מסע בבלארוס היהודית (ד): לקָאפּוּלי, בעקבות מנדלי מוכר ספרים

הכניסה לקאפולי, כתשעים ק"מ מדרום-מערב למינסק (צילום: דוד אסף)

פרקים נוספים בסדרה:
א. מנוֹבוּגְרוּדוֹק ועד מִיר
ב. לאוּזְדָה, בעקבות דבורה בארון והרב משה פיינשטיין

ג. לרַאדִין, בעקבות החפץ חיים

ה. למֹוטֶלֶה, בעקבות חיים וייצמן
ו. לבריסק, בעקבות אנה מרגולין ומנחם בגין
ז. הקרב על מבצר ברסט

ח. אל מבצר ברסט

מי בכלל שמע על קָאפּוּלִי (ואפשר גם קוֹפִּיל, ובפי דוברי יידיש: קָפּוּלְיֶה)? רק אלה שגרים בה ובסביבתה, ואלה שעדיין זוכרים משהו מתולדות חייו של בן העיירה המפורסם, שלום יעקב אברמוביץ, הלא הוא מנדלי מוכר ספרים.

כפי שהתברר לנו, בקאפולי עצמה יש עדיין כאלה שזוכרים את בן עירם הגדול. אגב, עוד יהודי חשוב נולד וגדל כאן, ממש בן זמנו של מנדלי, אבל הוא ושמו כבר נשכחו לחלוטין – זהו הסופר והמבקר אברהם יעקב פאפירנא (1919-1840), מחבר 'קנקן חדש מלא ישן' (1867), 'מורה שפת רוסיה' (1869) ושאר ספרים. פאפירנא עזב את קאפולי לאחר נישואיו ועבר ללמוד בבתי המדרש לרבנים בז'יטומיר ובווילנה. הוא אמנם כתב זיכרונות על עיירת הולדתו, אך אנו נתרכז במנדלי.

מנדלי על גבי גלויה של חברת 'לבנון' (מקור: הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון)

עוד לפני שנהיה 'הסבא' הנערץ של ספרות יידיש המודרנית, וכונה על שם אחד מגיבורי סיפוריו (כשלעצמו דבר יוצא דופן!), היה 'מנדלי' סתם ילד מילדי ישראל ושמו שלום יעקב ברוידא (השם אברמוביץ דבק בו מאוחר יותר).

שלום יעקב נולד בערך בשנת 1836 (הוא עצמו לא ידע בדיוק את השנה, אלא שיער אותה). בהיותו בגיל בר-מצווה התייתם מאביו ואז יצא מעיירתו כדי ללמוד בישיבות שונות. הוא שהה כשנתיים בסלוצק, העיר הגדולה הסמוכה, ואף לווילנה הגיע. מכאן ואילך החל פרק חדש בחייו. הוא אמנם חזר לסביבות קאפולי וגר זמן-מה לצד אמו, שנישאה שנית, אך בעבור זמן קצר נטש סופית את עיירתו והחל במסכת הרפתקאות ונדודים, כשהכיוון הוא דרום תחום המושב: תחילה לקמינייץ-פודולסק (שם נישא בפעם הראשונה, לאשה שהייתה חולה בנפשה), אחר כך לברדיצ'ב (שם נישא בפעם השנייה), לז'יטומיר, ולבסוף, בשנת 1881, לאודסה, שהייתה ביתו במשך כשלושים שנה (עם הפסקה בז'נווה שבשווייץ, בין השנים 1908-1905). באודסה, שבה עמד מנדלי בראש מרכז ספרותי תוסס, עד מותו בדצמבר 1917, הוא ניהל לפרנסתו את 'תלמוד התורה' לילדי העניים ובה זכה לתהילת עולם ושינה את מפת הספרות בעברית וביידיש.

מנדלי הצעיר, 1862 (מקור: הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון)

כך זכר מנדלי את עיירתו קאפולי ב'רשימות לתולדותי', שנדפסו ב'ספר זיכרון לסופרי ישראל החיים אתנו כיום', ורשה תרמ"ט, בעריכת נחום סוקולוב (מובא בדילוגים, וההדגשות שלי):

עיר מולדתי­­­­­­ – קאפולי. עיר מצער במחוז סלוצק פלך מינסק, אשר הִשָׁהּ אלוה הון ועושר ולא חלק לה במסחר ומרכולת, כי אם כבוד הטבע נתן לה, הדר יערים והוד החיים, עמקים ושדי-חמד סביבה. יום הולדתי לא נכתב בספר, כי לדבר כזה לא השגיחו לפנים בני עמנו, ובפרט יושבי הערים הקטנות. רק מקובלני, כי נולדתי בשנת 1836 ובני ביתי קבעו מועד יום הולדתי בעשרים לחדש דצמבר.  

אבי ז"ל, חיים-משה, היה נכבד ומהולל מאד בעיר משכנו וסביבותיה, כן ברוב תורתו וכן ברוחב לבו וידיעתו בהלכות דרך-ארץ והויות העולם. זמנו היה חציו לה', ללמוד בעצמו וללמד אחרים בחנם, וחציו לו, לצרכי עצמו, וגם לצרכי צבור, שעסק בהם באמונה. [...] ואני אהוב הייתי לאבי ובי בחר מכל בניו לחנך לי על פי דרך לא שערוה אז אנשי מקומו. בהיותי בן שש שנים, וכבר ידעתי קרוא בספר, שכר לי אחד המלמדים המצוינים ללמדני כתבי הקדש ולהבינני במקרא עם התרגומים כסדר. וזה המלמד יוסף הראובני [...] עשה מלאכתו באמונה כשתים-עשרה שעות בכל יום. ולמקצת שלש שנים ידעתי את כל עשרים וארבעה הספרים בעל פה ותורת ה' היתה בתוך מעי. [...]  

כבן עשתי עשרה שנה עזבתי חדר מלמדי. וכך דרך למודי בעת ההיא: אחרי תפלת שחרית למדני אבי מורי בבית המדרש את המשנה על הסדר ויומם הייתי יושב ולומד שם בפני עצמי. ובערב, בשובי לביתי ואבי היה פנוי מרוב מעשיו, הסביר לי דף גמרא עם כל מפרשיו. ואם היו  בטלים הרבה כנגדו בערב, קדמו עיניו אשמורות ויעירני משנתי ויחדיו הלכנו ברגש לבית מדרשנו, לעסוק בדברי תורה. אמנם כן, צער גדול הוא לילד רך בשנים להשכים קום בעת תקפה עליו שנתו, ומה גם בימות החורף;  אבל בדיעבד, כשקמתי ויצאתי לפעלי, נהניתי בלבי, ושכרי – שכר הליכה ותלמוד באשמורת הבוקר, היה הרבה מאד. דומית-יה בכל רחובות העיר, השקועה בתרדמה, גם הירח והכוכבים במשמרותיהם ברקיע העירו את דמיוני והקשבתי קשב רב קשב. [...] 

בעת ההיא לא היה לי בעולמי אלא ד' אמות של ההלכה, וחוץ מהתלמוד לא ידעתי דבר. את הספרים החיצונים לא ראיתי וגם לא שמעתי את שמעם וטרם ידעתי מציאות הספרות, התיאטרון וכל מלאכת מחשבת. כי עיר מולדתי קן בודד היא באחת הפנות הנשכחות מני רגל, ובתום לבבי אמרתי, כאפרוח בתוך ביצתו, כי כל הארץ הלא לפני היא ומעבר לכפת שמי קאפולי שם מדבר ציה, מקום "הרי חשך" והסמבטיון עם בריות זרות ומשונות. בתי החומר בעירי כהיכלי חמד היו בעיני ובית הכנסת והקלויז אין על עפר משלם, אך פה חכמה בנתה ביתה, ובני העיר בחירי היצורים המה, חכמים מחוכמים, ומה גם אלה אשר זקנם מגודל ופרקם נאה. [...] ככה ישבתי שלו בקני עד מלאות לי שלש-עשרה שנה, ואומר עם קני אגוע ובעיר מולדתי אחיה כל הימים. אבל לא כאשר דמיתי כן היתה. פתאום מת אבי, והוא כבן ארבעים ואחת שנה במותו, ויעזוב אחריו אשה ובנים בחוסר כל. ומרוב עוני גליתי ממולדתי והלכתי לנוע על בתי הישיבות בערי ליטא הקרובות והרחוקות.

בשנת 1888 נדפס באודסה הכרך הראשון (מתוך שניים בלבד) בסדרת 'אַלע כּתֿבים' (כל כתבי) של מנדלי, שכלל את סיפורו המפורסם 'פֿישקע דער קרומער' (פישקה החיגר), שלימים תורגם לעברית על ידי מנדלי עצמו בשם 'ספר הקבצנים'. על הכריכה נדפס ציור יפה של מוכר ספרים נודד (ביידיש קראו למוכר ספרים נודד כזה בשם 'פּאַקנטרעגער'):

(מקור: בלוג ספרנים)

כמה רבה הייתה תדהמתי, כאשר בדיוק כשנכנסנו בשערי קאפולי חלפה על פנינו עגלה עם סוסה ובה יושבים שני בָּעלֶגוּלֶס שאינם מבני ברית. לא היה בעגלתם ולוּ ספר אחד אך ראו כמה דומה התמונה לציור מלפני יותר מ-125 שנים!

עגלה בלי ספרים בכניסה לקאפולי (צילום: נעם נדב)

מה נשאר מקאפולי של מנדלי? כלום. רק ההרים, הגבעות והנחלים. עיר קטנה ומנומנמת (כ-10,000 תושבים) בלבו של טבע מוריק, ובמרכזה מוזיאון מקומי קטן להיסטוריה של מחוז קאפולי. המנהלת, הנרגשת מביקורה של קבוצה ישראלית, כבר המתינה לנו בקוצר רוח וקיבלה אותנו במאור פנים.

הישראלים באים (צילום: נעם נדב)

בפנים, במסדרון הצר, הכינו לנו תקרובת וגם תערוכה 'מיוחדת' על מנדלי. שערי ספרים ביידיש, שלא כולם קשורים לעניין, צילומים באיכות ירודה. שום דבר חדש או מפתיע, אבל הרבה רצון טוב.

תמונות בתערוכה (צילומים: דוד אסף)

בין היתר הוצג עמוד מתוך כתב העת היהודי-סובייטי 'סאָוועטיש היימלאַנד' (המולדת הסובייטית) משנת 1982 ובו מאמר הספד נרגש על מות המנהיג ליאוניד ברז'נייב:

במוזיאון עצמו יש שלושה חדרים, והם דווקא מעניינים. חדר אחד מוקדש, כמתבקש, להיסטוריה המקומית, בדגש על מלחמת העולם השנייה. בוויטרינה של 'המדף היהודי' ב'תערוכת הקבע' הונח אחד מספרי מנדלי כשהוא הפוך. המנהלת התנצלה בחיוך: 'בדיוק היום הפכנו את הספר, כי חשבנו שהוא מונח לא נכון'. 'נהפוך אותו שוב', היא הבטיחה...

מנדלי הפוך (צילום: דוד אסף)

חדר אחר הוקדש לארכאולוגיה מקומית וחדר נוסף לתרבות הדיור וחיי היומיום, ובו מוצגים פרטי בית, מטבח, ביגוד וריהוט. גן עדן לאתנוגרפים ולחובבי הז'אנר, והכל במין פרובינציאליות תמימה, שאיבדה קשר עם המציאות המודרנית של מוזיאונים ותערוכות בעולם הגדול.

כוסות רוח למת כבר עשיתם? (צילום: דוד אסף)

גרמושקה מימי המלחמה הפטריוטית הגדולה (צילום: דוד אסף)

בובה של איכר ביילורוסי בתלבושת אופיינית משכה את תשומת לבנו, בעיקר בזכות הנעליים שלה. אלו הם ה'לאַפּטיעס' המפורסמים – בעברית יפה סנדלי לֶכֶש – שנעשו מקליפות עץ, ענפי ערבה ודקל, חבלים וסמרטוטים.

צילום: דוד אסף

הצטלמנו ליד 'יאַצֶק' (שם שהמצאתי לו) במחוות ידידות וסולידריות עם העם הביילורוסי הפשוט.

מימין לשמאל: יאצק, רוחמה אלבג ואנוכי (צילום: רמי נוידרפר)

'מה נותר ממנדלי?', אני שואל את המנהלת שלוקחת אותנו לסיבוב קצר במרכז העיירה. היא מצביעה על בניין אבן מודרני שקירותיו צבועים, ומספרת כי במקום זה עמד בית משפחתו.

'נניח', אמרתי בלבי, והקשיתי: 'אז למה אין שום שלט במקום?'.

'צריך להגיש בקשה', ענתה המנהלת האדיבה ברוח המסורת הביורוקרטית הישנה. 'אם תגישו בקשה, נוכל להעביר אותה לראש העיר ואז אולי יקרה משהו'. בקיצור, האחריות עלינו...

על שטח הבית החדש הזה עמד פעם (או שלא) בית משפחת מנדלי (צילום: דוד אסף)

ממול ל'ביתו של מנדלי' יש פארק צנוע ובו אנדרטות כבוד לגיבורי חייל תושבי המקום שהצטיינו במלחמות, ובהם גם יהודי אחד.

צילום: נעם נדב

הסתובבנו מעט ברגל במרכז העיר, בין בתים יהודיים לשעבר, ובסמוך לכיכר השוק ההיסטורית (היום כיכר לנין) התכנסנו ודיברנו מעט על 'הסבא' מנדלי ועל מפעלותיו. 'סבא' זה, נדגיש, היה מבוגר בעשרים ושלוש שנים בסך הכל מ'נכדו' שלום עליכם. שלום עליכם הוא זה שהמציא את הכינויים 'סבא' ו'נכד', כדי להבליט את קיומה העתיק כביכול של הספרות החדשה ביידיש.

אבל מנדלי היה חלוץ ופורץ דרך לא רק בספרות המודרנית ביידיש אלא גם בספרות המודרנית בעברית. הוא היה המבקר הגדול של הקיום היהודי העיירתי ב'קבציאל' וב'כסלון', ומילה עוד לא כתבנו על חידושי המילים בעברית, בעיקר בתחום הטבע והזואולוגיה (את 'ספר תולדות הטבע', בשלושה כרכים, תרגם מנדלי מגרמנית), ועל ההומור המשובח והעוקצני שלו... שפתיים יישק.

יש להודות בצער, כי למרות שישראלים רבים שמעו על מנדלי – בעיקר משמות רחובות בערים הגדולות  – יצירתו כבר אינה פופולרית כבימים ראשונים. ויחד עם זאת, מפתיע ומעודד ככל שזה נשמע, דווקא בשנים האחרונות יצאו שלוש מהדורות חדשות של מקצת סיפוריו.

דאָס קליינע מענטשעלע' (1865-1864) היה סיפורו הראשון של אברמוביץ אשר בו הופיעה דמותו של מנדלי מוכר ספרים.
בשנת 2003 הופיע הסיפור לראשונה בתרגום עברי מלא של שלום לוריא (הוצאת כרמל). 

מבחר סיפורים עבריים שערכה ענת ויסמן (חרגול, 2013)

מבחר סיפורים שערך בני מר (עם עובד, 2007)

חיליק נדב, מו"ל הוצאת חרגול, דורש בקאפולי בשבחי מנדלי, ואני הקטן נושא את מגבעתו (צילום: נעם נדב)

*

בחיפושיי אחרי תמונות מתאימות לפרק זה מצאתי תמונה יפה שתיעדה את ביקורו של מנדלי בווילנה באוגוסט 1909. הוא נפגש שם עם סופרים כותבי עברית ויידיש וביניהם גם אישה אחת: דבורה בארון...

וכך נקשרות שתי הרשימות, על אוזדה ועל קאפולי, בתמונה אחת.

בשורה העליונה, מימין לשמאל: דבורה בארון, יעקב זרובבל, ליפמן לוין, בן-אביגדור; בשורה האמצעית: פאלק היילפרין, א' ליטוואק, מנדלי, דן קפלנוביץ, זליג קלמנוביץ; בשורה התחתונה: דוד איינהורן ומשה זילבורג
(מקור: ארכיון בית לוחמי הגיטאות; הזיהויים על פי דבורה בארון, פרשיות מוקדמות)

סוף דבר

ואחרי ככלות הכל, התברר כי ביקורנו הקצר בקאפולי הותיר רושם עז. הנה דיווח שנדפס לא מכבר במקומון העיירה ובו דיווח על הסיור החשוב של המשלחת מישראל (לחיצה על התמונה תגדיל אותה).

על דעת המקום: מסביב לסיבוב (ג) – מסיבובי המוות ועד סיבובי קמב"ש ובב"ש

מאת יהודה זיו

חלקה הראשון של הרשימה, על סיבוב מוצא, פורסם כאן.
חלקה השני, על סיבובי ביל"ו וחולון, פורסם כאן.

א. סִיבוּבֵי הַמָּוֶת

'דרך היונגאס' בבוליביה היא כביש מוות אמיתי. בכל שנה נהרגים בה בין מאתיים לשלוש מאות אנשים
(מקור: Bolivian Roads of Death)

נְוֵה אֶפְרַיִם (מוכר בשם נְוֵה מוֹנוֹסוֹן) הוא יישוב עירוני, אשר נוסד בשנת 1953 על ידי קבוצה מעובדי 'אל על' ושדה התעופה של לוד (היום – נמל התעופה בן-גוריון), רובם יוצאי דרום אפריקה. היישוב הוקם בצד דרך לוֹד (כביש 461), ובשל כך מתעקלת הדרך שבינו לבין צומת מערב יְהוּד בצד עיקוליו של נחל אוֹנוֹ. הדרך מתווה אפוא כעיןS  כלפי דרום-מזרח, ובתי היישוב, הסמוכים לכביש, מגבילים את שטח הראייה. לפיכך היה קטע זה של הכביש מחולק בשעתו, באמצעות פסי צבע לבן, לשלושה נתיבים: בדרומו – נתיב לכלי הרכב שפניהם מזרחה; בצפונו – נתיב לאלה שפניהם מערבה; בעוד הנתיב התיכון שימש את כולם ובשני הכיוונים, בשיטת 'כל הקודם – זוכה'. מטבע הדברים, רבו שם תאונות הדרכים והכל החלו מכנים אותו בשם 'סיבוב המוות'. תושביו הוותיקים של נוה מונוסון הגדירו אז את שלושת נתיבי הכביש ב'לשון אימם': Right Side ,Left Side, ובאמצע – Suicide...

למען הצדק ההיסטורי צריך להעיר, שהכינוי 'סיבוב המוות' הודבק למקומות נוספים בארץ. הידוע בהם הוא 'סיבוב מוצא', שעליו נכתב בחלק הראשון של רשימת הסיבובים:

דבר, 25 בפברואר 1973

'סיבוב מוות' אחר היה בצומת הדרכים זכרון יעקב-בנימינה-גבעת עדה, שם הקימו חניכי בית"ר בשנת 1939 נקודת התיישבות בשם תל צור, אשר רשימה מיוחדת בעונ"ש, שכתב ארנון שמשוני, הוקדשה לתולדותיה.

מעריב, 9 ביולי 1964

סיבוב המוות של תל צור (מקור: מגזין המושבות)

ב. סִיבוּבֵי רעננה וכפר סבא

בשנת 1927 נסלל בארץ ישראל לראשונה כביש אספלט מודרני, מתל אביב דרך רמת גן לעבר פתח תקוה. היו אלה ימי כהונתו של לורד הרברט פְּלָאמֶר (Plumer), הנציב העליון השני בממשלת פלשתינה (א"י), אשר החליט לפתור את משבר חוסר העבודה באמצעות סלילת כבישים. באותה שנה החלה לפעול בארץ גם חברת הנפט העיראקית (Iraq Petroleum Company – IPC), שהפיקה גם אספלט ושיווקה אותו למע"ץ המנדטורית (Public Works Department – PWD). עד אז רוצפו הדרכים הראשיות של הארץ באבנים, ולא לחינם כינו ילדי רמת גן את כביש האספלט החדש בשם 'הכביש השחור'. 

בשנה שלאחר מכן נמשכה סלילת הכביש מפתח תקוה צפונה, לעבר מושבות השרון. לשם כך הוקם על הירקון גשר ברזל, שבבנייתו הועסקו חברי קיבוץ גבעת השלושה (אשר ישב אז עדיין בדרום-מערבה של פתח תקוה). 'הכביש השחור' עבר בתוך המושבה רמתיים – גלעינה של הוד השרון בת ימינו – ובמושב כפר מל"ל, שם ניטעו משני עבריו שדרות עצי קַזוּאַרִינָה, שנכרתו לאחר זמן לצורך הרחבת הכביש. לאחר שחלף על פני צומת כפר סבא, פנה הכביש לעבר הכניסה אל המושבה רעננה ושם נעצר. קואופרטיב 'השרון המאוחד' (לימים חברת 'אגד') הציב בצד תחנת האוטובוסים סוכת המתנה משושה, צבועה ירוק-כהה, וכדי להצל עליה אף ניטע בצידה אקליפטוס אשר היה לימים לעץ רם צמרת (על כביש זה כתבתי ברשימתי 'מה בין רוח צה"ל לחבית ברעננה?'). 

כך נולד אז, באותה כניסה אל רעננה, צומת הומה, שהוכתר בשם 'סיבוב רעננה'. זהו אחד מן הארבעה אשר זכו בכינוי העממי 'סיבוב' בטרם נקבע החידוש 'צומת', ובפי העם הם מוסיפים לשאת אותו עד עצם היום הזה (על שלושת האחרים – סיבובי מוצא, ביל"ו וחולון – כתבתי ברשימות הקודמות).

עוצרים בסיבוב כפר סבא ובסיבוב רעננה (דבר, 22 במרס 1937)

אבל עוד הרבה לפני שנוצר סיבוב רעננה נשא 'סיבוב כפר סבא' שבמזרח את כתר 'מלך הסיבובים', שכן בסיבוב זה חוצה כביש מושבות השרון את 'דַרְבּ אֶ-סֻּלְטָאן' (دَرْب أََََلسّلطان), 'דרך המלך'. דרך עתיקה זו הוליכה מיפו לעבר טול כרם ושכם וחצתה את ה'שרון' – הוא יער האלונים, אשר כיסה בשעתו חלק זה של מישור החוף הנושא את שמו.

ב'מפת רעננה והסביבה', שנדפסה בשנת 1928 בתוך עלון שפרסמו מייסדי המושבה, חברי 'אחוזה אָלֶ"ף ניו-יורק' (ראו במאמרי, 'מה עניין השרון הקרח והישיש העיוור אצל ארץ בנימין?', מחקרי יהודה ושומרון, יג [2004], עמ' 239), נושאת 'דרך המלך' את הכינוי 'דרך טִירָה' (כשם הכפר שלרגלי הרי שומרון), ובדרכה ממנו לעבר יפו היא חוצה את הירקון, סמוך לגשר הירקון בן ימינו.

מקור: מורשת רעננה

לאחר טירה חולפת הדרך בימינו על פני רמת הכובש, צוֹפִית וגן חיים, ובתוככי כפר סבא היא נושאת את השם 'רחוב טשרניחובסקי'... רק לאחר חצותה את צומת כפר סבא, בצד תחנת האוטובוסים, נושא קטע קצרצר שלה את השם השגוי 'נתיב האבות' (כינויה המקובל של 'דרך ההר', היא כביש 60). היחידים ששמרו אמונים לשמו ההיסטורי של תוואי הדרך הם אנשי רמות השבים, שהעניקו לרחוב החוצה את יישובם את השם 'דרך הסולטן', ובעקבותיהם גם שכניהם ממושב גבעת ח"ן (על שם חיים נחמן ביאליק), אף כי הרחובות האחרים של יישובם נושאים כולם את שמות שיריו הנודעים של ביאליק.

(דרך הסולטן ברמות השבים ובגבעת ח"ן (מקור: מפות גוגל

סיבוב כפר סבא היה בשעתו שם דבר והמשורר ע. הלל הקדיש לו בשנת 1950 את שירו הנודע, 'בסיבוב כפר-סבא' (על שיר זה ועל השיר 'בסיבוב הרצליה' של דוד אבידן תבוא רשימה נפרדת).

סלילת הכביש מסיבוב רעננה צפונה – דרך ח'רבת בֵּית לִיד (לימים 'צומת השרון') והמושבה חדרה, עד בנימינה תחילה – נמשכה רק בשנת 1933, בימי הנציב העליון השלישי ארתור ווֹקוֹפּ. כביש זה, הנושא היום את השם 'כביש השרון' (כביש 4), נקרא תחילה על פי מגמת פניו בשם 'כביש הצפון', אך לימים נדד אותו כינוי אל 'כביש הביטחון' שנסלל בשנת 1937 בגבול לבנון.

באותה שנה נסלל גם כביש ואדי עָארָה (נחל עירון), בין חדרה לעפולה, בידי אסירים מאנשי הכנופיות של 'המרד הערבי' (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט / 1939-1936), שנכלאו לשם כך ב'מחנה 80', הסמוך למושבה כרכור. רק ב-30 בספטמבר 1937 נחנך כביש תל אביב-חיפה לכל ארכו. עד אז נסעו מחיפה לתל אביב בדרך עקיפין, ארוכה ונפתלת – דרך עפולה, ג'נין, טול כרם, קלקיליה, ראש העין, פתח תקוה ו'הכביש השחור' – ומעתה התקצרה הנסיעה בכשישים ק"מ. רחובה הראשי של חדרה נקרא לפיכך תחילה בשם 'רחוב הגליל' (רק לאחר קום המדינה הוחלף שמו ל'דרך הנשיא וייצמן'), ובימי מלחמת העולם השנייה, בשל לחץ תנועת כלי הרכב של צבא בריטניה אשר נתווספו על ציר זה, נסלל גם 'עוקף מושבות השומרון', בין צומת חדרה לצומת בנימינה, וכך 'יושר הקו' של הכביש.

עם חנוכת 'הכביש הישן' (1937) הוצב במבואותיה הדרומיים של חדרה תמרור 'מחצית הדרך' – חקוק על גבי אבן, המציינת את הגבול בין מחוז המרכז למחוז הצפון. תמרור היסטורי זה שמור במוזיאון האזורי של עמק חפר, בצד מדרשת רופין, ומעל מקומו המקורי ניצבה 'יד אבשלום', אנדרטת הזיכרון לאבשלום פיינברג, בן חדרה וחבר אגודת ניל"י, שנהרג בידי בדווים במבואות רפיח בימי מלחמת העולם הראשונה. 

'יד אבשלום' פיינברג, 2007 (צילום: אבישי טייכר; ויקיפדיה)

לימים, משנסלל גם כביש החוף (כביש 2), נדד תמרור 'מחצית הדרך' אל גשר נחל חדרה, עליו עובר הכביש. תחנת הכוח, שנבנתה בצדו, נשאה תחילה את השם 'תחנת מ"ד' – ראשי תיבות 'מחצית הדרך'. כאשר מת דוד שיפמן, חבר כנסת של 'הליכוד' וחבר מועצת המנהלים של חברת החשמל, נמצא לראשי התיבות הללו פירוש אחר: 'מאור דוד', אך לאחר רצח יצחק רבין הוחלף שוב השם והיום נקראת התחנה בשם 'אורות רבין' (על משקל 'אורות רבים').

הסתובבנו אפוא סביב סיבוב רעננה וסיימנו בחדרה. יותר מ-85 שנים חלפו-עברו על הסיבוב ועד עצם היום הזה שומרים כל יושבי הסביבה אמונים לכינויו הישן.

ג. סִיבוּב קַמְבָּ"שׁ

כביש יבנאל (כביש 767) – היורד מצומת כפר תבור, דרך בקעת יבנאל וצומת אלומות שבמזרחה, אל דרום הכינרת – כונה בשעתו בשם 'הכביש הצולל'. שם זה הוענק לו בעקבות תופעה יוצאת דופן: בקטע שאורכו פחות משבעה קילומטרים הוא חוצה שלוש פעמים את מפלס 'פני הים': ממערב לכניסה אל מושב סמדר הוא 'צולל' אל מתחת לו כחמישים מטר, שב ועולה מעל פני הים כ-400 מטר ממערב לצומת אלומות – ובדרך זו הוא מעיד על בקעת יבנאל, שאף היא 'שֶׁקַע' (במינוח הגאוגרפי: אזור שמתחת לפני הים, Depression בלועזית) – ומשחוצה הכביש את צומת אלומות וגולש במדרונו התלול של הר פּוֹרִיָּה – כ-500 מטר מן הצומת מזרחה, בצד בִּיתַּנְיָה עילית ('אוהל השומר הצעיר') – יורד הוא פעם נוספת ואחרונה אל מתחת למפלס פני הים.

ה'אוהל', המוצב בצד הכביש בגובה 0 – ממש 'על שפת הים' – מציין את מקומו לשעבר של מחנה האוהלים, אשר הוקם כאן בשנת 1920 ובו התארגנה לראשונה תנועת 'השומר הצעיר' בארץ ישראל. לימים, בשלהי 1922, הקימו חברי גרעין זה את קיבוץ בית אלפא – שבו פותחת רשימת 73 קיבוצי התנועה, החקוקה על גבי 'יריעות' הבטון שבתוך ה'אוהל'.  

אוהל הזיכרון לקיבוצי השומר הצעיר בביתניה עילית הוקם בשנת 1964 (צילום: אבישי טייכר; ויקיפדיה)

כביש יבנאל התאפיין גם ב'פולקלור נהגים' גלילי מסורבל: על מעקות המגן שבשולי עיקוליו התלולים נרשמו שמותיהם של נהגים אשר ביש מזלם גרם להם במורד הכביש תאונות במכוניותיהם. כך, למשל, זכורות לי הכתובות 'סיבוב משה בן-שושן' או 'סיבוב דּוֹב אוֹכְמֶר (דליה)', ש'עיטרו' את הירידה ממושב שרונה לעבר יבנאל. על מעקה המגן שליד 'מצפה עמק הירדן', בצד אותו 'אוהל', נרשמה בזמנו, באותיות של קידוש לבנה, עצה טובה לאוחזים בהגה: 'סיבוב קמב"שׁ'. כל אחד מהנהגים הבין אז את ראשי תיבות, שמשמעם היה: סע כאן 'קילומטר בשעה', וכך תגיע לכינרת בשלום...

'פני הים' בצד 'אוהל השומר הצעיר', פעם אחרונה לפני הירידה אל הכינרת (מקור: מפה)

ומכאן ואילך ה'סיבובים' הם תוספת של ידידי דן גזית, איש קיבוץ גבולות.

ד. סיבוב חנה'לה 

'כביש הרעב' (כביש 241) נסלל לסירוגין בשלהי מלחמת העולם השנייה, בשנים 1946-1943, בעקבות תוואי דרך שחיברה את סביבות צומת גילת עם ח'אן יונס. מטרתו הייתה בראש ובראשונה לספק פרנסה לבדווים אשר גוועו ברעב עקב סדרת שנות עצירת גשמים. הבדווים נתפסו בעיני הבריטים כמין 'פרא אציל' (Noble Savage) – מונח שטבע לוֹרֶנְס 'איש ערב' בשעתו – ולפיכך לא עלה על הדעת להציע להם תמיכה כספית, פן ייעלבו חלילה. אלא שסלילת הכביש לא הושלמה (פתאום נגמרה הבצורת...), ובשלושה מקומות אפשר עדיין לראות את תשתית האבן ('סוֹלִינְג', מלשון sole, כלומר סוליה, תשתית הנעל) עם אבני השפה המקוריות של הכביש המנדטורי: בתחומי חורבת פטיש, סמוך לפארק אשכול ובחורבת מעון. אותה דרך רוחב ותיקה, שעל התוואי שלה נסלל הכביש, חיברה את הנקודה הקרובה ביותר לח'אן יונס בכביש באר שבע–עזה (כביש 25) עם מקורות מים בצידה: באר באפיקו של נחל פטיש (ליד אופקים), נביעות עין בְּשׂוֹר (עין שַׁלָּאלֶה ב'פארק אשכול') ובאר בחורבת מָעוֹן (בִּיר מַעִין). 

סלילת כביש הרעב (מקור: ויקיפדיה)

'כביש הרעב' ישר לכל אורכו, מלבד פיתול חזק אחד, סמוך לכניסה אל מושב מַסְלוּל, החובק את רגליה של התגבהות על דרכו. בראשה של זו נקבעה בשנת 1921 'נקודת טְרִיג' מס' 3 (Major 3) ברשת הטְרִיגוֹנוֹמֶטְרִית המודרנית הראשונה של ארץ ישראל. M3 היא אחד מקודקודי המשולש הראשון, המשמש מאז בסיס מדידתה של כל רשת המיפוי הארצית. הקרן הקיימת לישראל והמועצה האזורית 'מרחבים' הפכו את אבן ה'טריג' וסביבתה למצפה מעוצב ומוסבר. 

נקודת הטריג M3 מול המושב מסלול (מקור: מועצה אזורית מרחבים)

העיקול בכביש נולד בגלל בית קברות בדווי בראש אותה התגבהות – גבעה נישאה בודדת, הנצפית מכל עבר, אשר הכביש המנדטורי עקף אותה בשעתו בעיקול חד. בשנות השמונים חוּדש תוואי 'כביש הרעב' והעיקול התמתן מאוד, אך עד אז לא הצליחו הרבה כלי רכב 'לקחת את הסיבוב' וגלשו אל השדה הסמוך...

הגדילה לעשות חנה'לה מקיבוץ גבולות (גילוי נאות: קרובת משפחה שלי), אשר המכונית שבהּ נהגה התגלגלה יום אחד באותו עיקול כמה וכמה פעמים. פגיעת הראש החמורה שלה אמנם נרפאה כליל, אך זכר לדבר נותר בכינויו של אותו עיקול: סיבוב חנה'לה... 

ה. סיבוב המִסְפּוא'יְנִיק וסיבובי בַּבַּ"שׁ (בְּנֵי בְּלִי שֵׁם)

כביש מפלסים–כרם שלום (כביש 232) אף הוא בעל עיקולים ועלילות: בראשית מאי 1947 הוחל בהנחת צינור מים מקיבוץ ניר-עם דרומה, בגבול שבין שני שבטי בדווים. בסוף חודש יוני של אותה שנה, כשכבר חצה הקו את שני הערוצים (נחל מפלסים ונחל חַנּוּן), עלה על הקרקע קיבוץ סעד (תחילה אל 'גבעת בית הביטחון', הסמוכה לכפר עזה). מניחי הצינור – שתוכנן תחילה ישירות לעבר צומת בארי – היטו אותו לעבר הישוב החדש (היום עיקול ומעלה לעבר תחנת הדלק). לפיכך, כאשר נסלל הכביש בנתיב הצינור, כבר לא ניתן היה להמשיכו בקו ישר, שכן קיבוץ סעד עבר בינתיים מזרחה, אל מקומו הנוכחי. כך התחברו הסוללים אל כביש באר שבע–עזה (כביש 25), משכבר הימים, ליד הכיכר ושדה הכלניות הסמוך, ויצרו צומת נוסף.

בית הבטחון' של קיבוץ סעד משמש היום מוזיאון היסטורי 'מעוז מול עזה' (צילום: ד"ר אבישי טייכר; ויקיפדיה)

בדרך זו הגיע הכביש אל קיבוץ בארי, שמדרום לכניסה אליו קיים היום עיקולון – זכר לעקלתון הופך מכוניות במקורו – שנשא את הכינוי 'סיבוב הַמִּסְפּוֹא'יְנִיק'. האגדה (שטרם הופרכה) מספרת: כאשר הגיעו המודדים לסימון תוואי הכביש, הסתבר לאיש המספוא של בארי כי הכביש אמור להיסלל דרך חלקת המספוא שלו. בכעסו גירש הבחור את המודדים, והודיע להם כי מצדו, שייסעו מסביב, 'לחלקה שלי אף אחד לא ייכנס' – וכך היה! 

המשיכו הסוללים והגיעו לצומת גבולות, והנה מצאו דרך ישרה וכבושה, תחומה בין משוכות צברים, אשר הוליכה לעבר קיבוץ ניר יצחק. קטע ישר זה הוא חלק מן הדרך הבין-לאומית העתיקה ממצרים אל כנען, הפונה מצפון סיני לעבר שפלת יהודה ומקשרת במהלכה בין שני מקורות מים: בארות גִ'רָאדִי-חַ'רוּבֶּה בדרום-מערב, ועין הבְּשׂוֹר (שַלָּאלֶה) בצפון-מזרח. הכפר אֶ-שֻּׁעוּת (היום חוות צֶאֳלָה) הוקם סמוך לתוואי אותה דרך בעשור האחרון של המאה ה-19, ולימים נפלו בצדו ששת חללי הנגב הראשונים במלחמת העצמאות (חנוכה תש"ח / 9 בדצמבר 1947).

שמחו מהנדסי מע"ץ על החיסכון הגדול בעבודות תשתית, ניצלו את הדרך עד סופהּ, ורק שם פנו 'ימינה חזק', לעבר שער הקיבוץ... גם עיקול זה התמתן במשך השנים, אך זכרו מורגש היטב. 

כביש צאלים–רביבים (כביש 222) הוא 'כביש סרגל' למהדרין, כיוון שאין מכשולים בדרכו. אך יום אחד, בראשית שנות השישים, הונחו ארבעה צריפים צבאיים משני עבריו – כארבעה וחצי קילומטרים מקיבוץ צאלים – ומצריפים תמימים אלה התפתח הבסיס הצבאי הגדול 'צאלים' (שמו הרשמי הוא 'המרכז הלאומי לאימונים ביבשה', לשעבר באלי"ש). כביש 222, שעבר בתחומי הבסיס והיה לציר הרוחב העיקרי שלו, נסגר לתנועה אזרחית, והנוסעים בכביש נאלצו מכאן ואילך להקיף את הבסיס בקשת גדולה מצפון לו.

מילואימניקים בבסיס צאלים (מקור: הבלוג של יניב ברמן)

איזה כיף לנסוע לחו"ל: רמלה כמעצמה; תכנית ההפרדה; מרן ברודוס

'אחרי החגים' החלו, עונת החופשות בחו"ל הסתיימה, וזה הזמן להיפרד בכמה קוריוזים.

א. רמלה והתאומות

מי היה מאמין שרמלה מבוקשת כל כך? תראו כמה ערים בעולם רוצות בקרבתה המפנקת – מקוצ'ובה שבאלבניה ועד פוניבז' שבליטא (מעניין שפוניבז' לא הציעה ברית ערים דומה לבני ברק). אפשר להניח שפקידי עירייה בכירים כבר דאגו לבקר בכל המקומות הללו ולוודא מקרוב שרמלה אכן ראויה לחלוק מכבודה ולקשור יחסים דיפלומטיים עם כולן.

אגב, פאודוסיה שייכת לאוקראינה רק על הנייר. היא נמצאת בחצי האי קרים, שכידוע סופח לרוסיה.

צילום: ברוך גיאן

בערים אחרות בעולם יש דרכים נחמדות לציין את שמות 'הערים התאומות'. כך למשל באודסה שבאוקראינה, שם רשמו את המרחק מן העיר לעריה התאומות על 'עץ' רב ענפים. המרחק מאודסה לחיפה תאומתה הוא בסך הכל 1564 קילומטרים.

צילום: דוד אסף

ואילו בצ'רנוביץ מצאתי את סמלה של העיר התאומה נצרת עילית מוטבע על מדרכה באחת הכיכרות המרכזיות של העיר.

צילום: דוד אסף

ב. הפרדת רשויות בתנובה

נוסעי טיסת אל על מתל-אביב לפריס בחודש ספטמבר האחרון נהנו מארוחת בוקר מזינה, אבל בלי לדחוף לנו חוקים, הלכות ומצוות – צריך או לא צריך – כנראה אי אפשר אצלנו.

ככל הנראה, גביע היוגורט הזה נעשה ב'תנובה' בייצור מיוחד לאל על. ההשגחה המהודרת של בד"ץ העדה החרדית איננה מספיקה כנראה ועל כן מודיעים לנו אנשי תנובה, כי שומה עלינו להימנע מהפרדת רביעיית הגביעים בשבת, שהרי בכך אנו עשויים לעבור על אב מלאכה 'קורע' או 'מתקן' (אלה אבות המלאכה שבגללם אתם מתבקשים גם להימנע מחיתוך ניירות טואלט בשבת), או משהו דומה.

שתי שאלות שואל אפוא הנוסע המתמיד:

1. הרי חברת אל על איננה טסה בשבת כלל, אז מדוע להזהיר על משהו תיאורטי? האם יש חשש שהנוסעים ייקחו הביתה את גביעי היוגורט ועשויים חלילה להפרידם בשבת?

התשובה, כנראה, בלשון חז"ל: 'דְּרוֹשׁ וקבל שכר', כלומר למה לא לנצל את ההזדמנות וללמד את עמך ישראל איזה דבר תורה קטן על הדרך, גם אם הוא לא ממש רלוונטי וגם אם הוא לא ממש מעניין את רוב הנוסעים. במחשבה שנייה, יותר נכון: 'התחנף וקבל שכר'. למה לא להחניף למשגיחים של הבד"ץ, מלכי הארץ וקובעי תו האיכות?

2. בבדיקה שנערכה בסּופֶּר הקרוב לביתו של איתמר וכסלר (צלם היוגורט) התברר כי בישראל של מטה, זו שלא טסה באל על, אין מזהירין כלל על ההפרדה בשבת וגם אין הכשר של הבד"ץ. ונשאלת השאלה: מדוע שפר גורלם של נוסעי אל על ולמה חברת 'תנובה' איננה דואגת לעולמם הרוחני והדתי של כלל קוני היוגורטים בארץ?

זהירות! יוגורט ללא אזהרת שבת

ד"ר קלמן נוימן הפנה את תשומת לבי לכך, שכל נושא קריעת מכסי יוגורט בשבת הוא החמרה שהבד"ץ כופה, ואפילו החשוב בפוסקי הלכות שבת, הרב יהושע ישעיה נויבירט (מחבר הספר 'שמירת שבת כהלכתה') כתב להתיר.

ג. מרן ברודוס

רוני באר-מרקס מצאה באי היווני רודוס צייר רחוב, שלא רק שהוא נורא דומה למאיר אריאל אלא בין הדוגמנים שלו נמצא גם הרב עובדיה יוסף...

בורא מיני מזונות: דגים מלוחים, פיתות, ומֶלוֹנים שנויים במחלוקת

א. תשמעו לי, כדאי לאכול דגים מלוחים בקיץ

בשוק של רחוב לוינסקי בתל אביב, במספר 34, שוכנת חנות הדגים והמעדנייה הוותיקה של ויקטור. ויקטור הוא מומחה לכל מה שקשור בלקרדות, פלמידות, דגים טריים, דגים מעושנים, כבושים ומלוחים.




צביקה גילדוני שמח לגלות בחנות שלט כְּתוּב-יד ובו חכמת חיים גסטרונומית עתיקה, שמקורה אינו ברור:

אכילת דגים מלוחים בקיץ בריא יותר מבחורף.

צילומים: צביקה גילדוני

אולי מישהו מהקוראים יודע לָמָּה?

ב. המלך הוא מלכה!

אבישי ליוביץ' שם לב למלכוד לוגי קטן שנטמן בפרסומת של 'מלך הפיתות': מתברר שהמלך הוא בכלל מלכה...

אלי מלכה מנתניה הוא הוא 'מלך הפיתות'.

ואיך מתרגמים במאפייה של מלכה 'מקלות מלוחים'?

לא בטוח שזה יעורר בכם תיאבון.

המונח 'KAKIE SALE' – לימד אותי אבישי – הוא בטוניסאית-יהודית. KAKIE בא מן המילה הערבית כעכ (כעך) ואילו SALE בא מן המילה הצרפתית למלח.

ג. מֶלוֹנים מדרום הערבה

נורא קשה להקפיד על איסורי שמיטה ('שביעית'), והכי גרוע הוא שגדולי התורה חלוקים בדעותיהם ואינם אומרים דברים ברורים.

אני במקומכם הייתי מחמיר.

צילום: ישראל מידד

בועת הנדל"ן: פינוי בינוי; קנייה במזומן; סחר בבני אדם

א. פרויקט יאנוש קורצ'אק

בנתניה יש תנופת בנייה ובין השאר מוקם שם פרויקט יוקרתי המכונה 'פרויקט פינוי בינוי יאנוש קורצ'אק', או 'פרויקט מתחם יאנוש קורצ'אק'.

הכל ברור, אבל איך נאמר זאת בעדינות: בטעם טוב הם לא מצטיינים.

צילום: אבנר דישון

זו המצבה לזכרו של יאנוש קורצ'אק בטרבלינקה. כאן הסתיים 'פרויקט הפינוי' שלו ושל מאות אלפי יהודים אחרים... (מקור: ויקיפדיה)

דרך אגב, קורצ'אק לא לבד. על 'פרויקט אוסקר שינדלר' בחיפה, דיווחנו בעבר כאן.

ב. דירה במזומן

הייתם מוכרים לו?

תודה לי"ק

ג. סחר אדם בחיפה

הייתם קונים ממנו?

תודה לאלון גלעדי

פרידה מאיתם הנקין

איתם הנקין, 2014 (צילום: דוד אסף)

איתם הנקין (2015-1984), שנרצח באכזריות עם רעייתו נעמה בליל יום חמישי שעבר, יום שלישי של חול המועד סוכות (1 באוקטובר 2015), היה תלמידי.

מי שקרא את הידיעות עליו בכלי התקשורת המודפסים ובאתרי האינטרנט, שהכתירוהו בתואר 'הרב איתם הנקין' יכול היה להתרשם שמדובר ברב מן המניין היושב על מדין או מלמד גמרא ב'כולל' כלשהו. אכן, איתם הוסמך לרבנות, אך הוא כלל לא ראה את עצמו 'רב' ולא עלה על דעתו לשמש ברבנות ולהתפרנס ממנה. לימודי הרבנות שלו (2011-2007) היו המשך אינטלקטואלי טבעי ללימודיו בישיבה וחלק בלתי נפרד מעולמו הסקרני והלמדני שמעולם לא ידע שובע. איתם ראה את עצמו, בראש ובראשונה, חוקר אקדמי בראשית דרכו, שמכשיר את עצמו, בתהליך הבשלה אטי אך בטוח בעצמו, להיות היסטוריון חברתי של יהודי מזרח אירופה. זו הייתה תשוקתו הגדולה ביותר, זה מה שבער בו והניע אותו ולקריירה זו ייעד את עצמו. לולא היד הזדונית שלחצה על הדק האקדח וקטלה את חייו הצעירים היה עולם מדעי היהדות זוכה בלי ספק בחוקר יוצא דופן ובעל שיעור קומה.

באותו לילה מר ונמהר שהיתי בחו"ל. הידיעה הנוראה השיגתני באישון לילה והלמה בי כבמכת קורנס. בחדרי שבבית המלון בצ'רנוביץ שבאוקראינה – כה רחוק מן הבית – נדדו מחשבותיי בלי הרף לאותם רגעי אימת המוות שהיו מנת חלקם של איתם ונעמה, לזוועה שנגלתה לעיניהם של ארבעת הילדים שראו את הוריהם מוצאים להורג, ולאבדה הבלתי נתפסת של מי שרק תמול שלשום עוד דיברתי אתו ורקמתי עמו תוכניות, של מי שתליתי בו תקוות גדולות כל כך. היה איש וראו איננו עוד...

למוחרת, עמדתי עם חבריי לנסיעה בצ'רנוביץ, ליד ביתו של אליעזר שטיינבַּרג (1932-1880), סופר ומשורר ביידיש שהתפרסם בעיקר במשלים שחיבר. קראתי בפניהם בקול רועד את המשל היפה על הכידון והמחט ('די שפּיז און די נאַדל'ׂׂ), בתרגומו של חנניה רייכמן, והקדשתי אותו לזכרם של איתם ורעייתו, שבאותם רגעים ממש הובאו למנוחות בירושלים.

איתם היה 'ילד פלא'. נפגשתי אתו בפעם הראשונה בשנת 2007. הוא היה אז 'אברך משי' (כהגדרתו), בן 23 בסך הכל. תלמיד ישיבת 'ניר' שבקריית ארבע, שמאחוריו כבר רשימה ארוכה של פרסומים בכתבי עת תורניים. הוא פנה אליי בדואר האלקטרוני ולאחר כמה התכתבויות הזמנתי אותו לפגישה. הוא אכן בא. שוחחנו ארוכות ומאז נפשי נקשרה בנפשו. ממאמריו ומשיחותינו הרבות הבחנתי מיד שיש לו את 'זה'. יש לו את אותן תכונות ואופי וכישרון – חמקמקים ובלתי ניתנים לכימות או להגדרה – של מי שנועד להיות היסטוריון, והיסטוריון טוב.

לא הייתי זקוק למאמץ מיוחד כדי לשכנע אותו שמקומו וייעודו אינו בין כותלי הישיבה ואת כישרונותיו אל לו לבזבז על פלפולי הלכה. שומה עליו להיכנס להיכלות האקדמיה ולהכשיר את עצמו באופן מקצועי למה שבאמת מעניין אותו, למה שהוא באמת אוהב: מחקר היסטורי ביקורתי.

איתם נרשם אפוא ללימודים באוניברסיטה הפתוחה ובתוך שלוש שנים (2012-2009), בד בבד עם השלמת לימודיו בישיבה, סיים בהצטיינות את לימודי התואר הראשון. מיד לאחר מכן נרשם ללימודי התואר השני בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב ובהנחייתי חיבר בשנת 2013 עבודת גמר (תזה) מעולה, שכותרתה: 'מחיבת ציון לאנטי-ציונות: תמורות באורתודוקסיה המזרח-אירופית – הרב דוד פרידמן מקרלין (1915-1828) כמקרה מבחן'.

איתם, שבא מעולם לימוד ישיבתי, שהוא כה שונה מהעולם האקדמי, השתלב בלי שום קושי בלימודים באוניברסיטה. הוא הפנים במהירות את דרכי השיח האקדמי, את צורת החשיבה והכתיבה, וגם החל לטעום את טעמיו המיוחדים של עולם זה – כך למשל ביוני 2014 הוא השתתף, בפעם הראשונה בחייו, בכנס אקדמי של דוקטורנטים צעירים, ישראלים ופולנים, שנערך בוורוצלב שבפולין. הוא השמיע שם (שוב בפעם האשונה בחייו) הרצאה באנגלית, ושאב סיפוק רב מן המפגש החווייתי עם חוקרים וחוקרות בני גילו שעוסקים בנושאים משיקים לשלו. לא פעם ולא פעמיים שאלתי אותו אם קשה לו, כשומר מצוות, ללמוד דווקא בקמפוס התל אביבי הפתוח וה'חילוני' כל כך. תשובתו הייתה שלילית מכל וכל. הוא הרגיש נוח ולדבריו – שלא נועדו בשום אופן כדי לרצותני – מעולם לא חש בקושי כלשהו. 

אהבתי אותו והערכתי אותו. אהבתי את אופיו הנוח והאופטימי, את ענוותנותו התמימה, את בת השחוק שהייתה נסוכה דרך קבע על פרצופו. אהבתי את גישתו החיובית וה'זורמת' לכל דבר ועניין, ובעיקר אהבתי את חוש ההומור הסרקסטי שלו, את יכולתו לצחוק על עצמו, על עולמו, על המתנחלים ועל ההתנחלויות (ככל שיכולתי להתרשם, הוא היה אדם מתון מאוד ורחוק מלהט פוליטי או משיחי), על העולם האורתודוקסי שבתוכו חי ועל העולם האולטרה-אורתודקסי שאותו חקר. הוא היה אדם כלבבי, ויש לי תחושה שגם אני הייתי כלבבו. כשאמרתי לו פעם, שהסיבה שאני מוכן להיות מנחה שלו היא משום שאני מקפיד על כך שתמיד יהיה לי לפחות דוקטורנט אחד שהוא דתי ומתנחל, כדי שלא יוכלו להאשים אותי בחוסר פתיחות וסובלנות, הוא הגיב בחיוך רחב...

ויותר משאהבתי אותו הערכתי אותו על ידיעותיו העצומות, על יכולת הלימוד וההתמדה שלו, על יסודיותו, חריצותו ויעילותו, על צורת חשיבתו המקורית והביקורתית, על תרבות הכתיבה המצוינת שלו, על יכולתו ללמוד מכל אדם ועל נדיבותו לחלוק את ידיעותיו הרבות עם כל אדם. בתוך תוכי הרגשתי סיפוק וגאווה שזכיתי בתלמיד כזה.

מיד לאחר שסיים את התואר השני נרשם איתם ללימודי התואר השלישי. שנת 2014 הוקדשה לגיבוש נושא ולכתיבת הצעת המחקר. איתם התעניין במיוחד במעמד הרבנות במרחב הליטאי בשלהי המאה ה-19 ואסף חומר עצום בהיקפו, ממוין בכרטיסיות ובמחשבו, על אין ספור רבנים שכיהנו בעיירות הרבות. הוא רצה לתאר את המעמד החברתי המיוחד של חוג זה, ולעמוד על הטיפוסים החברתיים שהרכיבו אותו, בעיירות ובערים. אך לבסוף, מסיבות שונות שלא אפרט כאן, החלטנו בעצה אחת לזנוח את הנושא ולחפש נושא אחר. הצעתי לו לכתוב ביוגרפיה ביקורתית של החפץ חיים, הלא הוא ישראל מאיר הכהן מראדין (1933-1839), הדמות הנערצת ביותר בעולם החרדי של המאה ה-20 ולמעשה עד ימינו אלה (רק לפני שבועיים כתבתי בבלוג מאמר על רשמי ביקורי בראדין, וציטטתי שם דברים שמסר לי איתם. מי יכול היה אז לתאר לעצמו לאן יגיעו הדברים בעבור זמן קצר). תחילה הסתייג איתם מן הרעיון. 'מה אפשר לחדש עוד על החפץ חיים?', שאל בספקנות, אך ככל שחלף הזמן וככל שהעמיק חקר הוא הלך והשתכנע כי אכן מדובר בנושא ראוי. כדרכו, הוא הסתער על הנושא ובתוך זמן קצר כתב תוכנית מחקר לתפארת. בסוף מרס 2015 אושרה תוכניתו לכתוב דוקטורט בהנחייתי, שנושאו יהיה 'הרב ישראל מאיר הכהן בעל "החפץ חיים": ביוגרפיה'.

זמן קצר לאחר מכן הגשתי את איתם כמועמד אוניברסיטת תל-אביב למלגת נתן רוטנשטרייך. זו היא מלגת הקיום היוקרתית ביותר המוצעת היום לתלמידי התואר השלישי באוניברסיטאות ישראל והיא כמובן תחרותית. אין צריך לומר, וכפי שצפיתי מראש, שאיתם זכה בה. הוא הגיב על הזכייה באיפוק אופייני אך בשמחה לא מסותרת, ניכר היה שבאותה שעה שבישרתי לו על כך הוא היה המאושר שבאדם. כדי לקבל את מלגת רוטנשטרייך מתחייב התלמיד להתפנות מכל דבר אחר, להקדיש את עצמו למחקר ולסיים את הדוקטורט בתוך שלוש שנים. איתם התחייב, ובלי ספק גם היה עומד בהתחייבותו זו. הוא עמד לקבל את התשלום הראשון בנובמבר 2015. ועכשיו הוא לא זכה ואנו לא זכינו. 

אפשר להפליג עוד ועוד בשבחיו של איתם ומן הסתם עוד יעשו זאת גם אחרים. אסתפק בהבאת מכתב ההמלצה שכתבתי עליו לחברי ועדת מלגת רוטנשטרייך. בדרך כלל נוטים ממליצים להפליג בדברי גוזמה בשבחיו של מועמדם, אך אעיד עליי שמיים וארץ כי במקרה של איתם התכוונתי לכל מילה שכתבתי. 

יהי זכרו ברוך.

בארכיוני מצאתי 'אוטוביוגרפיה מחקרית' שהכין איתם לבקשתי, לקראת ההגשה למלגת רוטנשטרייך, ובה הוא מספר מעט על עצמו, בענווה ובהומור: