יום שישי, 14 בדצמבר 2018

בעקבות שלום עליכם בניו יורק (א)


מנחת ידידוּת והוקרה לפרופסור אברהם נוברשטרן
עם קבלת פרס מנדלי מוכר ספרים לספרות בלשון יידיש

א. שלום עליכם באמריקה

לא רק פוצ'ו (מרשימה קודמת בבלוג). גם אני ביקרתי (פעמיים) בבית הקברות 'הר הכרמל' (Mount Carmel Cemetery) שבניו יורק ועמדתי נרגש מול מצבתו של שלום עליכם ורעייתו, 'פֿרוי שלום-עליכם' (גברת שלום עליכם), וגם מול מצבותיהם של שאר הסופרים, המשוררים, ההיסטוריונים והאישים הנודעים, שנקברו לצדו ומקיפים אותו כשומרים נאמנים. היום, כמובן, קל מאוד להגיע לשם ולהתמצא – יש אינטרנט ויש 'ווייז' – אבל באותם ימים רחוקים (1991) זה היה מבצע מסובך.

אך לפני שנגיע לבית הקברות ולסיפורן של המצבה ושל הכתובת השירית שנחקקה עליה ביידיש ובעברית, נשאל מה בכלל הביא את שלום רבינוביץ (1916-1859)  הוא שלום עליכם, הדמות הספרותית שהפכה לפרסונה של ממש – לאמריקה? 

שלום עליכם, אשתו אולגה (הוֹדְל) ובנם הקטן נוּמָה (נחום) הגיעו לראשונה לחופי ניו יורק בסוף אוקטובר 1906, לאחר שנמלטו מקייב, עיר מגוריהם, בתחילת חודש נובמבר 1905, בעקבות פוגרום שבו נהרגו כמאה יהודים. מאז עזבו בבהלה את רוסיה ועד בואם לניו יורק נדדו כל בני המשפחה המורחבת במשך כשנה בערי מרכז ומערב אירופה (למברג, ז'נווה, לונדון). שלום עליכם התפרנס אז בעיקר מהתשלומים הזעומים של שכר הסופרים ששלחו לו העיתונים שפרסמו את סיפוריו החדשים, ומנשפים ספרותיים שבהם קרא מיצירותיו. מקצת מן החוויות שצבר אז שיקע שלום עליכם מאוחר יותר ברומן הגדול כוכבים תועים ('בלאָנדזשענדע שטערן') ובסיפור הגירת משפחתו של מוטל בן פייסי החזן לאמריקה. מסעותיו תוארו בפירוט בספר הנהדר הראשונים כבני אדם, שחיבר חתנו יצחק דב ברקוביץ (1967-1885), שנלווה אליו ברוב נדודיו והעריצו ללא גבול. 

על אף הפרסום הבינלאומי הרב שכבר זכה לו, היה שלום עליכם, ככלות הכל, פליט יהודי מרוסיה. אחד מני רבים, שתחושת המחנק והחרדה הקיומית אפפה והניעה אותם. וכך מצא עצמו הסופר המפורסם בין רבבות יהודים אחרים, שהיו חלק מגלי ההגירה האדירה ששטפו את חופי אמריקה באותן שנים. למרבית המזל, הכניסה ל'די גאָלדענע מדינה' (ארץ הזהב) הייתה אז עדיין חופשית וקלה יחסית (החמרת חוקי ההגירה האמריקנים הגיעה לשיאה רק ב-1924 בעקבות חקיקה מיוחדת).

בניו יורק פגש שלום עליכם בעיתונאים, במו"לים ובאמרגני תיאטרון, שאמנם קיבלו את פניו בהתלהבות והבטיחו לו עולם ומלואו. בפועל הם לא השכילו להציע לו מקורות קיום מספיקים על מנת שיוכל גם להמשיך וליצור כסופר ומחזאי וגם לפרנס את משפחתו. שלום עליכם, ככל שהיה תמים ושוחר טוב ביסודו, קלט תוך זמן לא רב את רוחה של האליטה היהודית הניו-יורקית החדשה  הוא זיהה בה את השטחיות ואת הצביעות, ובז לה. הוא לא ראה באמריקה בית אמתי או מקום שבו יוכל לפתח את יצירתו. בכל גופו ורוחו היה שלום עליכם יהודי מזרח-אירופי טיפוסי, בן תחום המושב הרוסי  שם היה מקור ההשראה שלו, שם היה קהל הקוראים שלו, ואל היהודים שחיו שם כיוון את יצירותיו. 

וכך, לאחר שבעה חודשים, ביוני 1907, עזב את אמריקה וחזר לנדודיו באירופה. לרוסיה חזר רק פעמיים, לביקורים קצרים (ב-1908 וב-1914), הן משום שחתנו ברקוביץ נמלט מהגיוס לצבא הרוסי והיה צפוי להיאסר, הן בשל מחלותיו התכופות, שהצריכו שהות כמעט בלתי פוסקת בבתי הבראה ומרפא באיטליה, בגרמניה ובשוויץ.

שיר ברכה שחיבר יצחק מרדכי רוֹזֶט 'ליום מלאת עשרים וחמשה שנה
לכהונתו הספרותית' של שלום עליכם, קייב 1908

בדצמבר 1914 – תוך בריחה מאימי מלחמת העולם הראשונה שזה עתה ההתחילה – הגיע שלום עליכם בפעם השנייה לניו יורק. זה היה מסע רב טלטולים והרפתקאות שעבר דרך גרמניה, שוודיה ודנמרק. חולה, תשוש ומר נפש קבע שלום עליכם את מקומו בשכונת הארלם, שבאותם ימים גרו בה יהודים רבים.

דירתו הראשונה הייתה בשדרות לֶנוֹקס 110 פינת רחוב 116. 'יש לנו דירה עם מטבח, עם חדרי שינה, עם חדר אוכל, ואפילו רהיטים', כתב שלום עליכם לבתו לְיַאלי ב-19 בדצמבר 1914 (הראשונים כבני אדם, תשי"ט, עמ' שלד). 

שדרות לנוקס (Lenox Ave) נקראות היום על שמו של המנהיג האמריקני-אפריקני מלקולם אקס (Malcolm X Blvd), אך בית מגוריו של שלום עליכם עומד על מכונו עד היום ללא שינוי משמעותי בחזותו החיצונית. בפברואר 2012, כמעט מאה שנים אחרי כן, ביקרתי בו. נלווה אליי עמיתי חוקר הספרות העברית פרופסור חנן חֶבֶר. 

זה הבית:

צילומים: דוד אסף

באיזו קומה גר שלום עליכם? אין לדעת... 

ניצלנו הזדמנות שבה אחד מדיירי הבניין נכנס פנימה, ובעקבותיו נכנסנו גם אנו. מי יודע אולי שמו עוד רשום על אחת מתיבות הדואר?


על תקרת המבואה גילינו תמשיח קיר מעניין, שאין לדעת בן כמה הוא.


גם הרצפה ישנה וכזהו גם גרם המדרגות. אולי פגשו את מדרך נעליו של שלום עליכם?

ליד גרם המדרגות הצטלמנו למזכרת. שלום עליכם כבר לא גר כאן, אבל צליינים חילוניים עדיין עולים אליו לרגל.


גם בדירתו הקטנה שבהארלם, חייו של הסופר האנין והחולה היו קשים מנשוא. 

הוא נדד בנשפי הקראה מיצירותיו, בין הלואר איסט-סייד לבין מלונות הנופש הגדולים שבהרי הקטסקיל, התבזה בחיזור אחר פתחי מערכות העיתונים ביידיש ומנהלי התיאטרונים, שהבטיחו הרבה וקיימו אך מעט, והתגעגע עד כלות לילדיו שנשארו באירופה  למיכאל-מישָׁה (הבן הראשון) ואֶמָּה שנותרו בקופנהגן, ולבתו לְיַאלִי ובעלה מיכאל קויפמן שחזרו לאודסה. 

ב. על-מוּת לַבֵּן: מותו של מיכאל רבינוביץ

בראשית שנת תרע"ו (12 בספטמבר 1915) מת מישה, בנו הראשון של שלום עליכם ואהוב לבו. מישה נולד ב-1889 ובן 26 היה במותו.

מסתורין אופף את מותו של מישה. קודם להגירת המשפחה לאמריקה שהו כולם כארבעה חודשים בקופנהגן בירת דנמרק. לכשיצאו סוף סוף בדרכם לאמריקה, מישה ואֶמָּה לא הצטרפו אליהם ונשארו בקופנהגן. מישה היה חולה ואמה (ילידת 1888 ואז בת 26) התנדבה להישאר ולהשגיח עליו. הוא אושפז בבית חולים דני בקופנהגן, ובמברק ששלחה אֶמָּה להוריה שבניו יורק היא כתבה בקיצור נמרץ כי מישה מת בבית החולים משחפת. 

היא לא סיפרה את האמת. מישה, ככל הנראה, שלח יד בנפשו. זה היה סוד נורא שנשמר מפני ההורים, כדי שלא לצערם עוד יותר, אך רמזים לו פזורים פה ושם.

שלום עליכם, בנו מישה ואברהם אליהו לוברסקי, מוֹנְטְרֶה, שוויץ, 1912
(דאָס שלום-עליכם-בוך, עמ' 103)

בין כך ובין כך, מותו שבר את לב הוריו. 'איך טראָג אַ טויטן-אָרון אין מײַן נשמה' (אני נושא בנשמתי ארון מתים), כתב שלום עליכם לבתו ליאלי ב-21 בספטמבר 1915, 'און איך וועל אָט דעם אָרון אַוועקטראָגן מיט זיך אין קבֿר אַריין' (ועם ארון המתים הזה ארד לקברי שלי) (דאָס שלום-עליכם-בוך, עמ' 128).

את כאבו הנורא ואת רגשות האשמה שחש שיקע בכתיבת צוואה, שהיא מן המיוחדות במינן בתולדות ספרות הצוואות העברית (הנוסח המלא של הצוואה יובא בחלק השני של הרשימה). הימים כבר היו ימי המלחמה הגדולה ובתנאים ששררו אז לא יכול היה שלום עליכם לחזור לאירופה, לעלות לקבר בנו ולדאוג להקמת מצבה. בצוואה שחיבר לאחר שנודע לו האסון, למחרת יום כיפור תרע"ו, הוא ביקש מילדיו שיידאגו לכך: 
היום, מחרת יום הכיפורים, עת תקופת שנה חדשה החלה ואסון גדול קרה את ביתי – מת בני בכורי מישה (מיכאל) רבינוביץ והוריד אתו אל קברו חלק מחיי ... אם לא יהיה סיפק בידי להציב מצבה על קבר בני ... שמת זה עתה בקופנהגן, יעשו זאת יורשיי ביד רחבה. וביום פטירתו, מדי שנה בשנה, ייקרא קדיש אחריו ויחלקו ח"י כתרים צדקה לעניים.
היכן נקבר מישה ומה נכתב על מצבתו? שאלה זו סיקרנה אותי ולא מצאתי לה תיעוד במקורות מודפסים. לאחר בירורים שונים נודע לי כי הוא כלל לא נקבר בקופנהגן!

מישה מצא את מנוחתו האחרונה בבית הקברות היהודי בעיר מָאלמוֹ שבשוודיה. מיצר ארסונד מפריד בין שתי הערים ושתי המדינות, והדרך היחידה להגיע מקופנהגן הדנית למאלמו השוודית הייתה אז דרך מעבורת (רק בשנת 2000 נפתח גשר ארסונד, שמוכר היטב לצופי סדרת המתח 'הגשר').

הצלחתי לקבל שתי תמונות חדות ומעודכנות של המצבה, אחת שצילם דב-בער קוטלרמן מאוניברסיטת בר-אילןוהשנייה שצילם מאגנוס רז שגר במאלמו. פגעי מזג האוויר הצפוני ניכרים היטב על המצבה. אותיותיה נשחקו ורק בקושי ניתן לקרוא כמה שורות ממנה.

צילום: דב קוטלרמן
צילום: מאגנוס רז (ותודה לעלי כהן מקופנהגן)

זה מה שהצלחתי לקרוא: 
פ"נ / אלימלך מיכאל ראבינאוויץ / בן שלום עליכם / נולד בקיוב ... בחשון ה'תר"ן / נפטר במאלמה ה' תשרי התרע"ו / תנצב"ה
אכן, למישה היו שני שמות עבריים והראשון שבהם היה 'אלימלך'. הוא נקרא כך על שם הסבא אלימלך לוֹיֶב, אביה של אולגה. בשורה התחתונה של הכיתוב הלועזי גם אפשר לקרוא את תאריכי הולדתו ופטירתו: 6 בנובמבר 1889 (י"ב בחשון תר"ן)  12 בספטמבר 1915 (ד' בתשרי תרע"ו). אך העובדה הלא ידועה היא שמישה מת במאלמו וגופתו לא הועברה מקופנהגן לקבורה שם. הדבר מפתיע, משום שממכתביו של שלום עליכם עולה כי הוא היה משוכנע שבנו נקבר בקופנהגן.

מה הביא את מישה לעזוב את קופנהגן ולנסוע למאלמו? האם נסע לשם בעצמו שלא בידיעת אחותו? מי דאג לקבורתו שם ומתי, ומדוע עובדה זו לא נרשמה בספרות הזיכרונות הענפה על שלום עליכם ובני משפחתו? 

את כל זאת לא נדע לפי שעה, ואולי יש כאן חומר לסיפור מתח טוב עם סוף עצוב.

'כדי להפיג את חריפות הכאב', כתב ברקוביץ, 'שינה [שלום עליכם] את מקום ישיבתו: עבר מהארלם לדור בברונכס, ברחוב קאֶלי 968, בדירה רחוקה משאון הכרך ... ואולם שינוי המקום הועיל מעט' (הראשונים כבני אדם, עמ' שמב). מכאן ואילך הלך גופו של שלום עליכם ודעך בייסורים. על ערש מותו עוד המשיך לטוות את הרפתקאותיו של מוטל בן פייסי בניו יורק, והפרק האחרון – שלא הספיק להשלימו  נשא את הכותרת 'מיר מופֿן' ׁ('אנו משנים מקום' בתרגומו של ברקוביץ)... 

הבניין המקורי בשכונת ברונקס, ברחוב קֶלִי 968 (Kelly), כבר אינו קיים.

ג. מסע הלוויה 

ביום שבת, י' באייר תרע"ו (13 במאי 1916), כחצי שנה לאחר מות בנו, מת שלום עליכם בן ה-57 בדירת מגוריו ברחוב קֶלִי. ביום ראשון, בישרו הכותרות הראשיות של עיתוני היידיש בניו יורק על מותו של הסופר הנערץ וקראו להמונים לחלוק לו כבוד אחרון, להשתתף בלוויה ולהשבית את כל העסקים היהודיים במהלכה.

אָרווערטס, 14 במאי 1916
וואַרהייט, 14 במאי 1916
ייִדישעס טאַגעבלאַט, 16 במאי 1916

ביום שני, 15 במאי, בשעה תשע בבוקר, החל מסע הלוויה בבית מגוריו ברחוב קֶלי. מחוץ לבית כבר המתינו מאות אנשים.

המונים צובאים על פתח ביתו של שלום עליכם (דאָס שלום-עליכם-בוך, עמ' 373)

מרחוב קלי הובל הארון אל בית הכנסת המפואר 'אוהב צדק' (Ohab Zedek), שנוסד בידי יהודים יוצאי הונגריה ובו נהג שלום עליכם להתפלל מפעם לפעם. הוא בחר בבית כנסת זה בעיקר בזכותו של החזן המהולל יוסלה רוזנבלט, שהפך את 'אוהב צדק' למוקד משיכה לאוהבי החזנות. בית הכנסת שכן ברחוב 116 West, מס' 18 (בין לֶנוֹקס לשדרה החמישית), וכשהארון הוכנס פנימה פתח יוסלה, מלווה במשוררי המקהלה, בתפילת 'אל מלא רחמים'.

בשערי בית הכנסת 'אוהב צדק' (דאָס שלום-עליכם-בוך, עמ' 374)
בית כנסת אוהב צדק, בערך 1910 (Harlembespoke)

בשנת 2002, כשגרתי כמה חודשים בניו יורק, חיפשתי את שרידי בית הכנסת 'אוהב צדק'. בית הכנסת עזב את מקומו בהארלם כבר בשנת 1926 ועבר למשכנו הנוכחי במנהטן (רחוב 95 מערב, מס' 118). המבנה עצמו נמכר לכנסייה הבפטיסטית. היו ימים שלא חשבו שזו בעיה גדולה... כשביקרתי שם הבניין היה בשיפוצים.


בכל זאת, עוד ניתן היה להבחין בשרידי החזית המקורית של הבניין, בקשת, בגמלון ובמגיני דוד ששרדו בראש שני הצריחים.

צילומים: דוד אסף

נחזור ללוויתו של שלום עליכם.

מבית הכנסת נסע הארון, בכרכרה רתומה לשני סוסים, דרומה לאורך השדרה החמישית ואחר כך דרך שדרת מדיסון והשדרה השנייה, אל משכנות היהודים אשר בלואר איסט-סייד. הארון נסע ברחובות איסט האוסטון, אלדריג', קאנאל ואיסט ברודווי, ועשרות אלפי יהודים תושבי ניו יורק והסביבה, שנענו לקריאת העיתונים, באו ללוות את הסופר הנערץ בדרכו האחרונה. מאות שוטרים שמרו על הסדר הציבורי, ועל פי הדיווחים השונים, שנטו להגזים, אפשר להעריך שקרוב ל-200,000 איש השתתפו בלוויה (מתוך כמיליון וחצי יהודים שגרו אז בניו יורק!). זו הייתה הלוויה הגדולה ביותר בתולדות יהודי ניו יורק.

הנה כמה תמונות ממסע הלוויה בחוצות מנהטן:

ויקיפדיה
אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית

טקס האשכבה נערך בשעה אחת בצהריים בבניין ה-Educational Alliance באיסט ברודווי 197, בנוכחות כשש מאות איש ש'זכו' בכרטיס כניסה לאולם. כאן ספדו לו הרב הרפורמי יהודה לייב מאגנס, שעמד אז בראש ארגון 'הקהילה' היהודית בניו יורק (The Kehillah), שנאם באנגלית; פרופ' ישראל פרידנלנדר מבית המדרש לרבנים, שנאם בעברית; הדרשן הציוני המפורסם צבי הירש מסליאנסקי, הסופר יהואש והמחזאי דוד פינסקי, שנאמו ביידיש. אחר כך גם הוקראה צוואתו של הנפטר. לאחר שהסתיים הטקס עשתה השיירה את דרכה ברחובות הקטנים של הלואר איסט-סייד וחצתה את גשר ויליאמסבורג, בואכה ברוקלין.

בשעה 15:45 הגיעה שיירת האבל אל בית הקברות 'הר נבו' (Mount Neboh Cemetery). בטקס הקבורה השתתפו כ-4,000 איש. שלום עליכם נטמן בחלקת הקבורה של מתפללי בית הכנסת 'אוהב צדק', לא הרחק ממקום קבורתו הנוכחי ב'הר הכרמל' (על כך, ביתר פירוט, ברשימה הבאה). על קברו הספידוהו הסופר הצעיר שלום אש, המשוררים אברהם רייזן ומוריס וינצ'בסקי, והמנהיגים הציוניים ליאו מוצקיןנחמן סירקין ושמריהו לוין. החזן יוסל'ה רוזנבלט ערך את תפילת האזכרה ונוּמָה (נחום), בנו בן ה-15 של שלום עליכם, אמר 'קדיש' בבכי מר. האלמנה אולגה ובתה הבכורה טיסי (ארנסטינה), רעייתו של י"ד ברקוביץ, התעלפו. בשעה 16:20 הסתיימה הלוויה ואט אט התפזר הקהל העצום.

תם פרק בתולדות ספרות יידיש המודרנית.

מסע הלוויה תואר בפרוטרוט בעיתונות היידיש (למשל בפֿאָרווערטסכאן וכאן) וגם בניו יורק טיימס (16 במאי 1916), כולל תרגום ראשון לאנגלית של כמה שורות מהאפיטף:

ניו יורק טיימס, 16 במאי 1916

נספח: איורי אֵבֶל בכתב העת 'דער גרויסער קונדס'

ב-19 במאי 1916, שלושה ימים לאחר הלוויה, הופיע בניו יורק גיליון חדש של השבועון ההומוריסטי ביידיש דער גרויסער קונדס (השובב הגדול).

שער הגיליון לבש אֵבֶל. הליצנים-השדונים, שפרצופיהם המחייכים נדפסו דרך קבע בשער, מליטים פניהם בצער, והכותרת הראשית, בין שני נרות נשמה, היא 'אונזער טרויער און אונזער שטאָלץ' (צערנו וכבודנו). את השער צייר ליאון ישראל, המאייר הקבוע של העיתון, שנודע בשם העט שלו לאָלאַ (LOLA).


תחת הכותרת 'זן ירושה' (ירושתו) מעביר שלום עליכם את קולמוס הסופרים ל'יונגען ליטעראַט' (סופר צעיר) ואומר לו 'הנה לך העט שלי, אבל שמור עליו טהור כפי שמסרתי לך אותו'. הכתובת על התיק של שלום עליכם, 'צוריק פֿון יאַריד' (חזרה מן היריד), מתכתבת עם כותרת ספרו האוטוביוגרפי פֿונ'ם יאַריד.


על המצבות מאחורי קברו של שלום עליכם נכתב 'פה נטמן יהודי פשוט', 'פה נטמן פועל'. נוסחאות שמהדהדות את צוואתו, שבה ביקש להיקבר יחד עם אנשים פשוטים.


במדור הסאטירי הקבוע 'דר אין אַיינס' (שלושה באחד), שבו לגלגו על צדדים שונים בפועלן של דמויות ידועות, לא היה הפעם שום לעג...


חבריו אומרים – כך נכתב מתחת לשלושת התמונות  שהוא יודע לחשל מטבעות זהב מברזל ישן; שונאיו אומרים אותו דבר שאומרים חבריו; והאמת היא ששני הצדדים צודקים...

מהגרוטאות של הז'רגון ('זשאַרגאָן דזשאָנק') מחשל שלום עליכם שפת יידיש של זהב ('גאָלדענע ייִדישע שפּראַך')

טוביה החלבן, גיבורו הנצחי של שלום עליכם, 'יושב שבעה' על ספסל הפוך ומתאבל על מות יוצרו.



'דאָס טעפּל' (הקדירה) הוא מונולוג משעשע מפי אישה ושמה ינטל, שכתב שלום עליכם בשנת 1901. הכתובת על כַּן הפסל היא ציטוט ידוע של שלום עליכם: 'צחוק הוא בריאות... הרופאים מצווים לצחוק'.


איור: שאול רסקין

החלק השני יתפרסם בשבוע הבא ובו יסופר על צוואתו של שלום עליכם, על בית הקברות 'הר הכרמל', על המצבה ועל הכתובת שעליה.

לקריאה נוספת:

תיאור מפורט של הלוויה ומסלולה יש במאמרה של אלן קֶלמן: Ellen D. Kellman, 'Sholem Aleichem's Funeral (New York, 1916): The Making of a National Pageant', YIVO Annual of Jewish Social Science, 20 (1991), pp. 277-304

השוואה בין שלוש לוויות  שלום עליכם, אריק איינשטיין ועובדיה יוסף  ערך דן מירון במאמר שהתפרסם בעיתון הארץ בשנת 2013: 'שלוש הלוויות  שתי תרבויות'.

16 תגובות:

  1. רשימה נפלאה. ארשה רק להוסיף בתקווה שאינני גורע, שההסתלקות הטרגית האמיתית של שלום עליכם לא היתה במותו, משהו די צפוי בדרך כלל לכל אחד מאיתנו, אלא עשרים וקצת שנים אחר כך בחיסול והשמדה של הציווליזציה שהיתה כר ליצירתו והוא גם היה הדובר שלה, כפי שכתב מנחם מנדל לשיינה שינדל שלו בטור השביעי של נתן אלתרמן ב 9 במרץ 1945.

    השבמחק
  2. הגדול מכולם. בגיל עשר התחלתי לקרוא אותו ועד היום (71) אני חוזר אליו בתרגומים שונים. תמיד מעלה חיוך למרות שקראתי וחזרתי וקראתי.

    השבמחק
  3. עלי כהן מק"ק קופנהגןיום שישי, 14 דצמבר, 2018

    מאחר ויש לי חלקיק זעיר בפסיפס הענק על שלום עליכם אשתף כאן את קוראי הבלוג הנפלא של דוד אסף ותודה לדוד אסף על העבודה העצומה שהוא השקיע בלי לפסוח על מכשולים שבדרך --- בערך לפני קרוב לחצי שנה קיבלתי את פנייתו של דוד אם אצליח לצלם את המצבה על קברו של מישל רבינוביץ הבן של... -- פניתי טלפונית לידיד אישי שלי.הידיד שימש עד לאחרונה כרב הראשי של קהילת קופנהגן ושמו בישראל הוא בנט לקסנר. בנט הוא אדם חביב ומוכן לעזור במקום שהוא יכול לעזור אבל הפעם לא הצליח במשימה-- הוא בדק בספרי הקהילה אך לא מצא את העילה לבקשתי. "האפשרות היחידה היא פנייה למוסדות היהודים במלמו הסמוכה לקופנהגן"-- אמר. קשרי עם הקהילה במלמו לא מן המפותחים ופניתי לחבר ישראלי.החבר הוא קיבוצניק לשעבר ממעגן מיכאל העונה לשם מנחם רז. הוא נענה מיד והסתבר ותוך זמן קצר היה בידי צילום מטושטש למדי של הקבר. דוד אסף קיבל את הצילום הנ"ל אך לא היה מרוצה מן התוצאה (לא לשכוח שהמצבה הזו היא כבר בת מאה פלוס ומזג האויר באיזור הגאוגרפי איננו תמיד חמים!!!). שוב פניתי לעזרתו של מנחם והוא שלח לבית הקברות את בנו,מגנוס. גם התוצאה לא היתה מוצלחת בהרבה. השלב הבא : מגנוס לקח איתו לבית ה"חיים" של מלמו משחת ...נעלים. בכך נסתיימה הסאגה לפחות מצידי ותודה לדוד אסף,מגנוס ומנחם רז. תוספת פעוטה לסאגה המשפחתית של שלום עליכם : מי שהיה נכדו של שלום עליכם הוא מאיר פייגנברג שהיה מנהל התיאטרון המלכותי בקופנהגן ונפטר לפני שנים.

    השבמחק
  4. האם "א פשוטער ייד" ו"איין ארבייטער" אינם פסבדונים שהיו בשימוש בעיתונות היידית דאז, ולהם רומז הקריקטוריסט? אם כן, עשה המדור הסאטירי את עבודתו גם עשה.

    השבמחק
  5. תודה על הרשימה המובחרת על שלום עליכם בניו יורק. גם אני נמנה על אותם נערים לשעבר שנפגשו ‏בשלום עליכם בגיל ההתבגרות ומאז לא נפרדו ממנו.‏
    לפני כעשר שנים (2007) יצא לאור בעריכתו של אבי שגיא "ספר מיכאל: בין הזמן הזה לימים ההם", ‏לכבודו של האיש היקר מיכאל בהט, חבר קיבוץ כפר בלום בגליל העליון, שנפטר לפני כשלוש שנים בגיל ‏מאה. חלקי באותו ספר היה מאמר בשם "לו הייתי רוטשילד" ועיקרו: המרחק שבין שלום עליכם האמיתי, של טוביה החולב, של המלמד העני והשוגה בדמיונות ושל עוד כמה ‏מדמויותיו האחרות לבין מה שעשו הקפיטליסטים האמריקאים מפיקי המחזמר והסרט "לו ‏הייתי רוטשילד". הם סילפו את דמותו הספרותית והאנושית של שלום עליכם המצניע לכת, אוהב האדם ‏והחומל על עניים ושאר אומללים, והמירו אותה בדמותו של גביר שוטה, עשיר וגאה - שנוא נפשו של שלום ‏עליכם כל הימים. כך הפכה ההצלחה המסחרית של המחזמר לרועץ לדמותו וליצירתו האמיתיות של הסופר ‏הגדול.

    השבמחק
  6. דוד יקירי, חשבתי שאני יודע הכל על שלום עליכם, עד שקראתי את הרשימה שלך..‏.
    מעניין מה משך אותך כל כך אל האיש הזה ובאיזה גיל גילית אותו?‏
    איך אתה מסביר שא"י והציונות (בניגוד לברקוביץ חתנו) לא ניכרת ביצירתו?‏
    מחכה להמשך.‏

    השבמחק
  7. רשימה מאירת עיניים, מרגש. תודה. היה עונג לקרוא וגם... נכדתו של שלום עליכם ד"ר יוכבד שנקר ימפולסקי, שהיתה רופאה בחיפה, היא אמה של הכוריאוגרפית מייסדת להקת הבלט הישראלי- ברטה ימפולסקי, שזה עתה הוציאה ספר אוטוביוגרפי על חייה.(והיא גם שכנה שלי, שאינה מוכנה לומר דבר על סבא רבא שלה...) שבת שלום

    השבמחק
  8. תודה על הכתבה המעניינת - באמת ידעתי מעט מאד על שלום עליכם. קראתי מסיפוריו, כמו אחדים פה - עוד כשהייתי ילדה - בתרגום לעברית וכבר אז אהבתי.
    אבל מה שצרם לי אישית בכתבה הוא החלק בו מתוארת הלוויה רבת המשתתפים וכו.
    כמה צבועים אנחנו - כולנו - לא רק יהדות ארה"ב...
    כשאמן המתפרנס מאמנותו-אומנותו עדיין בחיים, וסובל, מכיוון שאין מסייעים בידיו להמשיך וליצור, מעטים מתעניינים בו ועוזרים לו. גם קודם - מתברר מדבריך, דוד - לא ממש עזרו לשלום עליכם בחייו בניו-יורק ובכלל...
    אבל כשסופר-משורר-מלחין-צייר-זמר מת? או אז פתאם כולם נזכרים בו וכותבים עליו ומציירים אותו ומספרים בשבחו... כמו אז - כן גם עתה. ודי לחכימא ברמיזה...

    השבמחק
    תשובות
    1. לא צביעות יש כאן.
      המוני העם קראו את ספריו, והעריצו אותו. כסף לא היה להם לתת לו, אבל כבוד, בשפע... ואותו נתנו לו בחייו ואחר כך.
      ובאשר למעט העשירים שלא תמכו בו, מאז ומעולם עשירים מעריכים כסף וחסים על ממונם. לא מהם בא הכבוד, ולא הכסף. שילוב בין אומנות ודלות אינו חדש, ולא מיוחד דווקא למגזר כזה או אחר. העדר תמיכה כלכלית אינו פלא, והכבוד שחלקו לו מראה את הערכת המון העם אליו.

      מחק
  9. אני מסיימת בימים אלה כתיבת תזה על סיפורי הילדים של שלום עליכם. בין הטקסטים הרבים שסקרתי לצורך כתיבת התזה ראיתי גם את מכתבו של שלום עליכם לבתו ולחתנו, ליאלי ומיכאל קויפמן, שמוזכר כאן ע"י פרופ' דוד אסף. מה שמשך את תשומת ליבי במכתב זה, שעיקרו צער גדול על מות הבן - הוא הסיפא שלו, בו מבקש שלום עליכם מבתו: "...און זאָל מײַן נאָמען דערמאָנט ווערן מיט געלעכטער, ניט מיט טרערן, צו מײַן יאָרצייט" (דאָס שלום עליכם בוך, עמ' 128). גם בצערו הגדול הוא מבקש כי שמו יונצח עם צחוק, לא עם דמעות.

    השבמחק
  10. לגבי העברת קבורתו - תיקנתי בזמנו את הערך בויקיפדיה שהיה שגוי, וכתבתי שם -
    הוא נטמן ב"הר נבו" בקבורה זמנית, מתוך תקווה כי בהתאם לצוואתו יוכל להיקבר בעתיד הלא רחוק לצד אביו בעיר הולדתו קייב. אולם הנסיבות ההיסטוריות באותו הזמן לא אפשרו זאת, והוא נטמן בשנת 1921 באורח קבע בבית העלמין "הר כרמל" הסמוך.[8]

    מראה המקום -
    Arthur A. Goren, The Politics and Public Culture of American Jews, Indiana 1999, p. 71; Mary French, “Mount Carmel Cemetery”, April 10, 2011

    השבמחק
  11. יש לציין כי ברוסיה הסובייטית נחשב סופר רוסי המספר על דלת העם. כשלמדתי עברית בשנת 1990 בנובוסיברסק ראיתי בבתי היהודים שבקרתי את כרך ספורי שלום עליכם על מדף הספרים. בעלי הבית סיפרו כי למדו את שלום עליכם, בבית הספר. הלוואי עלינו כיום.

    השבמחק
  12. כזכור, בדרך לאמריקה שהתה משפחת עליכם חודשים אחדים בקופנהגן, וכשהמשיכו לניו יורק נותרו בעיר שניים מהילדים – מישה ואחותו הצעירה ממנו בשנה, אֶמָּה. האחרונה, מתברר, נפטרה שם ממש כמעט 4 עשורים לאחר מות אחיה – אולי נותרה בקופנהגן כל חייה? – ב-16 בינואר 1955, בהותירה אחריה בעל ושני בנים.
    ראו ידיעה במגזין "בילבורד" מיום 29 בינואר 1955 (עמ' 70 טור 1): books.google.co.il/books?id=UhkEAAAAMBAJ&pg=PA70

    השבמחק
    תשובות
    1. ובנה כמובן הוא מאיר פייגנברג הנזכר לעיל בתגובתו של עלי כהן מק"ק ק'.

      מחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.