שעשועי תשעה באב

אמירת קינות בירושלים, תשעה באב תשע"ב (צילום: ברוך גיאן)

רשימות קודמות על תשעה באב
על כפיו יביא': משהו על תשעה באב, על שרפרפים ועל נגרים
ברוך הבא: מַה לְּךָ נִרְדָּם? קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ!

א. פרנסות של יהודים: קייטנת תשעה באב

כלל ידוע הוא: כל משבר הוא גם הזדמנות, ואין רע בלי טוב.

תשעה באב, שיחל השנה ביום שני בערב, הוא יום של צום ומספד על חורבן בית המקדש ועל שאר צרות וייסורים, אבל אין זה אומר שאי אפשר להרוויח ממנו.

אז כשאבא ואמא והאחים הגדולים צמים ומתענים, קוראים במגילת 'איכה' ומקוננים בקינות, ברור שאין להם ראש לטפל בטפליא. לעזרתם באו יזמיות, שזיהו הזדמנות: קייטנה חד-פעמית וחד-יומית, 'ספיישל' לתשעה באב. ועכשיו נותר להתלבט בין הקייטנה של חיה ('מקום מוזג [!] ונעים', 'יחס אישי ואדיב', כולל ארוחת צהריים, 6 שעות = 30 ש"ח), לבין הקייטנה של דבי ('יחס חם ואוהב', 7 שעות = 40 ש"ח).

ברשת האינטרנט מצאתי עוד כמה 'קייטנות תשעה באב' (כאן למשל אפשר לקרוא על קייטנת תשעה באב של בית חב"ד בנס ציונה; הידיעה מ-2010), וכנראה מדובר בתופעה נפוצה.

מקור: תן גאג

ולסיום, שמעון ביגלמן שלח לי תמונה שצולמה בשכונתנו בקעה, בירושלים. הקייטנה הזו, מה יש לומר, מנמיכה (ושמא מגביהה) ציפיות...

בע"ה ובאם לא ישמע קולו של משיח צדקנו תתקיים קיטנה בתשעה באב לילדים בגילאי 2-7

ב. 'יום של צחוק ושל שעשועים'

את הצילום הזה קיבלתי מכל כך הרבה אנשים, ועדיין אני מתקשה להאמין שזה אמתי...

בימים עברו, לא היה צריך לארגן קייטנה לילדים בתשעה באב. הם ידעו להסתדר לבד.

בזיכרונותיו, שנכתבו ביידיש לפני מאה שנה בדיוק (1913), סיפר יחזקאל קוטיק על הווי חייהם העליז של החסידים בעיירתו קמניץ-ליטובסק (רוסיה הלבנה). התקופה היא שנות החמישים של המאה ה-19:

דוד אסף (מהדיר), מה שראיתי... זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, תשנ"ט, עמ' 181-180

בתשעה באב ישבו המתפללים על רצפת בית הכנסת כשהם חלוצי נעליים ולכן מובן מדוע שפכו מים על הרצפה, אך מנהג משובה זה אינו מוכר לי ממקורות אחרים. לעומת זאת, למנהג השלכת 'בערעלעך' (פירות של צמחים קוצניים) יש עדויות נוספות בספרי הזיכרונות של יהודים ממזרח אירופה (ראו שם, הערה 30). אני עצמי זוכר אותו מילדותי בתל-אביב, לפני חמישים שנה, כאשר הילדים הסתתרו בין ספסלי עזרת הנשים ומשם קלעו את הכדורים על הגברים שלמטה...

ילדים קוראים במגילת איכה, ירושלים תשע"ב (צילום: ברוך גיאן)

הרב יהודה לייב מימון (פישמן) (1962-1875), שהיה ממנהיגי 'המזרחי', מחותמי מגילת העצמאות ושר הדתות הראשון, היה גם כותב מחונן. בזיכרונותיו סיפר כיצד, כילד קטן, התפלא על מנהג שעשועים זה שנהג בעיירתו מרקולשטי שבבסרביה:

י"ל הכהן מימון, למען ציון, א, מוסד הרב קוק, תשי"ד, עמ' 104-103

הרב יהודה ליב מימון לצד דוד בן-גוריון בטקס חתימת מגילת העצמאות, 1948 (צילום: הנס פין)

ממקורות רבים ידוע על מגמת הקלה 'עממית', שצמחה מלמטה וראתה בחציו השני של תשעה באב – מצהרי היום ואילך – את החלק המנחם והאופטימי של הצום. אפשר לשער שלתפוצת מנהגי המשובה והשעשועים סייעו השבתאים, שהפכו את צום תשעה באב ל'חג השמחות', ואולי גם הייתה להם השפעה על מנהג הבערעלעך (שהוא עצמו אולי סמל למנהג של עינוי הגוף בקוצים). לא כאן המקום להאריך, אך מן השבתאים, כפי שתקראו בסעיף הבא, לא נימלט...

ג. חג הנחמות: יום הולדת לאמיר"ה 

יום הולדת, חגיגה נחמדת

חשבתם שכבר אין שבתאים? טעיתם.

משיח השקר שבתי צבי, שכונה בפי מאמיניו אמיר"ה (אדוננו משיחנו / מלכנו ירום הודו), נולד, על פי טענתו, בתשעה באב של שנת 1626. כמעט 400 שנים חלפו מאז, אבל יש כאלה שזוכרים עד היום ומקפידים לחגוג לו יום הולדת.

זו ההזמנה שהתקבלה לפני זמן-מה בתיבות הדואר האלקטרוני של כמה מעמיתיי. כיוון שמדובר בהזמנה אישית, אני לא יכול להזמינכם לאירוע המסקרן במושב בית עריף, אבל מובטחני שהיין יישפך כמים.

כך הסרתי את חֶרְפַּת וְרוֹצְלָב

מעריב, 22 ביוני 1959

א. חֶרְפַּת וְרוֹצְלָב

היש עוד בימינו מי שזוכר את 'חרפת ורוצלב'?

ובכן, היו ימים, ולא רחוקים הם הימים, שבהם מושג זה הילך אימים והטיל את צלו על עולם הספורט הישראלי, ובמיוחד על עולם הכדורגל. זה היה דווקא בימיו הגדולים של הכדורגל בישראל הצעירה, כאשר כל תינוק ידע מי הם גלזר, סטלמך, ויסוקר וגדעון טיש.

ומעשה שהיה כך היה.

ב-18 ביוני 1959 נסעה נבחרת ישראל בכדורגל לעיר ורוצלב (Wrocław) שבפולין הקומוניסטית, כדי להתמודד במשחק ידידותי מול נבחרת פולין.

דבר, 18 ביוני 1959

המשחק נערך ביום ראשון, ה-21 ביוני, והאצטדיון היה מלא עד אפס מקום. נכחו בו כ-70,000 צופים, רבים מהם יהודים, פליטי שואה, שחזרו לפולין לאחר המלחמה וניסו לשקם בה את חייהם. עתה נהרו יהודים אלה לוורוצלב מכל רחבי שלזיה, כדי לצפות בניני המכבים משחקים כדורגל.

דן פחטר, השליח המיוחד של עיתון דבר, דיווח בהתרגשות על היהודים הרבים:

דבר, 21 ביוני 1959

גם נחמיה בן-אברהם, שדרן הרדיו האגדי, שהעביר את המשחק בשידור חי לקול ישראל, ודיווח גם לעיתון מעריב, סיפר על השבת שעשתה המשלחת הישראלית במחיצתם של יהודי ורוצלב:

מעריב, 21 ביוני 1959

אך כגודל התקווה כן היה גודל התבוסה. התוצאה הייתה מבישה – 7:2 לטובת פולין. ה'קפטן' יוסף גולדשטיין ונחום סטלמך הבקיעו שני גולים עלובים והצילו את הנבחרת מביזיון מוחלט.

דבר, 22 ביוני 1959

נבחרת ישראל בזמן נגינת 'התקווה'. עומדים משמאל לימין: זכריה רצאבי, נחום סטלמך, אברהם מנצ'ל, שלמה נהרי, גדעון טיש, שאול מתניה, אהרון אמר, חנוך מורדכוביץ', נח רזניק, אברהם בנדורי ויוסף גולדשטיין (ההתאחדות לכדורגל בישראל)

נחמיה בן-אברהם מצא נחמה פורתא בדבריו של יהודי ישיש, פליט שואה, שהגיע לצפות במשחק:

מעריב, 22 ביוני 1959

הפולני יאן ליברדה חולף על פניו של גדעון טיש (ההתאחדות לכדורגל בישראל)

שלושה ימים לאחר מכן שיחקה הנבחרת שוב, הפעם בלודז' ותחת השם 'נבחרת תל אביב'. משחק זה הסתיים, למרבית המזל, בתיקו 1:1, מה שנחשב כמעט כהישג מופלא.

אבל חרפת ורוצלב לא נמחתה, וכל העיתונים הרעישו עולמות וקראו לחשבון נפש ולבדק בית. הכותרת ההזויה ביותר הייתה של מאמר המערכת בעיתון ידיעות אחרונות, שחיבר ד"ר הרצל רוזנבלום: 'נשפך דם!'.

רוזנבלום תיאר את ההפסד כ'פוגרום שבוצע נגד הנבחרת שלנו על האדמה שהיא שבעת פוגרומים' (במגרש המשחקים: ספורט וחברה בתחילת האלף השלישי, האוניברסיטה הפתוחה, 2009, עמ' 292). העניין הטריד גם את הפוליטיקאים, ולכנסת הוגשה הצעה לסדר היום שכותרתה הייתה 'קידום הנבחרת הלאומית לכדורגל', ובעקבותיה נערך דיון בוועדת החינוך ובוועדת החוץ והביטחון!

מעריב, 23 ביוני 1959

השוער יעקב ויסוקר (מימין) והמאמן היהודי-הונגרי גיולה מאנדי באצטדיון בוורוצלב (ההתאחדות לכדורגל בישראל)

כמה שבועות לאחר ההשפלה נסעה נבחרת הכדורסל של הפועל תל-אביב לפולין, מלווה באיחולים הנלבבים: 'שלא תחזרו על חרפת וורוצלב'...

דבר, 18 באוגוסט 1959

ב. היכן בדיוק התרחש הפוגרום?

'הבנים בכדורגל': בול מפולין, 1959

ורוצלב הפולנית – לשעבר ברסלאו (Breslau) הגרמנית – היא בירת שלזיה. עיר גדולה ויפה, השוכנת על גדות הנהר אוֹדֶר, ושרידי התרבות הגרמנית מכאן והקומוניסטית מכאן עדיין ניכרים בבנייניה וברחובותיה.

במהלך מלחמת העולם השנייה, ובעיקר לאחריה, הפכה ורוצלב לבירת הטרנספר האירופית. כבר במהלך המלחמה עזבו רבים מתושביה הגרמנים של העיר, ולאחר המלחמה הוגלו כולם לגרמניה, כמעט עד האחרון שבהם  (כ-180,000 גרמנים). במקומם יושבו בעיר עשרות אלפי פולנים, שהגיעו לכאן ממרכז פולין, ובעיקר פולנים שגורשו על ידי הרוסים מהעיר לבוב וסביבתה. המהלך הזה נקרא אז בשם המכובס 'רֶפַּטְרִיאָצְיָה' (החזרה למולדת), שמדבר על החזרת עקורים למולדתם, למרות שלא היה שום קשר בין הפולנים מלבוב לבין ברסלאו, שהייתה גרמנית מאות שנים ועתה חזרה להיות ורוצלב הפולנית.

כך או כך, ורוצלב היום היא העיר הרביעית בגודלה בפולין, ויש בה מכל טוּב, ובאוניברסיטה המקומית יש אפילו חוג למדעי היהדות, שבראשו עומד ידידי ההיסטוריון פרופסור מרצ'ין וודז'ינסקי, שגם אירח אותי בביתו בסוף השבוע שעבר. זהו ביקורי השלישי בעיר, והפעם לכבוד פתיחת תכנית חדשה ללימודי יידיש (!) בשם 'ייִדיש פֿאַר אַלע' (יידיש לכולם).

אבל עם כל הכבוד ללימודי יידיש, מה שהיה חשוב לי באמת זה לשקם את הכבוד הלאומי שלנו ולמחוק את חרפת ורוצלב.

היכן התקיים המשחק? שאל אותי וודז'ינסקי והצביע על שלושה אצטדיונים שיש בעיר. רמי נוידרפר הפנה אותי לאתר המפורט הזה, ממנו למדתי הכל על אותו משחק – שמות השחקנים משני הקבוצות, שמות המבקיעים ושמות השופטים, וכמובן גם את שם האצטדיון.

התברר שהמשחק נערך באצטדיון האולימפי (Stadion Olimpijski) הישן של העיר. מרצ'ין הסיע אותי במכוניתו לאצטדיון שנמצא בפרברי העיר, כדי שנראה במו עינינו היכן בדיוק התרחש ה'פוגרום'.

האצטדיון נבנה בשנים 1928-1926, בתקופה הגרמנית של העיר, כשעוד הייתה ברסלאו, ועבר מאז שינויים ושיפוצים רבים. הוא נמצא בלבו של פארק ענקי, ירוק ומטופח. ליד האצטדיון יש מגרשי ספורט נוספים ושטחים למחנאות ולבילויים משפחתיים.

הכניסה החיצונית לשטח האצטדיון

מפת הפארק

הכניסה הפנימית לאצטדיון

האצטדיון מוקף בחומת אבנים לא גבוהה. כמו בית סוהר רק בלי גדרות תיל...

סובבנו את האצטדיון כמו את חומת יריחו ולשווא ניסינו למצוא את הפתח. כל הכניסות היו נעולות במנעולים ישנים וחלודים. בכלל, המתחם אינו מוחזק היטב ודי מוזנח.

שער הכניסה הנעול למקומות ה'ישיבה'

שער הכניסה הנעול למקומות ה'עמידה'

לבסוף, על פי חוקי הנאחס הידועים, מצאנו את הכניסה לאצטדיון בדיוק ליד המקום שבו התחלנו את הסיבוב הארוך.

נכנסנו פנימה...




האצטדיון באמת ענקי. כר הדשא כבר לא משמש למשחקי כדורגל אלא בעיקר לאתלטיקה, מסלולי ריצה ואימונים. קבוצת נערים התאמנה בפוטבול אמריקני...

רוב המושבים באצטדיון כבר הוחלפו במושבי פלסטיק, אבל ביציע אחד נשארו עדיין ספסלי העץ המקוריים.

בשלב זה, החלטנו לערוך את הפיוס ההיסטורי בין העמים, ולהסיר סופית את 'חרפת ורוצלב'.

ההיסטוריון מרצ'ין וודז'ינסקי, איש ורוצלב ופטריוט פולני, שהכדורגל מעניין את קצה הזרת שלו ועל כל הסיפור המזעזע למד ממני יום קודם, סימן בידיו את מספר ההשפלה 'שבע'.



נציג העם היהודי, עורך עונ"ש, שבימים כתיקונם גם הוא לא ממש מתעניין בכדורגל, אבל הוא בן נאמן לעמו ורגיש למעשי עוול והשפלה, סימן בצער את המספר 'שניים'...



אך עד מהרה הפכו שני הגולים העלובים, שהכניסו גולדשטיין וסטלמך, לסימן הניצחון. חזרנו לפולין כמנצחים. חרפת ורוצלב לא תשוב עוד!

ג. ניסיונות קודמים להסרת החרפה

הספר הראשון בסדרת 'הספורטאים הצעירים' ראה אור בשנת 1960

כמובן שאינני הראשון שחרפת ורוצלב העיקה עליו, וקדמו לי כמה סופרים, שהביזיון נגע בנימי נפשם וגם הם החליטו לעשות מעשה.

בשנת 1960, שנה לאחר ההפסד בפולין, החל סופר הילדים שרגא גפני – המוכר יותר לעשרות אלפי מעריציו בשמו הספרותי אבנר כרמלי – לפרסם את סדרת הספרים הספורטאים הצעירים, שזכתה לפופולריות אדירה. בני נוער, וכמובן גם אני בתוכם, בלעו את ספריו של כרמלי כבכורה ביום קיץ. רותקנו לעלילותיהם המסעירות של הנערים אלון לוי (החלוץ המרכזי) ורפי גבעון (השוער), שבכישרונם ובמסירותם הובילו את נבחרת ישראל בכדורגל לניצחונות מדהימים, ולבסוף לזכייה בגביע העולם.

בסדרה המותחת, על שלל הבגידות והמזימות, הערכים והתככים, התחרתה נבחרת ישראל בנבחרות לאומיות רבות, אך למיטב זיכרוני פולין לא הייתה ביניהן. בראיונות מאוחרים אתו סיפר גפני כי באמצעות ספריו רצה למחות על הישגיה העלובים של נבחרת ישראל בכדורגל, ולהקנות לבני הנוער את האמונה שבאמצעות כוח הרצון ואהבת המולדת אפשר להגיע לכל מקום.

ומאבנר כרמלי, לסופר שונה לחלוטין, דויד גרוסמן, שמידיעה אישית – גם הוא קרא בהתלהבות את ספריו של אבנר כרמלי.

בשנת 1986 נדפס ספרו של גרוסמן עיין ערך אהבה, ובמרכזו דמותו של מוֹמִיק, תלמיד בבית ספר יסודי בירושלים בשנות החמישים ובן למשפחת ניצולי שואה, שכמנהג אותם ימים הסתירו מילדיהם את מה שעבר עליהם. באמצעות קרוב משפחה, פליט שואה ישיש ופגוע בנפשו, שמתאכסן בביתו, מדמיין לעצמו מומיק עולם פרטי ופנטסטי משלו על החיים היהודיים בפולין ועל השואה.

ידידי, פרופסור אבנר הולצמן, ליקט לבקשתי מתוך הספר את הקטעים העוסקים בתגובתו של מומיק למשחק ההיסטורי בוורוצלב. 'יפה לראות', כתב לי אבנר, 'כיצד גרוסמן ארג להפליא את המשחק לתוך המרקם הדחוס של הסיפור, בבחינת ייצוג מזווית מיוחדת של החולשה היהודית הוותיקה (ועוד בהקשר הפולני, הכל כך מרכזי בספר) המבצבצת מתחת לאשליית הכוח הישראלית החדשה ושמה אותה ללעג. גם הדיוק ההיסטורי ראוי לציון, שכן הפרק "מומיק" מתרחש באמת ב-1959'.

עיין ערך אהבה, עמ' 65

עיין ערך אהבה, עמ' 72-71

'אם בנעל היה סדק, בראש היה חלום': שיר נשכח של עגנון

נחום גוטמן, אז"ר (דבר, מוסף לילדים, כ"ד בשבט תרצ"ד)

אגב הרשימה על ההקדשה שרשם אז"ר לכבודו של זאב ז'בוטינסקי, הזדמן לידי עמוד שער של המוסף לילדים של עיתון 'דבר' (אביו של 'דבר לילדים'), שהוקדש ל'סבא אז"ר' במלאת לו שמונים. מעניין שבאותה עת לא ראו עורכיו של עיתון הילדים שום בעיה להקדיש גיליון שלם לכבוד יום הולדתו של סופר זקן.

ההערצה לאז"ר באותם ימים הייתה עצומה. שנתיים קודם לכן, ב-1932, הוקם מושב עובדים שנשא את שמו בעוד בחיים חיותו – כפר אז"ר. שלא בטובתו, זכה מושב זה לתהילת עולם דווקא בזכות ספרה של לאה גולדברג 'המפוזר מכפר אז"ר', שאינו אלא תרגום ועיבוד לספרו הרוסי של סמואיל מרשק, שגיבורו המקורי לא היה קשור כלל למושב...

מכל מקום, האהבה שרחשו אנשי ההתיישבות העובדת לאז"ר לא נעצרה במוסף לילדים, ובאה לידי ביטוי גם בכותרת הראשית של עיתון 'דבר' מיום 9 בפברואר 1934.

אני מתקשה לראות היום עיתון בישראל שייצא כך מגדרו ויברך בכותרתו הראשית איש רוח דגול, 'אוהב עמלים ואהובם', לרגל יום הולדתו. אבל מי יודע, אולי 'ישראל היום' יעשה כך ביום הולדתו השמונים של שלדון אדלסון שיחול ממש בקרוב, ב-1 באוגוסט 2013. נחיה ונראה.

נחזור למוסף לילדים של 'דבר', שעורכו אז היה יצחק יציב. בעמוד השער, מתחת לציורו של נחום גוטמן (שהובא בראש הרשימה), נדפס שיר מחורז שחיבר ש"י עגנון לכבודו של אז"ר, 'ידידי מאז'. השיר הוא מעין הקדשה, שאותה הצמיד עגנון לסיפור 'הפרוטה', שנדפס מנוקד בעמוד שלאחריו. זו הייתה הדפסתו הראשונה של סיפור מקסים זה.

ברל כצנלסון, עורך 'דבר', התפעל מן 'הפרוטה'. שבוע קודם לפרסום הסיפור הוא שלח את עלי ההגהה לעגנון וביקשו להשיבם למערכת בהקדם האפשרי:

הנה הגהות. אבקש להחזירן בהקדם. מחר יום ד' אנחנו קובעים את העמודים. לא עלה בידי נחום גוטמן לצייר ציור הגון. אבל הספור יבוא בראש הגליון ועליו ציור אז"ר – תמונה גדולה מצויירת בידי גוטמן במיוחד למוסף. 

הספור – נפלא. פשוט נפלא.

(ש"י עגנון, מסוד חכמים: מכתבים 1970-1909, שוקן, תשס"ב, עמ' 179; הדגשה שלי)

הסיפור 'הפרוטה' כונס כמובן במהדורות השונות של כל סיפורי עגנון. הוא נדפס לראשונה בכרך 'בשובה ונחת: סיפורי אגדות' (שוקן, ברלין 1935, עמ' קכב-קכה), ואחר כך בכרך 'אלו ואלו' (שוקן, 1953, עמ' שמד-שמז). בכל ההדפסות הללו ואילך הושמט השיר לכבוד אז"ר, ולמיטב ידיעתי לא נדפס עוד בשום מקום מאז פרסומו הראשון ב'דבר'.

מדוע החליט עגנון לוותר על השיר הנחמד? אולי חשב שהשיר אינו רלוונטי לסיפור עצמו והיה נכון רק לפרסום בשעתו. ואכן, שיר ההקדשה נעלם מעיניהם של חוקרי עגנון וכמעט שאינו נזכר בספרות המחקר. כך, למשל, הוא לא נזכר בסקירתו המקיפה של שמואל ורסס, 'שירה ומשוררים בסיפורי עגנון' (ש"י עגנון כפשוטו, מאגנס, 2000, עמ' 105-85); מי שכן הזכירו, אמנם ברישום אגבי, היה אוריאל אופק (ספרות הילדים העברית 1948-1900, דביר, 1988, ב, עמ' 605).

הנה השיר:

ידידותם של עגנון ואז"ר אכן חזרה לשנותיו הראשונות של עגנון בארץ ישראל (1911-1908), 'עת ישבנו בין נוה צדק ובין נוה שלום'. שניהם גרו אז ביפו, ואז"ר, המבוגר והוותיק יותר (עלה ב-1906), ניהל את ספריית 'שער ציון', שנוסדה ב-1891. לימים נזכר עגנון בחיבה בדמויותיהם המנוגדות כל כך של ידידיו מאותם ימים – אז"ר ויוסף חיים ברנר (מעצמי אל עצמי, שוקן, תשל"ו, עמ' 119-118):

מימין לשמאל: דוד שמעוני, יוסף חיים ברנר, אז"ר, ש"י עגנון – יפו, 1910. 

על תמונה זו כתב דן לאור: 'אותה שעת חסד, שבה חיו ופעלו סופרים אלה יחד עם אחרים ביפו ובסביבתה, היתה שעת לידתה של הרפובליקה הספרותית בארץ ישראל' (חיי עגנון, שוקן, תשנ"ח, עמ' 69)

אז"ר נפטר ב-1945 ונקבר בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור שבתל אביב.

מצבת אז"ר בבית העלמין ברחוב טרומפלדור (צילום: רמי נוידרפר)

תודה לפרופ' אבנר הולצמן