פרנסות של יהודים: דוקטור! דוקטור!

פעם הסביר לי מישהו חכם למה כדאי לעבוד באוניברסיטה. 'יש ארבע סיבות טובות', הוא אמר. 'יוני, יולי, אוגוסט, ספטמבר'...

יש עוד הרבה סיבות טובות לעבוד באוניברסיטה, כל כך טובות עד שגם אלה שלא עובדים באוניברסיטה רוצים שנחשוב שיש להם דוקטורט, לא חשוב בְּמָה.

טוב להיות דוקטור, או לפחות להגיד שאתה דוקטור או פרופסור. כי דוקטור הוא מומחה, דוקטור זו סמכות ואמינות ורצינות ומה לא. לא יותר עדיף לקנות מכונית מדוקטור? לא כדאי שהחתן יהיה דוקטור?

ברוח זו אני אוסף כבר זמן רב פרנסות של יהודים עם דוקטורט והנה לפניכם ממצאים זמניים. ברשימה הבאה אביא לכם פרנסות 'אקדמיות' נוספות, שהמכנה המשותף שלהן הוא ההתחזות ל'אקדמיה'.

כרגיל, 'בעלי התוספות' – יבורכו.

א. דוקטור! דוקטור! – ממינסק עד רחביה

תמיד כדאי שיהיה בסביבה דוקטור. הנה, כבר בראשית המאה ה-20 הייתה קהילת יהודי מינסק מוכנה לשלם משכורת שנתית של 500 רובל כסף לאחד כזה שיואיל בטובו להתיישב בתחומה. רק שיבוא.

הצפירה, 26 במרס 1902

אם במינסק לא היו דוקטורים, בירושלים היו כאלה כַּחוֹל אשר על שפת הים. בשנת 1936 חיבר נתן אלתרמן שיר סטירי על 'רחביה', שכונת הפרופסורים:

מתוך ספרו של אמנון רמון, 'דוקטור מול דוקטור גר': שכונת רחביה בירושלים, יד יצחק בן-צבי, 2006

ועשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1946, יחזור אלתרמן וילגלג על הפרופסורים של ירושלים, כאשר יכתוב את שבחי תל-אביב בשירו 'בכל זאת יש בה משהו' (הלחין משה וילנסקי):

אוֹמְרִים אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם:
כֵּן, תֵּל אָבִיב, זֶה סְתָם גַּלְגַּל...
אֵין פְּרוֹפֶסוֹרִים בָּהּ כְּזַיִת 
וּנְבִיאִים אֵין בָּהּ בִּכְלָל.



ב. רדיו דוקטור

רדיו דוקטור, לפני כעשרים שנה (צילום: איתמר וכסלר)

כבר בשנות הארבעים הבינו מהנדסי ההקלטות הנס הלינגר ובנו רלף, שהתפרסמו כמי שהקליטו את טקס הכרזת המדינה, כי דוקטורט הוא דבר חשוב בעסקים. העסק שלהם, שהתחיל ברחוב אידלסון 4 בתל אביב ועבר לרחוב שלום עליכם 16, נקרא מאז בשם היֶקי למהדרין: 'רדיו דוקטור'.

דבר, 17 במרס 1950

מעריב, 24 במאי 1983

צילום: איתמר וכסלר

ג. דוקטורים לאוכל

באוניברסיטה של החיים יש פקולטה מיוחדת למיני מזונות, וגם שם יש דוקטורים ופרופסורים לרוב – לעוף, לדגים, לפיצה, לפלאפל, לשווארמה, לשקשוקה, לגלידה. לְמָה לא?

דוקטור עוף (צילום: איתמר וכסלר)

דוקטור דג

דוקטור סעדיה מקבל פציינטים בתל אביב (מקור: אתר מפה)

דוקטור שווארמה

דוקטורים לפיצה ולפסטה

דוקטור שקשוקה

דוקטור לגלידה

ד. ובינתיים בתפוצות...

גם אחינו הגרים בתפוצות הגולה גילו את קסמי הדוקטורט. בטורונטו, למשל, פתחו ישראלים לשעבר את 'דוקטור לאפה'. כשר כמובן.

מקור: Spice City Toronto

בווינה תמצאו את 'דוקטור פלאפל', אבל אני לא בטוח שהוא קשור לעם היהודי.

ה.  שונות ומשונות: מדוקטור קור לדוקטור אור

מאז שׂמוּ ה'גששים' לצחוק את דוקטור ליכטיג בר-זוהר, ה'דוקטור למחול' ('הסיידים'), ברור לכולם שדוקטור הוא לא רק רופא. דוקטור הוא סמכות מקצועית גם במקצועות שאותם לא לומדים באוניברסיטה: תיקוני מכוניות, צמיגים, מחשבים, מזגנים, מקררים, ועוד ועוד. ועל זה אמרה האמא היהודייה המיתולוגית, לא חשוב מאיזו עדה: 'לא משנה באיזו אוניברסיטה למדת, העיקר שתהיה לך תעודה'...

דוקטור קור

דוקטור קור המקורי

אם יש דוקטור קור, למה לא דוקטור עור

דוקטור גב

דוקטור האוס, לא רק בטלוויזיה

דוקטור האוס המקורי

הניקיון שלך – הדוקטורט שלנו!

ו. ולסיום, חידת טריוויה

היכן נזכרים בזֶמֶר העברי הדוקטורים האלה?

• דוקטור בראייר
• דוקטור מזרקי
• דוקטור עצמון
• דוקטור אביבי
• דוקטור אייזן

ביבליוגרפיה

דן אלמגור, 'זה קורה גם לדוקטורים (מה: בין דוקטור לרב, או: דוקטור לא מתחרז עם כלום', מאזנים, סז, גיליון 1 (חשון תשנ"ג), עמ' 28-25; '"דוקטור שקשוקה" – "דוקטור לשם כבוד?"', שם, גיליון 3 (שבט תשנ"ג), עמ' 18-15.


בעלי התוספות

מסתבר שענף המוסכים, במיוחד בירושלים, מרכז סביבו פקולטות שלמות.

יאיר פז (בעצמו ד"ר) צילם באזור התעשייה בתלפיות שבירושלים את ד"ר פח וצבע.

שמריה גרשוני מצא באותו אזור שלושה דוקטורים שונים, כולל רופא אחד:

חשמלית ושמה 'אביבית'

מאת בני עוֹרי

בשבוע שעבר החלו הדחפורים הראשונים של מיזם הרכבת הקלה להפוך את חייהם של התל-אביבים לגיהנום. במקרה הטוב יימשכו העבודות חמש או שש שנים, ובמקרה הפחות טוב – תשאלו אותנו, הירושלמים – עשר שנים ויותר. התחלה זו הזכירה לי פרשייה 'עלומה', לה הייתי עֵד לפני כשלושים וחמש שנה. 

בשנות השמונים הייתי כתב בתכנית התחקירים הוותיקה 'כלבוטק', ששודרה בערוץ 1, ערוץ הטלוויזיה היחיד ששידר אז. התכנית שודרה בכל שבוע, ביום שלישי בין שמונה וחצי לתשע בערב, ובשיא הפופולריות שלה נעו אחוזי הצפייה – תאמינו או לא – בין 80% ל- 98%! 

למערכת 'כלבוטק' הגיעו כמה מאות מכתבים בשבוע ומהם למדנו מה מטריד את הציבור בכל תחומי החיים: בצרכנות, בחינוך, בכלכלה ואפילו בתרבות, ומכתבים אלה היו הבסיס לרוב התחקירים והכתבות ששודרו בתכנית. מכיוון ששמה המלא של התכנית היה 'כלבוטק – מגזין לצרכנות ואיכות חיים' יכולנו לכלול בתכנית כמעט כל נושא הקשור לחיים בישראל. בין מכתבי התלונה הרבים היו גם מכתבים של אידאליסטים, חוזים והוזים, בעלי יוזמה וחזון, שהציעו לנו לעסוק בנושאים שונים ומשונים.

יום אחד הגיע למערכת מכתבו של יוסף בן אלכסנדר, שהציג עצמו כיזם ומנהל חברת 'אביבית – תכנון מטרופוליטנה ת"א בע"מ', שמשרדיה שכנו ברחוב שלם 2 ברמת גן. למכתב צורף עלון, ששמור אצלי מאז, ובימים אלה ממש, כאשר חלום הרכבת התחתית בתל אביב סוף סוף קורם עור, גידים ופקקים, נזכרתי בו.  

אני זוכר כיצד הגיע אותו אדם לפגישה במערכת התכנית, בקרייה בתל אביב. הוא היה נלהב ומלא מרץ ופרש בפנינו את חזונו לבניית רכבת תחתית בתל אביב, שתחלץ את העיר הגדולה מהפקקים. הימים היו עוד קודם שנפתח הקטע הראשון של נתיבי איילון, בין מחלף השלום למחלף ההלכה, בחודש אפריל 1982.

הדפדפת הצבעונית שהביא עמו יוסף בן אלכסנדר מספרת את כל הסיפור. מסתבר שתכניתו, שהוזכרה בדפדפת, כי הציבור ישקיע מכספו ברכבת, לא הצליחה להלהיב את תושבי העיר, ולכן חשב שכתבה אוהדת ב'כלבוטק' תסייע לו להניע את גלגלי הרכבת התחתית שעליה פינטז. אני זוכר כיצד טען בפנינו, כי עלות הבנייה של הרכבת תמומן כולה בידי חברות מצרפת ומקנדה, שהוא נציגן בישראל, ועיריית תל אביב, כמו גם ממשלת ישראל, לא תצטרך להשקיע כסף בפרויקט.

לצורך כתיבת רשימה זו ניסיתי לאתר את יוסף בן אלכסנדר ולתהות מה עלה בגורלו, אך בלא הצלחה. אולי מישהו מן הקוראים יודע לאן נעלם האיש?

בעלון נזכר שם נוסף: מהנדס הבניין צבי וינלס, בעל משרד 'וינלס צבי מהנדסים'. איתרתי אותו בתל אביב ושוחחנו בטלפון. הוא זכר את ה'אביבית' ואת יוסף בן אלכסנדר כזיכרון רחוק, ומכיוון שכל הרעיון נשאר אז על הנייר, הוא נותר בגדר קוריוז גם בקריירה של האינג'ינר וינלס.

בסופו של דבר, כתבה ב'כלבוטק' לא יצאה מהפגישה. גם רכבת לא. אבל אולי יזמי הרכבת הקלה מתל אביב יקחו בהשאלה את השם החינני 'אביבית', ובכך יכבדו את איש החזון יוסף בן אלכסנדר, שעקבותיו אבדו.

בעלי התוספות

וזו מודעה שהתפרסמה ב-6 באוגוסט 1967 בעיתונים 'מעריב' ו'דבר' (פרסם איתן דקר בדף הפייסבוק שלו).

אבל האמת היא שהפנטזיות התחילו הרבה לפני כן.

ב-28 ביוני 1943 פינטז מנחם גילוץ, ממיסדי תל אביב, מעל דפי עיתון 'המשקיף' על רכבת תחתית בין תל אביב לבת-ים...

ושוב התעוררו בעלי הדמיון הנמרצים זמן לא רב לאחר הקמת המדינה. הנה דיווח מ'המשקיף' (20 באוגוסט 1948), על חזונו של שר העבודה והבינוי הראשון, מרדכי בנטוב: רכבת תחתית מתל-אביב לחיפה, ואוטוסטרדה מנמל עקבה למטולה. לא פחות...



ב-1962 נכנסה עיריית תל-אביב להילוך ממש גבוה... חבר הנהלת העירייה מר חייקל רמות נסע לחו"ל למשך חודש, כדי ללמוד איך נוסעת ה'מטרו' בפריז...

כך דיווח העיתון מעריב, ב-8 בינואר 1962:

(תודה לרמי נוידרפר)

ומתל אביב לירושלים.

בסיוטי הלילה של החרדים מופיעה רכבת תחתית שתעבור בשכונת בתי ורשה (ליד כיכר השבת)....

צילום: יהושע לביא

זו שכונת בתי ורשה, וכאן תהיה 'תחנה ענקית לרכבת התחתית'...

בתי ורשה (מקור: ויקיפדיה)

הידד למלבה"ד: יצחק הסוף איננו, מליצות נפוחות, ניטשה באנגלית

הרבה שותפים יש בספר, והכותב רק אחד מהם. אחריו יבואו עורכים ומתקינים, מביאים לדפוס, מדפיסים (פעם קראו לסַדָּר של אותיות הדפוס – שהיו עשויות עופרת, כזכור לזקני הדור – 'בחור-הזעצער', והיה מקובל להאשים אותו בכל הטעויות), מגיהים, מעצבים וכורכים, וכל אחד מהם יכול לתרום להצלחת הספר או לכשלונו.

כל כך הרבה דברים יכולים להתרחש במהלך הבאתו של ספר לדפוס, והרי זה פלא שרוב הספרים בכל זאת יוצאים כמעט ללא פגם, מתוקנים ומשוכללים.

את הרשימה הפעם נקדיש לחוליה החשובה והחלשה שבשרשרת, המביא לבית הדפוס (המלבה"ד) – זה שאמור לקשור בין כל המעורבים ולוודא שהכל יסתדר – ולכמה כשלונות מפוארים שלו.

א. יצחק הסוף איננו


ב-4 ביוני 1957 פרסם  אפרים קישון, במדורו 'חד גדיא' בעיתון 'מעריב', את הפלייטון הגאוני (באותם ימים קראו לרשימות של קישון 'הומורסקות') 'זכר צדיק לברכה', שזכור יותר בשם 'יצחק הסוף איננו'. הרשימה הפכה מיד למערכון ששולב בתוכנית השנייה של להקת 'בצל ירוק' (1958) ונדפסה בספרו הכל תלוי (טברסקי, תשכ"א).

מעשה בעורך הלילה של העיתון 'גדר' ('דבר' כמובן), ששם לב כי סופו של המאמר החגיגי על ההסתדרות חסר. כיוון שמיהר, השאיר העורך הוראות ליצחק, המעמד הוותיק של העיתון, אך שכח לפסקן. הוא כתב לו 'אבל יצחק הסוף איננו' וכן 'ההסתדרות לשים במסגרת'. המעמד הבין שפקיד בכיר ושמו יצחק הסוף הלך לעולמו ומת, ויש להכין מודעת אבל ('מסגרת') בחתימת ההסתדרות.

מכאן התחיל מחול שדים מטורף, שרק קישון ידע לתארו בכישרון כזה. מודעות אבל נדפסו, עצרות נערכו, אנדרטאות הוקמו ואפילו רחוב נקרא על שמו של יצחק הסוף. בתוך זמן קצר גם נמצאה תמונתו ועזבונו הספרותי פורסם בהוצאת 'גביר' (היא הוצאת 'דביר', שהתמחתה באותם ימים בפרסום סדרת 'כל כתבי')...

 

האנדרטה של יצחק הסוף; איור: דוש (אפרים קישון, הכל תלוי, 1961, עמ' 136)

ב. מבול של מליצות נפוחות

'מדרש תהלים', הידוע גם בכינוי 'מדרש שוחר טוב' (על שם הפסוק שבו נפתח הספר), ראה אור בוורשה בשנת 1865 עם פירושו של הרב אהרן משה פאדווא מקארלין.

אתר סריקות הספרים המעולה Hebrew Books, שמתמחה בספרות תורנית ובמאגריו סרוקים כבר אלפי ספרים, העלה גם את הספר הזה לאינטרנט. והנה, בעותק שממנו נסרק הספר ב'היברו בוקס' מאן דהוא נתן דרור לעטו והעיר על הנדפס בסוף הספר: 'מבול של מליצות נפוחות!'.

ויהי ערב ויהי בוקר, ומכון תורני ירושלמי ושמו 'מכון זכרון אהרן', שמוציא ספרי מדרש והלכה, ראשונים ואחרונים, בשיטת הסרט הנע, הוציא בשנת תשע"ב את 'מדרש תהלים' במהדורה מפוארת ועמוסה כל טוב.

אבל אללי, הטקסט שבחרו להקליד ממנו היה, מסתבר, המהדורה שנסרקה בהיברו בוקס, וזה העגל שיצא...

עמ' תרסב

תודה לידידי י'.

ג. ניטשה באנגלית

פרידריך ניטשה (1900-1844)

אבל לא רק אצלנו מחפפים, הנה דוגמה מספרות העמים.

פרופסור בני בראון מהאוניברסיטה העברית הפנה את תשומת לבי לספר תרגומי שירת פרידריך ניטשה מגרמנית לאנגלית. הספר נקרא: The Peacock and the Buffalo: The Poetry of Nietzsche (הטווס והתְאוֹ: השירה של ניטשה), והוא ראה אור בשנת 2010, בהוצאה הלונדונית הנחשבת Bloomsbury Publishing.

'הקנקן נאה', כתב לי בני, 'וגם מה שיש בו משובח. חלק מן השירים ממש יפים, והתרגום (שהוא מילולי, לא אומנותי) נראה מוצלח. והנה, דווקא באחד השירים היפים והמרגשים ביותר, Vereinsamt (בדידות), בתוך הטקסט הגרמני (עמ' 100), השתרבבה הערת העורך או המגיה: [?caps ok], דהיינו, האם הסימון של האותיות הרֵישִׁיוֹת בגרמנית נעשה כהלכה? ברגע הראשון זה קצת מקלקל את הרצף הדרמטי של השיר, אחר כך זה משעשע, ובסוף מתגברים וגם נהנים מהטקסט. אגב, נדמה לי שהאותיות הרישיות אכן לא סומנו כהלכה והמילה flugs צריכה להיות באות קטנה...'.

קוצים ושושנים: אגודת אזוב וריח הזעתר

אזוב מצוי (מקור: ויקיפדיה)

מאת אמוץ דפני

אם היו מבקשים ממני למנות את ריחותיה האופייניים של הארץ, הייתי מציב בראש הרשימה את צמח הטַיוּן, את שרף עץ האורן ואת ריח האזוב המצוי, שמוכר לנו בשם הערבי של התבלין המופק ממנו – 'זַעְתַר'. 

המילה 'זעתר' משמשת אצלנו בשני מובנים: היא גם שמו של צמח האזוֹב המצוי, וגם שמו של התבלין עתיר הבשומת. את התבלין מכינים מעלי אזוב מיובשים וכתושים, פירותיו החמוצים של אוג הבורסקאים (הוא הסומאק בערבית), גרגרי שומשום, מלח ומעט שמן זית. הזעתר הוא התבלין הארץ ישראלי, בה' הידיעה, ואין מטבח מקומי הגון בלעדיו. 'שורשיו' כבר בתנ"ך ומאז הוא שב ומופיע בהתמדה בסיפורת ובשירה של בני הארץ.

פיתות עם זעתר (מקור: הבלוג של תמי)

האזוב מופיע במקורותינו הקדומים בהקשרים שונים: סמל לצניעות ומרכיב חיוני בפעולות הקשורות בהזאת דם קורבנות או בטיהור. גם חכמתו של שלמה המלך תוארה במקרא כנוגעת לאזוב: 'וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר' (מלכים א, ה 13). על פי פסוק זה, ועל סמך המשל הידוע 'אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר' (מועד קטן, כה ע"ב), תהו פרשנים ודרשנים לדורותיהם מה הוא בעצם ה'אזוב'?

צמח זה אמוּר אפוא להיות סמל של צניעות וענווה, בעיקר מול הארז, סמל הגאווה. כמו כן, הוא צריך לצאת מן הקיר, כלומר לגדול על גבי כתלים. טעות נפוצה היא לזהות את האזוב עם הטחב, אותו דשא קטיפה גמדי המכסה קירות לחים. עד היום אפשר למצוא סופרים ומשוררים המשתמשים ב'אזוב', כאשר כוונתם היא לטחב, המופיע בארצנו רק בימות הגשמים ובמקומות רטובים.

על הפסוק 'וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב' (שמות, יב 22) כתב רש"י: 'אזוב – מין ירק שיש לו גבעולין', ואילו הפרשן אברהם אבן עזרא ציטט את פירושו של 'הגאון' (הוא רב סעדיה גאון), שזיהה את האזוב עם הזעתר הערבי, שמכונה באירופה בשם אֹורֶגָנוֹ. עם זאת אבן-עזרא עצמו שלל פירוש זה משום שהזעתר הוא 'עשב נכבד במיני מטעמים', בעוד שהאזוב, היוצא בצניעות מהקיר, אינו יכול להיות 'עשב תקיף':

והגאון פירש האזוב מלשון ערבי זעת"ר ובלשון לעז אוריגנ"ו והוא עשב נכבד במיני מטעמים. וזה לא יתכן, כי הכתוב אומר על האזוב 'אשר יצא בקיר' ולא ידעתי מהו, רק מדרך הסברא אינו עשב תקיף, כי הוא הפך הארז שהזכיר הפסוק. 

ואכן, זיהוי האזוב שבתנ"ך עורר ויכוחים ממושכים בספרות התורנית והמדעית, ויש אומרים שמבין כל הצמחים הנזכרים במקרא זהו הצמח השנוי ביותר במחלוקת. במאמר בשם 'Hyssop in the Classical Era' (האזוב בתקופה הקלאסית), סקר אלפרד אנדרוס (Alfred Andrews) את הזיהויים השונים והמנוגדים של האזוב, וציין כי בשנת 1747 הקדיש חוקר שוודי ושמו צלסיוס כמה עשרות עמודים לסוגיה, ולבסוף לא ידע להחליט מה הוא האזוב באמת (Classical Philology, 56 /4, 1961, pp. 230-248).

כאמור, אבותינו השתמשו ב'אגודות אזוב' לצרכים שונים ומגוונים. כך, למשל, להזאת הדם בזמן הקרבת הקרבנות: 'וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם' (במדבר, יט 18); לטיהור מצורעים: 'וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב' (ויקרא, יד 4); ולחיטוי: 'תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין' (תהלים, נא 9).

השימוש באזוב בעבודת הקורבנות נבע מן האמונה שבכוחו של צמח זה לספוג את הדם ולמנוע את קרישתו. השומרונים משתמשים באזוב עד היום כאשר הם עוסקים בקרבן הפסח, ועובדה זו מעלה את ההשערה שזהו הצמח המוזכר במקרא. השומרונים גורסים, כי הזעתר לדם, כמו מים לסוכר, ולטענתם רק אזוב טרי, שנקטף זה לא מכבר, יצלח למטרה זו.  

בכפר הערבי נהוג, אפילו כיום, להרתיח עלי אזוב במים ולהשתמש במי שלקים אלו לחיטוי. לנוהג זה יש בסיס רפואי שכן עלי האזוב מכילים שמנים אתריים הקרויים 'קָרְבַקְרוֹל' ו'תִימוֹל', שהוכחו כקוטלי חיידקים. אומנם, הביטוי המקראי 'תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב' מתייחס לטהרה רוחנית, אך עולה בו הד זיכרון של השימוש באזוב לרפואה ולחיטוי (המילה 'חיטוי', במובן של ניקוי פיזי היא כמובן מילה מאוחרת).

אזוב מצוי בגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בהר הצופים

שלושת פניו של האזוב – צמח קירות, אמצעי חיטוי ומונע קרישת דם הקורבנות – מופיעים בבית אחד משל אבנר טריינין בשירו 'אֲזוֹבֵי-קִיר':

אבנר טריינין, אזובי קיר: שירים, הקיבוץ המאוחד, תשי"ז, עמ' 16

כאילו כל דברי הימים אשר לאזוב כונסו לבית-שיר זה, שהוא כולו תהיה על גורל האזוב שהקיר עליו גדל נותץ. תיאורו המדוקדק של בית הגידול מופיע בבית הראשון של אותו שיר:

מחשיד שהקול הוא קולו של האזוב, בעוד הידיים – ידי הטחב, שכן הקירות הלחים והפרוצים הם אשר צדו את תשומת לבו של המשורר.

השיר 'אזוב' של זרבבל גלעד כאילו נלקח מספר הדרכה של בית ספר שדה, ונועד למען אלו שאינם אמונים על נפלאות הצמח:

זרבבל גלעד, הבאר, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג, עמ' 57

עלי האזוב ראויים למאכל כמות שהם, אך מעיכתם מוסיפה את שיכרון הריח למימד הטעם. עלי החורף הרחבים והגדולים מתונים בטעמם, ולקראת הקיץ הם מתחלפים בעלים קטנים יותר במימדיהם אך תקיפים יותר בטעמם.

איסוף הזעתר לצורכי תבלין נעשה ממש לפני הפריחה, כאשר ריכוז החומרים בצמח הוא מירבי, ואז מתחלפת המתיקות בחריפות מרירה. האמת הבּוּטנית היא, שבכל מחזור חיים של צמח הבשלת זרעים היא השלב החשוב בהבטחת הדור הבא. ריכוז החומרים המירבי בעת הפריחה ואחריה עשוי להבטיח יותר הגנה מפני אוכלי העשב למיניהם.

המשורר מסיים את שירו הקצר בהתייחסות לאגדה הערבית, הגורסת כי מי שיאכל אזוב מדי בוקר במשך ארבעים יום, כשקיבתו ריקה, הריהו מחוסן מפני נכישת נחש. 

בספרו 'אוחזת ענף שקד' מתגעגע הסופר והמשורר יצחק שלו לריחות נעוריו בשכונת סנהדריה שבירושלים, ובהם ריח האזוב ו'מִנְחַת זַעְתָּרוֹ':

 יצחק שלו, אוחזת ענף שקד, אגודת הסופרים, דביר, תשי"ב, עמ' 72

וכשם  שהמהלך בשדות ילדותו אינו יכול לשכוח את האזוב, כך הַמַּלָח, המתגעגע אל אהובתו, אינו יכול להימלט מריחות המולדת הרודפים אותו. כך כתב המשורר משה בן-שאול:

מפרשי-מלח: שירים, אל"ף, 1960, עמ' 7

נעים עריידי, משורר דרוזי בן הכפר מע'אר, חזר אל כפרו וגילה כי הזעתר הוא תמצית נשמת הכפר, כמו אבני הבית, השיבולים והגפנים. שכחת הזעתר כמוה כשכחת החיטה, אם היסוד, וזאת במחיר האהבה שמחוץ לכפר.

חזרתי אל הכפר: שירים, עם עובד, 1986, עמ' 7

שימושיו הטקסיים של האזוב, למניעת קרישת דם בעת הקרבת הקורבנות ולטהרת המצורע, תוארו בקפדנות בשיר אחר של זרבבל גלעד, שגם הוא נקרא 'אֵזוֹב':

זרבבל גלעד, זמירות ירוקות: מבחר שירים, הקיבוץ המאוחד, תשל"ב, עמ' 7

ריח האזוב, הוא הזעתר, תקיף ומריר, עדין ודעתן, ואי אפשר להתעלם ממנו, יום חם בשדה אזובים הוא שער להתרוממות הנפש. ה'זַעְתָּר' של המשורר יורם בן-מאיר (פיצ'י) מתרומם בענני הריח של הצמח אל מחוזות סערת נפשו של הכותב. בן-מאיר, בעל השורות, היה מדריך טבע ותיק, אמון על פרטי סודותיו של האזוב, והנה דווקא הוא גילה באזוב את אשר נעלם מחושי האחרים:

יורם בן-מאיר, חלום של שחרית: שירים, ספרית פועלים, עמ' 94

ריח האזוב נושא עמו זיכרונות של טיולי תנועה, סיורי טבע, סעודות בכפר, ריח תבלינים, אפיית פיתות בשדה ושיעורי טבע ('תמוללו ותריחו' היו אומרים לנו המדריכים). מי שלא נפעם מריח הזעתר – שורשיו נטועים במקום אחר. הוא אינו יכול להרגיש את חווית ה'הַלֵּל', זו שאופפת את כל חושיו ונקבוביותיו של המשורר. אם קודם הזכרנו את השימוש באזוב בטהרת הגוף ובחיטוי הנגעים, כאן אנו עוסקים בטהרת הנפש, 'זַכּוּת החושים' ו'שקט חרישי כריחות אזובים'.

לפני כמה שנים נסעתי לחו"ל לתקופה ארוכה. סלמאן אבו-רוכאן, נאמן הכרמל והטבע, שלח לי צרור אזוב באחד ממכתביו וציין 'האזובים מתגעגעים אליך שלא תשכח לשוב', וכמו ציטט את שירו של נעים עריידי:

נעים עריידי, 'ארבע מקהלות אומרות כרמל', חזרתי אל הכפר, עמ' 38

הנרקיס אינו חולם על עברו, אך מי שעברהו הזעתר כמו חזר לגלגולו הקודם כעשב השדה של רגבי מולדתו.

פה ושם בארץ ישראל: כנסת, חשמל, חנות הנשים, מותגים, אמבולנס

א. מילה אחת קטנה: 'לא'

בחזיתו המתפוררת של 'בית פרומין', ברחוב המלך ג'ורג' 24, מקום משכנה ההיסטורי של הכנסת בין השנים 1966-1950 והיום מושבם של בתי הדין הרבניים, הוצב שלט נייר מצ'וקמק המבשר חגיגית כי במקום זה יוקם פעם, ביום מן הימים, מוזיאון לתולדות הכנסת.

'רוצים לדעת עוד?' שואלת המודעה.

והתשובה הניצחת לא איחרה לבוא.

צילום: ישראל ויינגולד

ומי שבכל זאת רוצה לדעת עוד, על מוזיאון הכנסת מוזמן לקרוא בכתבה של עופר אדרת, שפורסמה ב'הארץ' (5 באוגוסט) בעיתוי מושלם.

ב. 'הזקן' מדרך בגין

דרך מנחם בגין 108, תל אביב (צילום: איתמר וכסלר)

איזו יומרה מופלאה! להעביר חשמל לכל העולם מן החנות הצנועה בדרך בגין...

אני מניח שהאיש בסך הכול מוכר מתאמים אוניברסליים שיתאימו לכל שקעי החשמל בעולם, אבל לי זה הזכיר שני אישים דגולים ופנטזיונרים: יעקב מרידור, שאומנם הסתפק בנורת חשמל שתאיר את כל רמת גן, כשל והתבזה; ולהבדיל, פנחס רוטנברג, 'הזקן מנהריים', ש'הקים את המפעל', שעליו כתב מרדכי זעירא: 'לא היה שם כלום, לא היה, היו רק מים, ועכשיו שם לב חשמל'.

הנה 'שיר הרשת', שכתב והלחין מרדכי זעירא:

טקס חנוכת תחנת החשמל בנהריים, 9 ביוני 1932
משמאל: הנציב העליון ארתור ווקופ; במרכז: פנחס רוטנברג; מימין: המלך עבדאללה

ג. ביתן הנשים



מנחם רוזנברג ראה את השלט הזה כאשר הרחיבו את חנות 'קסטרו' ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים.

שלא בטובתו הוא נזכר בצילום היסטורי מפורסם, משנת 1864, של חנות לממכר שחורים, באטלנטה שבמדינת ג'ורג'יה.

חנות השחורים באטלנטה, 1864

ד. מותגים במבצע

חובבי המותגים, רוצו לרחוב חיל השריון ליד צומת קיבוץ גלויות בתל אביב. שלוש במאה + חווית קנייה ייחודית.

צילום: איתמר וכסלר

ה. יוסי מחפש אותך!

וכדאי מאוד שתסתתרו מפניו. זה ייגמר בבכי...

צילום: דוד אסף