יומן קריאה: 'בחיי' של פּוּצ'וּ

פוצ'ו (שבתעודת הזהות שלו כתוב ישראל וִיסְלֶר, אבל מי בודק) הוא אחד הסופרים הישראלים האהובים עליי ביותר. אני מודה שזה לא רק בגלל חוש ההומור שלו ובשל הכתיבה הכל כך קולחת, המצחיקה, המדויקת והלא-נמלצת שלו, אלא בגלל שהוא, שפמו ואופנועו היו חלק מנוף ילדותי בשדרות סמאטס בצפון תל-אביב של שנות השישים.

את זיכרונותייי על היחסים החד-צדדיים שלי עם פוצ'ו כבר פרסמתי בבלוג לפני יותר משנתיים ('פּוצ'וּ והלמֶד-וו"ניקים'), שלא לדבר על כך שפוצ'ו הוא מקוראי עונ"ש המתמידים וגם תרם לבלוג פה ושם (לא מספיק לטעמי), למשל ברשימה 'מסיפורי פוצ'ו אפשר ללמוד: נקמתו של מורה'.

והנה אפילו צעירים נצחיים כמו פוצ'ו, שנולד ב-1930, מגיעים לגיל שבו הם כותבים זיכרונות.

אבל לפוצ'ו יש בעיה: מה יעשה אדם שכל חייו הרגיל את קוראיו וחבריו לחשוב שהוא מספר להם כזבים? למה שיאמינו לו עכשיו? ולכן הוא הכתיר את ספרו החדש, שיצא לפני כמה חודשים, ממש במחתרת, בשם המקסים והדו-משמעי – 'בחיי', וכותרת המשנה: 'קורות חייו של צבר מצוי' (הוצאת 'לשון', 2016).

כדי שתקבלו מושג קלוש על כוח ההמצאה וכשרון הסיפור של פוצ'ו, די אם תקשיבו לסיפורו המצחיק על אהבת הארץ (2011).



אגב, הסיפור הזה מופיע גם ב'בחיי', אמנם לא עם רות מוריץ, שנמצאת בסיפור אחר, אלא עם רבקה מורד, אבל העיקרון דומה ('אהבת הארץ עם רבקה מורד', עמ' 78-73).

לערוך רשימה של ספרי פוצ'ו לגדולים ולקטנים זו משימה לא פשוטה כלל. בקטלוג של הספרייה הלאומית רשומים על שמו 69 פריטים (לא כולל עדיין את 'בחיי'), ורק רפרוף על הכותרות יעלה חיוך של שביעות רצון והנאה על פני כל 'צבר מצוי': 'חבורה שכזאת', 'אני פחדן אני', 'איה הג'ינג'ית', 'אולי תרדו שם', כל עלילות המורה שמילקיהו, ועוד ועוד ועוד.

וכשמגיעים (די מהר) לסופו של הספר שלפנינו, מתברר, למרבית השמחה, שמדובר רק בחלק הראשון, וכיוון שהוא מסתיים פחות או יותר בשנת 1949, כשהמחבר הוא בסך הכול בן 19, אפשר לצפות לעוד שלושה חלקים לפחות של 'בחיי', עד זקנה ושיבה. הכתיבה מצחיקה ושנונה וזורמת. מי אמר שכדי לכתוב זיכרונות צריך להתנפח ולהרצין? פוצ'ו מראה שלא חייבים תמיד לבחור בין הרציני למצחיק או בין המנופח למגוחך, אבל אם אין בררה הוא תמיד יעדיף להיות בצד הקל והאירוני של החיים. ואם הבחירה היא בין זיכרונות על ציונות, חזון, מעש ודרך, הוא תמיד יעדיף לזכור את האהבות הראשונות, את הגרעפצים ושאר הפרשות הגוף ואת הפחדים והתסביכים. אך לצד הבדיחות והמתיחות ופרקי ההווי צצים כל הזמן גם פרצופיהם האמתיים של החברים שנפלו, אלה שעבורם הקרב הראשון היה לא פעם גם הקרב האחרון.

הספר מתחיל, כדין כל ספר זיכרונות, ברקע המשפחתי – בהוריו שבאו מפולין לתל אביב הקטנה של שנות העשרים – ובילדותו בשנות השלושים והארבעים. הנה לדוגמה סיפור קטן עם לקח היסטורי מעניין.

לאחר שעברו בני משפחת ויסלר מבית לבית (מתברר שגם אז היה קשה למצוא דירה בתל-אביב) הפכו סוף סוף הוריו של פוצ'ו לאילי נדל"ן, כלומר רכשו דירה של שני חדרים בלי גג ברחוב שלום עליכם. כדי לממן את בניית הגג הם השכירו חדר למשפחת נוֹבוֹגְרָבֶּלסקי ולבנם התינוק אבנר. זה היה בקיץ תרפ"ט, ובלילות חסרי השינה שבהם ניסו ההורים להרגיע את התינוק הבכיין, חיבר אביו – המוכר יותר בשם העט שבחר לעצמו: עמנואל הרוסי – את שיר הערש המפורסם 'שכב בני, שכב במנוחה', שאבנר נזכר בו בשמו. פוצ'ו (שכבר היה אז בבטן אמו) מספר על הרקע להיווצרותו של השיר המפורסם:

בחיי, עמ' 19-18

מטבע העניין רבים מן הסיפורים קשורים לחוויה המכוננת בחייו של פוצ'ו – הפלמ"ח. ביסודו היה הפלמ"ח גוף התנדבותי שאליו נמשכו 'החבר'ה הטובים' ('כל בחור וטוב לנשק', כדברי שיר הפלמ"ח של זרובבל גלעד). זו הייתה אליטה משרתת בכל מובן, למרות שחבריה לא היו משכילים במיוחד, רובם אפילו לא סיימו את לימודיהם בבית הספר, ועלילותיהם, שעברו מפה לאוזן, הציתו את דמיונם של בני התקופה. אבל הפלמ"ח לא היה רק יחידה צבאית לוחמת, שטובי בניה הקיזו את דמם בקרבות קשים, אלא גם מסגרת חלוצית וחברתית, שאת רוב זמנה עשתה בהכשרה חקלאית משעממת ובחיזוק ההתיישבות לאורך גבולות המדינה שבדרך. הפלמ"ח היה הרבה יותר מסך כל מרכיביו. הוא היה 'חוויה', שנצרבה בגופם ובתודעתם של כל מי ששירתו בו וליווה אותם לאורך כל חייהם. פוצ'ו מצליח בדרכו החיננית – מאז 'חבורה שכזאת' ו'אני פחדן אני', עבוֹר ב'אהבה בליל הפשפשים',  ועד 'בחיי' – לתאר את ה'חוויה' הזאת כעולם קסום של התבגרות וחניכה, שנוצר בהקשר היסטורי חד-פעמי שלא ישוב עוד.

ניסן פחטר (2001-1930)

קראתי את הספר בשקיקה ובהנאה, כשחיוך של קבע מסתמן על שפתיי, ומדי פעם הן נפרצות בצחוק. שאלתי את פוצ'ו איזה פרק הוא הכי אוהב, והוא התקשה לענות. 'כולם היו בני', כתב לי, 'בחיי. אבל אם אתה מתעקש, אז בפרק מד, על הפגישה שלי עם צ'יץ', יש גם סקופ קטן'.

בכל זאת, בחרתי פרק אחר, קצת יותר אופייני, על סימני הדרך המביכים שהותיר פחפח, הוא ניסן פחטר, אחד מחבריו של המחבר למחלקה ול'הכשרת בית השיטה', בדרכם אל מעבר לקווי האויב המצרי בנגב הנצור.

בחיי, עמ' 222-220

ולסיום, יש לנו 'מבצע' מיוחד בשביל קוראי עונ"ש. מחירו המומלץ של הספר בחנויות הספרים המובחרות (שכידוע הן מועטות מאוד) הוא 88 ש"ח, אבל קוראי הבלוג שמעוניינים בספר יוכלו לקבל אותו, כולל דמי משלוח בישראל, תמורת 60 ש"ח בלבד. בחיי.

המעוניינים ישלחו צ'ק לפי הכתובת: פוצ'ו, שדרות סמאטס 7, תל-אביב 62009, ותגידו ששלחתי אותכם...

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל: מאיר'קה חוּמַש, 'בן היוֹרֶה'

תעלות קרב במוצב תל מוטילה (צילום: אבישי טייכר; ויקימדיה)

 מאת אסתר חוּמַש-גּוֹפֶר

בשנות הארבעים לימד המורה והסופר הנערץ אליעזר שׂמֹאלִי בבית ספר לילדי עובדים בגבעת המורה שבקרבת עפולה. משפחתי התגוררה אז באחד הבתים במתחם בית חולים 'העמק', שהיו מיועדים למגורי הרופאים ואנשי המנהלה. אבי היה באותה תקופה המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים, ואחי, מאיר, היה אחד מתלמידיו של שמאלי. 

בארון הספרים שלנו נמצאת המהדורה הראשונה של הספר 'בְּנֵי הַיּוֹרֶה', שכתב שמאלי בשנת תרצ"ז (1937). הספר, שבו סיפר שמאלי על עולמם החלוצי והתמים של ילדי כיתה בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב (בין הילדים הללו היה גם יצחק רבין), זכה להצלחה רבה ונדפס בארבע הדפסות.

בתוך הספר רשם שמאלי הקדשה לאחי מאיר:

למאיר'קה החביב: תִּהיה נא דַּרכּך –  

דרך "בני היורה": אהבה לעם-ישראל, 

ארץ-ישראל ועמל-כַּפּים. 

א. שמאלי 

תלמיד סבך, ר' משה ליב חוּמש ז"ל.

אליעזר שמאלי (1985-1901)

כפי שעולה מהסיפא, שמאלי – יליד העיירה רוז'ישץ' שבוולין (היום באוקראינה) – היה תלמידו של אבי-סבי, משה לייב חוּמָש (שאכן לימד חומש, ומכאן שם המשפחה שדבק בו). אחזור לפרט זה בהמשך.

ב-6 במאי 1951 נהרג מאיר בקרב תל מוטילה, באזור הצופה על צפון-מזרח הכינרת שהיום נמצא בו מושב אלמגור. הוא היה חניך בקורס מ"כים של חטיבת 'גולני', ש'הוקפץ' יחד עם חבריו לקורס כדי לסייע בקרב. בן תשע-עשרה היה במותו. 

כך מסופר עליו באתר 'נזכור את כולם':

קרב תל מוטילה, מול הצבא הסורי, נערך במשך חמישה ימים (6-2 במאי). מבחינה צבאית זה היה כישלון נורא: 41 חיילים נפלו וכשבעים נפצעו. שתיקה רועמת שררה באותם ימים ולאחריהם סביב הלחימה במקום. לכישלון היו סיבות רבות: החום הנורא ששרר אז, הנגישות הקשה למקום, שהקשתה על תקשורת ואספקה, וחוסר ההכשרה הקרבית של החיילים, שרבים מהם היו עולים חדשים. אך נראה שהכשל העיקרי היה הפיקוד הלקוי, שנעשה ממרחק ניכר (המפקדים, מאיר עמית ורחבעם זאבי ישבו ב'וילה מלצ'ט' ליד המושבה מגדל, ולא יכלו לקרוא את תמונת הקרב בזמן אמת). איש ממפקדי הפעולה, שהתקדמו במסלול הצבאי, לא התגאה בקרב זה ולא כלל אותו בתולדות חייו. גם זו 'מורשת גנדי' המפורסמת לרעה... תיאור מפורט של הקרב ימצא המתעניין בעדותו של אריה טפר, שהיה המפקד בשטח, ובספרו של אריה יצחקי 'שלדים בארון' (2009).

בעיתוני התקופה לא דווח כלל על מספר ההרוגים והפצועים, ואפילו לא צוינו שמות הנופלים. על מודעות אבל מטעם הממשלה או צה"ל ועל פרסום רשמי של מועדי הלוויות – בכלל לא היה על מה לדבר. 

מאיר נהרג ביום הקרב האחרון (6 במאי), וחללי הקרב נקברו בחופזה בשני בתי קברות צבאיים: בעפולה ובראש פינה. אחי נקבר מבלי שהוריי קיבלו הודעה על מותו וממילא לא השתתפו גם בהלווייתו. רק יומיים אחר כך, ב-8 לחודש, התקבצו ידידים ובני משפחה ליד ביתנו והודיעו לנו על האסון. עד אז איש מצה״ל לא בא לספר את שאירע. צה"ל והחברה הישראלית עשו מני אז כברת דרך ארוכה...

בעקבות יוזמה שהתחלתי בה הוקמה בשנת 1997, בתחומי היישוב אלמגור, אנדרטה לזכר חללי הקרב, בתכנונו של האדריכל יהודה יהב. על האנדרטה נחקקו שמות החללים, והיא מייצגת התפרצות סמלית של הר געש (הקרקע באזור היא אדמת בזלת) – ביטוי להוצאתו של סיפור הקרב, שהוסתר והושכח, לאוויר העולם. 

במהלך השנים שבהן עמלנו על הקמת האנדרטה, ניסינו לערב גם את מפקדי הקרב, אך אלה טענו בתוקף שאין כל צורך בכך היות שקיים כבר אתר זיכרון לחללי החטיבה בצומת גולני. עם זאת מאיר עמית, המח"ט אז, הופיע לטקס. 

האנדרטה לנופלי הקרב בתל מוטילה צופה על הכינרת (מקור: יזכֹּר - אתר הנצחה לחללי מערכות ישראל)

אריה עמית (טפר), איש הפלמ"ח ומגיבורי הקרב, התנגד גם כן להקמת האנדרטה. לדבריו, מספר ימים לפני תחילת הקרב היה תרגיל אימונים באזור קיבוץ גַלעֵד. שני מפקדי הקבוצות המתאמנות רבו ביניהם ולא תיאמו את תוכנית האימונים. כתוצאה מכך ירו הקבוצות זו על זו ובחילופי האש 'הידידותיים' הללו נהרגו שישה חיילים. כנהוג באותם ימים, לא מיהרו להודיע על כך למשפחות, שייכו את ההרוגים לקרב בתל מוטילה וכך 'החליקו' את הפרשה. טפר, שלדבריו נכח בשני האירועים ונשא פצועים והרוגים בשניהם, טען שאם נציין את כל שמות ההרוגים על גבי האנדרטה נעזור בכך לטייח את האמת. בתשובה לשאלתנו, אם ידועים לו שמותיהם של החיילים שנהרגו בגלעד, הוא הודה שאינו יודע. אנו החלטנו, שמנקודת מבטנו כולם חללי צה״ל ועל כן ניתן כבוד זהה לכולם. בסופו של דבר, גם טפר נתן לכך את ברכתו. 

מקטע משמות הנופלים על האנדרטה (צילום: ד"ר אבישי טייכר; ויקימדיה)

במהלך העבודות להקמת האנדרטה הגיע אלינו אחד מהחיילים שנפצעו קשה בקרב. הוא נולד במצרים, עלה ארצה בגפו, ולא הייתה דרך להודיע להוריו על פציעתו מבלי לסבכם עם השלטונות המצריים. בסופו של דבר, השתקם האיש והשתלב בעבודה כלשהי. רק לאחר שנים רבות נודע לו, אחרי שיחה אקראית עם חבר לעבודה, שהוא זכאי להכרה כנכה צה״ל וליהנות מן הזכויות שכרוכות מכך. נדהמנו לשמוע שהוא ניהל מאבק שנמשך עשרות שנים, ובמהלכן נדרש להוכיח שאכן השתתף בקרב על תל מוטילה. בסופו של דבר, הצליח להציג מסמכים מבית החולים רמב״ם שאימתו את טענותיו. זה היה בתחילת שנת 1990, כאשר הקרב התרחש ב-1951, ארבעים שנה קודם לכן...

שנתיים ויותר אחרי הקרב שבו נפל אחי פרסם שמאלי סיפור שנקרא 'מורי ורבותי' (דבר לילדים, כרך כד, חוברת 9,  כ"ו בחשוון תשי"ד [4 בנובמבר 1953], עמ' 127-126). למען האמת, אין זה סיפור אלא רשימה אוטוביוגרפית, ובה התרשמויות וזיכרונות ממורים שאצלם למד טרם עלייתו ארצה בשנת 1920. בין השאר הוא מזכיר את אבי-סבי וגם את אחי שנפל. מתברר, כי למרות שחלפו שנים רבות מאז היה מאיר תלמידו של שמאלי, הגיעה אליו שמועת מותו ואז נזכר בו.

וזה הפרק מהסיפור שמתייחס לסבי ולאחי:

את הרשימה שנדפסה בדבר לילדים, ליווה הציור התמים הזה פרי עטו של 'נפתלי', הוא הצייר הנודע נפתלי בֶּזֶם:

אחי מאיר נפל בגיל תשע-עשרה ונקבר בחיפה, מקום מגורי משפחתי בראשית שנות החמישים. חייו היו קצרים. הוא לא זכה להקים משפחה, לבנות וליצור, ובאין בנים או נכדים, שיזכרוהו לאחר מותו, גם זכרו כמעט אבד. 

שמאלי ורעייתו נקברו בבית הקברות של אגודת השומרים, מתחם מיוחד בחורשה הסמוכה לבית אלכסנדר זייד, גיבור ספרו הידוע 'אנשי בראשית'. ואילו אני עצמי גרה לא הרחק משם, בקריית טבעון. אולי בכל זאת חוט הסיפור עדיין נמשך...

קברם של בני הזוג שמאלי, קריית טבעון (צילום: ד"ר אבישי טייכר; ויקיפדיה)

______________________________________________

עו"ד אסתר חומש-גופר, גמלאית משרד המשפטים, הייתה פרקליטת מחוז הצפון.

סיפורי רחובות: גרץ הגוץ; עליאש על האש; יחמור וחיבוק

שלטי רחובות הם זירה נפלאה לאלתורים וחידודים של חבורת צדיקים נסתרים שקיבלו על עצמם לרענן שמות ישנים. הנה כמה דוגמאות:

א. עוץ לי גוץ לי

זה מה שקרה בתל אביב לרחוב גרץ שהתכווץ.

צילום: איתמר וכסלר

ב. מרדכי על האש

ברחוב מרדכי עליאש במרכז ירושלים פשוט מחקו את האות י' (והוסיפו ו' מיותרת למרדכי).

צילום: ישראל ויינגולד

ג. יחמור על גדות הירמוך

כך ייעשה לרחוב הירמוך בשכונת נחלאות בירושלים...

צילום: ברוך גיאן

ד. מי רוצה חיבוק?

כבר פרסמתי בעבר, ובכל זאת שווה פרסום נוסף. רחוב יַבּוֹק בשכונת נחלאות בירושלים.

צילום: אריאל מרוז

יש לכם דוגמאות נוספות? שלחו ואפרסם.

בעלי התוספות

חגי מנדל צילם את השלט הזה בהרצליה פיתוח.

עוללות מכרם עגנון: עגנון (כמעט) בשבי הלגיון, השם שלי ורק שלי

א. עגנון (כמעט) בשבי הלגיון

הנה פיסת מידע לא נורא חשובה, בייחוד משום שהיא מעולם לא התרחשה...

ובכן, מתברר כי ש"י עגנון כמעט נפל בשבי הלגיון הירדני.

ומעשה שהיה כך היה: עגנון וידידו חוקר הפיוט אברהם מאיר הברמן יצאו לטייל במה ששרד מן 'המרכז המסחרי' הישן של שכונת ממילא (על חורבותיו נמצא היום 'קניון ממילא'), שהייתה סמוכה ל'שטח ההפקר' שבין ישראל לירדן.

מעריב, 12 באפריל 1949

בפועל לא קרה כלום. חייל ישראלי שראה את שני המטיילים 'המעופפים' דאג להזהיר אותם בזמן, והם שבו על עקבותיהם.

הידיעה הזו הצחיקה אותי, ובייחוד החלטתם הנחושה של עגנון והברמן שלא לגלות את שמותיהם לחיילי הלגיון שעשויים לשבות אותם. הרי ברור ששמותיהם של שני הסופרים אומרים המון ללגיונרים! הרי הם קראו מן הסתם את 'סיפור פשוט' של עגנון ועיינו ב'ספר גזירות אשכנז וצרפת' של הברמן...

א"מ הברמן (1980-1901)

זה הזכיר לי את הסיפור מ'ילקוט הכזבים' על הסופר גרשם שופמן, שבא להרצות לפלמ"חניקים בעין חרוד על הספרות העברית, ופסח בר-אדון לקח אותו לטיול בכפר הבדואי הסמוך...

דן בן אמוץ וחיים חפר, ילקוט הכזבים, הקיבוץ המאוחד, תשט"ז, עמ' 79-78

ב. הבעל שם טוב

ש"י עגנון, ירושלים 1938 (צילום: אלפרד ברנהיים; אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

עגנון, כידוע, נולד עם שם משפחה אחר 'טשאַטשקיס' (צ'צ'קיס). בשם החדש הוא השתמש בפעם הראשונה כאשר חתם על סיפורו הארץ-ישראלי הראשון 'עגונות', שנדפס בתשרי תרס"ט (אוקטובר 1908), בקובץ הספרותי העומר, שבעריכת ש' בן-ציון.

אין ספק שהשם עגנון קשור בכותרת הסיפור 'עגונות', אך היו שתהו מדוע יבקש אדם לקרוא את שם משפחתו על פי תוארן של נשים אומללות, והציעו כי אולי רצה לרמוז לעוגן שהטיל בארץ ('על שום שספינתו עגנה בחופנו', כתב המשורר אברהם רגלסון). עגנון עצמו, ככל שידוע לי, לא הבהיר מעולם עניין זה בדרך חד-משמעית.

לא זו אף זו. פרופסור גרשם שלום, שהכיר היטב את עגנון עוד מימיהם המשותפים בגרמניה, וביתר שאת מאוחר יותר בירושלים, כתב בזיכרונותיו ('ימי עגנון בגרמניה', דבר, 9 בדצמבר 1966, עמ' 7), כי בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר גר עגנון בברלין, הוא התנגד בתוקף להיקרא בשם עגנון, משום שלדבריו שֵׁם זה הוא המצאה גמורה ואינו רשום בספרי הקודש...

גרשם שלום, דברים בגוֹ: פרקי מורשה ותחיה, עם עובד, תשל"ו, עמ' 467

אפשר להניח שעגנון התייחס לעובדה ששמו נזכר בספר רזיאל המלאך בבדיחות הדעת. ספר זה הוא מן המשונים ביותר בספרות הקבלה. כביכול ניתן לאדם הראשון בידי מלאך ושמו רזיאל והוא כולל סודות בקבלה עיונית ומעשית. הספר מוכר כבר בימי הביניים (יש האומרים כי מחברו הוא החסיד רבי אלעזר מוורמס, בעל ספר הרוקח, ורזיאל הוא נוטריקון של רזי אלעזר), אך נדפס בפעם הראשונה באמסטרדם בשנת תס"א (1701).

לאחר חֵפֶשׂ מְחֻפָּשׂ בתוך הספר הצלחתי למצוא בו את השם 'טששקס' (וגם 'טססקוס'), ומסתבר שמדובר במידה כלשהי של קרסולו השמאלי של אלוהים... והמאמין יאמין.

רזיאל המלאך, אמסטרדם תס"א, דף לז ע"ב

כך או כך, לא רק שלימים השלים עגנון עם שמו החדש (לדברי גרשם שלום זה היה רק ב-1925), אלא שמשעה שהתפרסם שמו בעולם הוא גם ביקש בלעדיות על שמו ולא הסכים שאחרים יתחלקו איתו בתהילת שמו.

מוישי הפנה את תשומת ליבי לספרו החביב של דב רוזן באהלי שם (ירושלים, תשמ"ב), שמוקדש כולו לענייני שמות פרטיים ושמות משפחה. רוזן, שהיה פקיד בכיר במשרד הפנים, תיעד בין היתר גם את הסיפורון הזה:

באהלי שם, עמ' 166-165

אגב, עודד גור, המוזכר בסעיף 4, היה אחד משמותיו הספרותיים של הרב שמואל אבידור הכהן, שערך את השבועון הדתי פנים אל פנים.

שו"ת זיו (ז): לח"י במעלה עקרבים וחיג'אב ברחוב הפלמ"ח

א. סמל לח"י במעלה עקרבים?

רוני אוסטרייכר ממושב חצבה שלח את התמונות הללו ושאל:

בקירות התמך של פיתולי מעלה עקרבים משובצת אבן עם סיתות שמזכיר את סמל לח"י. בערבה מסתובב סיפור שעל פיו, עם תום מלחמת העצמאות בן-גוריון הגלה לעין חוצוב את אנשי לח"י שסירבו להתפרק מנשקם. הם עשו פעילות בט"ש ותחזקו את מעלה עקרבים. היו ביניהם סתתים מומחים, שסיתתו אבנים לבניית קירות התמך של מעלה עקרבים, והם אלה שסיתתו את סמל לח"י. 

בשנות החמישים המוקדמות (מתי בדיוק?) נסע בן-גוריון לבקר באילת. שלישו הצבאי, נחמיה ארגוב, נסע מספר ימים לפניו כדי לבדוק את הדרך, לתכנן את סידורי האבטחה ולעשות את כל התיאומים הנדרשים. במעלה עקרבים הוא גילה את סמלי לח"י והגיע להסדר עם אנשי המחלקה, שתמורת מחיקת הסימנים הם יורשו לחזור לירושלים. ההסכם בעל-פה של ארגוב כובד על ידי בן-גוריון, אלא שלא כל הסימנים נמחקו. לפני שנים אחדות מצאתי שלוש-ארבע אבנים עם סמל לח"י, והשבוע מצאתי רק אחת. האם האבנים נשדדו? אינני יודע אם הסיפור נכון ומה מקורו. האם מישהו מכיר את הסיפור ויכול להעמיד את הדברים על דיוקם?

סמל הלח"י

והשיב יהודה זיו:

בפרשת סמל לח"י במעלה עקרבים עסק מאמרי שראה אור בספר 'יד ליאיר' (לזכרו של יאיר בשן), בהוצאת החברה להגנת הטבע, 1999, עמ' 255-249. את סמל לח"י המקורי צייר שם בשעתו אליעזר בן-עמי, מאסירי לח"י בכלא לוחמי המחתרות במגרש הרוסים בירושלים (ומי שהכין שם את התפוז הממולכד, שבאמצעותו פוצצו את עצמם מאיר פיינשטיין ומשה ברזאני ערב הוצאתם להורג על ידי הבריטים). לימים נמנה עם קבוצת חברי לח"י בחטיבה 'שמונה' (שעליה פיקד יצחק שדה) – שלאחר מלחמת העצמאות יצאו לסלול את 'כביש הערבה'. הוא אשר הוליך אותי, לצורך כתיבת המאמר, אל מקומו של הסמל שנמחק ערב מסעו של בן-גוריון לאחר מבצע 'עובדה'.

פרופסור מוטי גולני, מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב, הוסיף לכך מעט דברי רקע:

אחרי רצח הרוזן פולקה ברנדוט, ב-17 בספטמבר 1948 (מיקום היום: רחוב הפלמ"ח 18 פינת רחוב הגדוד העברי בירושלים), פורק לח"י בירושלים, שעדיין לא הייתה אז בתחום מדינת ישראל. לח"י בישראל הואיל להתפרק עוד קודם. חלק מהעצורים נאסרו. אחרים גורשו מירושלים לתחומי מדינת ישראל. 

סיפור 'ההגליה' לא נראה לי סביר. עם זאת, גיוס לצבא היה כלי מקובל באותם ימים (ראה למשל 'מרד הימאים' ב-1951). בן-גוריון ביקר באילת גם ב-1949 (בוודאי רק עם תום המלחמה, כלומר בסתיו) וגם ב-1950. בתקופה זו כבר קיבלו 'הפורשים' חנינה, שוחררו מהכלא ואולי גם מהצבא. יתר על כן, בדצמבר 1949 סופחה ירושלים המערבית לישראל והייתה לבירתה. הבריחה היהודית מירושלים – כ-35,000 נפש – הביאה את הממשלה עם הסיפוח לעודד חזרה לירושלים, מחד גיסא, בבחינת כל החוזר הרי זה משובח; מאידך גיסא, היה על היוצאים מירושלים להצטייד ב'ויזות' או 'אישורי יציאה' לזמן מוגבל. רוצה לבקר את הדודה בתל-אביב? בבקשה, יש לך לילה אחד. לא יותר...

משטרת ישראל פתחה בחקירה... (מקור: Israel Defense)

ב. איך קראו לרחוב הפלמ"ח לפני הקמת המדינה?

צילום: דוד אסף

שאל יורם הרועה:

מה היה שמו הערבי הקודם של רחוב הפלמ"ח בשכונת קטמון בירושלים?

והשיב יהודה זיו: 

פניתי לעזרת גדעון שִׁילֹה, מחבר הספר 'כזה אני, רבותיי!': מיומנו של חַ'לִיל אל-סַּכָּאכִּינִי (כתר, 1990), שהיה בשעתו מיושבי שכונת קטמון. גדעון שאל ידיד ערבי משכבר הימים – שהיה ילד בן עשר בקטמון של ימי תש"ח – והתשובה לא איחרה לבוא: רח' הפלמ"ח בן-ימינו נשא אז את הכינוי 'חִגָ'אבַּת שָׁאהִין', כלומר: '[הדרך] שומרת-הסף של [בית] שאהין'. שאהין היה ה'גביר' של השכונה בעת ההיא.  

ואם החִגָ'אבָּה מזכירה לקוראינו דבר מה, אין בכך פלא:  'שומר הסף' של האשה המוסלמית הריהו 'חִגָ'אבּ'. במחשבה שנייה, אין זה שומר סף, אלא דווקא 'שומר ראש'... 

ושב יהודה זיו ועיין בסוגיה ותיקן את דבריו:

את שאלתו של יורם הרועה, על שמו הערבי הקודם של רחוב הפלמ"ח, הפניתי, כאמור, אל גדעון שילה וגם אל ניר אוֹרְטַל, עורך כתב העת 'עת-מול' (בהוצאת יד יצחק בן-צבי). ניר, שהשיב ראשון, כתב כי שמו הקודם של הרחוב היה 'טַלְעַת (מַעֲלֵה) שָׁאהִין', על שמו של 'גביר' השכונה. ואילו גדעון הביא מפי ידיד ערבי, מילדי השכונה, שם אחר, שאויית בדרך מוזרה: 'הצ'בת'. שיערתי שכוונתו הייתה להפנות אותי אל هضبة (הַדְבַּת), כלומר חטוטרת, גבנון, גבעה, ומכאן ששמו של הרחוב היה 'גבעת שאהין', ובהפלגת דמיון נוספת פירשתי בטעות שמדובר ב'חִגָ'אבַּת שאהין', כלומר 'שומרת הסף' של גבעת שאהין. כמובן שהצעתו של ניר אורטל הגיונית ופשוטה ומכאן ששמו המקורי של הרחוב היה 'טלעת שאהין'.  

גדעון, שהופתע לקרוא את דברי, הקלוטים מן האוויר, הגיב על פי דרכו באדיבות: שיבח את דמיוני, שאין לו גבולות, וסיים בהצלפה, באמצעות פתגם מצרי: 'אגא יכחלהא – עמאהא' (בא לשים עיניה בכוחל – ועיוור אותה')... 

בעלי התוספות

ניסן תימן מפרדס חנה הפנה את תשומת לבי לאתר מורשת לח"י, בו הובא מכתב של אליעזר בן-עמי, מפברואר 2014:

ועוד תוספות חשובות הביא אבי נבון:

א. אני מצרף את צילום הדו"ח של אליעזר בן-עמי בכתב יד.

ב. צבי שהמי (פינקלשטיין), שכוּנה 'דני הזקן', היה  בעברו איש לח"י בירושלים. לאחר הקמת המדינה שימש מנהל עבודה במבצע 'ערבה' לשיפור הדרך לאילת, שברובה לא היתה עדיין סלולה, ואחר כך ניהל את מחנה העובדים בבאר מנוחה (ביר מליחה). ב-1953 הוא אירח שם את רחל סבוראי ומאיר הר-ציון, מבלי לדעת שהם מתכוונים לצאת למחרת למסעם הנודע לפטרה. הוא נשאר בבאר מנוחה עד 1956. באתר מורשת לח"י מסופר עליו כי כונה 'הזקן' משום שהיה מבוגר מחבריו בלח"י. את הכינוי 'דני הר הבית' קיבל לאחר הקמת המדינה, כשאמר 'כעת עלינו לשחרר את הר הבית', ואת הכינוי 'דני בית המקדש' קיבל לאחר מלחמת ששת הימים, כשחשב שהגיעה השעה לבנותו...

'דני בית המקדש' (2001-1915)

 ג. בן גוריון לא גירש את אנשי לח"י למדבר. זה נשמע ציורי אבל אינו נכון. בשנים הראשונות של המדינה השוק הפרטי לא מיהר לקחת פרויקטים בפריפריה, ורוב הפעילות בנגב ובאילת היתה של גורמים שהיו קשורים להסתדרות העובדים: 'המשביר', 'סולל בונה', 'תנובה', 'אגד', 'מקורות' ו'חברת שיכון', או של גורמים צבאיים כמו חיל הנדסה או השק"ם. אלו וגם אלו לא מיהרו לקלוט ולהעסיק את יוצאי אצ"ל ולח"י, 'הפורשים', שבזמן המלחמה לא קיבלו את מרות המוסדות. מי שבכל זאת קלט אותם היו 'המוסד' וחיל הנדסה במבצע 'ערבה'.

ד. מבצע 'ערבה' בוצע על ידי חיל הנדסה, בפיקודו של סרן מאיר בית-אש. לעבודת כפיים זו, של שיפור הדרך לאילת, שהתנהלה בתנאי שדה לא פשוטים, גוייסו בדואים מהנגב ובעלי מקצוע דרוזים וצ'רקסים מהגליל. ותיקי לח"י הצטרפו כראשי קבוצות ומנהלי קטעים. מחנה העובדים הוקם ליד כורנוב (ממשית), ואחר כך בעין חוסוב (חצבה) ובביר מליחה (באר מנוחה). הדרך בערבה רוצפה באבנים ('סולינג'). אחד מהקטעים השמורים של סלילה זו, שנמצא ליד מושב פארן, נחשף ושולט על יד גדעון רגולסקי, חבר המושב (ומקוראי עונ"ש).

ה. במהלך העבודה צייר אליעזר בן-עמי את סמל לח"י בגודל של מספר מטרים על קיר התמך של אחד הפיתולים התחתונים של מעלה עקרבים. הסמל נראה היטב לעובדים, וגם לעולים במעלה, אך לא ליורדים בכביש. הסיפור הנפוץ הוא שנחמיה ארגוב ערך באזור סיור מכין, כי בן גוריון עמד לטוס לאילת ולחזור בנסיעה דרך מעלה עקרבים. ארגוב גילה את הסמל ודרש למחוק אותו, אך אנשי לח"י איימו שאם הסמל יימחק הם יעזבו את העבודה. האיום לא עזר, והסמל, שהיה צבוע בזפת שחורה, גורד באִזְמֵלים. התוצאה היתה שבמקום סמל שחור נותר על אבני הקיר סמל בהיר מחציבה טרייה... 

תיקון המחיקה (צילום: אבי נבון, 2015)

כל זה לא עונה על שאלתו של רוני אוסטרייכר: מי גילף וסיתת את הסמל הקטן, המובלט באבן, שהוצג למעלה. פרט זה מהווה עדיין תעלומה היסטורית. 

בפורום ג'יפולוג הובאה ב-2008 תמונה נוספת וחדה יותר של הסמל הקטן:

בצירוף מקרים מעניין התפרסמה בעיתון 'הארץ', ערב יום העצמאות, כתבה של ניר חסון, 'משתיקה ישחרר רק המוות', על סמל לח"י שהתגלה במרתפי 'מחנה שנלר' וצויר כנראה ב-1949. בכתבה הוזכרה גם רשימה זו שהתפרסמה בבלוג.

הכתובת במחנה שנלר (פרט מצילום של אוליביה פיטוסי, הארץ)

על בתי כנסיות, בתי מדרשות ובתי קברות

תיכף אשוב (צילום: איתמר וכסלר)

א. אליהו הנביא, חלק ב'

יש שמואל א' ויש שמואל ב'. אומרים שהיו גם ישעיהו הראשון וישעיהו השני. אבל אליהו הנביא ב' יש רק ברחוב אבן גבירול 117 בתל אביב.

ועתה, קוראים יקרים, נסו למצוא את אליהו הנביא א'.

צילום: צביקה גילדוני

ב. תפילת הבית

יחזקאל חובב ביקר לא מכבר בבית הילדים 'נוה חנה' שבקרית גת. זהו מוסד שממומן בעיקרו על ידי תרומות והוא מאכלס ילדים ובני נוער שמסיבות שונות (אלימות, הזנחה, הטרדות מיניות, ועוד מרעין בישין) אינם יכולים עוד לגור בבית הוריהם.

בכניסה לבית הכנסת – ערכי הדת מונחלים במוסד זה ברוח היהדות המסורתית (הקונסרבטיבית) – הוא צילם את התפילה החילונית הנאה הזו. אמן, כן יהיה רצון.

והוסיפו זאב קינן ונעמי גרץ, כי מקורה של תפילה זו אינו חילוני כלל אלא דתי לעילא. הוא מופיע בסידור 'ואני תפילתי' של התנועה המסורתית (קונסרבטיבית) כאחת מן החלופות לאמירה בכניסה לבית הכנסת. מחבר התפילה המקורית (באנגלית) הוא הרב סידני גרינברג ומי שתרגמה לעברית היה הרב שמחה רוט (שי"ר), המנוח, שגם ערך את המהדורה הראשונה של הסידור (1998), שנעזר בגיל נתיב. התפילה נמצאת גם בסידור התפילה הרפורמי.

ג. סוכריות פלא

'עוד לא תמו כל פלאייך'. אין גבול למוזרויות שיש כאן...

צילומים: יהושע לביא

ד. בועת הנדל"ן

גדי איידלהייט הוא קורא נאמן של הבלוג ולכן החליט לשתף את עמיתיו הקוראים בהזדמנות נדל"ן יוצאת מן הכלל שנחשף אליה לאחרונה. המודעה הודבקה על קירות בית הכנסת 'בית מתתיהו' בגבעת שמואל.

אמנם יש קצת מגבלות. העסקה מיועדת רק ליהודים שומרי שבת, והמגורים הם ב'בודדים' ולא בקומות. גם אין מדרגות, אבל זה דווקא יתרון, כי ניתן להגיע עם רכב ממש עד לאחוזה.

המחיר הוא רק 99,000 ש"ח (לא כולל מע"מ, אבל מקבלים קבלה + סגולה), וזה כולל כמה שירותים חיוניים.