חגיגה בבית הכנסת בפקיעין

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

פקיעין הוא יישוב עתיק ויפהפה, השוכן על המורדות המערביים של הר מירון. חיים בו כ-6,000 איש, רובם דרוזים ולצדם גם מוסלמים, נוצרים ומעט יהודים. עד שנסלל הכביש אליו, במאה העשרים, היה זה כפר מבודד שהגישה אליו הייתה קשה. ובנוסף, התייחד הכפר בכך שנותרו בו היהודים המוּסתערבּים האחרונים בארץ ישראל. מוסתערבים היו בני הקהילות היהודיות דוברות הערבית, שעל פי המסורת המוחזקת בידיהם המשיכו לגור בארץ גם לאחר חורבן בית המקדש השני ומעולם לא יצאו לגלות. 

בפקיעין יש בית כנסת עתיק, שמועד הקמתו אינו ידוע אך הוא כנראה מימי הבית השני. בית הכנסת שופץ בשנת 1873, ובשנים האחרונות שופץ שוב ולידו הוקם מרכז מבקרים שבו תצוגה יפה על תולדות המקום. 

משפחת זינאתי הייתה האחרונה ממשפחות יהודי פקיעין שחיה בכפר. מרגלית זינאתי, כמעט בת תשעים, ערנית ופעילה, היא האחרונה בשושלת שעדיין גרה במקום ושומרת על הגחלת של מורשת יהודי פקיעין. 

ביום שלישי, י"א באדר (23 בפברואר 2021), הגשימה מרגלית את חלומה לתרום ספר תורה לבית הכנסת. לטקס הכנסת ספר התורה הוזמנו רק חמישים איש, בגלל מגבלות קורונה, ואני זכיתי להימנות עליהם. 

סופר סת"ם הביא את הספר, שכנהוג כמה מהאותיות האחרונות שבו עדיין לא נכתבו, ודוכן מיוחד. 

מאוחר יותר יוזמנו נכבדי המוזמנים, גברים בלבד, לכתוב כל אחד אות בספר. לנשים ניתנה הזכות לתפור, בגיד של בהמה טהורה, את היריעה האחרונה של הספר אל מוט הגלילה, 'עץ החיים'. 

חלק בלתי נפרד של טקס הכנסת ספר תורה הוא התהלוכה החגיגית, שבה מוליכים את הספר בשירה ובריקודים אל מקום משכנו הקבוע בבית הכנסת. הפעם, בשל מיעוט המשתתפים, התהלוכה הייתה קצרה. 

מרגלית הייתה כמובן ה'מחותנת' הראשית וסבבה מאושרת בין החוגגים.

כמנהג יהודי המזרח, נשים צדקניות תלו מטפחות צבעוניות על תיק העץ שבו הונח ספר התורה. 

לאחר התהלוכה החזירו את הספר לדוכן והמכובדים הוזמנו לכתוב בו את האותיות האחרונות של פרשת 'וזאת הברכה'. 

יש שתי דרכים 'לכתוב אות'. בדרך הראשונה, סופר הסת"ם משרטט את הגבולות החיצוניים של האות, והמוזמן ממלא אותה בדיו; בדרך השנייה, שנקטו בה כאן, הסופר כותב את האות והמוזמן מניח את ידו על יד הכותב וכך הוא משתתף בכתיבה. 'שלוחו של אדם – כמותו'.

לאחר סיום הכתיבה הוכנס הספר ל'משכן הקבע' בארון הקודש, ואילו האורחים, בשר ודם עם צרכים משלהם, הוזמנו לסעודת מצווה שהוגשה ברוחב יד.

תודה לאבירמה האריס, מורת הדרך של הגליל