‏הצגת רשומות עם תוויות ואדי ניסנאס. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ואדי ניסנאס. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 14 באוגוסט 2025

הספרות והחיים: התרנגול קרא, עמק רפאים, הניאגרה הסמויה מהעין

א. סול או קוקוש בוואדי ניסנאס

ברחוב הוואדי 50 (מוכר יותר כוואדי ניסנאס) בחיפה – שכונה ערבית שיש בה גם לא מעט יהודים שחיים בדו-קיום מבורך – נמצאת חזית חנות, שתי דלתות ברזל סגורות ומסוגרות, אין יוצא ואין בא.

צילומים: איתמר לויתן

כשמתקרבים רואים שבחזית הכניסה צבועה על הטיח הלבן כתובת בעברית וכתובת נוספת בשפה מסתורית וביניהן מפריד מגן דוד:



מה פשר הדבר?

הכתובת המשונה הזאת מובנת מיד לשני סוגי אוכלוסיה: דוברי הונגרית וחוקרי החסידות...

השיר 'סוֹל אוֹ קוֹקוֹשׁ מַּר' (Szól a kakas már), שפירושו בהונגרית 'התרנגול קורא', הוא שיר עַם הונגרי שראשיתו לפחות במאה ה-18. האגדה החסידית מספרת כי רבי יצחק אייזיק טויב (או טאוב) מקאליב (1821-1751) – הצדיק הראשון שהסתובב במחוזות הונגריה – שמע את השיר מפי איכר, ומיד גייר אותו (את השיר, כמובן) כהלכה והפכו לשיר געגועים חסידי.

השיר ההונגרי המקורי מספר על תרנגול שתעה ביער ורוצה לשוב לביתו, הגרסה החסידות מדמה את התרנגול לעם ישראל הנמצא בגלות וישוב לארצו רק עם בוא המשיח ובניית בית המקדש. הרבי מקאליב 'גייר' גם שירים נוספים, ורבים מכירים את גרסתו של דן אלמגור לשיר 'גלות, גלות, ווי גרויס ביסטו' (גלות, גלות, כמה גדולה את), ששולבה במחזמר 'איש חסיד היה' בכותרת 'יער יער' והושרה בפי חנה רוט.

 

שיר 'התרנגול' כמעט אינו מוכר בציבור החילוני, אך גם עליו נכתב לא מעט, ואנו נפנה לנקודה לא כל כך ידועה שלו  הקשר בין שיריו של הרבי מקאליב לבין המשורר והמלחין מתתיהו שֶׁלֶם, איש קיבוץ רמת יוחנן. כתב על כך יהורם לשם, 'על שירו של אדמו"ר שהתגלגל לארכיון השומר הצעיר', בלוג הספרנים, לח, תשע"ו.

את מילות השיר בהונגרית ובעברית אפשר למצוא כאן. אנו נסתפק בשני ביצועים: אחד בהונגרית המקורית; השני בתרגום לעברית של המשורר יוצא הונגריה איתמר יעוז-קֶסט, 'כבר עלה האור', בביצועה של שולי נתן.

הנה הזמרת הסלוֹבֶנית זוזנה מיקולצקובה (Zuzana Mikulcová):

 

וכאן שולי נתן: 

נילי בן ארי הפנתה אותי לביצוע של הרבי מקאליב (בן זמננו) בכבודו ובעצמו:

ועדיין החידה במקומה עומדת.

מה עושה הכתובת 'החסידית' הזו בליבו של ואדי ניסנאס? מה מסתתר מאחורי הדלתות הנעולות?

איתמר לויתן, שליח הבלוג למשימות מיוחדות, נכנס למספרה הסמוכה, הפקיר את ראשו בידיו האמונות של ואליד, הספר הערבי שמספר ראשים מכל המינים והדתות כבר שישים שנה, והשניים החלו בשיחה נעימה. ואליד, שהוא בעל הנכס, סיפר לאיתמר כי מאן דהוא שכר אותו ממנו ועומד לפתוח בו בקרוב... מעדנייה למאכלים הונגריים.

איתמר לא התעצל ובתיווכו של ואליד שוחח בטלפון עם השוכר, שהוא אומנם יהודי אבל בקושי מדבר עברית. הוא לא שמע מימיו על הרבי מקאליב, וגם לא יכול היה לומר מתי בדיוק תיפתח המעדנייה, אבל ידע לספר שאחד המותגים שיימכרו במעדנייה שלו נקרא 'סאל א קאקאש'... 

אולי הוא ימכור שם עופות או תרנגולי הודו, ואולי סתם סוכריות מציצה אדומות בצורת תרנגול. נחכה ונראה...

תרנגול אדום על מקל (נוסטלגיה אונליין)


ד"ר מיכאל סילבר העיר לי, כי מי שכתב את הטקסט ב'הונגרית' הוא כנראה יהודי ממוצא פולני שגר בברוקלין. בהונגרית צריך לכתוב szol a kakas...


ב. בחזרה מעמק רפאים

רחוב עמק רפאים – רחוב המסחר והבילויים ההיסטורי שחוצה את המושבה הגרמנית בירושלים – נכנס לתקופת השיפוצים שלו. בעתיד – מי יודע מתי החזון יתממש? – תהיה כאן כנראה רכבת קלה והכל יהיה פורח ושמח. עד אז הבלגן חוגג. הרחוב השוקק הפך לחד-סטרי, כיווני התנועה השתנו וקירות ומחיצות מחפות על החפירות לכל ארכו.

פקידי העירייה שחושבים גם על נִראוּת, הקפידו לשלט את הרחוב בשלל עיטורים. מכולם אהבתי את השלט הזה, המאזכר את המקור התנ"כי של 'עמק רפאים' בנבואת ישעיהו, פרק יז (חבל רק שלא נקדו):

וְהָיָה כֶּאֱסֹף קָצִיר קָמָה, וּזְרֹעוֹ שִׁבֳּלִים יִקְצוֹר, וְהָיָה כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים בְּעֵמֶק רְפָאִים

צילום: דוד אסף

ג. הדברים החשובים באמת

על הנסיך הקטן ושלוחותיו בישראל כבר כתבנו לא פעם (כאן, למשל), אבל כזה עוד לא היה לנו...

הכרזה של אורן האינסטלטור, על הניאגרות הסמויות מן העין, הודבקה על לוח מודעות ברחוב בזל בתל אביב.

צילום: איתמר לויתן


יום שני, 7 בפברואר 2022

רחובות בחיפה: עמירם, א"ד גורדון, רות הכהן, צ"ג נזירות, הוואדי

א. המכתב ועונשו

ב-20 במאי 1970 פרסם הסופר והפעיל החברתי עו"ד עמירם חרלף מכתב נזעם בעיתון מעריב, שהופנה כלפי מדיניות שִׁיוּם הרחובות בעירו חיפה. המכתב נפתח בטענה כלפי המנהג המוזר (שאינו ייחודי לחיפה) לקרוא לרחובות על פי שמו הפרטי של המונצח ולא על פי שם משפחתו. 

עו"ד עמירם חרלף (חיפה)

הנה המכתב שטעמו עמו גם בחלוף השנים:


חמישים שנים עברו, חרלף עצמו כבר מת בשנת 2007, ולאחרונה החליטה העירייה לכבד את זכרו בקריאת רחוב על שמו. הרחוב נחנך בחגיגיות לפני כשבועיים. כמה מפתיע לגלות שהרחוב נקרא רחוב עמירם, על פי שמו הפרטי...

צילום: רון מנדל

ב. הפירמידה היהודית 

בחיפה יש מנהג נאה. שלטי רחובות רבים מלווים בהסבר באורך של ערך בוויקיפדיה. פעם לימד אותי ידידי המנוח יהושע מונדשיין שלא כדאי לכתוב הערות ארוכות מדי, כי כמו סכין לשחיטה – ככל שהלהב ארוך יותר, כך סיכוייו להיפגם רבים יותר. והוא הדין בשלטי רחוב, ככל שההסבר מתארך, כך עולים הסיכויים לשיבושים ולשגיאות.

שימו לב, למשל, לשלט ברחוב אהרון <צריך להיות אהרן> דוד גורדון ולהסבר הארוך והמפורט שניתן על האיש:

צילום: אלון ריבק

הבעייה בשלט הזה שגורדון, ככל שידוע לי, אף פעם לא כתב מאמר שנקרא 'הפיכת הפירמידה היהודית' (בשלט כתוב בשגגה 'הפרמידה'). מי שקרא להפיכת הפירמידה היה הוגה דעות אחר, דב בער בורוכוב (1917-1881).

אהרן דוד גורדון (1922-1856)

ג. רות הכהן

בעוד שמו של א"ד גורדון מוכר היטב לכל אדם משכיל, הנה שמה של רות הכהן (רעייתו הראשונה של דוד הכהן) ידוע כנראה בעיקר בחיפה, שם פעלה רוב ימיה ובה עסקה בצרכי ציבור. 

בנו"ש – לידיעת אלה שהעגה החיפנית וקיצוריה אינם מוכרים להם – זו שכונת נוה שאנן...

צילום: אלון ריבק

אבל רגע, אם רות הכהן חיה ומתה במאה ה-19 כיצד יכלה להיות פעילה ב'הגנה' ובחברת 'סולל בונה'?

בדיקה בערך עליה בוויקיפדיה מראה מיד את השגיאה המביכה: היא מתה ב-1945...

רון מנדל ציין בפניי את העובדה שבחיפה יש רחובות על שם שתי נשותיו של דוד הכהן (רות הכהן וברכה חבס), אבל על שמו שלו יש רק כיכר ומוזיאון ההעפלה וחיל הים.

ד. צ"ג נזירות

'העיר חיפה קרובה ללבי', כתב לי שמוליק שדה מיובלים. 'כילד זו היתה עיר הפלך שלנו, תושבי עפולה, ובבגרותי למדתי בטכניון ואף גרתי בה כשש שנים. יופיה נסתר, וקברניטיה מצליחים יפה במשימתם להעלימו. ועדיין מאוד מומלץ לתעות בסמטאותיה, בחופיה, בשכונותיה המגוונות ובוואדיות המבתרים את נופה. שכונת ואדי ניסנאס היא אחת כזאת. יש בה מעט מדי רחובות עם שלטים מטעם העירייה ורחובות שלמים – כולל גרמי מדרגות ארוכים שגם הם נושאי שמות – שאת שמם אתה לומד באקראי מקירות הבתים'.  

למשל, רחוב התשעים ושלוש...

שלטי הסבר לא תמצאו שם. שם הרחוב מנציח פרשה שלא הייתה, המספרת על 93 בנות סמינר בית יעקב בקרקוב, שנלכדו לכאורה על ידי הנאצים, וביולי או באוגוסט 1942 בחרו לשלוח יד בנפשן בטרם יחולל כבודן. על פרשה זו נכתב לא מעט, וכיוון שלא נמצא לה שום תיעוד של ממש, רוב החוקרים סבורים כי לא הייתה ולא נבראה

אבל מיתוס הוא מיתוס ובערים רבות בישראל הוקדש להן רחוב.

בראשון לציון למשל קיבלו את הסיפור כפשוטו:

צילום: דוד שי

בתל אביב, לעומת זאת, מטילים בו ספק, ואפילו לא בטוחים אם מדובר בקרקוב או בוורשה:

צילום: דוד שי

ברחוב החיפני, שאורכו כמה מאות מטרים, אין שלטי הסבר. ומכיוון שגרים בו ובסביבתו נוצרים רבים טרח מאן דהוא לשכלל את המיתוס: מדובר בכלל בנזירות...

צילומים: שמוליק שדה


ה. רחובות בואדי ניסנאס

כדאי לשוטט ברחובותיה של שכונת ואדי ניסנאס – ממליץ שמוליק שדה. השכונה היא מופת לחיים של קיום ערבי-יהודי משותף, כולל תרבות (מסלול טיול ספרותי הנקרא דרך סמי מיכאל, קירות המעוטרים בשירי משוררים ועבודות קרמיקה), שוק תוסס ואוכל טוב. 

ובלי קשר, בין שלטי הרחובות אפשר למצוא קוריוזים.  

רחוב הואדי למשל נושא הסבר קצת ילדותי, תוך התעלמות מכך שהרחוב נמצא בעצם בלבו של ואדי ניסנאס, והוא גם אחד הרחובות המרכזיים בשכונה. גם הכתיב הלטיני נושא A מיותרת (וממילא גם גרש מיותר).  


מאיר רוטברג, האיש שעל שמו נקרא רחוב מאיר (וראו לעיל בסעיף א על רחוב עמירם), היה בכלל מראשי ארגון לא מוכר: ה'הננה'...
 

 ג'אן מג'דלאני היה עובד מדינה מצטיין, אך איך קראו לו: ג'אן או ג'ון?

צילומים: שמוליק שדה