‏הצגת רשומות עם תוויות ספר תורה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ספר תורה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 2 ביוני 2023

האות האחרונה: הכנסת ספר תורה בבני ברק

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

סמוך לחג השבועות  שהוא כידוע גם חג מתן תורה  נוהגים להכניס ספרי תורה חדשים לבתי הכנסת בחגיגות גדולות. יום לפני ערב שבועות השתא (ד' בסיון תשפ"ג / 24 במאי 2023) ביקרתי בדירה צנועה בקומה חמישית של בית משותף בבני ברק. יוסף יהושע זאפיר הוא גביר ידוע, חסיד ויז'ניץ עשיר, שהזמין ספר תורה קטן כדי שיוכל לקחתו לנסיעות העסקים שלו.

הדירה הייתה מלאה מפה לפה. תזמורת קטנה החרישה אוזניים בניגונים חסידיים. היה שולחן ארוך עם כיבוד קל, אבל מרכז העניין היה השולחן עליו הוזמנו הנוכחים 'לכתוב את האותיות האחרונות בספר התורה'.

בין שמונה חודשים ועד שנה תמימה לוקח לסופר סת"ם לכתוב ספר תורה אחד, ומחירו יכול להגיע עד 100,000 דולר. בגלל קדושת ספר התורה, אסור שתהיינה בו שגיאות או קלקולים. ולכן הסופר משגיח בקפדנות ומדריך את הכותב לבל יקלקל חלילה. 


לאחר שהסתיימה כתיבת האות, הכותב תורם סכום כסף לקערת זכוכית העומדת לידו  דולרים או שקלים, הכול הולך.


ובינתיים הילדים מתבוננים בהשתאות במתרחש.
 

בעל הבית נוהג להתפלל בבית המדרש של חסידי גּוֹרְליץ-צאנז הסמוך לביתו, אבל בעצם הוא חסיד ויז'ניץ. ואכן, האורח האחרון שהגיע, וגם התכבד בכתיבת האות האחרונה של התורה, היה האדמו"ר הנוכחי של ויז'ניץ, רבי ישראל הגר. בביתו ובחצרו של הרבי אסור לצלמו, ולכן בואו לכאן היא הזדמנות צילום נדירה. כניסתו לווותה בהתרגשות גדולה ובדוחק רב. אחרי שסיים את כתיבת האות – כבוד עצום לבעל הבית – האדמו"ר הוזמן לשבת בראש שולחן הכיבוד וכל הנאספים נדחקו סביבו.

אחרי שהלבישו על ספר התורה את ה'מעיל' הקטן שהותאם למידותיו, נטל אותו בעל הבית ביד ימינו, וביד שמאלו החזיק את ידו של האדמו"ר, ויחד עם כל האורחים ירדו למטה אל החופה שחיכתה להם.

כעת התחיל החלק השני של הטקס: התהלוכה מבית התורם אל בית המדרש. ספר התורה 'הטרי' נישא תחת חופה מיוחדת שכתר בראשה וגלגלים למוטות שנושאים אותה. בצעדים הראשונים ליווה האדמו"ר את הספר, ולאורך הדרך התחלפו ביניהם נושאי ספר התורה. 

מן הצד התבוננו הנשים במתחם המיוחד להן.

בראש התהלוכה צעדו בשתי שורות עשרות ילדים נלהבים. הם אחזו ביד אחת בחבל וביד השנייה אחזו מקצתם באבוקה אלקטרונית צבעונית מתוצרת סין.

איזו אכזבה! פעם היו הילדים נושאים אבוקות אש אמיתיות וזה היה מחזה נפלא (ראו בצילום הבא שצילמתי בשנת 2016). המשטרה ביטלה את מנהג האבוקות מסיבות בטיחות. 

אחרי הילדים נסעה מכונית מיוחדת, עם אורות צבעוניים מתחלפים ורמקולים שהשמיעו מוזיקה חסידית מחרישת אוזניים. זו התחרתה במוזיקה החיה שנשמעת מעל במה המוצבת באמצע הדרך. אחרי המכונית רקדו בחורים ואחריהם נגררה החופה שבעקבותיה צעד קהל רב שבו התערבו גם נשות השכונה. 

בסוף הגיעה התהלוכה אל בית המדרש. כמה בחורים נטלו את ששת ספרי התורה שבארון הקודש ויצאו לקבל את פני הספר החדש. כך נכנסו כולם בשירה ובריקודים ושעה ארוכה סבבו את הבימה. 

קיוויתי שבבית המדרש תהיה לאוזניי מעט מנוחה. טעיתי. מקהלה של חמישה גברים, קלידים ורמקולים בגודל של מקרר, גרמו לי חרשוּת זמנית...

תורם ספר התורה נכנס לבית המדרש של חסידות גארליץ-צאנז כשהוא אוחז בידו של האדמו"ר מגארליץ (אמרו: גּוֹרְליץ) שלחצרו שייך בית המדרש. הרבי – חבוש שטריימל חגיגי לראשו – רקד עם ספר התורה החדש בדבקות עצומה.

רבים מהנוכחים עשו 'הקפות' סביב לבימה כמו בשמחת תורה. 

לסיום קרא האדמו"ר מעל הבמה את פרק כ"ד בתהלים ('לדוד מזמור'), כנהוג לפני הכנסת ספר תורה חדש, ותורם הספר התכבד בהכנסתו של ספר התורה לארון הקודש.


רק בסוף הטקס שמתי לב כי לאורך כל הדרך הייתה לי 'מתחרה' צעירה...

______________________________________

תודה מיוחדת לר' ישראל איצקוביץ

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

יום רביעי, 10 במרץ 2021

חגיגה בבית הכנסת בפקיעין

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

פקיעין הוא יישוב עתיק ויפהפה, השוכן על המורדות המערביים של הר מירון. חיים בו כ-6,000 איש, רובם דרוזים ולצדם גם מוסלמים, נוצרים ומעט יהודים. עד שנסלל הכביש אליו, במאה העשרים, היה זה כפר מבודד שהגישה אליו הייתה קשה. ובנוסף, התייחד הכפר בכך שנותרו בו היהודים המוּסתערבּים האחרונים בארץ ישראל. מוסתערבים היו בני הקהילות היהודיות דוברות הערבית, שעל פי המסורת המוחזקת בידיהם המשיכו לגור בארץ גם לאחר חורבן בית המקדש השני ומעולם לא יצאו לגלות. 

בפקיעין יש בית כנסת עתיק, שמועד הקמתו אינו ידוע אך הוא כנראה מימי הבית השני. בית הכנסת שופץ בשנת 1873, ובשנים האחרונות שופץ שוב ולידו הוקם מרכז מבקרים שבו תצוגה יפה על תולדות המקום. 


משפחת זינאתי הייתה האחרונה ממשפחות יהודי פקיעין שחיה בכפר. מרגלית זינאתי, כמעט בת תשעים, ערנית ופעילה, היא האחרונה בשושלת שעדיין גרה במקום ושומרת על הגחלת של מורשת יהודי פקיעין. 


ביום שלישי, י"א באדר (23 בפברואר 2021), הגשימה מרגלית את חלומה לתרום ספר תורה לבית הכנסת. לטקס הכנסת ספר התורה הוזמנו רק חמישים איש, בגלל מגבלות קורונה, ואני זכיתי להימנות עליהם. 

סופר סת"ם הביא את הספר, שכנהוג כמה מהאותיות האחרונות שבו עדיין לא נכתבו, ודוכן מיוחד. 

מאוחר יותר יוזמנו נכבדי המוזמנים, גברים בלבד, לכתוב כל אחד אות בספר. לנשים ניתנה הזכות לתפור, בגיד של בהמה טהורה, את היריעה האחרונה של הספר אל מוט הגלילה, 'עץ החיים'. 


חלק בלתי נפרד של טקס הכנסת ספר תורה הוא התהלוכה החגיגית, שבה מוליכים את הספר בשירה ובריקודים אל מקום משכנו הקבוע בבית הכנסת. הפעם, בשל מיעוט המשתתפים, התהלוכה הייתה קצרה. 

מרגלית הייתה כמובן ה'מחותנת' הראשית וסבבה מאושרת בין החוגגים.


כמנהג יהודי המזרח, נשים צדקניות תלו מטפחות צבעוניות על תיק העץ שבו הונח ספר התורה. 


לאחר התהלוכה החזירו את הספר לדוכן והמכובדים הוזמנו לכתוב בו את האותיות האחרונות של פרשת 'וזאת הברכה'. 

יש שתי דרכים 'לכתוב אות'. בדרך הראשונה, סופר הסת"ם משרטט את הגבולות החיצוניים של האות, והמוזמן ממלא אותה בדיו; בדרך השנייה, שנקטו בה כאן, הסופר כותב את האות והמוזמן מניח את ידו על יד הכותב וכך הוא משתתף בכתיבה. 'שלוחו של אדם  כמותו'.


לאחר סיום הכתיבה הוכנס הספר ל'משכן הקבע' בארון הקודש, ואילו האורחים, בשר ודם עם צרכים משלהם, הוזמנו לסעודת מצווה שהוגשה ברוחב יד.

תודה לאבירמה האריס, מורת הדרך של הגליל