בורא מיני מזונות: הרינג נוסח וולוז'ין, פלאפל דל קלוריות, שוק בינלאומי

א. דגים לחגים

אם אתם גרים באמריקה וסמוכים לסופרמרקטים חרדיים תוכלו ליהנות מסדרת דגים מיוחדת במינה. לפני שלוש שנים כתבתי בקצרה על 'הרינג בטעם חסידי', אבל רק עכשיו התבררו לי ממדיה האמיתיים של התופעה והתחרות הקשה שניטשת בשוק הדגים המלוחים והמעושנים.

חברת Flaum משווקת דגי הרינג ומטיאס, כאלה שאפילו רבי נחמן מברסלב או רבי חיים מוולוז'ין היו אוכלים אותם בהנאה ומבקשים עוד...

הנה למשל ההרינג של ברסלב מתובל בשמאלץ מתוק שמייצג – איך לא? – את הערך החסידי להיות תמיד בשמחה (Tomid Besimcha).

במטיאס הסגול של וולוז'ין כבר נעשה שימוש במושגים האנליטיים הידועים של דרך הלימוד הבריסקאית – 'גברא' ו'חפצא'.

להרינג של סלאנט יש 'מוסר השכל'...

וחריפותו של המטיאס מקוצק היא ממש 'קורץ און שאַרף' (קצר וחד)...

לעומת זאת, ההרינג של רוז'ין הוא 'זהב טהור', ברוח דרך המלכות של חסידות רוז'ין.

ולבסוף, ההרינג של אפט יגרום לכם לאהוב את כל היהודים, ברוחו של מי שכונה 'האוהב ישראל'...

והנה מתברר ששוק ההרינג החסידי סוער ותוסס, גלי עד גבה גלי, שכן לחברת 'פלאום' יש מתחרים וגם להם יש מה להגיד על גדולי ישראל ודגיהם. סדרת The Rebbe's Choice (בחירת הרבי) מתהדרת בציור נחמד של חסיד עטוף בקפוטה וחובש שטריימל חגיגי, שמחזיק בידיו דג ענק. יוסף מוקיר שבת!

בסדרה זו תוכלו לקבל מטיאס שקיבל השראה מחסידות רימנוב, קוצק, לֶלוֹב או רופשיץ – כולן חסידויות פולניות או גליצאיות. בפס הייצור יש גם דגים בסגנון לוי יצחק מברדיצ'ב וזושא מאנופולי...

ואם אגב הוצאת עצמות קטנות וגרגורי הנאה ישאל אתכם ילדכם מי הם בכלל הרבנים מרימנוב או מרופשיץ, מתי חיו ומה פעלו, כל מה שתצטרכו לעשות הוא להפנות אותו לצד האחורי של הקופסה. שם תמצאו את הביוגרפיה השלמה של האיש הקדוש, זה ששמו הטוב נלקח על מנת למכור באמצעותו הרינג מתוק עם בצל או מטיאס חריף.

בני המגזר הליטאי חובבי ההרינג אף הם אינם מקופחים ובתחרות על לבם משתתף גם המוצר Litfish שהוא משחק מילים על 'ליטוויש', כלומר ליטאית, והכוונה היא לניב המיוחד של בני הישיבות הליטאיות.

תודה לז"ו

בעלי התוספות

ד"ר לוי קופר הפנה את תשומת לבי לרשימתו בעניין זה שהתפרסמה בעיתון Jerusalem Post ב-5 באפריל 2019 (לחיצה על התמונה תגדיל אותה לקריאה נוחה):

ב. אשרי המאמין

'פלאפל דל קלוריות' הוא שם של בית ממכר פלאפל ברחוב פייר קֶניג בירושלים, לא הרחק ממקום מגוריי. לפני כמה שנים, כשלעסתי קציצת פלאפל ריחנית ומהבילה, שאלתי את המוכר הא כיצד 'דל קלוריות'? ותשובתו, שנחרתה בזיכרוני, הייתה: 'אנחנו מחליפים את השֶׁמֶן בכל יום'...

צילום: טובה הרצל

ג. ניחוחות בינלאומיים בשוק מחנה יהודה

דרך דוכן החמוצים שבשוק תוכלו להגיע בקלות ליוון, לאיטליה, לצרפת ואפילו לסוריה...

צילום: מנחם רוזנברג

ואם חשקה נפשכם ב'גרמנייה אמיתית', סורו אל דוכן הנקניקים Berlina.

צילום: טובה הרצל

סיפורי רחובות: ישיבת וולוז'ין, ועידת קטוביץ, הרבי מראדזין

א. 'ישיבת וולז'ן המפורסמת'

בפברואר 2017 הקדשתי פוסט מיוחד לרחוב הנצי"ב בירושלים ולשיבושי השילוט שם (סיפורי רחובות: מיהו הנציב של ירושלים?). הבאתי בין השאר צילום של השלט שבו שובשו גם הניקוד וגם התעתיק הלועזי.

השלט הישן (צילום: דוד אסף)

לא מכבר עברתי במקום והנה הפתעה.

השלט הישן הוחלף בחדש. הפעם נוקד השם הנציב כמו שצריך (אמנם בלי גרשיים, שאמורות לציין שמדובר בראשי תיבות, אבל לא נתקטנן ונסתפק במה שיש), ואפילו נוסף הסבר.

השלט החדש (צילום: דוד אסף)

אלא מאי? אין שמחה בלי עצב, ואין תיקון בלי שיבוש חדש.

הנצי"ב (1893-1816) אכן היה ראש ישיבה מפורסמת, אבל קראו לה וולוז'ין (Volozhin) ולא וולז'ן כפי שכתוב. מי יודע, אולי האחראי חשב על ז'אן וולז'אן, מגיבורי הרומן עלובי החיים של ויקטור הוגו?

ישיבת וולוז'ין אז (גלוית דואר מסוף המאה ה-19) והיום (צילום: דוד אסף)

ב. מתי התכנסה ועידת קטוביץ?

צילום: גדעון פליישמן

בצפון הישן של תל אביב נמצא רחוב המוקדש לוועידת קטוביץ.

ועידה זו נערכה ביום חמישי, י"ח בחשוון תרמ"ה. לפי התאריך הכללי זה היה ב-6 בנובמבר 1884 (25 באוקטובר על פי הלוח הרוסי הישן). שישה ימים נמשכה הוועידה והשתתפו בה כל המי ומי של תנועת 'חובבי ציון', ובהם ליאון פינסקר, משה ליליינבלום ורבנים רבים ובראשם הרב שמואל מוהליבר. קטוביץ נמצאה היום בפולין, אך כשכונסה הוועידה הייתה העיר חלק מפרוסיה (גרמניה).

משתתפי ועידת קטוביץ, 1884 (ויקיפדיה, ושם פירוט שמות המצולמים)

חודש חשון תרמ"ה היה חלק בלתי נפרד משנת 1884 ולא 1885. אכן, שלושה חודשים בשנה העברית – תשרי, חשון וכסלו – נופלים תמיד בחלקה של השנה האזרחית הקודמת, שמסתיימת כידוע רק בדצמבר, שמקביל בדרך כלל לראשית חודש טבת.

אבל רבים אינם נותנים דעתם לכך ושוגים ב'תרגום' התאריך העברי. חבל שזה קורה גם בשלטי רחובות, שמנסחיהם היו אמורים להקפיד קצת יותר על דיוק.

ג. מיהו שלמה לָיענֵר?

בדרום תל אביב נמצא רחוב שלמה ליענר.

מיהו איש זה? קשה להאמין כמה עילג יכול להיות שלט רחוב וכמה מעט אפשר ללמוד ממנו!

צילום: מנחם רוזנברג

ובכן, מדובר בצדיק החסידי שמואל שלמה ליינר, האדמו"ר החמישי בשושלת חסידות איזביצה-ראדזין. הוא נרצח בשואה בגטו וְלוֹדָבָה ואגדות התהלכו על אומץ לבו מול הגרמנים. יצחק קצנלסון כתב עליו את הפואמה 'דאָס ליד וועגן ראַדזינער' (השיר על הרבי מראדזין). השיר הארוך נכתב ביידיש ב-1942 ותורגם לעברית על ידי מ"ז ולפובסקי. הנה סופו:

יצחק קצנלסון, 'השיר על הרבי מראדזין' (ספר זכרון של טומשוב-לוב., תשל"ב, עמ' 86)

מכל מקום, צורת היידיש של השם ליינר היא 'ליינער', ולא הברייה המשונה שבשלט; לא מדובר בנכדו של 'מייסד חסידות ראדזין' אלא כאמור בדור החמישי (החסידות עצמה נוסדה באיזביצה בשנת 1839 בידי רבי מרדכי יוסף ליינר, תלמידו של רבי מנחם מנדל מקוצק, שפרש ממנו בסערה).

רבי שמואל שלמה ליינר (שני משמאל) עם חסידיו (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

סיפורי רחובות: מיהו הנציב של ירושלים?

שילוט פרטי ברחוב הנציב 7 (צילומים: דוד אסף)

רחוב קטן יש במרכז ירושלים, שמפריד בין השכונות החרדיות 'בתי מונקאטש' ו'בתי ראנד' ממזרח, לבין 'כנסת ישראל', 'בתי מינסק' ו'בתי ברוידא' במערב, ושמו רחוב הנציב. זה השם המפורש שעליו מכריזים שלושה שלטים רשמיים ברחוב.

על שם מי נקרא הרחוב? האם על שם נציב המלח של אשת לוט, הנציב העליון, נציב קבילות החיילים?

לא ולא. הוא נקרא על שמו של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1893-1816), פרשן ומחבר, ראש ישיבת וולוז'ין ומראשוני תנועת חיבת ציון, שלאחר מותו כונה בראשי התיבות הנצי"ב. על שמו יש כמה רחובות ברחבי הארץ (בתל אביב, בראשון לציון, בחיפה ובחדרה), וכמובן גם קיבוץ דתי בעמק בית שאן – עין הנצי"ב.

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1893-1816)

ואכן, במפות העיר מסומן שם הרחוב בראשי תיבות:

וגם בספרו של דוד בנבנשתי, ירושלים רבתי: רחובותיה, אתריה ומוסדותיה, 1988, עמ' 77, נכתב הדבר במפורש:

סיור קצר ברחוב מבהיר את גודל המבוכה. כאמור, שלושה שלטים בלבד יש ברחוב הזה, ועל אף אחד מהם אין הסבר. ולא רק שאין הסבר, אלא שעל אף אחד אין גרשיים לציון ראשי התיבות ועל כולם נרשם סתם 'הנציב', בניקוד עברי מוזר ובתעתיק לטיני מופרך.

רחוב הנציב פינת רחוב בצלאל; שימו לב לתעתיק הלטיני

רחוב הנציב פינת רחוב התבור

אם תצליחו לקרוא, אז פעם היה כתוב כאן רחוב הנציב

אז איך בעצם מנקדים ראשי תיבות?

הגרסה הירושלמית היא 'הַנְּצִיב', אבל הגרסא דינקותא שלי היא שיש להגות את השם הַנַּצִי"ב, וכך גם נקרא הקיבוץ בשם עין הנַּצִי"ב, משום שראשי תיבות השם נפתחות בנַפתלי, שמנוקד בפתח.

בלועזית התקבע משום מה הכתיב Netziv ולא Natziv, ועם זה איך שהוא אפשר להסתדר. אך מה דעתכם על התעתיק Hanetzuv (הַנֶצוּב), שמופיע בצילום הראשון דלעיל? זהו בלי ספק תעתיק מוזר ביותר, שלא לומר מופרך.

(ׁתודה לצבי תמרי שהפנה את תשומת לבי)

בעלי התוספות

מנחם רוזנברג שעבר ברחוב מצא את השלט הרביעי של הרחוב, הַנְצִיב, אמנם ללא גרשיים ובניקוד שוואי, ובכל זאת לפחות יש עליו הסבר.

אלא שהשלט הושלך בצדי הדרך, בכניסה לבתי ראנד, לרגל עבודות שנעשות בכביש.

צילומים: מנחם רוזנברג

עדכון

השלט תוקן, אך אבוי שוב שובש במקום אחר. ראו: 'סיפורי רחובות: ישיבת וולוז'ין, ועידת קטוביץ, הרבי מראדזין', בלוג עונג שבת, 23 בספטמבר 2018.

גלגולו של סיפור: רב של פורים

אמר העורך: רשימה זו, העוסקת במנהג הפרודי של בחירת 'רב פורים' – מנהג שראשיתו יוחסה לישיבת וולוז'ין הידועה – נדפסה במקורה לפני חמש שנים באתר האינטרנט החב"די 'שטורעם. נט'. הרשימה מובאת כאן ברשות המחבר, בקצת שינויים והוספות. כדי להקל על הקריאה פוסקו מחדש כל המקורות המצוטטים להלן, וגם ההדגשות כולן של המחבר.

מאת יהושע מונדשיין

'רוב מניינם' של גלגולי הסיפור שלפנינו, יסודם ברשימה שפרסם טוביה פרשל בשבועון 'הדֹאר' (י"ב באדר תשנ"ז), ורק 'רוב בניינם' ממני. אנחנו נתנהלה לפי סדרם הכרונולוגי של המקורות.

[א]

לראשונה פוגשים אנו בסיפור זה בשנת 1904, בספר 'פתגמים מחוכמים ושיחתן של תלמידי חכמים', מאת משה הענך בערשטיין (לונדון תרס"ד, עמ' 124):

אמרו על בני הישיבה בוואלאזין, כי העמידו ביומא דפורים רב לפי שעה. ותמיד בחרו בני הישיבה במחודד אחד, מהתל בהיתולים, אשר כחו במוחו לחדש חרוזים על 'מזמור שיר חנוכת' ו'אז ישיר' (וכן עיני ראו). וכדרכם תמיד, כי המהתל יקרא בימים אלו הרב (לפי שעה) מוואלאזין. אך טרם קיבל עליו שם זה הותנה עמו, כי אחר חג הפורים עליו ללכת לפייס את מי אשר החמיד לצון עליו, כי יכפר לו ובעד כל העם. 

ויהי אחד מהם אמן נפלא לתהלה ולמשמים (!) מרוב חדודיו, אשר מבלי כל שינוי התחקה את תנועות הנצי"ב [הוא ראש הישיבה, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין] ז"ל בפהוק וגהוק שלו. ויהי כעבור ימי המשתה, בא זה לפני הנצי"ב ויתנצל כי היה מבושם יותר מדי. ויאמר הנצי"ב ז"ל: העולם אומרים 'מה שמצוי בשיפולי ריאה בבהמה, זהו סירכא – בשכור נמצא על לשונו' (וואס ביי ניכטערן אויפ'ן לונג, איז ביי שכורען אויפ'ן צונג). ואם כן קשה, הלא יַשקו את הבהמה יין שרף ויבדקו במקום הריאה את לשונה, ו[אז] ידעו מה שבתוכה. והתירוץ, זה הוא הכלל רק אצל אדם אבל לא אצל בהמה...

הנצי"ב, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1893-1816)

[ב]

ב'פתחא זעירא', שבראש הספר 'צבא רב' (פיוטרקוב תרס"ח [1908], עמ' 9), מספר הרב צבי יחזקאל מיכלזון אבד"ק פלונסק: 

ויסופר, כי בימי רבנותו של זקיני הגה"ק מהרצ"ה [הגאון הקדוש מורנו הרב צבי הירש לוין] אבד"ק ברלין המחבר, היו נוהגים לעשות לשחוק לפורים את אחד מתלמידיו לרב לפורים הנקרא 'פורים רב'. פעם, בפורים, כשהיה הרב המדומה, הפורימי, מבושם כל צרכו עד דלא ידע וכו', דיבר סרה על רבו הגאון זקיני זצ"ל, ומלט מפיו מתוך שכרותו דברי לעג ובוז נגדו. למחרת, כשנתפקח, הזכירוהו חבריו את הדבר שעשה אתמול והוכיחוהו על הדברים המגונים שהוציא מתוך פיו נגד רבו. להתלמיד ההוא – הרב לפורים – חרה ו[היה] מצר מאד על זה, והלך להתרפס לפני רבו ולבקש סליחתו על עוונו זה.  

מחול לך, מחול לך, קרא רבו הגאון אליו כשראה את תלמידו שסרח לו בא להתרפס לפניו, אם כי נכון הוא – הוסיף בצחוק – פתגם ההמוני 'וואס בייא אניכטערין אויף די לינג, איז בייא אשיכורין אויף דיא צינג' [מה שאצל הפיכח על ריאתו, אצל השיכור על לשונו], ומתוך שכרותך אתמול הוצאת בפיך את אותן הדברים עצמן שתחשוב עלי ושתסתירם בחובך כל השנה. בכל זאת הנני מוחל לך, כי הפתגם הזה נאמר רק על אדם ולא על בהמה, שאם לא כן לא היינו צריכים לבדוק כלל בריאת הבהמה אחר שחיטתה, ודי היה להשקותה לשכרה לפני השחיטה ולבודקה בלשונה שתמלא אז את תעודת הריאה. אלא, הפתגם הזה נאמר רק על האדם ולא על בהמה שכמותך. ודפח"ח ע"ד [ודברי פי חכם חן על דרך] צחות.

הרב צבי הירש לוין, המכונה צבי הירש ברלין (1800-1721). תחריט משנת 1798

[ג]

לשנה הבאה, 1909, מספר הרב אברהם סג"ל איטינגא (אטינגר) סיפור בדומה לזה, בספרו 'שיחת חולין של ת"ח [תלמידי חכמים] החדש' (מונקץ' תרס"ט, עמ' ט-י):

כנודע המנהג בכל אתר ואתר לבחור בפורים איש אחד לרב, וקוראין אותו בשם 'פורים רב'. פעם אחת מינו בפראג את אחד מתלמידי הגאון [יחזקאל לנדא] ה'נודע ביהודה' לרב לפורים. וכטוב לב הרב הפורימי ביין עד דלא ידע וכו', דיבר סרה על רבו הגאון הנ"ל ומלט מפיו מתוך שכרותו דברי לעג ובוז נגדו. למחרת, כשנתפכח, הזכירוהו חבריו את הדבר שעשה אתמול, והוכיחוהו על הדברים שהוציא מתוך פיו נגד רבו. להתלמיד ההוא חרה ויצר מאוד על זה, והלך להתרפס לפני רבו ולבקש סליחתו על עוונו זה. והרב הנ"ל מחל לו. 

כצאתו מן הבית אמר בן הנודע ביהודה לאביו: הן אתמול שם אותך למטרה לחצי התוליו והיום מחלת לו?! ויאמר לו הנודע ביהודה: הלא שכור היה ולא בדעת דיבר כדברים האלה! ויאמר לו בנו: הלא על זה יאמרו המושלים 'וואס בייא אניכטערין אויף דיא לונג, איז בייא אשכורין אויף דיא צינג'. ויען לו אביו: הפתגם הזה נאמר רק על אדם ולא על בהמה. שאם לא כן, לא היינו צריכים לבדוק כלל בריאת הבהמה אחר שחיטתה ודי היה להשקותה לשכרה לפני השחיטה, ולבודקה בלשונה שתמלא אז את תעודת הריאה. אלא, הפתגם הזה נאמר רק על האדם ולא על בהמה כמוהו.

דבר זה הובא בהקדמת ספר צבא רב בשם הג"מ [הגאון מורנו] הירשלי ברלינר, אולם מפי מר דודי הגאון [ר' אברהם בנימין קלוגר] שמעתי, שזה היה אצל הנודע ביהודה.

הכותב מעביר אפוא את ההלצה אל ה'נודע ביהודה', אבל ודאי שאת גוף הסיפור העתיק – כמעט מילה במילה – מהנוסח שהיה לפניו בספר 'צבא רב', כפי שהובא בסעיף הקודם.

'הנודע ביהודה', הרב יחזקאל לנדא (1793-1713). תחריט משנת 1840 בקירוב.

בה בשנה (1909) נדפס בווילנה החלק השמיני בסידרת רבי המכר ביידיש 'מעשה אלפס', מאת הדרשן, הסופר והמחנך החרדי בן-ציון אלפס (1940-1850). גרסת אלפס מחזירה את הסיפור לוולוז'ין – כמו בנוסח הראשון – אך מייחסת אותו למייסד הישיבה, רבי חיים מוולוז'ין (1821-1749), ועם זאת לא נזכר שום קשר לישיבה. פרטי הסיפור שונים בכמה דברים מהותיים מאלו שלפניו, כך שאין לתלות בהם השפעה כלשהי על הנוסח שלו. אני מתרגם את דבריו בדילוג מה: 

'רב של פורים' מתח ביקורת על ר' חיים מוולוזי'ן עצמו, כי גם זה היה מותר; אם מישהו כעס על הרב, בפורים היה רשאי להביע זאת בחופשיות. אלא שהפעם נאמרה הביקורת בסגנון שאינו נאה כלל.  אחרי פורים, כשהבין את טעותו, הלך לבקש מחילה מר' חיים, ואמר לו: חלילה לרבינו לחשוב שהדברים היו מוכנים אצלי מראש לאמירה, כמאמר העולם 'וואס ביי'ן ניכטערין אויפ'ן לונג, איז ביי א שיכור אויפ'ן צונג'.

חס וחלילה – השיב ר' חיים – אילו היה הפתגם הזה חל על הכל, הרי יכולים היו הקצבים להיות מאושרים! מדוע צריכים לבדוק את הריאה אחר השחיטה, ואם נמצאת טריפה הרי הם מפסידים? הרי ניתן לבדוק גם קודם השחיטה באם יתנו לבהמה לגימה הגונה של ספירט, וכשהיא תשתכר הרי מה שאצל הפיכח על ריאתו, אצל השיכור על לשונו, ותיראה הסירכה על לשונה! אלא על כרחנו שהכלל הזה אינו חל על בהמה.

פרט חריג בנוסח זה, שהפתגם נאמר בתוך התנצלותו של  ה'רב של פורים', ולא על ידי הרב הנפגע או מישהו מהנוכחים. 

[ד]

חלפה שנה והסיפור נדפס שוב, בירחון התורני 'אהל יצחק' (סטמר, אדר עת"ר [1910], עמ' יב), בדברי העורך הרב יצחק קליין:

ודכירנא עובדא באומרים לי משמיה [וזוכר אני מעשה שאמרו לי משמו של] דהגאון בעל 'נודע ביהודה', כי פעם אחת מינו בפראג את אחד מתלמידיו לרב לפורים (כנהוג לבחור פורים-רב). וכטוב לב הרב הפורימי ביין מלט מפיו מתוך שכרותו דברי בוז נגד הנודע ביהודה. ולמחרת, כשנתפקח, הזכירוהו חבריו והוכיחוהו על הדברים שהוציא מתוך פיו נגד רבו. ויצר להתלמיד מאד, והלך להתרפס לפני רבו ולבקש סליחתו. והגאון נודע ביהודה מחל לו. והרע הדבר לבן הנודע ביהודה ויען ויאמר לאביו: הן אתמול שם אותך למטרה לחצי התוליו והיום מחלת לו?! והשיב לו הנודע ביהודה: הלא שכור היה ולא בדעת דיבר! ויאמר לו בנו: הלא כבר אמרו המושלים 'וואס בייא איין ניכטער האט אויף דיא לינג, איזט בייא איינעם שכור אויף דיא צינג'. והשיב לו אביו בחכמה: הפתגם הזה נאמר רק על אדם ולא על בהמה. שאם לא כן, לא היינו צריכים לבדוק כלל בריאת הבהמה אחר שחיטתה, ודי היה להשקותה לשכרה לפני השחיטה ולבודקה 'בלשונה', שתמלא אז את תעודת הריאה. אלא הפתגם הזה נאמר רק על האדם ולא על הבהמה כמוהו.

הכותב מקפיד להדגיש שהסיפור הזה זכור לו, ושנאמר בשם הנודע ביהודה, אבל גם כאן ניכר בעליל שהוא העתיקו מספר 'שיחת חולין' שנדפס אשתקד.

[ה]

כעבור עשר שנים נדפס ספרו של חיים בלוך Ostjüdischer Humor (ברלין 1920), ושם קוראים אנו בעמ' 146-145 (בתרגום מגרמנית):

מנהג קדום הוא בקהילות למנות להם בפורים 'פורים-רב', שהוא מתבסם ביין ומבדח את הקהל. פעם מינו לתפקיד זה צעיר מבית מדרשו של רבה הנודע של פראג רבי יהונתן אייבשיץ. במהלך דרשתו התבטא ה'פורים-רב' בכמה אמירות של זלזול כלפי רבו. למחרת, כשנודעו לו מעשיו, מיהר אל רבו לבקש את סליחתו והלה מחל לו. לבנו של הרב חרה על נכונותו זו של אביו ויאמר לו: אתמול דיבר הוא עליך במילים מעליבות, וכבר היום אתה סולח לו?! השיב לו הרב בלשון רכה: הרי הוא דיבר מתוך יינו! טען הבן לעומתו: האם לא כך אומר הפתגם 'וואס דער ניכטערן אויף דער לונגע, דאס טראגט דער טרונקענע אויף דער צונגע'? ענה ר' יהונתן ואמר: פתגם זה כוחו יפה רק לבני אדם ולא לבהמות. כי אילו היה הפתגם חל גם על בהמות היו יכולים לוותר על בדיקת הריאה ודי היה בהשקייתה ובבדיקת לשונה...

הסיפור נשאר אפוא בפראג, אך הועבר דור אחד לאחור. גם כאן חילופי הדברים הם בין הרב לבנו, וקיימת זיקה חזקה לנוסחים הקודמים של הסיפור. לגבי סיפורים אחרים, אין ספק שבלוך נטלם מן הספר 'שיחת חולין', ויתכן בהחלט שגם הסיפור הנוכחי מקורו משם, בשינוי השם.

הרב יהונתן אייבשיץ (1764-1690).
תחריט מסוף המאה ה-18.

[ו]

בשנת 1922 הדפיס יהושע חנא רבניצקי בברלין אוסף של בדיחות היהודיות, 'יודישע וויצען', ובעמ' 240 נדפס הסיפור דנן, ואני מקצר ועולה (בתרגום לעברית):

בישיבת וולוז'ין היה המנהג לבחור בפורים 'ראש ישיבה' מקרב הבחורים, שהיה יושב על כסאו של ראש הישיבה ומתנהג כדרכו. פעם לגם ה'ראש ישיבה של פורים' כוס יתירה ועלב בראש הישיבה בצורה גסה. למחרת בא הבחור לראש הישיבה והתנצל על דבריו שנאמרו מתוך שכרות ולא בדעת.  

לפיכך – השיב לו ראש הישיבה – מוחל אני לך, אף שהייתי צריך להיעלב, שהרי אליבא דמאמר העולם 'מה שאצל הפכח על ריאתו, אצל השיכור על לשונו'. אבל לא תמיד זה כך, ובזה מתורץ מה שהוקשה לי מאז ומתמיד, מדוע צריכים לבדוק את ריאותיה של הבהמה אחר השחיטה. הרי אם היא נמצאת טריפה יהיה זה היזק מרובה ומוטב היה להשקותה לשכרה לפני השחיטה ואז לבדוק את לשונה ולראות מה בריאותיה. אלא התירוץ הוא, שאצל בהמה אין זה סימן כלל וכלל.

הסיפור, שהתגלגל מוולוז'ין שברוסיה הלבנה אל ברלין ופראג, חזר לישיבת וולוז'ין, אך ראש הישיבה ש'בדידיה הווה עובדא' הפך אנונימי.

[ז]

כעבור שנים ספורות, בשנת 1925, נדפס בברלין ספרו של הפילוסוף יעקב קלצקין 'זוטות', ובו נתייחד הפרק 'אב ובנו' לסיפורים על הרבנים יוסף דוב (יושע בער) סולובייצ'יק ובנו חיים מבריסק, שניהם מראשי ישיבת וולוז'ין בשלהי המאה ה-19. וכך קוראים אנו שם (עמ' קמו): 

בפורים הרשות ניתנה לתלמידי וָלוזין לבדח את דעתם גם בדברי ליצנות המכוונים כנגד רבם, ולא כל שכן להקניטו בדרשות מפולפלות לשם קנטור בלבד. אחד התלמידים דרש דרשה מעין זו ואחר כך ראה לו צורך להתנצל לפני ראש הישיבה. השיב לו ר' יושע בער: אומרים הבריות 'וואס אפ'ן לונג, דאס אפ'ן צונג [מה שעל הריאה, הוא שעל הלשון]'. ואם כן, למה בודקים בבהמה את הריאה ולא את הלשון? מכאן, שאותו מאמר לא נאמר אלא באדם ולא בבהמה. לפיכך אין הוא חל גם בך ואין לי להתרעם עליך. אין לשונך מוכיחה על מה שבך פנימה...

הסיפור נשאר בישיבת וולוז'ין, אבל עתה הוא מזוהה עם ראש ישיבה אחר מכפי שהיה בנוסח הראשון. אמנם, לא מן הנמנע שקלצקין פרסם את רשימתו זו עוד לפני שכונסה לספרו, כך שהשפעת 'נוסח רבניצקי' אינה מוכרחת.

הרב יוסף דוב (יאָשע בער) הלוי סולוביצ'יק (1892-1820)

[ח]      

בשנת 1928 נדפס בווילנה ספר 'מקור ברוך' של הרב ברוך אפשטיין (וילנה תרפ"ח, ד, פרק מד, עמ' 1927-1925), ובפיו השתמר נוסח ארוך במיוחד, שמובא כאן בקיצורים מתבקשים:

ומספרים, כי פעם אחת ביום הפורים היה אברך אחד בישיבה ששתה לרויה כדת היום ... וכפי הטבע, במצב כזה היה פושק שפתים ומרבה שיחה בעשרה קבים ... דברים ריקים ... בלא טעם ובלא דעת ... ובתוך פזור וערבובית דברים כאלה בטא מספר מלים קשים שנגעו בכבודו של הגרי"ץ [הגאון ר' יצחק מוולוז'ין], והשומעים נדהמו ונזדעזעו ... ויהי למחרת, כאשר פג יינו של זה השותה, זכר את אשר בטא אתמול בפזור נפשו... ודאג ומיצר פן ואולי באיזו דרך שהיא ובאיזה אופן שהוא יגיעו הדברים להגרי"ץ ... ואז הלא לא יוכל לראות פניו עוד ... על כן אמר לקדם פני הרעה, ויחליט בדעתו ללכת אל הגרי"ץ ולגלות טפח ולהתנצל ולבקש סליחה. וילך. ואך החל לרצות דבריו ... ויחד עם זה תאר את המצב המזגי [הנפשי] שהיה בו אתמול לרגלי יום הפורים; ובכן, הוא מבקש סליחתו.  

ויענה לו הגרי"ץ: הנה אין לך כל הכרח לבקש סליחתי ... אחרי היותך במצב 'עד דלא ידעי' ... והרי הדבר הזה לבדו מדבר בזכותך. אך אמנם, מצד אחד יש יסוד ובסיס להאשים אותך אפילו במצב כזה, והוא עפ"י המאמר הרגיל בפי הבריות, כי 'מה שבנזיר-יין על הריאה הוא בשיכור על הלשון', ולפי זה, האשמה שלך תתבאר בזה, כי מה שדברת בשכרותך בלשונך היה נחתם על הריאה שלך בעת נזירותך מיין, רק לא הוצאתם בפה ולשון. ואמנם על האמת גם מנקודת השקפה זו אין להאשים אותך, יען ... אין מאמר המוני זה מתאמת בכל הברואים, אם שור אם בהמה... והראיה לזה, כי הן נודע כשקונה טבח שור לשחיטה ... מטיל הטבח את כספו כמו בחיק הגורל, ולבו הומה מפחד ותקוה עד ברור הדבר לאחר שחיטה ובדיקה. ואף גם זאת ידוע, כי רוב הטריפות בבהמה, מקורם בהריאה ... ואם כן, לפי הכלל של בני אדם, כי 'מה שבנזיר-יין על הריאה, [כך] הוא בשיכור על הלשון', קשה, למה לו להטבח בשעת קנייתו את השור להעמיד כספו בספק? והלא אפשר לו... שיגמיאנו להשור יין שרף עד לשכרה, ואז הלא יראה על לשונו את כל הנֶחְתַֹם על הריאה שלו? אלא בהכרח צריך לומר, דכלל זה, הרגיל בפי הבריות, נוהג רק באדם ולא בשור ... ואין הבדל בשור מן איזה פנים שהוא, אם פניו פני שור או דמות אדם לו. ואם כן הדרן לקמייתא, למה שהחלטתי מקודם ואהפך בזכותך? כי אחרי שהיית שרוי אז שלא בדעת השלמה, אין לי כל סבה לשאת עליך בלבי. וגם צד החובה שעוררתי, המיוסדת על מאמר הבריות, לא יכון לך, כפי שבארתי. ואם כן, הלא צדקתך לפניך.

הרעיון זהה לחלוטין לנוסח האחרים, ורק התפאורה שונה: לא 'רב של פורים' אלא 'שיכור של פורים'. המיקום נשאר בוולוז'ין, אך גיבור הסיפור הוא בן הדור הקודם: ר' יצחק מוולוז'ין (1849-1780).

ישיבת וולוז'ין

[ט]

נוסח מורחב ועתיר מילין התפרסם בספרו של מרדכי ליפסון, 'די וועלט דערציילט' (ה'עולם' מספרים), שנדפס בניו-יורק בשנת 1928, עמ' 312-311 (בתרגום לעברית):

נהוג היה בוולוז'ין שבפורים עשו אנשי הישיבה אחד מהם ל'פורים-רב' ... היו בוחרים ב'חריף' שיש ביכלתו לומר 'פורים-תורה', פלפולי שווא וחילוקים משוללי יסוד ... עיקר תפקידו היה להטיח בפני ראש הישיבה את מה שהיה לבחורים בלבם על ראש הישיבה במשך השנה כולה, כל העוולות שההנהלה עוללה להם, את הכל היה ה'פורים-רב' צריך להטעין בתוך ה'פורים-תורה' ולהשמיע באזני ראש הישיבה שנהג תמיד להשתתף בשמחת הפורים של התלמידים. פעם אחת הגדיש ה'פורים-רב' את הסאה ופגע באופן גס בראש הישיבה ר' הירש לייב [הנצי"ב], ולדעת אחרים היה זה ר' יאשע בער [סולוביצ'יק].  

אחד מבני הישיבה היפנה ל'פורים-רב' שאלה פורימית: האם מרדכי היה 'וואָכערניק' [תלמיד מבני העניים שמקבלים את פרנסתם מקופת הישיבה] או 'קעסטניק' [תלמיד מבני העשירים הסמוכים על שולחנם שלהם]?  

ברור שמרדכי היה 'וואָכערניק' – השיב ה'פורים-רב' – וכי יעלה על הדעת שהמן היה רודף ומתנכל ל'קעסטניק'?! ... התלמידים שהבינו את העוקץ – המוגזם קימעא – צחקו, ור' הירש לייב שתק. בשושן פורים 'תפס' ה'פורים-רב', שדיבורו כלפי ראש הישיבה היה גס מדי. הלך אל ר' הירש לייב ואמר לו: אל יתרעם עלי רבינו, אתמול הגדשתי את הסאה ברוב שכרותי 'עד דלא ידע'. יסלח נא לי רבינו! 

 חלילה לי – השיב לו ר' הירש לייב – אין בלבי שום תרעומת עליך. מאמר העולם הוא 'וואס ביי א ניכטערן אויף דער לונג, איז ביי א שכור'ן אויף דער צונג'. ולכאורה קשה מדוע מסתבכים אנו כל כך בשאלות הריאה? השוחטים מתייגעים להסיר את הסירכא, הרבנים מחפשים היתרים בהפסד מרובה, הקצבים מסכנים את ממונם – הרי יש לנו עצה פשוטה: ישקו את הבהמה לשכרה קודם השחיטה וכל אשר על ריאותיה יעלה על לשונה? אלא התירוץ הוא, שכלל זה תקף רק בבן אדם ולא בבהמה.

שוב מדובר בראש ישיבת וולוז'ין, אך כבר נפל ספק בזהותו: הירש לייב ברלין (הנצי"ב), או יאשע בער סולובייצ'יק מהדור שקדם לו. ועוד זאת מצינו בנוסח זה, שמתפרשים בו לראשונה דברי הלצון שהטיח ה'פורים-רב' בפני ראש הישיבה.

מקורם של דברים אלה במאמרו של משה אלעזר אייזנשטט בעיתון הצפירה מיום י"ד באדר ב' תרע"ו, שם סיפר כי בעקבות הלצה זו ביטל הנצי"ב את מנהג ה'פורים-רב' בישיבת וולוז'ין.

הצפירה, 19 במרס 1916

 [י]

הנוסח הבא התפרסם בניו-יורק בשנת 1935 בספר 'דברי חן ושכל' מאת העיתונאי הגליצאי גרשֹׁם בָּאדֶר (עמ' 45-44): 

בשנים קדמוניות ('אין פריהערע צייטען') נהגו בכל שנה לבחור באחד הלצים ולהכתירו כ'פורים-רב'. פעם, בקראקא, הרשה לעצמו לץ שכזה לומר ב'דרשתו', שהיות והוא יודע ללמוד טוב יותר מהרב, היו צריכים למנות אותו לרב לכל השנה, ואת רבה של העיר היו צריכים לעשות ל'פורים-רב'. מיד סיפרו לרב את דברי הלץ והיתה לו מזה חלישות הדעת גדולה. כשהזכירו ל'פורים-רב' את דבריו אלו, התנצל באמרו שהדברים נאמרו בעת שכרותו ולא בדעת דיבר, אך אף על פי כן רץ מיד לבקש את סליחתו של הרב. גם בפני הרב הביע את התנצלותו זו, שבשעת שכרותו לא ידע מה שפיו מדבר. 

 רבי! אל תאמין לו שלא ידע מה שהוא אומר! – אמר השמש – שהרי 'וואס עס איז ביי א ניכטערען אויף דער לונג, איז ביי א שכור אויף דער צונג'! 

במה דברים אמורים – השיב הרב – רק בבני אדם, אבל לא בבהמה! 

 מה הכוונה? שאל הלץ. פשוט מאד! – אמר הרב – אילו היה כלל זה מתקיים גם בבהמה, לא היו נזקקים ל'בדיקת הריאה' והיה די בנתינת מעט 'משקה' על לשונה, וכבר היו יודעים מה נעשה אצלה בריאותיה...

הסיפור מתייחס הפעם לקרקוב – עיר הולדתו של באדר – והרב הוא אנונימי מן העבר הלא קרוב. בנוסח זה – כמו בנוסחים הראשונים – הפתגם המקיש את ריאותיו של הפיכח ללשונו של השיכור נאמר מפיו של אדם מן הצד, הטוען שהרב אינו צריך למחול ל'עבריין'. בנוסח זה אכן לא ניכר שהרב מחל על כבודו.

[יא]

מרדכי ליפסון, מחברו של 'די וועלט דערציילט' (לעיל סעיף ט), פרסם את אותו סיפור גם בחלק השלישי של ספרו העברי 'מדוֹר דוֹר' (תל אביב וניו-יורק 1938, עמ' 185-186), ובהרחבת לשון גדולה אף מזו שבנוסח היידיש. אך אנו נקצר ממנו מעט: 

בישיבת וולוז'ין היו ימי הפורים נזכרים ונעשים משתה ושמחה וששון בלי מצרים ... זקני הדור, משיירי ישיבת וולוז'ין, אומרים: מי שלא ראה שמחה בישיבת וולוז'ין, לא ראה שמחה מימיו. ומנהג פורים בידי בני הישיבה למנות אחד מחבריהם רב לאותו יום ... נותנים עין בתלמיד ממולא וממולח, מפרחי רבנות, מלבישים אותו ז'ופיצ'ה של ראש הישיבה, חוגרים אותו אבנט, חובשים שטריימי"ל לראשו, מושיבים אותו בראש וממליכים אותו: רב של פורים ... אף הוא מסנט בראש הישיבה, מונה אותו בדברים שבינו לבין התלמידים ועושה שליחותם של כל בני הישיבה. כל הטינה שבלבם על ראש הישיבה, תרעומותיהם עליו ועל הנהגתו, הרב של פורים כורך בדרשתו ומטיחן ברמז כלפי ראש הישיבה. פעם אחת הגדיש הרב של פורים את הסאה ופגע בכבודו של ראש הישיבה, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב (יש אומרים: רבי יוסי בר, ויש מקדימים ואומרים: רבי יצ'לי [בנו של רבי חיים מוולוז'ין]). 

בשעה שישב הרב של פורים על המדוכה ודרש דרשות של דופי, נענה אחד מן התלמידים ושאלו כתלמיד הדן לפני רבו בקרקע: ילמדנו, רבנו, מרדכי מה היה: תלמיד הסמוך על שולחן עצמו, או תלמיד, שמזונותיו קצובים לו מקופת הישיבה מערב שבת לערב שבת? סתם מקשן! – נוזף בו הרב של פורים – דבר זה אינו צריך לפנים. משנאתו של המן אתה למד, שמרדכי תלמיד הניזון מקופת הישיבה היה. שכן אילו היה מרדכי תלמיד הסמוך על שולחן עצמו, לא היה המן שונאו ורודפו... 

תלמידי הישיבה עמדו על הקוץ החד שבדברים והצהיבו פנים זה לזה. ראש הישיבה, הנצי"ב, שהיה באותו מעמד, נעלב ולא עלב, שמע חרפתו ולא השיב. למחר, בפורים של שושן, נתפס אותו תלמיד, הרב של פורים, לעצמו, שהגדיש את הסאה והלבין פני רבו ברבים. נכנס אצל הנצי"ב ואמר בהכנעה: אל יתרעם עלי, רבנו. מבוסם הייתי אתמול, בחינת 'עד דלא ידע' ונכשלתי בלשוני.  

חס לי – מחזיר הנצי"ב – אין בלבי שום טינה עליך ... משל הדיוט אומר: פכח על ריאתו, שכור על לשונו. וקשה לכאורה, אם כן, כל הטורח הזה, שאנו טורחים בבדיקת הריאה, על שום מה? הטבחים מכניסים ממונם לספק, השוחטים טורחים ויגעים למעך הסירכות, הרבנים עמלים למצוא צד היתר ולהקל בהפסד מרובה. וכל כך למה? והרי דרך ישרה ונוחה לבדוק את הריאה עובר לשחיטה. ישקו את הבהמה יין וכל מה שעל הריאה יעלה על הלשון. הא למדת, באדם המשל אמור ולא בבהמה...

סיפור המעשה דומה בכל לגירסתו שביידיש, אלא שספק נוסף נפל בזהותו של גיבור המעשה: לא רק ספק בין הנצי"ב לקודמו ר' יאשע בער, אלא שמא בר' איצ'עלע עסקינן, מהדור שלפני-פניו...

[יב]

משנפל הסיפור לידיו של הרב יהודה ליב הכהן פישמן (מימון), נהג בו – כדרכו – בטוב עין, עטף אותו באיצטלה של היסטוריה ובנה ממנו בנין אב במנהגי ישראל. ואלו דבריו בספרו 'חגים ומועדים' (ירושלים תש"ג, עמ' קכו-קכז; במהדורות מאוחרות: עמ' קכח-קכט): 

המנהג של ההתחפשות בפורים חדר במשך הזמן גם לתוך כתלי בתי הישיבות. אבל שם קבל המנהג הזה צורה של התחפשות בתור רב ... על ידי מנוי רב מיוחד לפורים. והמנהג הזה נעשה 'לחוק ולא יעבור' בישיבות רבות וביחוד בישיבת ולוז'ין. המסורת הולוז'נית מספרת, כי המנהג הזה הונהג בראשונה על ידי מיסד הישיבה: הרב רבי חיים. הרב הזה, שהיה מפורסם ביראתו הקודמת לחכמתו ושלעתים קרובות היה משתדל להשפיע על תלמידי הישיבה גם במוסר ובמדות, חשש פן לפרקים יעשה הוא עצמו דבר שלא כהוגן והתלמידים לא יעיזו להעיר למוסר אזנו, על כן החליט לתקן תקנה בישיבתו, כי פעם אחת בשנה, ביום הפורים, יום שמחה לכל, יתפטר הוא ממשמרתו בתור רב ו'ריש מתיבתא' ותחתיו ימנו להם תלמידי הישיבה רב לפורים משלהם, והלה – תהיה הרשות בידו באותו יום לבקר את מעשי הרב ולהגיד למנהלי הישיבה ומשגיחיה את כל פשעיהם וחסרונותיהם. 

האגדה הולוז'ינית מוסיפה לספר כי פעם אחת זחה עליו דעתו של הרב-לפורים וב'דרשתו' לכבוד החג פגע בכבוד הרב ר' חיים באופן גס. למחרתו, אחרי שסר יינו מעליו, הלך אל הרב לפייסו, ובעמדו לפני הרב הביע את בטחונו כי בודאי יסלח לו על שפגע בכבודו בעת שכרותו, על פי הכלל 'אונס – רחמנא פטריה'; ואולם מכיון שמרגלא בפומי דאינשי לומר: 'מה שאצל הפכח על הריאה – אצל השכור על לשונו', על כן הוא בא לבקש מאת הרב שלא יחשדהו, כי גם בשעת פכחותו יש לו בלבו איזו מחשבה רעה נגדו. 

הרב ר' חיים בפקחותו ענהו: חלילה לי לחשוד אותך בזה, כי אמנם לדידי יש לי קושיא חזקה על פתגם המוני זה: מכיון שעל ידי השכרות מתגלה על הלשון מה שיש על הריאה, אם כן למה לנו כל הטרחה בבדיקת הריאה מפני סרכות ולהפסיד על ידי כך לא פעם ממונם של ישראל – הלא כדאי היה להשקות את הבהמה משקה המשכר סמוך לשחיטתה ואז היו כל הסירכות שעל ריאתה מתגלות על לשונה, והיינו יודעים להגיד למפרע לטבח אם לשחוט את הבהמה או לא? אבל כפי הנראה – סיים הרב את דבריו – בנוגע לבהמה אין למדין מן הכלל הזה...

ובכן, עלינו דור נוסף בשלשלת וולוז'ין והגענו למייסד הישיבה, רבי חיים מוולוז'ין בכבודו ובעצמו. אשר לא זו בלבד שבדידיה הווה עובדא (ואת זאת ראינו לראשונה בגרסתו של בן-ציון אלפס, שהובאה לעיל סימן ג), אלא שהוא הוא זה שהתקין בישיבה את תקנת ה'רב של פורים' (מסורת זו מקורה, כנראה, במאמרו של אייזנשטט משנת 1916, שהובא לעיל בסוף סימן ט). 

בהמשך נוספת שם מעין 'הסתייגות': כמובן, אי אפשר לקבוע מסמר היסטורי במסורת זו, המייחסת לרבי חיים מולוזי'ן את התקנה של מנוי רב לפורים, אחרי שיודעים אנו, כי המנהג הזה היה נהוג גם בקהלות ידועות של חסידים. לפי מסורות אחרות היה נהוג מנהג זה גם בישיבות שקדמו לוולוז'ין. בהמשך מספר הרב מימון גם על ר' יהונתן אייבשיץ, שבעל ה'פנים מאירות' נתן בו עיניו למנותו ל'רב פורים' (וראו להלן). מהסתייגות זו נראה לכאורה, שכוונת דבריו הראשונים היתה שר' חיים מוולוז'ין היה הראשון בעולם היהודי שתיקן 'תקנה' זו! ועל כן העיר שבמקומות אחרים נהגו בזה עוד קודם לכן.

על סיפור זה חזר הרב פישמן – כמעט מילה במילה – בספרו 'שרי המאה' (ירושלים תש"ז, ה, עמ' 278), אך ה'הסתייגות' באה בשינוי מה:

כמובן, אי אפשר לקבוע מסמרות במסורה זו המיחסת לרבי חיים מוולוז'ין את התקנה של מנוי 'רב לפורים'. כבר בחלק הראשון של 'שרי המאה' (פרק יא) הזכרתי כי עוד בימי רבי יהונתן אייבשיץ היה נהוג המנהג הזה, ויודע אני כי כך היו נוהגות כמה קהלות של חסידים; אבל עובדה היא, כי בישיבות ליטה וביחוד בוולוז'ין היה למנהג קבע למנות רב מיוחד לפורים. [ראו גם בשרי המאה, א, ירושלים תש"ב, עמ' 119, שם נאמר כי 'התלמידים הותיקים' בישיבת פרוסטיץ הגדולה נתנו עיניהם בר' יהונתן אייבשיץ למנותו לרב פורים].

בכל הסיפורים שהבאנו עד כה, לא נזכר שום שם של 'רב לפורים', אך ב"שרי המאה" (שם) ידע המחבר לספר על רבי מרדכי גימפל יפה, רבה של רוז'ינוי, כי בהיותו לומד בישיבת וולוז'ין, היה נחשב לחריף ומחודד יותר מכל חבריו בישיבה, וכשהגיע יום הפורים נתנו התלמידים את עיניהם בו לבחור אותו בתור 'רב לפורים'.  

יהודה לייב פישמן-מימון (1962-1875)

[יג]

את גירסתו של הסופר גרשם באדר (1953-1868) לסיפור זה, ראינו לעיל בסעיף י. בשנת חייו האחרונה פרסם באדר את זיכרונותיו והנה גם בהם הופיע הסיפור, אך ההבדלים בין הנוסחים רבים ובעלי משמעות! וכך קוראים אנו בספרו 'מיינע זכרונות' (בואנוס איירס תשי"ד, עמ' 191 ואילך), בתרגום לעברית ובדילוגים מתבקשים:

בפורים תרמ"ג (1883) היה ר' שמעון סופר בביתו [בקרקוב] ... בכל אותו חורף לא הרגיש ר' שמעון בטוב ... אני התכוננתי לנסוע ללמוד בישיבה וכבר לא נכנסתי לביתו של הרב לעתים תכופות כל כך. בבוקרו של פורים שלח הרב לקרוא לי ... וגם הזמינני לסעודת פורים. בסעודה ישבו כל בני הבית, ונכדיו של הרבי לבשו מסיכות ... לי קבע הרב שאשחק בתפקיד 'מגיד' ... לפתע נכנסה קבוצת 'חסידים' מחופשים ... פנו דרך, ה'פורים-רב' הגיע! ... לפניו היה דבוק זקן כדוגמת זקנו של ר' שמעון סופר. 

נו, הבה נשמע מה בפיו של ה'פורים-רב' – אמר ר' שמעון סופר. פתח ה'פורים-רב' בפלפול עמוק שאיש לא יכול היה לעקוב אחריו. מוטב היה – עצר ר' שמעון סופר את מרוצת ה'פלפול' – שה'פורים-רב' ישא את דרשתו קצת יותר לאט כדי שהכל יוכלו להבין! 

ואם אדרוש לאט יותר, האם מישהו מכם יוכל להבין? – השיב ה'פורים-רב' בחוצפה – הרי כאן איש אינו מתעניין בלימוד אלא רק בפוליטיקה! ... 

כלה נבואתך וצא! – אמר [ר' עקיבא קארניצר] חתנו של הרב, והחל להדפו החוצה. 

הנח לו – אמר הרב – אני סקרן לדעת מה יש ברצונו לומר... 

רצוני – אמר ה'פורים-רב' – שרבה של קראקא יבחר איזו גמרא שהוא רוצה, ולכשיאמר לי איזו מסכתא בידו ואיזה דף שירצה, אומר לו מיד מה נאמר שם בגמרא, מה מפרש רש"י ומה אומרים ה'תוספות'...    

ומה יצא מזה? – שאל הרב. 

 יצא מזה דבר פשוט! – השיב אותו אדם – כך אראה לכם כיצד רב צריך ללמוד, ושהרב של קראקא הוא רק פוליטיקאי. אזי יכתירו אותי לרבה של קראקא והרב ילך להיות 'פורים-רב'...  

עז פנים לגיהנום! – צעק חתנו של הרב – החוצה!... 

השיכור אינו יודע מה שהוא מדבר! – הפליט אחד מנכדיו של הרב. 

'וואס ביי א ניכטערן אויף דער לונג, איז ביי א שיכור אויף דער צונג!' – אמר חתנו של הרב. 

 דבר זה נאמר רק בבני-אדם – התבדח הרב – אבל לא בבהמה...  

מה פירושם של דברים? – שאל החתן. 

פשוט מאד! – השיב הרב – אילו היה כלל זה חל גם על בהמה, לא היו צריכים ל'בדיקת הריאה', מפני שדי היה לתת לבהמה מעט 'בראָנפן' על לשונה וכבר היינו יודעים מה קורה אצלה בריאותיה. 

כאילו מאליהם נדחקו ה'פורים-רב' ואתו-עמו החבריא כולה החוצה מביתו של ר' שמעון סופר, אבל העלבון פעל על הרב רושם חזק. מיד לאחר שה'פורים-רב' נעלם, עזב הרב את השולחן, נפל למשכב בחדרו ונאלצו לקרוא לרופא. יומיים לאחר פורים נפטר ר' שמעון סופר. 

לעולם לא הוברר מי היה אותו 'פורים-רב'...

            
ובכן, לא סיפור ערטילאי על רב אנונימי בקרקוב, אלא סיפור שאירע ברבה של העיר והכותב בעצמו היה לו עד ראיה!

הרב שמעון סופר (1883-1820)

אין לשער שהסופר שכח את הנוסח שהוא עצמו פרסם כעשרים שנה לפני כן, מפני שהשוואת הנוסחים כפי שהם במקורם, ביידיש, מוכיחה שהנוסח הקודם עמד לפניו בשעת הכתיבה, והוא העתיק ממנו משפטים שלמים, מילה במילה. לדעתי, לפנינו דוגמה נוספת לזיכרונותיהם הלקויים של זקנים, שקשה לסמוך עליהם כפי שכבר נכתב בפרק שיוחד ל'זיכרונות בדויים'. ומצאתי לשיטה זו חיזוק במכתב משנת 1886 ששלח הביוגרף הנודע הלל נח מגיד-שטיינשניידר אל שלמה בובר (המכתב שמור באוסף שבדרון, בספרייה הלאומית בירושלים):

ובעבור זה נאבדו ויאבדו זכרונות אנשי שם רבים וגדולים וטובים אשר היו בזמנם ובדורם לכבוד ולתפארת ... ולזאת כמשא כבד תכבד על המאסף זכרונות כאלה, כי לא נמצא מקור נאמן לזכרונות כאלה בלתי עפ"י עדוּת זקנים, ומי יודע אם אמת בפיהם. כאשר יקרה לי פעמים רבות בשאלתי איזה זכרונות מזקנים שונים, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ובכור המבחן יבחנו כי רוב זכרונותיהם לא נכונים. ובזאת נכשל בעל ס' 'תולדות אנשי שם', כי כתב ספרו עפ"י דברי זקנים, אם כן כל הספר כולו שקר וכזב ואין להשען עליו מאומה ... ועוד כמוהו בכמה ספרים נדפסים, אשר יתיחסו מחבריהם לדורותיהם.

*

עד כאן גלגוליו של סיפור אחד; עתה נדון בעיקר מציאותו של ה'רב לפורים' בישיבת וולוז'ין, ונראה מה אירע לדבריו של אלתר דרויאנוב, שהעז לפקפק בקיומו של מוסד זה. בציוניו ל'ספר הבדיחה והחידוד' שלו (כרך שלישי, תל אביב תרצ"ח, עמ' תב-תג) כתב דרויאנוב:

מסופקני מאד, אם באמת היה המנהג [של בחירת 'רב לפורים'] נהוג גם בישיבת וולוז'ין בזמן מן הזמנים. אני למדתי בישיבה זו לפני חמשים שנה [ב-1888 בערך], ובכל זקני העיר לא מצאתי אף איש אחד, שיכולתי להציל מפיו דבר ברור, לאמר: 'בעיני ראיתי בחירת הרב לפורים'. ספרו לי על המנהג, אבל איש לא ראה אותו בעיניו. אחי הבכור למד בוולוז'ין עשרים ושתים שנים לפָנָי [בשנת 1866 בערך]. כשבע-עשרה שנה לפניו [בשנת 1849 בערך] למד אבינו שם ... ואף הם לא ידעו לספר לי דבר מפורש על 'הרב לפורים'. גם הם רק שמועה שמעו, ובעיניהם לא ראו. ונוטה אני לחשוב, שמעולם לא היה מנהג זה נהוג בישיבת וולוז'ין, אלא יחסו לה מה שהיה נהוג במקומות אחרים.

ואנן מה נענה אחרי 'המסורה הולוז'ינית' שר' חיים מוולוז'ין, מייסד הישיבה, הוא שתיקן 'תקנה' זו באותה ישיבה? והרב מימון אף ידע לפרש בשמו של אחד מן הרבנים הללו.

והנה, בחלק ו' של 'ספר המועדים' בעריכת יום-טוב לוינסקי (תל אביב תשט"ו, עמ' 190-189) נדפס מאמרו של דרויאנוב 'רב לפורים', ובו נאמרו דברים שונים לגמרי:

עצם המנהג של בחירת 'רב לפורים' (ו'מלך לפורים') לא מנהג ישראל הוא, מנהג קתולי הוא במקורו ... בישיבת וולוזין הונהגה הכתרת רב מיוחד לפורים, הנקרא 'רב דפורים', בטכס מיוחד. ביום שלפני פורים, היו תלמידי הישיבה בוחרים לרב את התלמיד החרוץ ביותר. לאחר שהיו מוליכים את 'העתיד להיות' רב-דפורים לבית המרחץ, היו 'מכתירים' אותו והיו קוראים לפניו את 'כתב הרבנות' שהיה כולו כתוב בסגנון התולי מחודד. בתור שכר הבטיחו לו: הקולות היוצאים מכל בתי היהודים בשעה שהדלתות תסובנה על ציריהן, ההד היוצא מקול השופר, חלב תרנגולת, וכהכנסות צדדיות: דמדומי חמה, צל דפנות של סוכה וענן בוקר, וכדומה. ותנאי מפורש היה שכל תורותיו ודרשותיו צריכות להיות בלי שום קורטוב של אמת. 

רב הפורים היה לבוש קפוטה של משי ארוכה, היה חובש שטריימל לראשו, הדביקו לו זקן ופאות, ובשיר וזמרה הובילוהו לבית הישיבה. את 'הרב' היו מעמידים בכותל המזרח ובתפלתו היה מחקה את תנועותיו של הרב האמתי. ואחר כך היו מתאספים בישיבה וראש הישיבה ישב יחד עם כולם כ'בחור' ומאזין ל'פלפוליו' של תלמידו שלקח את מקומו. הנוסח והניגון היו של כל ימות השנה, אלא שהתוכן היה התולי-חדודי. בפלפוליו היה מביע את חסרונותיו ויתרונותיו של ראש הישיבה והלה היה מבין כי זוהי דעת כל תלמידיו...

ואנו תמהים: היתכן?! אותו דרויאנוב, שחקר ודרש ולא מצא מישהו שהיה בוולוז'ין וזכה לראות בעיניו 'רב של פורים', לפתע יודע לספר פרטי-פרטים על מהלך 'הכתרתו' של 'רב' זה ועל אופן הנהגתו?!

אלתר דרויאנוב (1938-1870)

לפתרון הבעיה עלינו להקדים, שאלתר דרויאנוב נפטר בשנת תרצ"ח, וברור אפוא שהוא עצמו לא מסר שום מאמר ל'ספר המועדים', אלא העורך, יום טוב לוינסקי (1973-1899), ליקט לספרו מדברים שכבר נתפרסמו במקומות אחרים. 

את הקטע הראשון, אודות קיומו של מנהג זה בקרב העמים בשנים קדמוניות, נטל לוינסקי מתוך 'ספר הבדיחה והחדוד' (עמ' תב הנ"ל), ואילו את מהלך ה'הכתרה' יכולים אנו להשוות לתיאורו המפורט של הרב פישמן-מימון ב'שרי המאה' (שם, עמ' 279-278):

בישיבות ליטא וביחוד בוולוז'ין היה למנהג קבע למנות רב מיוחד לפורים, וצרמוניה מיוחדת היתה נעשית שם לבחירת 'רב-הפורים' וגם ל'חג המלואים' שלו. עוד ימים מספר קודם פורים היו תלמידי הישיבה מתכנסים לבחור להם רב 'בן יומו' זה, וכמובן היו בוחרים בתור 'רב' את התלמיד היותר חריף והיותר שנון. קבוצה של תלמידי הישיבה היו מוליכים את העתיד להיות 'רב הפורים' לבית המרחץ, ושם אחרי הזיעה, הרחיצה והטבילה היו 'מכתירים' אותו והיו קוראים לפניו את 'כתב הרבנות', שהיה כתוב כולו בסגנון התולי וחדודי. בין ההכנסות אשר הובטחו ל'רב-פורים' זה ב'כתב הרבנות' שלו – היו: הקולות היוצאים מכל בתי היהודים בשעה שהדלתות תסובינה על צירן, ההד היוצא מקול השופר בכל משכנות יעקב; הבטיחו לו להשקותו גם חלב של תרנגולת, ובתור הכנסות צדדיות הוסיפו לו: דמדומי חמה, צל דפנות של סוכה וענן בוקר וכדומה. ותנאי מפורש היה כתוב ב'כתב הרבנות' של האי 'רב דחד יומא', כי כל תורותיו ודרשותיו צריכות להיות רק 'לחדודי בעלמא', בלי שום קורטוב של אמת.

עד כאן דברי הרב מימון ב'שרי המאה', ועינינו הרואות כי לא רק המילים זהות, אלא גם ההדגשות...

לקטע ההמשך אודות מלבושי ה'רב-דפורים', תפילתו ופלפוליו, לא מצאתי מקבילה מדויקת, אלא רק אחת הנה ואחת הנה. כך למשל, בכרך הראשון של 'שרי המאה' (עמ' 119) מסופר, שהדביקו ל'רב' זקן, הלבישוהו קפוטת משי ארוכה, ובשיר וקול זמרה הוליכוהו לבית הישיבה. חבישת השטריימל נזכרת בדבריו של ליפסון (שהובאו לעיל בסעיף יא), ושם גם על דרשתו של ה'רב' שהביעה את תרעומותיהם של בני הישיבה על ראש הישיבה.

מכל אלו ניתן להסיק בבירור, שלא דרויאנוב כתב את הקטעים הללו (וכן את הקטעים שבהמשך, אודות 'רב פורים' בחצרות החסידים), אלא לוינסקי הוא זה שקיבצם וליקטם מדברי סופרים שונים וכינסם למקום אחד. ולא בא שמו של דרויאנוב אלא כדי להשביח את מקחו של 'ספר המועדים'.

אך עדיין לא הגענו ל'סוף פסוק', ונותר לנו לפשפש בעדויות המאמתות את מנהג 'רב של פורים' בוולוז'ין, שמא יש בהן ממש יותר מאשר באי-הידיעה של דרויאנוב. כך למשל, במאמרו 'ההיה רב לפורים בישיבת ולוז'ין?', הדואר (תש"ך), גל' יט, י"ב אדר, עמ' 337 ואילך) מוכיח יצחק ריבקינד שאכן היה רב לפורים בוולוז'ין אך נתבטל בתחילת שנות השמונים. והאריך לספר שם על מעלליה של הרבנית השנייה של הנצי"ב (שהייתה בגילם של בחורי הישיבה), שידה הייתה בביטולו.