקלות את דן אלמגור עומד בצד שמאל)

אפשר לצפות באירוע המרגש בסרטון שלמטה, בתזמון 07:12  10:42. השחקן שמדבר אל קהל האלפים הוא לי ג'יי קוב (בתפקיד ברק בן כנען), ולצדו נדחף שחקן שאמור לייצג את דוד בן גוריון. ולבסוף, נשמעת שירת 'התקווה' שמרטיטה את הלבבות.


על הסיפור שמאחורי צילומי קטע זה כבר כתבו, אך הנה סיפורו של דן אלמגור, בבחינת 'עדות מהשטח':
בשנת 1960, בעת לימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים, עברה לפתע השמועה בעיר שבמאי הקולנוע הנודע אוטו פרמינגר < אגב, הידעתם שפרמינגר נולד בעיירה החסידית ויז'ניץ?> הגיע לירושלים כדי לצלם בה את אחת התמונות המשמעותיות ביותר בסרט 'אקסודוס' (על פי ספרו של ליאון יוריס משנת 1958): השמחה שגאתה בקרב היישוב העברי עם אישורה של תכנית החלוקה ב'חבר הלאומים', שהתכנס בלייק-סאקסס במה שכונה מאז 'כ"ט בנובמבר' 1947. התכנית דיברה כידוע על חלוקת פלשתינה-א"י למדינה יהודית ומדינה ערבית.  
התסריטאי והבמאי מהוליווד רצו תמונת לילה המונית בכיכר בירושלים, ואם כך צריך להביא לשם את ההמונים! בהוליווד עומדים לרשות המפיקים אלפי ניצבים, המוכנים בכל עת לבצע כל מה שיתבקש מהם תמורת תשלום קטן. אבל בירושלים של 1960? איפה יימצאו אלפי ניצבים כאלה?  
אנשי משרד ראש הממשלה אז, שהיו מעוניינים מאד בצילום סרט תעמולתי זה, הכירו גם את המפיקים והבמאי וגם את נפש הקהל הירושלמי הפרובינציאלי. הרי אם היו מודיעים לקהל הרחב לבוא סתם כך לכיכר ולעמוד שם בקור במשך כמה שעות, לא יגיעו המונים. במקום זה צץ במוחם של טדי קולק ומאיר וייסגל רעיון נהדר: הם יודיעו שבין כל אלה שיגיעו לכיכר ויצטלמו לסרט תיערך הגרלה מיוחדת של מפעל הפייס, ומי שיקנה כרטיס יוכל לזכות בפרס יקר ערך – כרטיס טיסה לארה"ב! הירושלמים של אותם ימים היו מוכנים להתנדב ולעמוד חינם במשך שעות ובלבד שיופיעו לכמה שברירי שניות בסרט הוליוודי, אבל כשמגרילים פרס כזה – כרטיס טיסה אחד לניו יורק – מי יעצור בעדם?  
אני קצת מתבייש להודות, אבל גם אני, הסטודנט, הגעתי באותו ערב לרחוב יפו, אמנם באיצטלה של כתב עיתון הסטודנטים 'פי האתון'. הייתי סקרן לראות איך מצלמים סרט הוליוודי גדול, אך בסתר לבי קיוויתי שאולי גם אגריל את הכרטיס הנכסף. נדחקתי בחשיכה בין האלפים הרבים, רכשתי כרטיס פייס ומילאתי את הפרטים. ציפינו שפול ניומן, החתיך ההורס, יופיע לפנינו, וגם אהובתו ה'שיקסה' איב מארי סיינט היפה <שאגב, עדיין מופיעה בסרטים, ובשנת 2006 שיחקה בתפקיד אמו המאמצת של סופרמן>. אבל הכוכבים הגדולים לא היו שם. רק שחקן יהודי קשיש ואלמוני, בעל רעמת שיער לבנה, שהזכיר קצת את מזכיר מועצת הפועלים ברחובות, ותפקידו היה לגלם את דמותו של דוד בן גוריון.

אוטו פרמינגר מביים את איב מארי סיינט, ישראל 1960

אם אינני טועה, איש לא טרח לספק ללי ג'יי קוב רמקול שבעזרתו ישא את קולו להמונים. הרי ממילא את פס הקול תכננו להקליט מאוחר יותר, באולפנים המקצועיים של הוליווד. אבל ברק בן כנען עמד שם, על המרפסת, ודיבר ללא קול אל קהל האלפים העומדים למטה. בעינינו הוא נדמה למשה רבנו הנושא את דברו אל העם שלמרגלות ההר.  
הניצבים הירושלמים הבלתי מנוסים לא היו ממושמעים. תהליך הצילום של התמונה הקצרה הזאת נמשך שעות ובנוסף היה קור אימים! לא ציפינו שהופעתנו – תמורת הסיכוי של אחד מעשרת אלפי המשתתפים לזכות בכרטיס טיסה בודד – תימשך זמן ארוך כל כך. לא הצטיידנו במעילים חמים ורק הצפיפות חיממה אותנו. עוד 'טייק', ועוד 'טייק', ועוד שירת 'התקווה', עד שבשעה שתיים או שלוש לפנות בוקר הודיעו לנו שאנחנו יכולים להתפזר.

אלפי הניצבים מצטופפים במגרש הרוסים

כעבור ימים אחדים הודיע משרד ראש הממשלה, לא פחות, את שמו של הזוכה בכרטיס הבודד, וכולנו קינאנו בו נורא. 
אבל בכל זאת, מאותו לילה קר יצאתי קצת מורווח. אמנם לא זכיתי בכרטיס הטיסה, וגם תשלום עבור השתתפותי כניצב לא קיבלתי. אבל למחרת כתבתי ל'פי האתון' פזמון פרודי-סטירי בסגנון תנ"כי, שאותו גם שיבצתי בתכנית 'סיפורי המקרא' שכתבתי אז לרביעיית מועדון התיאטרון בתל אביב. רוב הקהל התל-אביבי לא כל כך הבין על מה מדובר בפזמון, אבל לפחות טדי קולק ומאיר וייסגל, שנהגו להגיע למועדון לעתים קרובות, הבינו וצחקו.
פרנק פלג (מימין) ודן אלמגור הסטודנט כותבים ומלטשים בבית קפה מול 'מועדון התיאטרון'

וזה היה הפזמון שנולד בעקבות הופעת הבכורה שלי ושל חבריי בסרט הוליוודי. הלחן הוא של פרנק פלג. למרבית הצער לא שרדה הקלטה של המנגינה:

חג מתן טיסה

ויהי בבוא אקסודוס לבירה
ויקרא אוטו פרמינג'ר בקול נורא:
'חלקו לעם כמה פרסים.
ייאספו ויבואו למגרש הרוסים.

והיה כי יילכון – לא ילכו חינם,
כי קנה-יקנו גם כרטיס כניסה.
והיה אם ישמע בקולי העם –
והיה להם "חג מתן טיסה".'

והעם למגרש בהמון עלה
(בשיתוף עם משרד ראש הממשלה).
כשלושים אלף איש וגם ערב רב,
וכמו צאן ובקר נאספו יחדיו.

ולי ג'יי קוב עלה על האכסדרה
ויחרד כל העם למשמע קולו.
ותורת ליאון יוריס להם הורה,
ומגרש הרוסים עשן כולו.

ותאחז אוו-מריה סנט בתוף
ועמה גם פול ניומן, ולנדאו דב.
וירעם הבמאי והעם ניעור
ויאמרו לפניו שירה לאמור:

'נשירה לאוטו כי גאה-גאה
סרט ברמה של סוס ורוכבו.
מרכבות וייסגל וטדי קולק
ומבחר שלישיו כרכרו סביבו'.

אמר העם: ארדוף, אשיג,
אחלק שלל. מה יש להפסיד?
נשפת ברוחך כרטיס בודד -
ומיד ניצבו הפוזלים כמו נד.

אז מה נבהלו אלופי מטכ"ל
ויושבי כסית אמרו: let's go
וכך בפרוטות עם-זו קנה
איש מצלמה ואוטו שמו.

ויאמרו כל העם את השירה,
כי ממלון 'ציון' תצא תורה.
ומקץ שלושה חודשי חמסין -
ויסעו ישראל לקפריסין.


רביעיית מועדון התיאטרון (מימין לשמאל: ראובן שפר, שמעון בר, גדעון זינגר, יענקלה בן-סירא)
איור: זאב

ב. הטל צל ענק (Cast a Giant Shadow)



ממשיך דן אלמגור:
כשבע שנים אחר כך, בשנת 1966, ואני לומד באוניברסיטה של לוס אנג'לס, נתבקשתי, להפתעתי, להשתתף בעוד טקס הוליוודי של הכרזת המדינה. סוכנת סרטים יהודיה, ייקית קשישה וחביבה, שהכירה אותי, שאלה אם אוכל לכתוב שיר בעברית לסרט חדש על נושא ישראלי שמצלמים בהוליווד; והפעם לא עם פול ניומן ואיב מארי סיינט, אלא עם קירק דאגלס וסנטה ברגר, וגם עם ג'ון וויין, יול ברינר ופרנק סינטרה, אנג'י דיקינסון ועוד שאר אגדות הוליוודיות.

במקום סיינט קיבלנו סנטה... סנטה ברגר נלחמת בצד של הטובים

זה היה הסרט 'הטל צל ענק', שביים מלוויל שוולזון (Melville Shavelson), על חייו של קולונל דוד מרקוס (שכונה מיקי סטון). מרקוס הגיע לירושלים כמתנדב בימי מלחמת השחרור ובשל טעות טרגית מצא את מותו, כנראה מאש כוחותינו. בישראל נקרא הסרט בטעות: 'צלו של ענק'.  
המלחין אלמר ברנשטיין (Elmer Bernstein), שכתב את המוסיקה לסרט, החליט ששיר הנושא חייב להיות בעברית. מישהו סיפר לאנשי צוות ההפקה שבעיר לומד פזמונאי ישראלי, והם פנו אלי שאכתוב בעברית שיר שגם דוברי אנגלית יוכלו לשיר אותו בקלות. והפעם, לא חינם או תמורת זכות מפוקפקת להשתתף בהגרלה של כרטיס טיסה, אלא תמורת 500 דולרים טבין ותקילין (שמהם נגסה כמובן גם הסוכנת את חלקה), וחתימה על הסכם ויתור לצמיתות על כל התמלוגים מהשמעת השיר בסרט 
זה היה הרבה לפני ה'אירוֹויזיון', אבל כבר אז תפסתי את הפטנט: רצוי לכתוב שיר עם הרבה אותיות 'רכות', כמו למ"ד, ומעט אותיות 'קשות', כמו חי"ת ורי"ש. אז כתבתי, ללחן של ברנשטיין, את השיר 'לילה ליל' ('Lila Lel'), שהמלים 'לילה' ו'ליל' חוזרות בו הרבה פעמים. המלחין היה שבע רצון, וכל מה שנותר היה להביא לאולפן הצילומים ההוליוודי הגדול כמאה ישראלים, כדי שישירו את השיר ללא טעויות. ההפקה התחייבה לשלם מאה דולר לאיש. סכום נאה לסטודנטים ישראלים 'תפרנים'. פניתי לחבריי בהסתדרות הסטודנטים הישראלים בעיר, וכיוון שהיה מדובר ביום שישי אחרי הצהריים – השעה שבה הכריז דוד בן גוריון האמיתי על הקמת המדינה – הגיעו כמאה סטודנטים ישראלים לאולפן ההקלטות. גם מתוך סקרנות וגם בגלל חמישים הדולר המובטחים. 
חילקתי להם את הדפים המשוכפלים, קראתי בפניהם את השיר ואז התיישב המלחין ליד הפסנתר והשמיע את השיר פעם ופעמיים. הפעם לא נתבקשנו להצטלם אלא רק לתרום את קולנו הישראלי האותנטי. אחרי שהביצוע השלישי השביע את רצונו של המלחין, צץ במוחו רעיון: 'האם תוכלו להישאר כאן עוד קצת', שאל, 'כדי שנוכל להקליט אתכם שרים גם את "התקווה"?' כמה סטודנטים תאבי בצע שאלו בלחישה אם נקבל עבור שירת ההמנון חמישים דולרים נוספים, אבל האחרים היסו אותם מיד. 'האמריקנים לא יבינו את זה', אמרו. 'חוץ מזה, מה רע אם ישמעו אותנו בסרט שרים את "התקווה" מיד אחרי שבן גוריון יסיים את קריאת מגילת העצמאות?' 
אז שרנו. פעם, ופעמיים. אפילו די בסדר. אבל אלמר ברנשטיין לא היה מרוצה. 
'אתם נשמעים כמו חבורה של צעירים', אמר. 'ובתמונה בסרט עומדים ליד השולחן חברי הממשלה החדשה, שכמעט כולם הרבה יותר מבוגרים מכם. זה לא יישמע משכנע'. הוא התבונן בי, 'קבלן הקולות', וחיפש תושייה. 
מה עושים? איפה משיגים ביום שישי בערב מאה דוברי עברית קשישים בגילם של הרב מימון, בן גוריון, קפלן, ציזלינג ושאר החותמים על מגילת העצמאות? 
ואז צץ בי לפתע רעיון: 'חבר'ה', אמרתי בעברית, 'כולנו הלא נהגנו לחקות בתנועת הנוער ובמסיבות את העסקנים המפא"יניקים הקשישים ואת אופן דיבורם המתנגן. אז בואו נשיר את ההמנון כאילו ששרים אותו הקשישים האלה, שעמדו שם על יד השולחן'. החברים הבינו את הרמז, וגם רצו כבר לחזור הביתה. החלפנו מבטים. ברנשטיין הרים את ידיו, ואנחנו – ויעידו על כך גם היום רבים מאלה שהשתתפו אתי אז באותו אירוע – פרצנו בשירה עולצת ובקולות רועדים מעט. כמו שחיקו 'ברקו', אורי זוהר, אריק איינשטיין ושמעון ישראלי במערכוני להקת הנח"ל ו'בצל ירוק' את בן גוריון וחבריו. עם הרבה 'וּבְכֵיין', ובכל הכיף.  
'נפלא!', צעק המלחין בתום שירתנו, 'זה בדיוק מה שחיפשתי'.
המלחין האמריקני אלמר ברנשטיין (2004-1922)

עמדנו בשורה ליד השולחן שבפתח האולפנים הגדולים של 'פוקס', וכל אחד קיבל את הדולרים שלו. כעבור כמה חודשים הלכנו לראות את הצגת הבכורה של הסרט, בנוכחות קירק דאגלס בכבודו ובעצמו, והיינו גאים על השתתפותנו בסרט הוליוודי הזה שהרים את קרן ישראל בעמים.

והנה התוצאה, בסרטון שלפנינו (בתזמון 02:43) קורא 'בן גוריון' (השחקן לותר אדלר, שבסרט כונה 'יעקב ציון') את הכרזת המדינה באנגלית, והקהל  כולל יול ברינר ופרנק סינטרה  פורץ בשירת התקווה:




על החוויה המיוחדת הזאת כתב דן רשימה שהתפרסמה במדורו 'שיחת חוץ' (מעריב, 28 בינואר 1966), תחת הכותרת 'המכנסיים הקצרים של יהודית' (לסרט 'יהודית', בכיכובה של סופיה לורן, נקדיש אולי פינה נפרדת). הנה קטעים מתוכו:



רופאת השיניים מחיפה, שדיברה ערבית שוטפת והרגיעה (ואחר כך הדליקה) את הצועקים, היתה לא אחרת מאשר החותנת שלי, ד"ר פורטונה עזריאל-אפלרוט, אמהּ של רעייתי אלה. היא היתה ס"ט, דור שביעי בירושלים, דוברת ערבית כילידה והאשה הראשונה שסיימה את לימודי רפואת השיניים באוניברסיטה האמריקנית בביירות. היא טיפלה גם בשיניהם של פציינטים ערבים רבים מחיפה, שהיו בני בית אצלה, ואפילו בשיניו של הבישוף חכים שהיה מגיע מלבנון... 
על עלילותיה אספר בפינה אחרת.

'הטייס' פרנק סינטרה מטיל בקבוקי סודה על טור שריון מצרי


8 תגובות:

  1. מי ששיחק את בן גוריון היה לא מזכיר מועצת הפועלים ברחובות אלא ראש עיריית רחובות, מאיר וייסגל, שהיה בעברו בארצות הברית אמרגן וסייע בהפקת הסרט. בתמורה ניתן לו התפקידון של בן גוריון.

    השבמחק
    תשובות
    1. למיטב זכרוני וייסגל מעולם לא היה ראש עיריית רחובות, אלא יד ימינו של חיים וייצמן והמייסד והשנורר האגדי של המכון

      מחק
  2. בקשר לסצנה מ"אקסודוס": דן אלמגור לא זכה להופיע בה, אבל מי שנראה עומד על המרפסת מצד שמאל הוא אילן הרטוב, איש משרד החוץ שליווה את הסופר לאון יוריס בארץ בעת שערך את התחקיר לכתיבת ספרו (וזכה על כך לתודות בהקדמת הספר), ומסיבה זו זכה כנראה גם להופיע בסרט. אילן הרטוב היה בנה של דורה בלוך, שנרצחה על ידי אנשי אידי אמין באנטבה לאחר שיחרור חטופי מטוס "איר פראנס", שביניהם היה גם אילן.

    השבמחק
    תשובות
    1. תיקון להערה הקודמת: בפליטת מקלדת מצערת כתבתי על אילן הרטוב "היה" אך עודו חי וקיים, כן יזכה לשנים רבות.

      מחק
  3. סיפורים משעשעים. והסייפא מפתיע ממש :)

    השבמחק
  4. לא רק את הקהל הירושלמי טרטר פרמינגר, אלא גם את שייטת הפריגטות של חיל הים. הפריגטות ייצגו בסרט את המשחתות הבריטיות שרדפו את האקסודוס. פרמינגר הפך ליום אחד למפקד השייטת בפועל וטרטר את הפריגטות הלוך ושוב מחוץ לנמל חיפה, רק בשביל להראות כמה שברירי שניות שלהן בתוצר הסופי...

    השבמחק
    תשובות
    1. תיקון טעות: שייטת המשחתות של חיל הים, לא שייטת הפריגטות.

      מחק
    2. חח משחתות, פריגטות...אפשר לחשוב שדיברת על נושאות מטוסים....

      מחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.