מציג פוסטים ממוינים לפי תאריך עבור השאילתה נחמה ליפשיץ. מיין לפי רלוונטיות הצג את כל הפוסטים
מציג פוסטים ממוינים לפי תאריך עבור השאילתה נחמה ליפשיץ. מיין לפי רלוונטיות הצג את כל הפוסטים

יום שישי, 20 בדצמבר 2024

שיר הוא לא רק מילים: בואי אמא

מחאה בקריאה להחזרת החטופים מעזה, ירושלים נובמבר 2024 (צילום: דוד אסף)

מוקדש לחברתי רוחמה אלבג ולבני משפחתה של לירי

השיר 'בואי אמא', שכתבה לאה נאור על פי לחן רוסי, הפך בימים טרופים אלה להמנונן העצוב של משפחות החטופים והשבויים בעזה, ובעיקר של האימהות המפגינות כבר יותר משנה ומוחות נגד ממשלת ההפקרה שאינה עושה די כדי להחזיר את יקיריהם הביתה. 

 

ספק אם אלה השרים עתה את 'בואי אמא' יודעים על קשר אמיץ נוסף שיש בין השיר לבין יישובי ה'עוטף' וקיבוצי מערב הנגב, שספגו את המכה הקשה מכולם בטבח ה-7 באוקטובר. לאה נאור ובן זוגה מוטקה היו בני גרעין הנח"ל שייסדו את קיבוץ נחל עוז, ושם גם קיבלה לאה את ההשראה לכמה מפזמוניה (למשל 'סרנדה לעדה' ששרה להקת הנח"ל ב-1966 ומבוסס על דמותה האמיתית של טבחית הקיבוץ).

הרשימה על גלגולי השיר 'בואי אמא' תראה אור בקרוב בספרי החדש 'אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי'. הספר שיופיע בשנת 2025 (אינשאללה) בהוצאת מאגנס, מוקדש כולו לשירים על האמא היהודייה והישראלית וגלגוליהם.

הנה טעימה מתוכו.

_________________________________________________________________


גולשים יקרים,

אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות, מורחבות ומעודכנות, בספרי אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת מאגנס, 2026). פרטים נוספים, פרק לדוגמה ואפשרויות רכישה ומשלוח – כאן.

____________________________________________________________________

א. שבי איתי עד שאגדל

בשנת 1968 חיברה הפזמונאית וסופרת הילדים לאה נאור (נולדה 1935), את השיר 'בואי אמא'. הוא הוקלט באותה שנה על ידי הזמרת אסנת פז, בליווי מקהלת הילדים צדיקוב בניצוחו של לַסְלוֹ רוט, והפך בתוך זמן קצר ללהיט שהושמע בלי הרף, מאז ועד היום. 

הנה הקלטה של אסנת פז משנת 1974:

כָּל הָאוֹר מִזְּמַן הָלַךְ לוֹ,
אַל תֵּלְכִי פִּתְאוֹם גַּם אַתְּ.
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא,
בּוֹאִי שְׁבִי אִתִּי מְעַט.

בָּעֵצִים מַכֶּה הָרוּחַ
וְיָדַיִּך כֹּה חַמּוֹת.
אַל תֵּלְכִי, סַפְּרִי לִי אִמָּא
אֵיךְ בָּאִים הַחֲלוֹמוֹת.

אִם פּתְאוֹם מַלְאָךְ יוֹפִיעַ,
אֶל חַדְרִי יָבוֹא בַּלָּאט,
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא
וְתִרְאִי אוֹתוֹ גַּם אַתְּ.

לֹא, אֵינִי פּוֹחֵד בַּחֹשֶׁךְ
וְאֵינִי רוֹעֵד בִּכְלָל.
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא,
שְׁבִי אִתִּי עַד שֶׁאֶגְדַּל. 

השיר מספר על ילד השוכב בחדרו החשוך, בחוץ מנשבת הרוח ומכה בעצים. הוא רועד מפחד, חש במגע ידה החמה של אימו ומתחנן אליה שתשב אתו ולא תלך. מעבר לפחד הילדותי התמים – המוכחש בהמשך – נחשפת 'מזימה' ערמומית, המחפה על פחד הנטישה. תחילה מבקש הילד שאמא תישאר רק 'מעט', מן הסתם עד שיירדם, אחר כך הוא מפתה אותה להיות שותפת סוד לחלומות שלו, ולבסוף מתברר שבעצם הוא רוצה שאמא תישאר אתו עד שיגדל... על כך העידה לאה נאור בעצמה: 'הפתיע אותי ש"בואי אמא" נתפס כשיר נוגה. בעיני הוא שיר היתולי על ילד ערמומי שעושה תכסיסים כדי שאמא שלו לא תצא מהחדר' (פנינה גפן, 'שיר בלב ואור בחדר', מקור ראשון, שבת, 16 בדצמבר 2022, עמ' 12).

לאה נאור (אתר הבית)

בתוכנית הרדיו 'שלא יגמר לעולם: דמויות מפתח בזמר העברי', שהוקלטה ב-10 בינואר 2005 והוקדשה לשיריה של לאה נאור היא סיפרה:

השיר 'בואי אמא' סוגר אצלי מעגל. הוא קרה לי במקרה, כמו רוב השירים הטובים שקורים לי במקרה. יום אחד טלפנה אליי הזמרת אסנת פז, ושאלה אותי אם אני יכולה לכתוב עד מחר שיר לפי מנגינה שהיא תשמיע לי בטלפון. היא השמיעה לי את המנגינה בטלפון ואני ניסיתי ללמוד אותה וגם כתבתי את הקצב איכשהו וכתבתי לפיו את השיר 'בואי אמא'. רק אחרי שנים רבות, כשהייתה עלייה מרוסיה, התברר לי שגם ברוסית השיר הזה מדבר על אמא.

בשיר הזה קרה לי עוד נס אחד קטן. אני חוזרת אחורנית לתקופה שרק עזבתי את הקיבוץ [נחל עוז]. גרנו אז בתל אביב, בדירת גג קטנה של איזה חדר, עם שירותים משותפים עם שכנים אחרים, כי לא היה לנו כסף לדירה יותר גדולה. לא הייתה לי עבודה, והייתי מתבטלת לי בבית. והיה לי חבר בנפש, בן שלוש או ארבע, שהיה גר כמה קומות מתחתיי. הוא היה עולה אליי כל יום והיינו מפטפטים קצת ומעבירים ביחד את הזמן. יום אחד אני אמרתי לו: תראה, מחר אל תעלה. חבל שתעלה את כל המדרגות האלה, כי אנחנו עוברים דירה מכאן ולא כדאי שתבוא ותמצא בית ריק. אז הוא אמר לי: לאה, את לא יכולה לעבור מפה, את צריכה לחכות לפחות עד שאני אגדל... אני לא יודעת מי היה הילד הזה, אבל מה שהוא אמר לי נגע לליבי ושמרתי אותו שנים ארוכות, ואחר כך הוא התגנב ל'בואי אמא'.

אני רוצה להוסיף ולומר, שהקטע הזה 'בואי אמא, בואי אמא, שבי איתי עד שאגדל', שאמר לי הילד, שימש אותי כמוטו לספר שכתבתי באחרונה על אימי הפרטית, שלמזלי הטוב ישבה איתי עד שגדלתי. היא נפטרה בגיל 98, ולפעמים אני חושבת שאולי עוד לא גדלתי מספיק והיא הייתה צריכה לשבת איתי יותר ולספר לי את הסיפורים הקסומים של חייה ולתת לי עצות טובות לחיים.

ואכן, בשנת תשס"ה (2004), לאחר מותה של אסתר מישקובסקי, אימהּ הפרטית של לאה נאור, יצא לאור בהוצאת מלוֹא הספר בואי אמא, על חייה הקשים, היפים והמרתקים. השורות 'לא איני פוחד בחושך, ואיני רועד בכלל. בואי אמא, בואי אמא, שבי אתי עד שאגדל' הן המוטו שבחרה נאור לספרה (הספר ראה אור בארבע מהדורות ותורגם גם לאנגלית).

ההיסטוריון ד"ר מרדכי (מוטקה) נאור, בן זוגה של לאה, כתב לי:

מאז שרה אותו לראשונה אסנת פז השיר זכה להצלחה מסחררת ולמבצעים רבים: זמרות כמו אילנית, חוה אלברשטיין, צילה דגן, רוחמה רז, ירדנה ארזי ושרית חדד וזמרים כמו קובי אוז, עומר אדם, שלומי שבת, שימי תבורי וחנן בן ארי. עמיר בניון, בתקליטו 'בואי אמא', עיבד את השיר בגוון מזרחי, וישנם עוד עשרות ביצועים. בסך הכול יש לשיר, לפי רשומות אקו"ם, 78 ביצועים! הוא תורגם לכמה שפות, בהן יידיש ואספרנטו. השיר שולב בכמה סרטים: ריטה בסרט 'בן חוזר הביתה' (2010) ועוז זהבי בסרט 'לעבור את הקיר' (2016). השיר נכלל באנתולוגיות ובספרי לימוד, למשל בספר יבוא גדי זהב: אסופת שירי ערש (הקיבוץ המאוחד, 2015), שערכה לילך לחמן, שגם הוסיפה הערות ומאמר מאיר עיניים על שירי הערש העבריים בכל הזמנים.

מאז תחילת המאה ה-21 קיבל השיר פרשנות אלגית, והוא מושר ומבוצע בטקסי זיכרון. פרשנות ייחודית ניתנה לשיר על ידי מנציחי השואה. הוא הושר כבר כמה פעמים בטקסי הזיכרון השנתיים באושוויץ-בירקנאו, והשיא היה בטקס המרכזי של 'מצעד החיים' שנערך שם באפריל 2023. היוצר והזמר עברי לידר שר את 'בואי אמא' יחד עם ניצולת השואה שוש טרייסטר בת ה-88, ושום עין, הן של שני השָׁרים הן של כל הנוכחים הרבים בטקס, לא נשארה יבשה.

לאחר 'השבת השחורה' של הטבח ביישובי עוטף עזה (אוקטובר 2023) הושמע השיר תכופות באירועי זיכרון. כך לדוגמה, רן דנקר שר אותו במופע 'חודש בלעדיהם' לזכר הנרצחים, ורעיית הנשיא, מיכל הרצוג, ציטטה מהשיר בפגישתה עם חברי קיבוץ נחל עוז.

ולסיום, את הפתק הזה, שהעבירה לי לאה נאור, כתבה ילדה בכיתה ב' בבית ספר באחת מערי הפיתוח בעקבות מפגש עם המשוררת. 'זה היה לפני הרבה שנים', כתבה לי לאה, 'וקשה לי כבר לזכור מתי ואיפה, אבל שמרתי את המכתב הזה זמן רב. הוא נמצא עכשיו באוסף בספריית בית אריאלה עם עוד הרבה מכתבים ומסמכים שמסרתי להם לשמירה'.

והנה משהו שכמעט ונשכח. בשנת 1989 נכתב למילים של לאה נאור לחן אחר לגמרי, על ידי יוני רכטר, עבור אלבום שירי הילדים של אריק איינשטיין, 'הייתי פעם ילד'. הלחן הזה פחות מוכר מהלחן הרוסי אך לא פחות מכמיר לב. בזכותם של רכטר ואיינשטיין הפך שירה היפה של לאה נאור לשיר ישראלי מקורי העומד ברשות עצמו, גם במילותיו גם בלחנו.


ב. המזחלת: המקור הרוסי ותרגומיו

אסנת פז, היוזמת והמבצעת הראשונה של 'בואי אמא', התייחסה גם היא לשיר בתוכנית הרדיו 'שלא יגמר לעולם', שהוקלטה ב-10 במאי 2004 והוקדשה לשיריה. היא סיפרה כי התוודעה למנגינה הרוסית עוד בימי ילדותה בקיבוץ שער העמקים, וזכרה שכל 18(!) בתי השיר הסתיימו בהברה 'מאמה', שנשמעה לה (ובצדק) כמו אמא. כיוון שבאותה עת לא העזה, לדבריה, לכתוב שירים בעצמה, היא באה עם הרעיון ללאה נאור. כאמור, השיר הוקלט לראשונה ב-1968 בביצועה של אסנת פז, ולדבריה, מאז היא פגשה 'ילדים בני שלושים או ארבעים', שסיפרו לה כיצד בכו כששמעו ברדיו את השיר לראשונה.

אסנת פז בשנות השישים

אבל אסנת פז, שנולדה בראשית שנות הארבעים, לא יכלה לשמוע את השיר בילדותה בקיבוץ מסיבה פשוטה – הוא עדיין לא נכתב...

השיר הרוסי המקורי נכתב בראשית שנת 1964, בדיוק לפני שישים שנה, אך הוא אינו שיר עצוב או שיר ערש כפי שהוא עשוי להישמע מגרסאותיו העבריות; אדרבה זהו שיר חצי-היתולי. את מילותיו כתב המשורר והסופר קונסטנטין וַנְשֶׁנְקִין (Ваншенкин; 1925–2012), ככל הנראה יהודי במוצאו (יש אומרים כי שם משפחתו המקורי היה ויינשענקער, כלומר פונדקאי שמוכר יי"ש בבית המרזח). המלחין היה אדוארד קולמנובסקי (Колмановский; 1923–1994), יליד העיר מוהילב (היום בבלארוס) ובן למשפחה יהודית שורשית. קולמנובסקי הלחין מאות שירים בכל הסוגים והסוגות ושמו נודע בכל רחבי ברית המועצות. חובבי הזמר העברי חבים לו את הלחן לשיר הרוסי שמוכר לנו בשם 'העגורים', שאת מילותיו (שאינן קשורות כלל למקור) חיבר דן אלמגור (על שיר זה ראו רשימתי בבלוג עונג שבת כאן), ובעיקר את הלחן של 'בדומיה' – שירו של יֶבְגֶנִי יֵבְטוּשֶׁנְקוֹ, שמוכר לנו בביצועו של ליאור ייני במופע 'הלוך הלכה החבריא'.

מחבר המילים ברוסית: קונסטנטין ונשנקין

שמו של השיר הרוסי הוא За окошком свету мало (svetu malo okoshkom za; אור חיוור מחוץ לחלון), והוא התפרסם בביצועה של זמרת שירי העם הסובייטית המהוללת ליודמילה זיקינה (Зыкина):

על פי המסופר הוא נכתב כאשר אחת מרשתות הרדיו פנתה לקולמנובסקי וביקשה ממנו שיר חדש לכבוד חגיגות השנה האזרחית החדשה. הלה פנה לידידו ושותפו וַנְשֶׁנְקִין, וכך נוצר השיר. התאריך מסביר את מזג האוויר שחודר לשיר: קור אימים ושלג שאינו מפסיק לרדת.  

המלחין אדוארד קולמנובסקי (ליד הפסנתר) ושותפו, מחבר המילים, קונסטנטין ונשנקין (Dzen)

תוכנו של השיר קצת מעורפל, והיו שטענו כי הדבר נעשה בכוונה מתוך חשש לצנזורה. בשיר נוֹכחוֹת אם ובִתָּהּ. הבת היא הדוברת בשיר, עכשיו היא כבר אמא בעצמה שנזכרת בילדותה כאשר היא ואימהּ היו יחד בביתם שבכפר ובחוץ ליל סופה וסער. מעט אור בחוץ, החושך כבר מתחיל והשלג יורד ויורד. האם (а мне мам) אוסרת עליה להתנשק עם אהוב ליבה, ומענישה אותה בסחיבת מזחלת השלג, בה גלשה במורד, אל הבית שבמעלה ההר. והנה, עוברים ימים, עוברים שנים – מזג האוויר אינו משתנה וגם לא הטבע האנושי, ושוב, כמו פעם, אמא כלשהי – אולי זו הבת הדוברת בעצמה – תאסור על בתה-שלה להתנשק...

יוסף חרמוני מקיבוץ אילת השחר תרגם את המילים המקוריות והתאים את תרגומו ללחן:

הַמִּזְחֶלֶת

אוֹר אָפֹר בַּחוּץ, עֵת עֶרֶב.

שֶׁלֶג צַח צוֹנֵחַ אַט.

וְאִמִּי, אֵלַי אוֹמֶרֶת:

'לָמָּה זֶה נָשַׁקְתְּ לוֹ, בַּת?' [שתי השורות האחרונות בכל בית חוזרות]

 

'אַל  תִּבְכִּי, כִּי אֵין תּוֹחֶלֶת.

אִם אָהַבְתְּ אֶת הַגְּלִישָׁה,

אָז עַכְשָיו אֶת הַמִּזְחֶלֶת

תִּגְרְרִי, בְּבַקָּשָׁה'.

 

כַָּכָה לִי אִמִּי אוֹמֶרֶת,

וְהַשֶּׁלֶג עַל הַכְּפָר.

וּמֵאָז, עָבְרוּ בַּפֶּרֶךְ

נְעוּרַי, חָלְפוּ זֶה כְּבָר.

 

לֹא, אֵינֶנִּי מְיֹאֶשֶׁת,

גַּם אִם אֶת שְׂפָתַי אֶנְשֹׁךְ,

גַּם אִם כְּבָר אֵינִי גּוֹלֶשֶׁת

וּמִזְחֶלֶת עוֹד אֶמְשֹׁךְ.

 

אוֹר אָפֹר בַּחוּץ, עֵת עֶרֶב.

שֶׁלֶג צַח צוֹנֵחַ אַט.

וְאֵי-שָׁם, שׁוּב אֵם אוֹמֶרֶת:

'לַמָּה זֶה נָשַָקְתְּ לוֹ, בַּת?' 

הנה איזי הוד שר את גרסת המקור בתרגומו של חרמוני (חלק ממיזם 'כך זה נשמע במקור' של גרימי גלעד הזכור לטוב, שהלך לעולמו לפני חמש וחצי שנים):


תרגום אחר, 'אוֹר חִוֵּר בַּבַּיִת', הוא של אלי סַ"ט מקיבוץ גדות:

אוֹר חִוֵּר בַּבַּיִת פְּנִימָה,

שֶׁלֶג רַךְ בַּחוּץ נוֹשֵׁר,

אֲבָל אִמָּא, אֲבָל אִמָּא

לֹא מַרְשָׁה לְהִתְנַשֵּׁק.

 

'אַל תִּבְכִּי, וְגַם זִכְרִי לָךְ –

זֶה אֲשֶׁר לִגְלֹשׁ אוֹהֵב,

הוּא בְּכֵּיף אֶת הַמִּזְחֶלֶת,

גַּם בַּעֲלִיָּה סוֹחֵב'.

 

מֵאוֹתָהּ שִׂיחָה נִרְגֶּשֶׁת,

בָּהּ הָיָה רֹאשִׁי חָפוּי,

הִתְחַלְּפוּ שְׁלָגִים וָקֶשֶׁת

וְשָׁנִים רַבּוֹת חָלְפוּ.

 

וּבֵינְתַיִם, מָה הִסְפַּקְתִּי?

צַעַר אֵין בִּי, אַף מְעַט,

כְּבָר מִזְּמַן לִגְלֹשׁ הִפְסַקְתִּי...

מִזְחָלוֹת אֶסְחַב לָעַד!

 

אוֹר חִוֵּר בַּבַּיִת פְּנִימָה,

וְהַשֶּׁלֶג שׁוּב נוֹשֵׁר.

גַּם הַיּוֹם, מַמָּשׁ, כָּל אִמָּא

לֹא מַרְשָׁה לְהִתְנַשֵּׁק.

אלי הדפיס את תרגומו בספרו מגדות הַדְּנְיֶפְּר אל גדות ירדן: תרגום שירים אהובים מהזמר הרוסי2019) , עמ' 24), ושילב אותו בסרטון שבו שרה ולנטינה טולקונובה את השיר ברוסית:


 ג. בואי רוח: המופע 'הלוך הלכה החבריא'

לשירו של ונשנקין נכתב תרגום שונה לגמרי, שקדם לחרמוני וס"ט – 'בואי רוח' פרי עטו של הסופר, המשורר והמחזאי יעקב שבתאי (1934–1981). אך גם כאן, כמו 'בואי אמא', אין מדובר בתרגום אלא בגרסה עברית, אומנם קצת יותר קרובה למקור. 

גרסה זו הושרה לראשונה על ידי ליאור ייני במופע המוזיקלי המצליח 'הלוך הלכה החבריא', שהועלה ביוני 1969 וכלל שירים רוסיים בלבוש עברי – כולם מלאכת ידיו של שבתאי, שלא ידע רוסית, אבל לכתוב שירה ידע היטב. לפניו עמד תרגום מילולי מרוסית לעברית של כל שירי המופע, שאותו הכינה הזמרת נחמה ליפשיץ, שכמה חודשים קודם לכן, במארס 1969, עלתה ארצה כאחת הגיבורות של מה שנקרא אז 'יהדות הדממה' (על מעורבותו של שבתאי במופע ראו עדנה שבתאי, כי היום עובר: חיי עם יעקב שבתאי, הקיבוץ המאוחד, 2019, עמ' 138–140; עידו בסוק, יעקב שבתאי: חיים, מאגנס, 2022, עמ' 118–119. על התרגומים שהכינה ליפשיץ סיפרה לי עדנה שבתאי).

ליפשיץ הייתה הרוח החיה מאחורי מופע מיוחד זה, שנועד להביא לתודעת הקהל הישראלי שירים רוסיים מסוג חדש. לא שירים מימי מלחמת העולם השנייה, להם הורגלו חובבי הזמר הרוסי עד אז – לא היו שם פרשים קוזקים ולא חיילים אמיצים הנלחמים בפולש הזר, אלא בלדות אהבה עדינות ('עץ התפוח'), שירים אורבניים על חתול שחור שמביא מזל רע ('שונרא'), ושירי הרהור וחיפוש עצמי ('בללייקה', 'בדומייה'). המופע זכה להצלחה בלתי רגילה ומשתתפיו העלו אותו כ-500 פעמים. המעבדת והעורכת המוזיקלית של שירי המופע הייתה הזמרת דרורה חבקין, שהצליחה ליצור הרמוניה נדירה של שלושה זמרים וזמרת – ליאור ייני, אמנון בֶּרֶנְזוֹן, דודו אלהרר ותמי ספיבק.

כרזת ההופעה, 1969 (הארכיון העירוני תל אביב-יפו; הספרייה הלאומית)

האווירה המחתרתית שאפפה את עלייתה של ליפשיץ, חוסר המידע על מה שבאמת קורה בברית המועצות, ואולי גם איזה גימיק שיווקי, היו כנראה הסיבה להצגת שירי המופע כשירי מחאה שנכתבו במחתרת בידי כותבים אמיצים, שנאבקו על חופש הביטוי בעידן הקשוח ששרר בברית המועצות לאחר הדחת חרושצ'וב (1964). זו גם הייתה הסיבה בגללה לא נדפסו בעטיפה האחורית של התקליט שיצא באותה שנה שמות כל המחברים והמלחינים. במקום זאת רשמו מפיקי המופע 'עממי', 'אלמוני' או 'אסור לפרסום'.

חשאיות זו הייתה מוגזמת בלשון המעטה. המחברים והמלחינים של רוב שירי המופע היו מוכרים היטב, מקצתם אף היו קומוניסטים מוצהרים – למשל המלחין היהודי מטוויי (מרדכי) בלָנְטֶר (1903–1990) שהלחין את 'עץ התפוח' – ולא היה שום צורך להסתירם. לא זו אף זו, רוב השירים כלל לא היו שירי מחאה, אלא שירים לגמרי 'רגילים'. כמה מן השירים חוברו לפחות עשרים שנה קודם לכן ('ארצי, ארצי' חובר ב-1939 ובמקורו הוקדש לטייסים הסובייטים; 'עץ התפוח' חובר ב-1944), ושירים כמו 'מסתובב בחור צעיר', 'בדומיה' וגם 'בואי רוח', דומים להפליא לשירים אחרים בני אותה תקופה שאיש לא חשב שהם פוליטיים.

'שירי חרות ונפש שהוברחו מרוסיה' (מעריב, 16 בספטמבר 1969)

'בואי רוח' – שהוצג כשיר ששם מחברו 'אסור לפרסום' ולחנו הוא 'עממי' – הוא גרסתו הנהדרת של שבתאי לשיר 'המזחלת' של ונשנקין וקולמנובסקי:

יוֹם וְעוֹד יוֹם, 
שָׁנָה וְעוֹד שָׁנָה, 
כְּמוֹ מִלִּים 
לְלֹא מַנְגִּינָה. 

בּוֹאִי רוּחַ, בּוֹאִי רוּחַ,  
שׁוּב שַׁלֶּכֶת וְקָרָה,  
בּוֹאִי רוּחַ, בּוֹאִי רוּחַ,  
מִי יָשׁוּב בַּחֲזָרָה?

 לַיְלָה אָרֹךְ  

וְשׁוּב טִפְטוּף עַקְשָׁן,  
כָּל יָמַי  
כָּלִים כְּעָשָׁן.  
בּוֹאִי רוּחַ, בּוֹאִי רוּחַ... 

(יעקב שבתאי, שירי הזמר, ירושלים: זמורה-ביתן, 1992, עמ' 43)

 

מקטע מן העטיפה האחורית של התקליט 'הלוך הלכה החבריא' (1969).
על 'בואי רוח' נכתב כי שם המחבר 'אסור לפרסום' והלחן הוא 'עממי'

שבתאי, שלפניו היו התרגום המילולי מרוסית, כמו גם הלחן המקורי, קלט היטב את רוחו של השיר ואת ההתאמה המושלמת בין התוכן לבין הלחן, שצירופם יחד הביא עימו עולם דימויים של חורף רוסי כבד וקודר, של רוח מקפיאה ושלכת, ובעיקר שלג בלתי נגמר. 

הנה ליאור ייני שר את 'בואי רוח' במופע המקורי של 'הלוך הלכה החבריא' מ-1969:

     

למרבית הפלא, דווקא שבתאי, שהכיר את המקור הרוסי, בחר להשמיט את האמא והבת ולהשאיר רק את מזג האוויר החורפי ואת ההרהור הנוגה נוכח הזמן שחולף, 'כמו מילים ללא מנגינה'. האמא מצאה את מקומה דווקא בנוסח של לאה נאור שלא הכירה את המקור כלל. עדנה שבתאי סיפרה לי כי בעלה לא הכיר את 'בואי אמא' של לאה נאור, אך יש להטיל בכך ספק. גרסתה של נאור קדמה בשנה לגרסת שבתאי וכבר שודרה ברדיו, ובנוסף אי אפשר להתעלם מכך ששני השירים מתחילים באותה מילה – 'בואי' – שאינה מתחייבת מן המקור הרוסי.

יעקב שבתאי, 1969 (ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

*

בין כך ובין כך, נקווה שלא ירחק היום וכל האימהות, הנשים, האחיות ובנות הזוג של חטופינו ושבויינו יוכלו לחבוק את יקיריהן ולמצער להביאם למנוחות בקבר ישראל. רק אז ייפסק העינוי הבלתי הגיוני שלהן, של משפחותיהן ושל העם כולו. הלוואי!

יום שישי, 4 בפברואר 2022

כצל עובר: רומן נשכח מאת יהודה האזרחי

יהודה האזרחי מוביל מחאה נגד בניית מגדלים בירושלים, 1972

מאת אילן אזרחי

הסופר והעיתונאי יהודה האזרחי (1974-1920) הלך לעולמו בטרם עת בגיל 54, ועל אף גילו הצעיר היה עתיר הישגים ספרותיים ועיתונאיים (גילוי נאות: הוא היה דּוֹדִי). בשנותיו האחרונות התמקד בכתיבה ובפעילות ציבורית בנושאים הקשורים לירושלים, ורבים זוכרים את שמו עד היום בהקשר זה. במלחמת ששת הימים שימש כתב צבאי וסיקר את הקרבות בירושלים. חווית המלחמה ואיחוד העיר השפיעו עליו עמוקות והוא התאהב בעיר החדשה-ישנה שבה גדל. מכאן ואילך חקר, תיעד וכתב על ירושלים, ובו בזמן פעל כאיש ציבור. הוא עמד בראש הסניף הירושלמי של המועצה לארץ ישראל יפה, והקים תנועה אזרחית שפעלה לריסון הבנייה המסיבית שהציפה את כל חלקי העיר ואיימה על אופייה החזותי ועל אתרי המורשת שבתוכה. 

בשבע השנים שחלפו מן המלחמה ועד למותו פרסם שני רבי-מכר על ירושלים: עיר אבן ושמים (מערכות, 1968), וירושלים אשר בחרתי (כרטא, 1970). בנוסף, כתב את התמליל לחיזיון האור-קולי הראשון במגדל דוד והוציא, יחד עם המאייר שמואל כץ, את הספר ההומוריסטי ירושלים: עסקי קודש כרגיל (מסדה, 1973).

הפעילות למען ירושלים בשנותיו האחרונות הייתה רק חלק ממורשתו הספרותית. במהלך חייו הספיק לכתוב סיפורים קצרים, נובלות, רומנים ומחזות, שרובם גם ראו אור. במקביל הייתה לו קריירה ענפה של עיתונאי, מבקר אמנות ועורך תכניות ברדיו. התכנית הנודעת ביותר, שאותה ערך יחד עם יצחק שמעוני, הייתה 'שלושה בסירה אחת'. זו הייתה הבמה הסאטירית הפופולרית ביותר בשנות החמישים של המאה הקודמת, והמיטב שבה נדפס בשלושה כרכים.

יהודה נולד בירושלים בשנת 1920, בן לשמואל בריסקר, איש העלייה השנייה, שהתפרנס כסַפָּר. הוא למד בגימנסיה העברית ('גימנסיה רחביה') והיה פעיל בתנועת הצופים. בהיותו בן ארבע עברה המשפחה לשכונת רחביה שם בנה האב את ביתו ברחוב קרן קיימת 19 (על ביתו נהג האב לומר ש'הוא עומד על חוט השערה'). הבית עומד על עמדו עד היום וכותב מאמר זה גר בו עם משפחתו שלו.

עוד בימי לימודיו בגימנסיה התבלט יהודה האזרחי בכתיבת סיפורים קצרים ובעריכת עלונים של תנועת הצופים. סיפוריו החלו להתפרסם ב-1937 וספרו הראשון יצא לאור ב-1940. היה זה אוסף של סיפורים קצרים בשם על מפתן החיים (הוצאת אחיאסף), שתיארו את הווי הנוער של היישוב על רקע מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. המבקרים זיהו אצל יהודה כישרון כתיבה, אם כי מקצתם העירו כי הוא מבליט יתר על המידה את רפיסותם של בני הנוער, שאינם מחויבים מספיק למשימה הציונית. הוא כתב על אהבות ופרידות, חברות וחוסר נאמנות ועל המתח שבין מורים לבין תלמידים.

בשנת 1938 החל יהודה את לימודיו באוניברסיטה העברית, בחוגים לספרות ולהיסטוריה, ושם פגש את מי שהייתה עתידה להיות רעייתו: פפיטה פרלצוייג, צעירה שעלתה בשנת 1934 מצ'רנוביץ (אז ברומניה) והתגוררה עם הוריה בתל אביב. פפיטה, שעם נישואיה נקראה פפיטה האזרחי, ולימים הפכה פילוסופית נודעת בתחום האסתטיקה ותורת המוסר, הייתה אז בשנת מכינה לקראת כניסתה לאוניברסיטה כתלמידה מן המניין בחוגים לפילוסופיה ולמתמטיקה. באביב 1939 החלה מערכת היחסים ביניהם, ובשנת 1943, בעודו משרת בצבא הבריטי, נישאו השניים. 

במהלך לימודיו המשיך יהודה לכתוב סיפורים קצרים, אולם היעד אליו שאף היה כתיבת רומן. ואכן, ב-1942 הצליח להשלים את כתב היד לרומן הראשון שלו, שכותרתו המקורית הייתה 'מבעד לערפל'. נדרשו עוד ארבע שנים עד שהרומן ייצא לאור ואז גם קיבל את השם הסופי כְּצֵל עוֹבֵר (מסדה, 1946).

יהודה האזרחי, מאי 1940

כצל עובר הוא משיאי יצירתו – במובנים רבים אף הקדים את זמנו – אך בחלוף השנים נשכח לגמרי. בספר מוצגים טיפוסים שונים של צעירי היישוב היהודי בארץ ישראל בדרך יוצאת דופן: שיחות נפש של צעירות הנפגשות בבית נופש. ניתוח התרבות היישובית באמצעות וידויים של נשים צעירות היה חדשני בתקופת טרום המדינה, לא כל שכן מפיו של סופר גבר. יהודה היה בן 26 בעת הופעת הספר, אולם את כתיבתו השלים כבר בסוף 1942, כלומר, עוד בטרם מלאו לו 23. 

על דש כריכת הספר נכתב:

שש נערות נפגשות. בפגישתן המקרית והארעית משך ימים ספורים נחשפים נפתולי לִבָּן ומסלולי חייהן ועל פיהם נרקמים פרקי הווי שונים: ההווי האקדמאי של האוניברסיטה בירושלים, הווי אופקיו הבהירים של מושב בעמק יזרעאל, הווי אווירתם דחוסת העשן של בתי קפה בתל אביב. שוני רב לאין שיעור מפריד ביניהם. אך מבעדו מתגלה גורליות טמירה, המשותפת לכולם והממזגת את כולם למהות אחת, מהות חייו של הדור הצעיר בארץ ישראל.

עלילת הספר מתרחשת בבית נופש בורגני במישור החוף, בקרבת הים (כנראה מדובר בהרצליה), והמחבר 'יודע הכל' השתמש בתרגיל ספרותי שמאפשר לו להאזין לשיחות שמנהלות הצעירות בינן לבין עצמן. הסיפור נפתח בתיאור דמותו של מיכאל גילון, המשתחרר אחרי ניתוח מבית החולים שבמהלכו התעוור. עתה הוא נאלץ להסתגל לחייו החדשים ולמוגבלותו. מיכאל גר בסמוך לבית בו מתרחשת העלילה והוא מאזין לשיחות הנשים. תחילה מתקבצות בבית שלוש צעירות: עדנה רבינא, שהבית שייך למשפחתה, ואִתה שתיים מחברותיה רינה ואסתר. שלושתן מתוארות כתל-אביביות נהנתניות. העיוור מתואר כמאזין סמוי (לולא עיוורונו היינו מכנים אותו 'מציצן'), ובזה מסתכם תפקידו בספר: מי שמתווך לקורא את שיחות הנפש של הנערות.

אל שתי האורחות מצטרפת רות, שהיא אחות במקצועה. בשונה מחברותיה, רות מתוארת כאישה רצינית. היא עזבה את ברלין בהיותה בת 16, לאחר שאביה נפטר, והגיעה לארץ ישראל. רות חושפת בפני חברותיה את עובדת הריונה כתוצאה מרומן שהיה לה עם רופא נשוי. ברוח וידויית זו קוראת אסתר בפני חברותיה מכתב נזעם שכתבה על פרידה מהחבר שלה גדעון. 

הספר עשיר בתיאורים של מצבי חיים אופייניים לתקופה. למשל, התרחשות בבית קפה תל-אביבי באווירה טעונה פלירטוטים; בשעות הפנאי שטים צעירים בסירות על הירקון (עמ' 70). בהמשך מתוארת סצנת אהבה רומנטית עם גדעון, חברה של אסתר, שהוא 'בן אצולה' – אביו פקיד גבוה שכותב בעיתונים והוריו מתגוררים בדירה גדולה עם תמונות וספרים. אסתר, לעומתו, באה ממשפחה ענייה, מרובת ילדים – עדות לפערים המעמדיים בחברה היהודית. גדעון רוצה לבקרה, אך היא מתביישת לפתוח את ביתה בפניו.

רינה, התל-אביבית השנייה, כותבת מכתב לחבר שלה דני ובו היא מדווחת לו על 'שבוע הנופש לרווקות'. היא מספרת על החדר הנפרד שקיבלה כל נערה בבית המבודד, על ארוחות הצהריים שלהן שאותן מכינה עוזרת – בורגנות במיטבה! עוד היא מספרת על רות שצריכה לפרנס את עצמה, על קשיי חייה והריונה. המכתב משתפך, פילוסופי, ארוך ומלא געגועים. נירה לעומתה (שיכול אותיות של רינה התל-אביבית), היא סטודנטית באוניברסיטה העברית בירושלים ודרך דמותה מובא תיאור צבעוני ומסעיר של ירושלים בתקופת המנדט, כולל מחאות הסטודנטים נגד הנהלת האוניברסיטה, מסיבות סטודנטים, עישון ושתיית אלכוהול (עמ' 98).

מכאן עובר המיקוד לאסתר, שאך זה נפרדה מגדעון. היא מספרת על החבר החדש שלה נחשון, שהוא משורר ואינטלקטואל כובש לבבות, מרצה על אמנות התיאטרון וקורא לחיבורים עם תרבויות המזרח הרחוק. אסתר נמצאת בשיא הפופולריות שלה, וכך היא מתוארת: 'תמיד היו אנשים רבים מסביבה, מעריצי יופייה ומכבדי ידידה, המשורר הגדול: בבתי קפה הומים, בתיאטרונים ובתי קולנוע, בהרצאות אמנות, בתערוכות ציור, במסיבות ספרותיות, בנשפי חשק. אושרה היה שלם' (עמ' 139). נחשון כותב שיר כאשר חברתו ניצבת ערומה מולו, ואחר כך זורק אותה מחייו. אסתר פגועה, פונה לכיוון אחר ועתה היא נמשכת לאנשי הון.

לעלילה מצטרפת נערה נוספת בשם נחמה, ששהתה שנה בקיבוץ וכעת עוברת למושב כדי להינשא לאחד מבניו. הנשים עורכות לכבודה מסיבה בבית הנופש, אוכלות ורוקדות, שרות שירים מן הקלאסיקה הציונית ונעות לצלילי מוזיקת ג'ז. לאחר מכן מתפתחת ביניהן שיחה על התרבות הארץ-ישראלית ונירה, הסטודנטית מירושלים, מתארת ומנתחת את החברה היישובית: 

ארץ של קיבוץ גלויות! הן בישוב זה, המונה אך למעלה מחצי מיליון תושבים, התקבצו ללא ליכוד אורגני הלכי רוח והשקפות עולם ונוהגי חיים שונים ומשונים, שנלקטו מכל קצוות העולם, מכל פזורי ישראל; ולכל אחד מהם תרבות משלו ומסורת משלו, ספוגת חיים משותפים וסבל משותף, עומס תקוות ועמל, צרכי יום יום ויצירות רוחניות. ארץ ישראל מיועדת להתיך גבשושי מסורת ופרורי נימוס אלה בכור אחד וליצור מבלילם תרבות אחידה (עמ' 147). 

נירה מתארת את המסע האישי שלה מצרפת ללימודי פילוסופיה באוניברסיטה העברית, ובדיעבד אפשר לקבוע כי היא הדמות הקרובה ביותר לפפיטה פרלצוויג, שהייתה אז חברתו של המחבר.

פפיטה פרלצוויג, מאי 1940

בשעת לילה מאוחרת משוחחות עדנה ונירה על ה'מאורעות'. הנרטיב מאוד ציוני: אל מול הערבים הרצחניים ניצב המפעל הציוני הצודק. עדנה, המארחת, מספרת כיצד התנדבה בנעוריה במושב עובדים קטן ומבודד בהרי יהודה, שם גם חוותה את 'הנשיקה הראשונה' מפיו של שומר צעיר בן 15 שהתנדב למשימה מסוכנת. הנערה האחרונה שמצטרפת לסיפור היא חיה גולדשטיין, בת עשירים מתל אביב, שבילדותה הייתה עדה לבגידותיה של אימה באביה. היא מבקשת להימלט מחיים אלה, מתחילה ללמד בבית ספר של ילדי עניים ובהמשך מתגלגלת לפעילות במפלגה הקומוניסטית, עוזבת את הבית ובוחרת בחיי עוני.

מה הניע את יהודה האזרחי לכנס לבית הנופש את שבע הנשים הללו? ניכר שהוא ניסה לתאר קשת רחבה של זהויות, שמשקפות את עולמם ומושגיהם של צעירי היישוב בסוף שנות השלושים ובתחילת שנות הארבעים. הוא בחר בדרך לא שגרתית והתרכז בדמויות נשיות ובסיפורי נשים. הוא לא נרתע מהצגת דמויות שחורגות מן הנרטיב המקובל, שכן הנערות רחוקות מלהיות פלקטיות: הן באות מן העיר והכפר, ממעמדות חברתיים וכלכליים שונים של עושר ודלות, יופי וכיעור, וגם הניגוד הקלאסי בין תל אביב וירושלים עומד ברקע. לצד הנערות מתואר גם גבר בודד, השכן העיוור, שהאזין לשיחותיהן תוך השלמה עם מר גורלו.

הספר הופיע במרס 1946 ויהודה היה מתוח וסקרן להיווכח כיצד יתקבל. זה לא היה רומן שגרתי ואפשר לומר שהיה נועז במושגי אותו דור. שש שנים קודם לכן, כאשר יצא לאור ספרו הראשון על מפתן החיים, הושמעה ביקורת על כך שהוא מתאר תופעות לא ראויות בחיי הנוער, וגם הפעם חשש יהודה מפני ביקורת מסוג זה. 

מה אמרה הביקורת? המחנך והסופר דוד כהן הקדיש לספר סקירה מיוחדת בעיתון העולם (25 באפריל 1946, עמ' 387). לדבריו, הספר ממלא חלל בספרות העברית, שאינה מרבה להתייחס לעולמם של הצעירים הארץ-ישראלים. אין בספר עלילה ממשית, והמחבר מסתפק בהצגת דמויות שונות דרך עיניהן של נשים צעירות. השורה התחתונה הייתה דברי שבח. העיתונאי שריה שפירא (ש' שריה) טען בעיתון הבֹּקר (19 ביולי 1946), כי המחבר מכיר את עולם הצעירים בארץ, אך הלביש עליו קצת יותר מדי, ו'בספרות אסור להגיד הכל'. הייתה לו גם ביקורת על השפה 'הנמוכה מדי' שבה השתמש, אך גם הוא הסכים שהמחבר עמד במשימתו לתאר את עולם הצעירים. המבקר משה גיל כתב  כי עלילת הספר מקורית, אך הדמויות סכמטיות, ובעיקר טיעוניהן, עם זאת, 'ניכר בספר כישרון צעיר ונועז, מחונן בהתרשמות, סקרנות ובחשק של כתיבה, שכבר צעד כאן צעד גדול לעומת ספרו הקודם' (גליונות, יט, יולי 1946). הסופר אריה ליפשיץ, איש העלייה השלישית, שהיה מיודד עם יהודה, השווה את סגנונו לזה של ס' יזהר, יגאל מוסינזון ומשה שמיר. אם אפשר לומר על האחרונים כי סיפוריהם מזכירים ציורים על בדי שמן דשנים, אזי 'סיפוריו של האזרחי דומים לציורי אקוורל. כתיבתו מונעת על ידי תנועה פנימית עדינת נפש. אם אין בסיפוריו מן ההגות המעמיקה ומן המבע הלשוני החריף, הרי יש בהם ניגון של פיוטיות רכה, זה הניב התמים והפשוט, שמתרוננים בו עצב חיים ושמחת חיים ברגישות מוצנעת. אף על פי שהאזרחי הוא מן הצעירים שבחבורה, כבר הספיק להגיע ליבול די מכובד' (הגלגל, 22 באוגוסט 1946). ביקורת משמעותית הופיעה שלושים שנה לאחר מכן. החוקר והסופר ראובן קריץ טען (הסיפורת של דור המאבק לעצמאות, ב, פורה, 1978, עמ' 283-282), כי אישיותה המיוחדת במינה של פפיטה השפיעה רבות על חייו ועל יצירתו של יהודה, והנערות והנשים הצעירות בכמה מסיפוריו עוצבו על פי דמותה. היו לה חברות אחדות, כתב קריץ, שונות באופיין וברקען והיא זו שקישרה ביניהן. חברות אלה הופיעו בסיפוריו של יהודה, בעיקר ברומן כצל עובר.

הופעת כצל עובר הייתה ציון דרך ביצירתו של יהודה האזרחי – כזכור, הוא היה אז בן 26 בסך הכל! – ואולי אף נקודת שיא. כתיבתו הייתה ייחודית והתמקדות בעולמן של נשים לא רווחה בדורו. עם זאת, קשה להתעלם מכך שהדי התקופה הסוערת נמצאים רק בשולי הספר. ככלות הכל הדברים נכתבו שנה לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר השמדת יהודי אירופה כבר הייתה גלויה וידועה, אך כל זה בקושי מוזכר בשל בחירתו של המחבר להתרכז בחייהן, בתשוקותיהן ובאכזבותיהן של נערות צעירות.

בהמשך דרכו יהודה האזרחי כתב ופרסם סיפורים, מחזות נובלות ורומנים. הרומן האחרון פרי עטו, פנים ומסיכה (הוצאת שלכת, 1963), שהתבסס על עולם התיאטרון בתל אביב, היה קליל ושיקף את רצונו להגיע לקהלים רחבים. פפיטה רעייתו התמידה והעמיקה במחקר הפילוסופי. היא למדה לתואר דוקטור באוניברסיטת לונדון והייתה לעמיתת מחקר באוניברסיטת קיימברידג' ומאוחר יותר חברת סגל באוניברסיטה העברית. למרות הישגיה האקדמיים, דרכה באוניברסיטה הייתה זרועה מהמורות. בשנת 1963, זמן לא רב לאחר שנמסר לה כי ההליך לקבלת דרגת פרופסור חבר כשל, מתה פפיטה והיא בת 42. היא לא השאירה אחריה מכתב ונסיבות מותה לא הובררו לאשורן. ידוע כי הייתה בדיכאון ומצבה הגופני והנפשי היה קשה ממילא, והשמועה שנפוצה הייתה ששלחה יד בנפשה.

ב-1978, ארבע שנים אחרי שיהודה האזרחי הלך גם הוא לעולמו, פרסם נתן זך את השיר 'יהודה ופפיטה' (פורסם לראשונה בספרו צפונית מזרחית, 1978, וכונס בספר כל השירים ושירים חדשים, ב, 2008, עמ' 160):

לתיאור חייהם המשותפים והנפרדים של פפיטה ויהודה הוקדש ספרי החדש כאב תהומי ועונג עילאי: פפיטה ויהודה האזרחי, שראה אור בימים אלה בהוצאת כרמל. הספר מבוסס על ארכיון מכתביהם שנחשף לא מכבר. 

 __________________________________

ד"ר אילן אזרחי, אחיינו של יהודה האזרחי, הוא איש חינוך, חוקר ופעיל קהילתי, שמשפחתו גרה בירושלים כבר שלושה דורות. ezrachi.elan@gmail.com

יום חמישי, 8 ביולי 2021

'כפרה עליך' ביידיש: הנוסטלגיה שבתוך הנוסטלגיה

האקדמיה ללשון העברית 

מאת דן לב ארי

א. נופים וצלילים מן הילדוּת

בתל אביב של שנות השבעים, שבה עברה עלי ילדותי, עוד אפשר היה לפגוש אי-פה אי-שם ביידיש כשפה חיה: במכולת האפלולית, שעמד בה ריחו של לחם לבן טרי, התלחששו ביניהם הבעלים זה עם זו ביידיש מאחורי הדלפק המאובק; בחנות מכשירי הכתיבה התנוסס גיליון של היומון ביידיש לעצטע נײַעס, תלוי על חוט ומחובר בשני אטבי כביסה; על עמודי הבטון העגולים ברחוב הודבקו מודעות שהזמינו את הציבור להצגות ביידיש.

'צו זינגען און צו זאָגן (לשיר ולספר), הצגה מוזיקלית ביידיש (הספרייה הלאומית)

אסיפה של חברי ה'בּוּנְד' בתל אביב, 1972. הנואם הוא יצחק לוּדֶן (הארץ)

לעומת זאת, בבית הורי, ואפילו בבתי הסבים והסבתות שעלו לארץ ממזרח אירופה, כמעט שלא שמעתי יידיש. משפחת אבי באה לארץ מבוקרשט שברומניה. הוריו – ילידי העשור השני של המאה העשרים – הבינו יידיש, אך שפת אמם כבר הייתה רומנית. לעומתם, הורי אמי – חלוצים שנולדו בתחילת אותה מאה באוקראינה ובבֵּסָרַבְּיָה – דיברו יידיש כשפת אֵם, אך נטשוה לטובת הרוסית (שפת ההשכלה) והעברית (שפת הציונות).

מדוע נשמעה היידיש במשפחתי לעתים נדירות בלבד? לא קשה להסביר זאת: החל משלהי המאה ה-19 המעבר מיידיש לשפת המדינה התרחש בקצב גובר והולך בקרב יהודים רבים, הן במזרח אירופה עצמה הן בארצות אליהן היגרו ממנה: ארץ ישראל, ארה"ב, מדינות דרום אמריקה ועוד. חורבנה של תרבות יידיש החיה במזרח אירופה – בשואה, ולהבדיל תחת הדיקטטורה הקומוניסטית – האיץ את התהליך עוד יותר. בישראל נוספו על כך גם תחושות המיאוס מההווי הגלותי והרצון לבנות 'יהודי חדש', שהעברית היא שפתו הטבעית. אין זה מפליא אפוא שהשימוש ביידיש בסביבת ילדותי הקרובה היה מועט ביותר.

כרזה לעידוד לימוד השפה העברית 'למענך ולמען ילדיך', שנות החמישים (הספרייה הלאומית)

למרות זאת בקעה היידיש ממעמקים גם אצל סבא וסבתא. כך למשל בכינויי הליבוב, החיבה וההתפעלות בהם השתמשו כלפינו – הנכדות והנכדים. כל מי שיש לו ילדים (ובווודאי נכדים) יודע כיצד נוכחותם מעוררת בנו זיכרונות מילדותנו שלנו, ונראה שכך עשינו גם אנו לסבים ולסבתות: כשדיברו אלינו הופיעו בפיהם לפתע מילים וביטויים שונים, שהבינונו היטב מתוך הקשרם גם בלי לדעת יידיש. 

בין כל כינויי היידיש ששמעתי בילדותי בלט אחד, שצליליו נשמעו לי מוזרים במיוחד: 'זאָל מיר זײַן פֿאַר דיר'. לא הבנתי את משמעות המילים, אבל היטב ידעתי שמדובר בביטוי של התפעלות ואהבה יתרה, כי סבא השתמש בו כשעשיתי דבר מה חמוד או מצחיק. כעת, כשגם אני כבר לא ילד, יצאתי למסע נוסטלגי בעקבות ביטוי זה, ולהפתעתי גיליתי שהוא מחבר אותי לשרשרת ארוכה של נוסטלגיה יהודית.

ב. זו כפרתי

התפיסה, לפיה ניתן להעביר את חטאיו או את גורלו של אדם אחד לאדם אחר, לבעל חיים או לחפץ דומם כלשהו, קיימת מזמנים קדומים בתרבויות ובדתות שונות, ובכללן גם ביהדות: החל מהאַיִל שנאחז בסבך ואותו הקריב אברהם במקום בנו יצחק, עבור בקורבן החטאת, וכלה במצוות שילוח השעיר לעזאזל ובמנהג הכפרות.

על בסיס תפיסה זו התפתחה האמונה, כי אדם יכול לקחת על עצמו מרצונו את גורלו או את חטאיו של הזולת, ולשאת בהם וגם בתוצאותיהם במקומו. במיתולוגיה היוונית הייתה זו אַלְקֶסְטיס, שהסכימה למות במקום בעלה אַדְמֶטוּס; דוד המלך קונן על בנו אבשלום: 'מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ' (שמואל ב, יט 1); חז"ל אמרו כי 'מיתתן של צדיקים מכפרת [על חטאי הדור]' (מועד קטן, כח ע"א); אולי הביטוי המפורסם ביותר לכך הוא מותו על הצלב של ישוע, שעל פי הנצרות הפאולינית נועד לכפר על חטאיה של האנושות כולה.

אמונה זו חילחלה גם לביטויים נפוצים בשפות דיבור שונות, באמצעותם מביעים הדוברים את נכונותם לקבל על עצמם את צרותיהם של אהובי לבם. נראה שהמפורסם בביטויים אלה כיום בישראל הוא 'כפרה עליך', שמקורו במרוקנית-יהודית. ביטויים דומים ניתן למצוא גם בערבית עיראקית (בְּדָאלַכ – במקומך), סורית-לבנונית (מַוּתי אנא / מַוּתי קַבְּלַכּ – שאני אמות במקומך / לפניך), גיאורגית (גֶנַאצְוָולֶה – שאני אהיה במקומך), ומן הסתם קיימות דוגמאות נוספות.

הביטוי המקביל לביטויים אלה ביידיש הוא זה ששמעתי מפי סבי: 'זאָל מיר זײַן פֿאַר דיר' (מילולית: שיהיה לי בשבילך / במקומך), דהיינו שאסבול אני במקומך. כדרכם של ביטויים עממיים, הוא מופיע ביידיש בווריאציות שונות: בשינוי סדר המילים ('מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר' היא כנראה הצורה הנפוצה ביותר); בקיצור ('מיר פֿאַר דיר', או פשוט ' פֿאַר דיר'); ובהתאמה למקום הכאב אצל הילד ('מיר זאָל זײַן פֿאַר דײַנע טרערן / ביינדלעך / אייגעלעך / ציינדעלעך' – שאסבול אני במקום דמעותיך / עצמותיך / עיניך / שיניך הקטנות).

מטבע הדברים, ביטויי 'כפרה עליך' למיניהם שכיחים במיוחד בשיח שבין הורים לילדיהם. מובן אפוא שלא רק עבורי, אלא עבור רבים, הביטויים הללו נשאו ונושאים עמם ניחוח של ילדוּת. אצל דוברי היידיש בדורות האחרונים קיבלה נוסטלגיה זו משנה תוקף לנוכח היעלמותו של עולם העיירה היהודית, שבו צמחו שפת יידיש והתרבות העממית שנכרכה בה. הנה שלוש דוגמאות לשימוש נוסטלגי בביטוי זה, בזמנים ובמקומות שונים.

ג. בין העצים הירקרקים

ב-29 באוגוסט 1901 התפרסם לראשונה שירו המפורסם של חיים נחמן ביאליק, 'אונטער די גרינינקע ביימעלעך'. שיר זה מוכר לנו בתרגומו לעברית של אהרון אשמן בשם 'בין העצים הירקרקים'. 

הבה ניזכר בגרסה המקורית ביידיש בביצועה של נחמה הנדל מ-1965 (הלחן עממי ומחברו מעולם לא זוהה):

    

והנה מילות השיר כפי שנדפסו בדער יוד (היהודי), שבועון ציוני ביידיש שראה אור בקרקוב (אז בגליציה האוסטרית) אף שבפועל נערך בוורשה ובאודסה.

דער יוד, 29 באוגוסט 1901

אכן, ביאליק, המשורר הלאומי, כתב גם שירים ביידיש. אמנם רק 22 שירים, וגם הם, ברובם, נכתבו בשלב מוקדם יחסית של הקריירה הספרותית שלו, אבל חשיבותם ואיכותם אינן מוטלות בספק. מקצתם – וגם השיר שבו אנו עוסקים – הופיעו לראשונה בדער יוּד, שאותו ערך שותפו הספרותי הוותיק יהושע חנא רבניצקי (רבניצקי גר תקופה מסוימת בוורשה, אך את עיקר עבודתו עשה באודסה עירו). רבניצקי הוא שביקש מביאליק לפרסם שירים בשבועון שערך, וביאליק – למרות הסתייגותו מכתיבה ביידיש – נעתר לו.

חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי (ויקיפדיה)

וזה התרגום המוכר של אשמן (היו תרגומים אחרים וגם לחנים אחרים):

בֵּין הָעֵצִים הַיְּרַקְרַקִּים
מוֹישֶׁ'לִים שְׁלוֹימֶ'לִים מְשַׂחֲקִים
כְּנַף מְעִילוֹן וְטַלִּית קְטַנָּה
יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל הָרַכִּים הֵמָּה

קַלִּים מִנּוֹצָה, דַּקִּיק הוּא הַגּוּף
עוֹד רֶגַע פָּרְחוּ וְיוּכְלוּ לָעוּף
חִישׁ יַחַטְפוּם רוּחוֹת קַלִּילִים
כְּאִלּוּ הָיוּ רַק גּוֹזַלִּילִים

רַק עֵינֵיהֶם בּוֹעֲרוֹת כָּאֵשׁ
וּשְׁתֵּי נְקֻדּוֹת מַבְרִיקוֹת בָּן יֵשׁ
יוֹקְדוֹת לוֹחֲשׁוֹת וְטוֹבְלוֹת בְּזִיו
מִבְּרַק נְבוּאָה גַּם בְּפֶלֶא שְׁבִיב

חוֹלְמוֹת עַל מָחָר, תּוֹהֶה מַבָּטָן
עַל תְּמוֹל כִּי עָבַר, עַל צִפּוֹר בַּגָּן
יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן עֵינַי
יִהְיוּ כַּפָּרַת עֵינֵיכֶם בָּנַי

הנה שולה חן שרה את הגרסה העברית:

ודאי שמתם לב, שהביטוי ביידיש, שבו אנו עוסקים, חותם את השיר:

אױ, מיר זאָל זײַן, ייִדישע קינדערלעך / פֿאַר אײַערע כּשרע אױגעלעך

ובתרגומו של אשמן:

יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן עֵינַי / יִהְיוּ כַּפָּרַת עֵינֵיכֶם בָּנַי

מדוע בחר ביאליק להשתמש בביטוי זה דווקא? כדי להבין זאת עלינו לזכור את ההקשר שבו נכתב השיר. בראשיתה של המאה העשרים הייתה היידיש עדיין שפת האם של רובם המוחלט של יהודי מזרח אירופה, אולם בעיניהם של סופרים, משוררים ויוצרים רבים, העולם היהודי המסורתי, שבו צמחה היידיש ולבלבה, כבר היה נתון בשלבי התפרקות מתקדמים, והדברים אמורים עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, וקל וחומר השנייה. תהליכים של השכלה וחילון, מודרניזציה, עיור והגירה שינו את פני המשפחה היהודית ואת פניה של העיירה היהודית, וניתקו את הזיקה שבין שתיהן. שקיעת העולם היהודי הישן לוותה בגל של נוסטלגיה בקרב חלקים רבים של יהודי מזרח אירופה, בארצותיהם ומעבר לים. חוויות, מוסדות וטיפוסים, שעד לא מכבר היו מוקד של ביקורת ולגלוג (ה'חדר' וה'מלמד' למשל) הפכו בבת אחת מושא של נוסטלגיה. וכך, כדוגמה, שני הכרכים של זיכרונות יחזקאל קוטיק (מײַנע זכרונות), שראו אור בוורשה בשנים 1914-1913 ובהם תיאר המחבר את עיירת הולדתו קמיניץ-ליטובסק ואת טיפוסיה, זכו להצלחה רבה לא רק בשל כשרונו המפתיע של המחבר הלא מוכר אלא גם בזכות גל הנוסטלגיה לחיי העיירה של פעם.

זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק תורגמו לעברית במהדורה מבוארת
(אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ט) והם זמינים בפרויקט בן-יהודה

הביקורת והלעג לעולם המסורתי, שאפיינו את המשכילים בדורות הקודמים, פינו את מקומם ליחס מורכב יותר, שכלל גם געגוע אל הפשטות והתום שאפיינו כביכול את העידן שחלף, וביטויים לכך ניתן למצוא בכתביהם של ענקי ספרות היידיש של התקופה: שלום עליכם וי"ל פרץ. גם יצירתו העברית של ביאליק, שבעצמו חווה את תהליכי ההשכלה והחילון, העיור וההגירה, טבועה בחותם של געגועים אל העולם המסורתי, ויעידו על כך שירים רבים שלו ובהם 'אם-יש את נפשך לדעת', 'המתמיד', או 'אמי זכרונה לברכה'.

חוקרי ביאליק טוענים כי נוסף על ההקשר הנוסטלגי הכללי היה לפרסום 'בין העצים הירקרקים' גם הקשר קונקרטי, שעודד את ביאליק להשתמש בשיר במכוון במונחים מעוררי נוסטלגיה: בין אם כריאקציה ליצירותיו של מנדלי מוכר ספרים, שביאליק עסק באותה עת בתרגומן מיידיש לעברית, ואשר התייחסו בעוקצנות ובלגלוג לעולם היהודי הישן (זו טענתו של דן מירון), בין כביקורת על זרמים בני התקופה בציונות, ששללו גם הם בחריפות את התרבות היהודית המסורתית (כפי שרומזת זיוה שמיר).

כך או כך, השיר אמנם מפנה מבט חזוני אל העתיד, אבל מדגיש גם את חשיבות הקשר לעבר ('חוֹלְמוֹת עַל מָחָר, תּוֹהֶה מַבָּטָן / עַל תְּמוֹל כִּי עָבַר'). נראה שלא בכדי חתם אותו ביאליק בביטוי ביידיש שורשי כל כך, שמהווה תמצית של ה'גרסא דינקוּתא', של זיכרון הילדוּת היהודי ושל הקשר בין הדורות. 

הגיליון הראשון של דו-שבועון הילדים 'גרינינקע בוימעלאַך' (וילנה), 1 בפברואר 1914
השם והמוטו, שנדפסו בכל גיליון, נלקחו משירו של ביאליק

ד. נערת הקרקס

נדלג כשלושים שנה קדימה, נחצה את האוקיינוס שמפריד (אך גם מחבר) בין אירופה לעולם החדש, ונראה כיצד נעשה בביטוי זה שימוש נוסטלגי דומה בקרב יהדות ארצות הברית.

בעשורים הראשונים של המאה העשרים התגוררו בצפיפות בשכונת לואר איסט סייד שבמנהטן, ניו יורק, כ-400,000 יהודים – מהגרים ובני מהגרים ממזרח אירופה (לצד מהגרים לא יהודים רבים). זו הייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם באותה עת, גדולה אפילו מקהילת יהודי ורשה שבפולין. רוב היהודים הללו הגיעו בגלי ההגירה ההמונית בין השנים 1914-1882. הם היו צעירים דיים כדי לזכור את העולם המסורתי ממנו באו, מבוגרים דיים כדי להתגעגע לילדותם ולנעוריהם, ומבוססים דיים כדי שיוכלו לשלם (מעט) על עיתונים, ספרים ומופעי תרבות שסיפקו מענה לצורכי הנוסטלגיה שלהם.

מוכר קוואס (נוסח אודסה) ברחוב אורצ'רד בשכונת לואר איסט סייד שבמנהטן, 1938

את הביקוש לנוסטלגיה זו באותה עת מילאה, בין היתר, שורה של תיאטראות יידיש, שהיו ממוקמים במתחם מוגדר היטב בלואר איסט סייד – בשדרה השנייה, בין רחוב האוּסְטוֹן לבין רחוב 14 – ולפיכך כונה 'ברודווי היהודית'. לצד מחזות מהרפרטואר הקלאסי, פרי עטם של אברהם גולדפאדן, יעקב גורדין, שלום עליכם, שלום אש ואחרים, העלו תיאטראות אלה גם מחזות זמר ואופרטות קלילות ששיקפו את הווי חייהם של המהגרים, תקוותיהם וחלומותיהם.

מחזות אלה כללו גם מרכיב משמעותי של נוסטלגיה. ברבים מהם היו גיבורי המחזה נזכרים לפתע בעיירת הולדתם ובילדותם במזרח אירופה, ופוצחים בשיר סוחט דמעות על בית אבא ואמא שנותר חרב במולדת הישנה. בין שירי הגעגועים הללו, שמקצתם נכתבו במיוחד עבור מחזות זמר, ניתן למצוא כמה משירי היידיש המפורסמים ביותר, והמוכר שבהם הוא 'מײַן שטעטעלע בעלז' (עיירתי בֶּלז).

הראשון והידוע שבתיאטראות היידיש בניו יורק היה 'תיאטרון השדרה השנייה', שכונה תחילה 'תיאטרון קסלר', על שם מייסדו דוד קסלר, ואשר נפתח ב-1913. התיאטרון, שפעל עד 1958, אירח על בימתו לאורך השנים רבים מכוכבי תיאטרון היידיש בארה"ב.

הכניסה ל'תיאטרון השדרה השנייה' בו מוצג 'אַבּי געזונט' בכיכובה של מולי פיקון, 1949 (Mondoweiss)

אחת ההצגות הללו הייתה 'דאָס צירקוס מיידל' (נערת הקרקס), שעלתה על בימת התיאטרון ב-1928. מחזמר זה היה פרי שיתוף פעולה של כוכבת התיאטרון והקולנוע המפורסמת מוֹלי פִּיקוֹן (שאף כתבה את מילות השירים) עם בן-זוגה יעקב קאליך (שכתב את המחזה עצמו). השירים הולחנו על ידי יוסף רוּמְשינסקי, גם הוא דמות ידועה בסצנת התיאטרון היהודי.

פיקון וקאליך שאבו כנראה את ההשראה ממחזמר פופולרי באנגלית שנקרא באותו שם: The Circus Girl. המחזמר המקורי, שנחל הצלחה גדולה בלונדון ובניו יורק בראשית המאה העשרים, היה קומדיה של טעויות שהתרחשה בקרקס. לא הצלחתי להגיע לעלילת 'נערת הקרקס' ביידיש, אבל על פי הצילומים שנותרו נראה שזהו סיפורה של בת מהגרים יהודייה וענייה בניו יורק, שהפכה לאמנית קרקס מצליחה. העלילה אפשרה למולי פיקון, נמוכת הקומה והאתלטית, להפגין את כישוריה הן בתחום השירה הן בלוליינות, להנאתו הרבה של הקהל.

מולי פיקון בסצנות מתוך 'נערת הקרקס', 1928 (ויקימדיה)
Polishjewishcabaret

גם 'נערת הקרקס' צייתה לכללי הנוסטלגיה. באחת הסצנות נזכרת הגיבורה בילדותה ובדמות אִמָהּ, ושרה שיר שכותרתו 'מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר'... הנה מילותיו ביידיש ובתרגום שלי לעברית:

יעדע מאַמע בעט,                                                                       כָּל אֵם מִתְפַּלֶּלֶת, 

יעדע מאַמע איז גרײט,                                                                כָּל אֵם מְיַחֶלֶת,

פֿאַר איר קינד אַלץ אַװעק צו געבן.                                                 לָתֵת לְיַּלְדָּהּ כָּל דָּבָר.

קײן זאַך איז איר שװער,                                                              מְאוּם לֹא קָשֶׁה,

אײן זאַך בעט זי זײער:                                                                רַק זֹאת הִיא תִּרְצֶה:

גליקלעך זאָל איר קינד זײַן איר גאַנץ לעבן.                                     שֶׁבְּחַיֶיּהָ יִהְיֶה מְאֻשָּׁר.

 

האָט דאָס קינד אַ שמערץ,                                                         כְּשֶׁלַּיֶּלֶד יֵשׁ כְּאֵב,

װײנט דער מאַמעס הערץ,                                                          לִבָּהּ שֶׁל אִמָּאלֶ'ה דּוֹאֵב,

און זי זאָגט אים מיט אַ צאַרטער שטים:                                        וְהִיא אוֹמֶרֶת בְּקוֹלָהּ הָרַךְ:

'מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר,                                                             'שֶׁאֶסְבֹּל אֲנִי,

מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר,                                                              שֶׁאֶסְבֹּל אֲנִי,

מיר פֿאַר דײַנע טרערן.                                                             שֶׁאֶבְכֶּה אֲנִי בִּמְקוֹמְךָ.              

גאָט זאָל הערן                                                                        מִי יִתֵּן וְיִשְׁמַע אֱלֹהִים

װאָס איך בעט אַצינד,                                                               אֶת תְּפִלָּתִי עֲבוּרְךָ,

מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר,                                                              שֶׁאֶסְבֹּל אֲנִי,

מיר זאָל זײַן  פֿאַר דיר,                                                             שֶׁאֶסְבֹּל אֲנִי,

מיר פֿאַר דײַנע בײנדעלעך,                                                       שֶׁאֶסְבֹּל בַּעֲבוּר עַצְמוֹתֶיךָ,

דײַנע צײנדעלעך,                                                                   שֶׁאֶסְבֹּל בַּעֲבוּר שִׁנֶּיךָ, 

אױ, מײַן טײַער קינד'.                                                             הוֹי, יַלְדִּי הַיָּקָר'.

 

מײַן מאַמע פֿלעגט מיר זינגען,                                                  כָּךְ הָיְתָה שָׁרָה לִי אִמִּי שִׁירִים,

װי שײן פֿלעגט קלינגען.                                                          זֶה נִשְׁמַע כָּל כָּךְ נָעִים.

'מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר',                                                          'שֶׁאֶסְבֹּל אֲנִי',

אוי ווי פעלט זי מיר,                                                              הוֹי, הַגַּעְגּוּעִים אֵלֶיהָ,

ס'שװער פֿאַרגעסן אירע צאַרטע װערטער:                                 קָשֶׁה לִשְׁכֹּחַ אֶת מִלּוֹתֶיהָ הָרַכּוֹת:

'מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר'.                                                          'שֶׁאֶסְבֹּל אֲנִי'.

אם העיניים עדיין נותרו יבשות הבה נאזין כעת לשיר עצמו. הביצוע המקורי של מולי פיקון כנראה לא הוקלט (ואם הוקלט, ספק אם שרד), אבל נותרו כמה הקלטות אחרות. בהקלטה המוקדמת ביותר שהשתמרה שר אירווינג גרוסמן, שהיה בצוות השחקנים של המחזמר המקורי. האזינו בעצמכם לשיר סוחט דמעות זה ותיווכחו לדעת כי ליהודי ניו-יורקי מן השורה באותם ימים לא היה סיכוי לעמוד בפניו:

מולי פיקון לא הייתה חיים נחמן ביאליק, והפזמון 'מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר' אינו שקול, כמובן, בליטושו ובאיכותו, ל'בין העצים הירקרקים'. אבל על נחיתותו האמנותית של השיר חיפה הפזמון בעסיסיותו העממית. הביטוי שאנו מתחקים אחריו, 'מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר', עומד במרכז הפזמון וגם מעניק לו את כותרתו, והנופך הנוסטלגי של ביטוי זה (ושל נגזרותיו – שאסבול בעבור שיניך או עצמותיך) בולט כאן במיוחד.

ה. שיר ערש לברל'ה

הפרק האחרון בגלגוליו של הביטוי מחזיר אותנו למזרח אירופה, הפעם אל לב המאפליה של המשטר הסובייטי.

יוסף קרלר (יושב, ראשון משמאל) בביקור אצל סופרי יידיש בצ'רנוביץ, 1948 (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

בשנת 1955 שב למוסקווה המשורר יוסף קֶרְלֶר לאחר חמש שנות מאסר שריצה במחנה עבודה בצפון הרחוק של רוסיה, מעבר לחוג הארקטי. קודם שנשלח למאסר התגורר קרלר זמן מה בבירוביג'אן – המחוז האוטונומי שהקימה ברית המועצות בשנות השלושים עבור בני הלאום היהודי, במזרח הרחוק הרוסי, ואשר שפתו הרשמית הייתה תחילה יידיש. קרלר עבד שם בעיתון המחוז ביראָבידזשאַנער שטערן (כוכב בירוביג'אן), ונשלח למאסר כעונש על כך שמתח ביקורת על הוראת השלטונות להפסיק וללמד ביידיש בבתי הספר שבמחוז. 

יהודים מעיינים בגיליון של 'ביראָבידזשאַנער שטערן' 

קרלר נולד ב-1918, שנתו הראשונה של המשטר הסובייטי, וחווה על בשרו את השינוי ביחסם של השלטונות אל שפת יידיש לאורך השנים: מהתייחסות חיובית שרואה ביידיש כלי חשוב לאינדוקטרינציה קומוניסטית של האוכלוסייה היהודית בברית המועצות ובעולם, ועד פסילה שלה כמרכיב 'לאומני' בזהות היהודית הבדלנית, בעשור האחרון לחיי סטאלין וגם אחר כך. עד לעלייתו ארצה, ב-1971, היה קרלר מנושאי הלפיד הבודדים של תרבות יידיש המחתרתית בברית המועצות (שירו, 'עם ישראל חי' ['אויף צו להכעיס'], היה אחד משיריה המפורסמים של הזמרת נחמה ליפשיץ). בארץ פרסם קרלר בחופשיות את שיריו הרבים, זכה בפרסים, ושיריו תורגמו לשפות רבות. הספר הזמר בין השנים, ובו תרגום לעברית של שיריו, מעשה ידי יעקב שופט, יצא לאור בשנת 2000 בהוצאת 'חלונות', עם מבוא מאת דב סדן. באותה שנה נפטר קרלר בגיל 82.

יוסף קרלר (2000-1918)

שלוש שנים לאחר ששוחרר ממאסרו, כשהיה בן ארבעים, נולד לקרלר בנו היחיד, דוב-בער. תחושות האושר והתקווה שהציפו את קרלר עם הולדת בנו באו לידי ביטוי בשיר שכתב לתינוק הרך: 'וויגליד' (שיר ערש). הנה הוא לפניכם, במקורו (כפי שהתפרסם באתר האינטרנט של עיתון היידיש האמריקני פֿאָרװערטס), ובתרגום שלי לעברית (במקרה זה התרגום לא תמיד מילולי):

ביסט, מײַן קינד, אַוודאי איינער                                                  יָחִיד וּמְיֻחָד אַתָּה

בײַ דײַן טאַטע־מאַמע.                                                               לְאַבָּא-אִמָּאלֶ'ה שֶׁלְּךָ.

נו איז וואָס באַדאַרף מען וויינען,                                                 אָז מַה יֵּשׁ פֹּה לִבְכּוֹת?

זײַן וועט נאָך מסתּמא.                                                              שְׁכַב-נָא בִּמְנוּחָה. 


וואָס זשע וויינסטו, בערעלע?                                                     בֶּרֶלֶ'ה אַל-נָא תִּדְמַע.

מיר פֿאַר דײַנס אַ טרערעלע,                                                      בִּמְקוֹמְךָ יִבְכֶּה אַבָּא,

ליב איז יעדעס ווינדעלע                                                            שֶׁאוֹהֵב פֹּה כָּל חִתּוּל

פֿון דײַן לײַב, מײַן קינדעלע.                                                       מֵחִתּוּלֶיךָ, חֲתַלְתּוּל.


וואָס זשע וויינסטו, מײַן בן־יחיד,                                                אַל תִּבְכֶּה-נָא, בֵּן יָחִיד,

האָסט דאָך, זאָגט מען, שׂכל,                                                    אַתָּה חָכָם, אוֹמְרִים,

מאַך מיר יום־טובֿ אין דער וואָכן,                                               הָאֵר לִי אֶת הַלַּיְלָה

טו אַ שטילן שמייכל.                                                               חַיֵּךְ קְצָת חִיּוּכִים.


אָט אַזוי, מײַן ייִנגעלע, ביסט מײַן כּישוף־רינגעלע,                       בְּדִיּוּק כָּךְ יַלְדּוֹן שֶׁלִּי,

ביסט מײַן דימענט־שטיינדעלע,                                               טַבַּעַת-הַכְּשָׁפִים שֶׁלִּי, אֶבֶן יַהֲלוֹם שֶׁלִּי,

מיר פֿאַר דײַנע ביינדעלעך.                                                     כַּפָּרַת-חַיַּי.

מיר... מיר... מיר... מיר...                                                      כַּפָּרָתִי, כַּפָּרָתִי...


שטילער, שטילער, טויער־טיר.                                                 אַל-נָא תִּרְעֲשִׁי, דַּלְתִּי.

שאַ, שטיל, וואַלד און ווינט,                                                     שֶׁקֶט יַעַר, שֶׁקֶט רוּחַ,

שלאָפֿן וויל מײַן טײַער קינד.                                                    יַלְדִּי הַקָּט רוֹצֶה לָנוּחַ

שאַ... שטיל...                                                                       ששש... שֶׁקֶט...

לכאורה זהו שיר ערש, ששר האב לבנו הפעוט בניסיון לגרום לו להפסיק לבכות ולהירדם, ומבחינה זו הוא מתכתב עם שירי ערש רבים שנכתבו בסוגה זו בכל השפות. אך כשזוכרים שהשיר נכתב ביידיש, בבירתה של ברית המועצות הסובייטית, על ידי משורר ששב זמן לא רב קודם לכן ממאסר ממושך בשל מאבקו למען שפה זו, השיר מקבל מימד נוסף. אין זה סתם שיר ערש, אלא מעין השבעה שבה מעביר האב את לפיד התרבות היהודית לידי בנו היחיד – לפיד של אור ושמחה בלילה אפל של דיכוי. אגב, הבן, דב-בר קרלר, קלט את המסר היטב. הוא גדל והיה למשורר יידיש בעצמו והוא חוקר של שפת יידיש ותרבותה. הוא מתגורר בארה"ב, משמש ראש התוכנית ללימודי יידיש באוניברסיטת אינדיאנה וגם קורא ותיק ונאמן של בלוג עונג שבת...

ולענייננו, גם בשיר זה נעשה שימוש מודגש בנגזרותיו של הביטוי 'מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר'. הדבר מעניק לשיר אותנטיות עממית ומבליט את מרכיב הקשר הבין-דורי שבו.

ו. אחרית דבר

'רעידת האדמה' שזעזעה את העולם היהודי הישן במזרח אירופה כבר בשלהי המאה ה-19 ונמשכה עד לחורבנו המוחלט בשואה, יצרה גלי הדף של נוסטלגיה שחצו זמנים ומרחבים, שנות חיים, ימים ואוקיינוסים. קצה-קצהו של אחד מגלי ההדף הללו נגע גם בי, בתל אביב של שנות השבעים, בדמותו של ביטוי אחד ביידיש. ילדיי-שלי כבר לא שמעו את הביטוי 'מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר', לא מן ההורים ואף לא מן הסבתות והסבים, אבל הם קלטו מן הסתם כינויי חיבה אחרים בשפות אחרות – למשל 'כפרה עליך' –שאותם יישאו עמם לאורך חייהם.

היידיש כבר כמעט שאינה קיימת כשפה מדוברת במרבית הזירות הגיאוגרפיות של העולם היהודי, ולכל היותר משמשת מושא למחקר אקדמי. בעולם החרדי, ובמיוחד בחצרות החסידים, עדיין שומרת היידיש על מעמדה כשפה מדוברת-למחצה, אך גם בה ניכרות השפעות עזות של העברית או האנגלית. אפשר להניח שבירושלים ובבני ברק, בברוקלין או במונסי, הורים חרדים עדיין אומרים לילדיהם 'מיר זאָל זײַן פֿאַר דיר', אבל גם שם, מילים אלה מהדהדות בעולם חווייתי שונה מאוד מזה שהתקיים במזרח אירופה. יש בכך עצב, כמובן, אבל זו דרכו של עולם. אפשר אולי להתנחם בכך שפה ושם נותרו איים בודדים שקורצים בהומור לאותו עולם אבוד. כאלה הם למשל התרגומים ליידיש של הנסיך הקטן או של הארי פוטר ואבן החכמים. זה האחרון, לפחות לפי התקשורת, קצר הצלחה בעולם החרדי.

ואם כבר נוסטלגיה ביידיש, אז עד הסוף.

נסיים את הרשימה ב'קינדער-יאָרן' (שנות ילדוּת), אחד משירי הנוסטלגיה המפורסמים ביותר בשפה זו, פרי עטו ולחנו של המשורר מרדכי גֶּבִּירְטִיג, איש קרקוב שנספה בשואה. את השיר הזה הוא כתב כנראה ב-1917, כשהיה בסך הכל בן ארבעים. הנה הביצוע המרגש (במבטא בוקובינאי) של תיאודור בִּיקֶל.

 

וזה תרגומו לעברית של בן-ציון חיים איילון:

שְׁנוֹת הַנֹּעַר שְׁנוֹת יַלְדוּת וְטֹהַר
לָנֶצַח בְּלִבִּי שָׁמוּר הַזֹּהַר
מִדֵּי דַּבְּרִי בָּכֶן שְׁנוֹתַי
בְּגַעְגּוּעִים הָמוּ מֵעַי
חִישׁ מַהֵר חָלַף עָבַר הַנֹּהַר.

אֶת הַבַּיִת אֶחֱזֶה דּוֹמַנִי
בּוֹ נוֹלַדְתִּי וְהוּא גִּדְּלַנִי
עוֹד אֶרְאֵךְ, עֲרִיסָתִי
בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת הִיא
כַּחֲלוֹם יָעוּף זֶה עֲבָרַנִי.

וְאֶת אִמָּא מַה מְּאֹד אָהַבְתִּי
אִם גַּם לַ'חֶדֶר' עַל יָדָהּ רֻדַּפְתִּי
כָּל צְבִיטָה לִי מִיָּדָהּ
אֶזְכֹּר עֲדַיִן וְאֵדַע
אִם כִּי לֹא לִזְמַן אָרֹךְ כָּאַבְתִּי.

עוֹד אֶרְאֶה, רָחֵל, אֶת זִיו פָּנַיִךְ
וְאֶשַּׁק בְּרֹךְ אֶת לְחָיַיִךְ
עֵינַיִךְ כְּיוֹנִים נִרְאוּ
כָּל חַדְרֵי לִבִּי מִלְּאוּ
דִּמִּיתִי לִי תִּהְיִי, אָרוּץ אַחֲרַיִךְ.

______________________________________

דן לב ארי הוא היסטוריון חובב שכבר פרסם כמה רשימות בבלוג עונג שבת