מעורב ירושלמי: כיכרות, פריקה וטעינה, חנות במבצע, שֶׁמֶן וסמים קלים

א. כיכר השוק ריקה

הגיע הזמן לדבר על הדבר המוזר הזה שבירושלים קוראים לו 'כיכר'.

בהגדרתה המילונית (אבן-שושן למשל), כיכר היא 'עמק רחב המוקף הרים' (כמו כיכר הירדן), או 'רחבה, שטח צבורי, על פי רוב מעוגל, בפרשת רחובות בעיר'. 

ואכן, כשמדברים אתנו על כיכר אנו מדמים בעיני רוחנו כיכרות מן העולם הגדול. וגם אם לא ידובר בפְּיַאצָה נאבונה שברומא, ברִינֶק הענק של קרקוב או וורוצלב בפולין, בכיכר הבסטיליה בפריז או בכיכר רבין בתל אביב, הרי לפחות נדמיין את כיכר ספרא הגדולה, שם שוכנת לבטח עיריית ירושלים.

אבל בירושלים הנהיגו חידוש עולמי: בשל מצוקת רחובות שנשארו זמינים על מנת להקדישם לזכר אישים נכבדים פנו עסקני העירייה בלית ברירה לצמתי כבישים והפכו אותם לכיכרות על שם פלוני או אלמוני. 

כיכרות וירטואליות אלה אינן מוסיפותם כבוד לא למונצח ולא לעיר ירושלים המנציחה.

הנה כמה דוגמאות.

זו, למשל, כיכר אפרים כהן, 'מבוני ירושלים', שאינה אלא הסתעפות של רחובות קרן היסוד ושלום עליכם: 

צילום: דוד אסף

וכאן כהן נוסף. זו הכיכר של יעקב כהן (מראשוני בית"ר, ממגיני ירושלים), בצומת הרחובות אגריפס וכי"ח.

צילום: דוד אסף

בשכונת תלפיות, ברחבה ממול בית הכנסת על שמו של ש"י עגנון, בלב-לבו של רחוב לייב יפה, נוצרה בשנת 2018 כיכר פיקטיבית על שמו של המחנך אליקים בן מנחם, שהיה תושב השכונה. 

צילומים: זאב קינן

והנה עוד מבחר כיכרות שיכולים להתכנס בהן בערך מניין אנשים ושני מנייני חתולים (הצילומים של מנחם רוזנברג).

כיכר שמעיה חפץ בצומת הרחובות בן יהודה ולונץ

כיכר היידן בצומת הרחובות הנביאים וישעיהו

כיכר אקצין בצומת הרחובות ארלוזורוב וברטנורא

כיכר עלואן אבידני בצומת הרחובות ארנון ושמואל ברוך (לשעבר אגריפס)

כיכר מורנו מיוחס בצומת הרחובות קק"ל ואבן גבירול

כיכר שושנה הלוי בצומת הרחובות עזה וארלוזורוב

ב. טעינה ופריקה

מישהו יכול להסביר מה זה Freyja?

צילום: קלמן ניומן

צולם ברחוב רבקה בשכונת בקעה (ליד 'אינגליש קייק').

ג. ואהבת לרעך כמוך

מצווה לאהוב את כ-ו-ל-ם, אבל לא את השפה הערבית.

צילום: אלון ריבק

ד. חנות במבצע

ברחוב יפו 57, ליד הרכבת הקלה, מוצעת הזדמנות מסחרית בלתי חוזרת: שותפות במחצית חנות נעליים. וכל הטוב הזה בחמישים ש"ח בלבד...

צילום: מנחם רוזנברג

ה. שמן טוב ירושלים

האם גם במקום היישוב שלכם ממחזרים שמן מאכל משומש?

גם אם כן, תודו ש'שמן טוב ירושלים' הוא כותרת מוצלחת. מצד אחד, 'טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב' (קהלת, ז 1); מצד אחר, 'ילד טוב ירושלים'...

צולם בשולי רחוב אגריפס.

צילום: אלון ריבק

ו. פשקוויל החודש

ברחוב מאה שערים הודבק פשקוויל ארוך בגנות הסמים הקלים.

מצד אחד, ברור שהסמים כבר נמצאים ברחוב החרדי והסכנה הפכה להיות מוחשית; מצד שני, תראו לי סטלן אחד שמסוגל לקרוא בעמידה כל כך הרבה שורות ומילים...

הקלקה על התמונה תגדיל אותה לקריאה נוחה.

צילום: טובה הרצל

לודוויג בלום: מבְּרְנוֹ לירושלים וחזרה

ירושלים מבט מהר הזיתים, ציור שמן מאת לודוויג בלום, 1937 (התמונה באדיבות נכדותיו של הצייר)
הקליקו על התמונה כדי להגדילה

מאת יואל שֶׁר

בְּרְנוֹ (Brno), בירת מורביה, היא עיר גדולה במזרח צ'כיה. יש לה היסטוריה יהודית מרשימה כבר מהמאה ה-13 (במקורות היהודיים היא נקראת בְּרוּנא או בְּרִין). במאה ה-15 כיהן כרב הקהילה רבי ישראל מברונא, שהיה מגדולי הרבנים האשכנזים בדורו. כ-300 שנים אחריו, בשנת 1772, הגיע לעיר וחי בה במשך 13 שנים, טיפוס אחר, הפוך לחלוטין: יעקב פרנק, אז כבר בגלגולו הנוצרי. בין האישים המוכרים שנולדו בה במאה העשרים נזכיר את הזמר ושחקן התיאטרון האהוב גדעון זינגר (2015-1926) ואת הצייר הירושלמי לודוויג בלום (1974-1891), שבו נעסוק ברשימה זו.

בברנו נמצא גם המנזר האוגוסטיני סנט תומס, ובו השתמרו עד היום חלקים גותיים מימי הביניים. למן שנת 1867 ועד מותו ב-1884 ראש המנזר היה גרגור מֶנְדֶל, הנחשב אבי הגנטיקה ומי שניסח את מה שמכונה 'חוקי התורשה של מנדל'. בגינת המנזר, הרחק ממרכזי מדע או אוניברסיטאות, הוא עשה את ניסוייו המפורסמים, כאשר הכליא פרחי אפונה ריחנית אדומים ולבנים, וקיבל צאצאים שמחציתם ורודים, רִבעם אדומים ורִבעם הנותר לבנים. את גרגור מנדל אני מעריץ עוד מימי לימודי בתיכון, בזכותו של עמנואל ליכטנשטיין (לוליק), המורה המיתולוגי לביולוגיה בתיכון בית הכרם בירושלים. 

גרגור מנדל (1884-1822)

בסרטון הקצר הזה, שהופק על ידי מכון דוידסון לחינוך מדעי (שפועל במכון ויצמן), גם הדיוטות גמורים יוכלו להבין את הגילויים המדהימים של הנזיר מנדל, שראשיתם כאמור בגרגירי אפונה:

אין צריך לומר עד כמה התרגשתי לקראת הביקור הראשון שערכתי עם רעייתי בברנו ובמנזר שבתוכה, כשנה אחרי 'מהפכת הקטיפה' (1989) ושחרורה של צ'כוסלובקיה מהסיוט הקומוניסטי.

סימני העידן הקומוניסטי עוד נראו בעליל. זכרו של מנדל כמעט שנמחק מן המקום ואת פסלו, שהוצב בשנת 1910 בחזית המנזר, העתיקו בשנת 1950 לחצר אחורית. 

פסלו המקורי של גרגור מנדל הוקם ב-1910

חצר המנזר בברנו. בצד שמאל, בין העצים, נמצא פסלו של מנדל (ויקיפדיה)

את מה שהיה מוזיאון להנצחת פעלו של מנדל הסבו השלטונות הקומוניסטים לתפארתם של איוון מיצ'ורין וטרופים לִיסֶנקוֹ, ביולוגים סובייטים שרלטנים, שזכו להערצה בתקופת סטאלין ובפועל גרמו נזקים עצומים לכלכלת ברית המועצות. רק בשנים האחרונות החלו אט אט להחזיר עטרה ליושנה.

אך המנזר אצר בחובו פנינה מרגשת נוספת, במיוחד ליהודים, לישראלים ולירושלמים. 

בשנת 1936 החליטו הנזירים האוגוסטינים להקים במנזר מוזיאון של התנ"ך (כולל הברית החדשה כמובן), ולהקדיש את האולם הגותי לירושלים. ברצותם לקשט את האולם בתמונה יפה של עיר הקודש, נזכרו שבן עירם, הצייר לודוויג בלום, חי ומצייר בירושלים מאז עלייתו ארצה ב-1923.

לודוויג בלום (1974-1891) 

אבי המנזר (Abbot) לא התעצל, נסע לירושלים, פגש את לודוויג בלום ושאל אותו אם יהיה מוכן לצייר עבורם את העיר העתיקה, כפי שהיא נגלית לעיני העולים לרגל אליה הבאים מכיוון מזרח. בלום השיב בחיוב ואמר שלכבוד יהיה לו לצייר את העיר הקדושה שבה הוא חי, עבור מוזיאון תנ"ך בעיר שבה נולד. 'אבל האולם הגותי שלנו גדול מאד', אמר לו אבי המנזר, 'והציור חייב להיות באורך של שמונה מטרים'. 'כאשר אבדתי עבדתי', ענה לו בלום, 'נתתי לך את הסכמתי ולא אחזור בי'.   

וכך, במשך שישה שבועות, מדי בוקר לפני הזריחה, עלה לודוויג בלום להר הזיתים, ומשם צייר את ירושלים כשהשמש העולה שבגבו מאירה באור נגֹוהות את ירושלים של זהב. הוא הכין ציור בגודל של שני מטרים ואחר כך חיפש מקום שבו יוכל לפרוש יריעת בד קנבס של שמונה מטרים ולהגדיל אותו למידות המבוקשות. 

שלוש שנים קודם לכן חנכו את בניין ימק"א בירושלים (1933). מנהלי הבית העמידו לרשותו של בלום אולם ובו עבד שלושה חודשים נוספים כדי להגדיל את הציור המקורי. התוצאה הייתה נפלאה. ציור שופע אור מהשתקפות השמש העולה על אבני החומה המזרחית של העיר העתיקה. עם סיום המלאכה, בראשית שנת 1937, נערך טקס שבו נכח ונאם הקונסול הצ'כוסלובקי, ובד הציור נגלל ונארז לקראת משלוח, שכן לא ניתן היה לשגרו במסגרת קשוחה בעלת ממדים כאלה. 

שתי תחנות היו לציור בדרכו מירושלים לברנו: הראשונה הייתה בלונדון שם הוצג הציור (אינני יודע היכן בדיוק); השנייה הייתה בביתן הארץ-ישראלי בתערוכה העולמית בפריז, שנפתחה במאי 1937 ליד מגדל אייפל (שמו הרשמי של הביתן היה 'ישראל בפלשתינה'). הימים היו שלהי 'ממשלת החזית העממית' בראשותו של בלום אחר – לאון בלום. הייתי אז ילד בן ארבע והוריי לקחו אותי לתערוכה ולביתן 'שלנו'. למען האמת, אינני זוכר אם ראיתי כבר אז לראשונה את ציור ירושלים, אבל אני זוכר היטב שאוֹצֵר הביתן, חיים גמזו, שלמד אז אמנות בפריז, נתן לי טבלת שוקולד 'עלית'... ב-1938 נסע בלום שוב ללונדון, הפעם עם הציור 'הקטן', שהוצג ב'רויאל אקדמי'.

הציור הגדול הגיע ליעדו הסופי זמן מועט קודם פלישתו של הצבא הגרמני לצ'כוסלובקיה בראשית 1939, בעקבות הסכם מינכן. הנזירים מסגרו את הציור הענק אך לא היה סיפק בידם לתלותו באולם הגותי שאליו יועד. ליתר בטחון, הם הסתירו את הציור במקום מבטחים במרתף המנזר. אמנם הגרמנים מצאו אותו שם, אך לא בזזו אותו – אולי בשל מידותיו הגדולות – והותירוהו במקומו.

אחרי המלחמה סברו הנזירים שהגיע הזמן לממש את התכנית המקורית והעלו את הציור מן המרתף. אלא שבינתיים תפסו הקומוניסטים את השלטון, ובעיניהם נתפס הציור כמבטא של תעמולה ציונית מסוכנת. הציור לא נתלה במקום שנועד לו אלא אוכסן ונשכח.

הפלמ"חניקית הירושלמית דבורה חרמון (2015-1924), בתו של לודוויג בלום, זכרה את פרשת הציור ואת שני ביקורי המשפחה בברנו בשנות השלושים, שבהם השתתפה גם היא. ב-1990 נסעה דבורה לברנו כדי לאתר את הציור ומצאה אותו במצב גרוע ביותר, חבוי מאחורי מדפי ספרים באחד מפרוזדורי המנזר. הציור נמסר לשיקום במוזיאון העירוני של ברנו, וב-9 באוקטובר 1991 – בדיוק לפני שלושים שנה! – הוצג סוף סוף, בטקס חגיגי, מרשים ומרגש באולם הגותי של המנזר. 

כשגריר ישראל ונציג ירושלים בצ'כוסלובקיה זכיתי לנאום בטקס לצד אבי המנזר האוגוסטיני דאז, תומאש מרטינץ. אחרי נאומי הברכות הרצה שלום חרמון (1992-1920), בן-זוגה של דבורה, על התמונה והצביע על האתרים שבה. שלום, מאבות ענף ריקודי העם בישראל, שהיה גם שנים רבות מפקח ארצי על החינוך הגופני במשרד החינוך, הפך מורה דרך מוסמך אחרי פרישתו לגמלאות.

עיריית ברנו העניקה לבן העיר לודוויג בלום כבוד נוסף כשקבעה בשנת 2000 על קיר בית הולדתו שלט זיכרון תלת-לשוני:

בית ילדותו של לודוויג בלום (Waymarking)

מאז 1937, כשעמד בלום על פסגת הר הזיתים וצייר את ירושלים, השתנתה העיר מאוד, אבל באופן מופלא רק מעט השתנה בין הר הזיתים לחומת העיר העתיקה. אם נתעלם מן הבניינים הגבוהים שנוספו בירושלים המערבית ומקו הרקיע החדש שיצרו, ניתן להתבלבל ולחשוב שהציור נעשה בימינו. הוא יפה להפליא, וראוי לנסיעה מיוחדת לברנו כדי לחזות בו. הרפרודוקציות שלו נותנות רק רושם קלוש. 

לצורך הכנת רשימה זו התכתבתי עם כמה נזירים אוגוסטינים שפעילים במנזר היום, ותהיתי אם יוכלו לשלוח לי צילום מעודכן ואיכותי של הציור הענקי שברשותם. לשמחתי הם נענו ברצון ולאחר כמה חודשים קיבלתי את הצילום הבא, שמצליח 'לדחוס' את הציור ב'פריים' אחד. הקליקו על התמונה כדי להגדילה.

ירושלים מהר הזיתים' (בצ'כית). צילום: Vratislav Medek

מן החתימה בשולי הציור עולה בבירור כי הוא הושלם בשנת 1937:

שבועיים לפני טקס חנוכת הציור בברנו ב-1991 נערך בבית הנשיא חיים הרצוג בירושלים כנס של ותיקי הפלמ"ח. דבורה  חרמון, שהתגייסה ב-1942 לפלוגה ו' הירושלמית, הייתה בין המוזמנים. מן העניין לציין שאחיה אליהו בלום (1946-1926), שהתגייס לפלמ"ח שנתיים אחריה, נפל בליל הגשרים בפיצוץ גשר א-זיב (היום גשר הזיו). נפילת הבן, שהיה בשיא פריחתו, שברה כמובן את לבם של הוריו, לודוויג ודינה, והאב השכול שיקע את יגונו בסדרת ציורים של לוחמי הפלמ"ח. בשנת 2018 הוציא חוקר האמנות ד"ר גדעון עפרת את הספר לודוויג בלום: תש"ח (קרן לוין לאמנות), ובו הובאו ונדונו תמונותיו של בלום מאותן שנים.

דיוקנאות הנופלים בקרב גשר הזיו. אליהו, בנו של לודוויג בלום, צויר שני מימין בשורה התחתונה (קרן לוין לאמנות)

הנשיא הרצוג סיפר באותו מעמד שהוא עומד לערוך ביקור בצ'כוסלובקיה ובו ייפגש עם וטרנים שהדריכו את חברי ההגנה בתש"ח. דבורה אמרה לו, שהנה גם היא עומדת לנסוע לשם על מנת לחנוך את ציור ירושלים של אביה. היא סיפרה כיצד הכין אביה תחילה ציור באורך שני מטרים, שאותו הגדיל אחר כך לשמונה. לשאלת הנשיא היכן המקור הקטן של הציור, השיבה דבורה בפשטות כי הוא נמצא בביתה... הרצוג הביע את משאלתו שהציור 'הקטן' יימסר למשמרת במשכן נשיאי ישראל. דבורה נתנה את הסכמתה ואמרה שהדבר יבוצע בשובם מחו"ל. 

ביקורו הממלכתי של הנשיא הרצוג בצ'כוסלובקיה התקיים ימים אחדים אחרי חנוכת הציור של לודוויג בלום במנזר בברנו. במסגרתו נערך בכיכר וצלב ההיסטורית שבלב פראג טקס עיטורם באותות ההגנה ועל"ה (עיטור לוחמי המדינה) של כתריסר מוותיקי הצבא הצ'כוסלובקי, שאימנו והדריכו את אנשינו בתש"ח – טייסים, צנחנים, תותחנים ואנשי תחזוקת מטוסים. הטקס, שהתקיים ב-15 באוקטובר 1991, משך קהל רב, שהתקבץ סביב הכיכר מאחורי גדרות שהציבה המשטרה. הנשיא התעלם מכל כללי הבטחון וניגש ללחוץ ידיים לקהל, שבו היו גם דבורה ושלום חרמון. דבורה נופפה לו וקראה: 'שלום, הנשיא הרצוג! אתה זוכר שהייתי אצלך לפני שבועיים בכנס ותיקי הפלמ"ח?', והוא ענה לה על המקום: 'כמובן, ואת חייבת לי משהו'.

ואכן התמונה 'הקטנה', בת שני המטרים, הועברה על ידי דבורה חרמון למשכן הנשיא והיא מוצגת שם עד היום, ב'טרקלין ירושלים' שליד אולם הטקסים הרשמיים. בטקסים הקבועים של הגשת כתבי אמנה בידי שגרירים זרים, שמתקיימים תמיד באולם בית הנשיא, נהוג להזמינם אחר כך לשיחת חולין ושתיית כוס קפה בסלון הסמוך, שם תלוי הציור, בדיוק מאחורי שתי הכורסאות שבהן יושבים הנשיא והשגריר החדש. אגב, הנשיא החדש יצחק הרצוג ורעייתו מיכל היו בין המשתתפים באותו טקס מרגש בפראג לפני שלושים שנה... 

עם סיום כהונתו של הנשיא חיים הרצוג תפס את מקומו במשכן הנשיא השביעי עזר ויצמן. בראשית 1996 ערך ויצמן ביקור ממלכתי בצ'כיה, שאמור היה לכלול גם ביקור בבסיס חיל האוויר בעיר צ'סקה-בודייוביצה שבדרום צ'כיה, מקום שבו עבר ויצמן ב-1948 קורס הסבה מספיטפייר למסרשמיט. למרבית הצער, הביקור לא יצא לפועל, שכן באמצע הביקור מת נשיא צרפת לשעבר פרנסואה מיטראן ועזר ויצמן קטע את הביקור, טס לפריז לטקס הלוויה ולקח עמו במטוסו את מארחו, נשיא צ'כיה ואצלב האוול. 

יום אחד קיבל הנשיא ויצמן במשכנו מקבץ כתבי אמנה של חמישה שגרירים, זה אחר זה. כמי שהיה ממונה אז על מזרח אירופה ומדינות ברית המועצות לשעבר השתתפתי בטקס הראשון, של שגריר לטביה, ואמור הייתי לשוב לקראת הגשת כתב האמנה של שגריר צ'כיה החדש. אמרתי לנשיא, שכאשר יישב עם השגריר הצ'כי בסלון האורחים, מתחת לציור ירושלים, יהיה נחמד אם יאמר לו שציור זה הוא פרי מכחולו של בן-ארצו לודוויג בלום. כשחזרתי למשכן אמר לי ויצמן בהומור האופייני לו: 'יואל, סיפרתי את הסיפור שלך על הציור לשגריר אורוגואי, והוא לא כל כך הבין מה אני רוצה מהחיים שלו'... 

ועוד זיכרון: ב-1988 אורגנה בגלריה מעיינות, ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, תערוכה גדולה של ציורי לודוויג בלום. בהקדמה לקטלוג היפה שנדפס לכבוד האירוע כתב ראש העיר דאז טדי קולק: 

בשבילי תמיד הייתה קיימת זהות בין ירושלים והצייר לודויג בלום. עוד הרבה זמן לפני שהכרתיו אישית הכרתי את תמונת הפנורמה הגדולה של ירושלים ונראה לי שעד היום לא קיימת תמונה יפה יותר של העיר ... כאשר יצרנו את התואר 'יקיר ירושלים' היה לודויג בלום בין הראשונים שזכו לקבל תואר זה.

הציור עדיין תלוי בסלון במשכן הנשיא וחדי העין יכלו לראותו בבירור בדיווחי הטלוויזיה כאשר הנשיא היוצא רובי ריבלין קיבל את נציגי הסיעות להתייעצויות בעקבות מערכות הבחירות הרבות שנפלו עלינו בשנתיים האחרונות.  

שימו לב לציור שתלוי מעל ראשיהם של נציגי 'תקווה חדשה', בית הנשיא, אפריל 2021 (לע"מ)

לבקשתי, עובדי משכן הנשיא העבירו לי באדיבותם צילום מלא של הציור 'הקטן' שברשותם, ואני שמח להביאו כאן במלאת שלושים שנה לחנוכתו מחדש של הציור 'הגדול' במנזר האוגוסטיני בברנו. הקליקו על הציור כדי לראותו בצורה נוחה.

ציור ירושלים 'הקטן' בבית הנשיא (באדיבות בית הנשיא)

ולסיום, לודוויג בלום היה צייר נפלא של ארץ ישראל, נופיה ודמויותיה, אך עם הזמן, איך שהוא, שמו נשכח והוא נפקד מרשימת הגדולים שבציירי ישראל. בסרטון הקצר הזה, 'סבא שלי צייר את ארץ ישראל', מספרת נכדתו טלי אשל מעט על הסבא הדגול שלה.

מידע רב נוסף על לודוויג בלום וציוריו נמצא במרשתת באתר 'לודוויג בלום, 1974-1891', שאותו הקימו נכדותיו של הצייר הדגול.

_________________________________

יואל שר הוא דיפלומט בדימוס וגמלאי של משרד החוץ. ב-1990 זכה להיות השגריר הראשון בצ'כוסלובקיה והקים מחדש נציגות ישראלית בפראג אחר נתק של 23 שנים.

מפה ומשם: סיבוב בראשון, מלונות באילת, יוקרה בחיפה, יוסף ואחיו

א. סיבוב בראשון

צילומים: איתמר לויתן

בראשון לציון, עיר הקניונים, מותג אחד מהם כ'מרכז בן-גוריון'. מכון מחקר, ספרייה או מוזיאון לא תמצאו שם – קניון ככל הקניונים. אבל מס כלשהו צריך לשלם בתמורה לחסות המכובדת, אז העמידו פסל בחוץ של דב"ג ולצדו ציטוט נשגב מפיו. את הקפה תכין פולה... 

חובבי הנוסטלגיה מוזמנים להציץ בקיוסק המשוחזר, שהקימו אנשי מוזיאון העיר במדרחוב רוטשילד ליד בית הכנסת, ולנסות להזמין גזוז מן הבובה היפה שהוצבה שם. ה'קיוסק' גדוש במוצרים שלא ממש מתחברים אחד לשני. לא היה קיוסק כזה ובטח שלא מוכרת כזו.

צילום: ד"ר אבישי טייכר (פיקיוויקי)

בראשון נוסד כידוע בית הספר 'חביב', בית הספר הראשון בעולם שלימדו בו בעברית, שקיים עד היום. מעניין מה היו אומרים מייסדיו על הסלנג המוגזם במודעה הזו:

ואם כבר מתקטננים על ראשון. 'מאיה' הוא זן של מנגו, לא טעם...

ויש לעיתים שאתה מציץ במודעה או בחלון ראווה ושואל את עצמך אם לא חזרת אחורה בזמן, לשנות השמונים של המאה הקודמת. 'חנות קטיושה', 'כושי' והקילומטר ה-111, הבית של החייבים (קריצה לגלי צה"ל, 'הבית של החיילים'). היו ימים.

ב. מלונות באילת

ההלך כי תרד דרומה, ובמלון עם שם מקורי חפצת, סורה לך לאילת. שם תוכל לבחור בין 'הבית הלבן' (של נתן, לא של ג'ו), שנמצא ברחוב רתמים, והוא מלון לפי שעות (והמבין יבין), לבין המלון של פולטי ברחוב עופרים.

צילומים: נטע אסף

ג. יוקרה בחיפה

ברחוב אוליפנט בחיפה, הקרוי על שמו של לורנס אוליפנט (1888-1829), הסופר וההרפתקן הפרוטו-ציוני, שאף גר בחיפה כמה שנים, יקום בניין יוקרה – כך מבשרת מודעה על גבעת קוצים וחרולים.

צילום: רון מנדל

כמה יוקרה יכולה להיות בבנין שאפילו את שמו לא יודעים היזמים לאיית נכון?

ובכן, Oliphant ולא Olifant.

ד. יוסף ואחיו: האיחוד

קובי ניב ודודו גבע, ספר מגוחך, 1981

ועוד מחיפה.

כולם מכירים את הסיפור המקראי הנפלא בסוף ספר בראשית, על האיחוד בין יוסף ואחיו. מקצתנו מכירים את סדרת הקומיקס המיתולוגית של דודו גבע וקובי ניב. כמה מכירים את החנות הזו ברחוב דוברין בחיפה?

צילום: אבי בלדי

שם במקום ארזים: השיר שכמעט והיה להמנון הלאומי (ב)

חורשת ארזים באזור בעלבכ בלבנון. תחריט משנת 1881 (Picturesque Palestine, Sinai, and Egypt)

מאת אליהו הכהן

החלק הראשון של המאמר פורסם כאן. הבה ניזכר ב'שם במקום ארזים' דרך שירתו של יהורם גאון:

 

ה. ארבעה לחנים

הלחן הראשון הוא זה המוכר לנו, ושאותו אנו שומעים ברקע מלווה את שירתו של יהורם גאון, אך ערפל עוטה על זהותו של המלחין. תווי הלחן ראו אור לראשונה בברלין בשנת 1894, כשנדפסו בגרמנית בשירון Liederbuch für Jüdische Vereine (ספר שירים לאגודות ציוניות), בעריכת ד"ר היינריך לווה (Loewe). בראש התווים רשם לווה כי הלחן נכתב על ידי Oestermann, ללא ציון שמו הפרטי. מי היה אותו 'אוסטרמן' או 'אסתרמן'?

Liederbuch (ספר שירים לאגודות ציוניות), ברלין 1894, עמ' 12-11 (אוסף אליהו הכהן)

ככל הנראה הכוונה היא לאריה לייב אסתרמן (1944-1869), שבעת הוצאת השירון השלים את לימודי הכימיה באוניברסיטת היידלברג. לווה, אסתרמן, ליאו מוצקין והאגרונום ד"ר זליג סוסקין היו בין מייסדיה של האגודה הציונית Jung Israel (ישראל הצעיר) בשנת 1892, ובפתח השירון ייחד לווה עמוד הקדשה לידידו סוסקין (לימים ממייסדיה של נהריה). 

ייתכן אפוא ששמו של אסתרמן – שהיה איש מעשה ובנקאי ולימים עלה ארצה והשתקע בתל אביב – נרשם בראש התווים לאו דווקא כמלחין אלא כאחד מידידיו של לווה שבסך הכל מסר לו את הלחן. עדות לכך היא, שבעמוד הטקסט, לצד עמוד התווים, נכתב בפירוש מתחת לכותרת השיר: Jüdische Volksmelodie (מנגינת עם יהודית). אסתרמן, שכאמור חי בתל אביב מאז שנות העשרים ועד פטירתו ב-1944, מעולם לא הזכיר קשר כלשהו בינו לבין לחן השיר ולפיכך קשה לייחס לו את הלחן.

בין ראשוני תל אביב עומד גם (שני מימין) אריה לייב אסתרמן, 1922 (צילום: אברהם סוסקין, האנציקלופדיה העירונית)

גם בשירון של Jung Juda (יהודה הצעיר), שהופיע בגרמניה במהדורות אחדות החל משנת 1902, נרשם שמו של אסתרמן בכותרת תווי השיר. אפשר להניח שבמקרה זה, עורכי השירון העתיקו את מה שמצאו בשירונו של לווה.

והנה, במהדורה הרביעית של Liederbuch, שערך היינריך לווה (ברלין 1898), בשולי מילות השיר, כתב לווה בפירוש כי יש כבר לשיר שני לחנים נוספים: האחד של ברתולד קונטי שנכתב בברלין 1891 (ובו נעסוק בהמשך), והשני של החזן זיגמונד (שבתאי) דרויאן מבזל. הוא גם קובע את תאריך ההלחנה של דרויאן לשנת 1898.

Liederbuch, מהדורה רביעית, ברלין 1898 (אוסף אליהו הכהן)

גם המוזיקאי והחזן הוורשאי אברהם בער בירנבוים (1922-1864), שהתייחס ללחן זה בהסתייגות במאמרו 'שירי-עם ושירי ציון' (הצפירה, 8 במאי 1901, עמ' 370), סבר שמלחין השיר הוא דרויאן. זיגמונט (שבתאי) דרויאן היגר לבזל מווילקומיר שבליטא, היה החזן הראשי של הקהילה המקומית ואף השתתף כציר בקונגרס הציוני הראשון. לדברי בירנבוים, בלחן של שיר המוקדש לארץ האבות 'אין רושם קל של אנחה יהודית מזרחית' (כוונתו כמובן לאנחה מזרח-אירופית ולא לאנחה אוריינטלית של מה שאנו מכנים יהודי המזרח), וכי המנגינה 'חציה אשכנזית [גרמנית] וחציה טירולית', כמו המלחין שעומד 'רגלו אחת באשכנז ורגלו השנייה בשווייץ'. 

כבר ראינו לעיל שדרויאן אכן הנעים בקולו למשתתפי הקונגרס הראשון ב-1897, ובין השאר שר להם את 'דאָרט וווּ די צעדער' – האם גם הלחין את השיר כפי שציין לווה, ובאיזו מנגינה? הדעת נותנת שדרויאן אכן הלחין את השיר שנה מאוחר יותר, ב-1898, אך מנגינתו לא השתמרה.  

ממאמרו של אדוין סרוסי (עמ' 63) למדנו על עדות חדשה שאיתר החוקר פיליפ מסנר בזיכרונותיו של לווה משנת 1894 שטרם פורסמו. מדבריו של לווה עולה כי לחן השיר הותאם, בשינויים אחדים, ללחן של המזמור לליל שבת 'לכה דודי'. לווה לא ציין לאיזה מבין עשרות הלחנים המוכרים של 'לכה דודי' הייתה כוונתו וככל שידיעתנו מגעת אין אף לחן כזה המזכיר את 'שם במקום ארזים'. 

שנים רבות גר לווה בתל אביב, מאז עלייתו בשנת 1933 ועד פטירתו ב-1951, וניתן היה בקלות לראיין אותו על גלגוליו של שיר חשוב זה שכמעט היה להמנון לאומי. הזדמנות זו הוחמצה.

אליקים (היינריך) לווה (ויקיפדיה)

השערות נוספות: הסופר והעיתונאי גרשם באדר כתב בזיכרונותיו (מאָרגען זשורנאַל, 24 בדצמבר 1944), כי את לחן השיר חיבר החזן מָץ מברסלאו (על פי מלאָטעק, פּערל פֿון דער ייִדישער פּאָעזיע, עמ' 511), שעליו לא מצאנו מאומה. דניאל פרסקי (במאמר בשבועון הדואר, 1958; על פי מלאָטק, שם) ייחס את הלחן לברתולד קונטי, אולי בעקבות ההערה בשולי השיר שפורסם ב-Liederbuch של לווה, אך כפי שנראה מיד, קונטי חיבר מנגינה אחרת לשיר. 

כל ההשערות הללו אינן מבוססות, ולפיכך לא נוכל לקבוע אם מדובר במנגינה עממית, יהודית או גרמנית, שהודבקה לשיר, או שמא היה לו מלחין מקורי ששמו וזכרו אבדו מאתנו. 

שתי הקלטות מוקדמות ידועות לנו. האחת מ-1907, בקולו של החזן, המוזיקאי והפולקלוריסט מנחם קיפניס. הקלטה זו לא השתמרה אך זכרה בא במודעת פרסום של חברת תקליטים ממוסקווה. 

ההקלטה הראשונה של 'דאָרט וווּ די צעדער' מפי החזן מנחם קיפניס, 1907 (מודעת פרסום בעיתון 'הזמן')

הקלטה שנייה נעשתה בארה"ב ב-1913 על ידי התזמורת הצבאית של חברת התקליטים 'ויקטור', ששילבה את נעימת 'שם במקום ארזים' עם 'התקווה' ועם שיר נוסף ('Der Mutter Gebet'; תפילת האֵם). 

אפשר להאזין לביצוע בקלות ובאיכות גבוהה באתר Discography of American Historical Recordings.

צילום: אליהו הכהן

לחן שני למילים בגרמנית חיבר ברתולד קונטי (Conti), או בשמו היהודי ברל כהן. תווי הלחן הופיעו בשירון שנדפס בברלין בשנת 1891. על קונטי אין אנו יודעים הרבה, פרט לכך שנולד בשנת 1868 בעיירה הבוהמית הוז'וביצה (היום בצ'כיה).

'Dort wo die Ceder' בלחן של קונטי, ברלין 1891 (אוסף אליהו הכהן)

לחן יפה זה הושר לפרקים, אך לא התפשט בקרב חובבי ציון. להפתעתנו הצלחנו לאתר במרשתת ביצוע אקוסטי נדיר שלו מפי לאון קליש, שעליו אין אנו יודעים מאומה. הביצוע הוא קצת 'חזני' והבמה היא של 'תיאטרון יידיש של גימפל', שפעל בלמברג (לבוב) בעשור הראשון של המאה העשרים:

 

הלחן השלישי, כפי שראינו לעיל הוא פרי עטו של החזן דרויאן, שלווה קבע את זמנו לשנת 1898. הלחן לא השתמר.

החזן דרויאן (מס' 28) בתמונת משתתפי הקונגרס הציוני הראשון בבזל, 1897
(אריה צנציפר, פעמי הגאולה, טברסקי, תשי"ב, עמ' 106)

הלחן הרביעי נדפס על גבי גלויה שנמצאת בידי וראתה אור בקייב בשנת 1906 בהוצאת 'פרוגרס'. מילות השיר הן הנוסח הגרמני באות עברית והלחן הוגדר 'פֿאָלקסלידער' (עממי), ללא ציון שם המלחין:

מי הלחין את המנגינה הרביעית? לא נדע. 

אריה לוי שריד (2003-1913), ההיסטוריון של תנועת 'החלוץ', טען באוזניי כי היה זה לא אחר מאשר אלפרד נוֹסיג (1943-1864), מעוזריו הקרובים של הרצל שלימים נמנה עם מתנגדיו. נוסיג היה דמות טרגית בתולדות הציונות. הוא השתתף בקונגרסים הציונים הראשונים ואף היה חבר במשלחת שנועדה לבדוק אפשרות של התיישבות יהודית באזור אל עריש בסיני. הוא היה איש אשכולות ועילוי בתחומי התמחות רבים, בין היתר בספרות, במוזיקה ובפיסול. בהיותו בגטו ורשה נחשד נוסיג בבגידה ובשיתוף פעולה עם הגסטפו והוצא להורג על ידי חברי הארגון היהודי הלוחם. לצערי לא הספקתי לברר עם שריד על מה ביסס את השערתו זו.

אלפרד נוסיג, ראשית המאה העשרים (הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון)

ו. ביקורת, לעג והתרסה

עד שהתבסס מעמדה של 'התקווה' בעולם היהודי כולו, נחשב 'שם במקום ארזים' מועמד ראוי לשמש המנון לאומי, וזאת בעיקר בשל תפוצתו הרבה בקרב חובבי ציון בגולה שהזדהו עם תוכנו ונהגו לשיר אותו בסיום אספותיהם. תווי השיר הופיעו בדפוס עוד לפני שנדפסו לראשונה תווי 'התקווה', וכפי שראינו במשך שנים רבות נדפסו שני השירים זה לצד זה בגלויות, בשירונים ובכרזות. 

צריך להודות ביושר כי היה משהו מוזר בעילויו של שיר זה. מי שדקדק לקרוא את המילים לא יכול היה שלא לשים לב למסר הגלותי שטמון בהם. אמנם יש בשיר השתפכות סנטימנטלית על נופיה של ארץ האבות, אך אין בו קריאה לעלות ארצה, מעשה שהיה נשמת אפה של הציונות המגשימה. 

ההפך הוא הנכון. ברוח הפסיביות שאפיינה במשך מאות שנים את החברה היהודית המסורתית – זו שהציונות ביקשה למרוד בה – נכתב בשיר: 'בִּתְפִלָּתִי אֶפְנֶה מִזְרָח זֶה הַחוֹף / כִּי אֵל יְשִׁיבֵנִי אֶל יְפֵה הַנּוֹף' (תרגום ליבושיצקי), כלומר הקב"ה הוא שישיב את עמו לארצו היפה, ועד אז? עד אז נמתין ונסתפק בגעגועים.

בבית הרביעי הניסוח מפורש יותר: 'שָׁם אֲחַכֶּה דּוּמָם עַד בּוֹא עֵת-קֵץ לִי / שֶׁעֲווֹן-אֲבוֹתַי יְכֻפַּר כָּלִיל בִּי / עַד שֶׁהַתַּרְעֵלָה תְּמַלֵּא אֶת הַכּוֹס / וּמַשִּׁיחַ יָבוֹא וְיָרִים אֶת הַנֵּס / וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה יָשִׁיב אָז לַחוֹף / אֶת הָעָם הַנּוֹדֵד, אֶת יְפֵה הַנּוֹף'. ובמילים אחרות, על העם היהודי להמשיך לשבת בגולה ולצפות שהמשיח הוא שיחזיר אותו לארץ.  

כל זה עמד בניגוד גמור למסר הציוני של רוב שירי העלייה הראשונה שקראו לעלייה לארץ, כגון 'חושו אחים חושו לארץ אבותינו' בשירו של יחיאל מיכל פינס, או 'יחד נלכה נא נשובה ארצה אבותינו' בשיר 'שאו ציונה נס ודגל' של נח רוזנבלום, או  בשירי תימן שהושרו באותה עת בכפר השילוח: 'נעלה לארצנו בשירה ובזמרה', ו'יעלו, יעלו, ציון מזרחה'. 

נפלא מבינתי איך יכלו צירי הקונגרסים הציונים להזדהות עם מסר כזה. מן הסתם הלחן המרומם, איזכור גבורת המכבים ותיאורי נוף הארץ, שארזים נטועים בה כביכול בכל מקום, הם שהביאו אותם לכמיהה ולכיסופים לציון שהשרה השיר על שומעיו. נזכור כי הכותרת המקורית של השיר הייתה Sehnsucht, כלומר כמיהה, ולא פעולה מעשית בנוסח סיסמת הביל"ויים 'בית יעקב לכו ונלכה'.

לצד התעצמות מעמדו של 'שם במקום ארזים', בעיקר באירופה, נשמעו גם קולות ערעור ואף לעג על החריזה הצולעת של השיר. כך למשל, הסופר שלום עליכם, שבעצמו היה ציוני נלהב, לגלג בסיפורו 'אַן עצה' (עצה), שנכתב ב-1904, על שירי ציון החדשים, שנכתבים בנוסח 'שם במקום ארזים', חריזה שהייתה לו לזרא. 

'אַן עצה', אַלע ווערק, כרך 12, עמ' 50

וכך תרגם לעברית את השיר הנלעג י"ד ברקוביץ, חתנו של שלום עליכם, שאף הכניס לתרגומו שורה שלא הייתה במקור ומכוונת במישרין לשירנו: 'שם במקום הארז ישלח לארץ ענפיו'... (פורסם לראשונה בעיתון ההסתדרות הציונית, העולם, 14 באוגוסט 1913, עמ' 7):

'עצה', כתבי שלום עליכם, ו: מדברים בעדם, דביר, תשט"ז, עמ' צח-צט

והיו גם כאלה שהתריסו נגד השיר. למשל אנשי ה'בּוּנד', שדגלו בפתרון בעיית היהודים במקום שבו הם חיים, כלומר באירופה, ולא בארץ ארזים מדומינת. תעיד על כך כרזת בחירות משנת 1917 בה קובעים הבונדיסטים, כי 'דאָרטן, וווּ מיר לעבן, דאָרט איז אונזער לאַנד!' (במקום שבו אנו חיים, שם היא ארצנו) – רמז ברור ל'דאָרט וווּ' הציוני.

התרסה נגד השיר הציוני בכרזת בחירות של הבּוּנְד, קייב 1917 (ויקימדיה)

חובבי ציון, ששרו את 'שם במקום ארזים' בהתלהבות, והאמינו לתומם לכל תיאורי נוף הארץ המופיעים בו, נחלו אכזבה רבה כאשר הגיעו לארץ. המציאות טפחה על פניהם. הם לא מצאו בה עצי ארז המתנשאים עד לעננים, וגם המפגש עם הירדן לא תאם את ציפיותיהם. העולים שהכירו את הנהרות בארץ מוצאם – הדון, הוולגה והדנייפר – הופתעו להיווכח כי הירדן הוא בעל ממדים צנועים הרבה יותר ומימיו אינם 'שוטפים גלי תהום'. אף על פי כן, אנשי העלייה השנייה, ובמיוחד אלה שהתיישבו על 'חופי ירדן שוקטים' (כתיאורה הקולע יותר של רחל בשירה 'אל ארצי'), שרו אותו בתחושת רוממות, כאילו מלאה הארץ ארזים עבותים ומי נהר שוצפים.

*

אמר העורך:

בעת הכנת מאמרו של אליהו הכהן לדפוס שלחה לי ד"ר רעות ברוש רשימה פרי עטה על 'שם במקום ארזים', ובלבה קווים לזכרו של הזמר דָּדִי בן-עמי, בן נהלל שחזר בתשובה והיה לחסיד ברסלב. בן-עמי נפטר בדיוק לפני שנה. 

מצאתי לנכון לצרף את רשימתה לכאן, אולי בשל הפרדוקס והאירוניה של הגורל היהודי החמקמק, שמקצתו משתקף גם בגורלו של דדי בן-עמי, מי שאמור היה להיות ''יהודי חדש', אך בחר בישן.

מקום הארזים של דָּדִי בן-עמי

מאת רעות ברוש

(מתוך רשימתו של עפר גביש, 'דזדמונה ודדי בן עמי')

בהושענא רבה תשפ"א (9 באוקטובר 2020) נפטר ממחלת קורונה הזמרדוד רפאל (דָּדִי) בן-עמי , בן נהלל, חסיד ברסלב ואיש מאה שערים. הוא היה בדיוק בן שבעים במותו.

דדי בן-עמי נולד ב-1950 בנהלל שבעמק יזרעאל. סבו וסבתו, חנה ויוסף בן-עמי (פיינשיל) היו ממייסדי המושב. אביו, אֲחִיָּה, היה מראשוני הפלמ"ח ואמו, חוה, הגיעה מווינה לנהלל ב-1938, במסגרת 'עליית הנוער'. היא התארחה בבית משפחת בן-עמי, שם פגשה את אחיָּה ולימים נישאו. בערוב ימיו עלה ארצה גם הסבא-רבה קלמן, שהקפיד על שמירת מצוות. למענו ולמען הורים של חברי מושב אחרים שביקשו להמשיך בחיי המסורת, נבנה בשנות השלושים בנהלל בית כנסת שעומד על תילו עד היום.  

בית הכנסת במושב נהלל (מושב נהלל)

לאחר שירות צבאי בלהקות פיקוד דרום ופיקוד צפון, ולימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב ואצל נולה צ'לטון, השתלב דדי בן-עמי כשחקן בתיאטרון הקאמרי ובמקביל ניסה לפתח קריירה של זמר. השיר 'דזדמונה' (מילים: גד קינר, לחן: מתי כספי), שזוהה אתו, עמד שבועות רבים בראש מצעד הפזמונים. 

אחרי מלחמת יום כיפור, ואולי בהשפעתה, התחיל דדי בתהליך של חזרה בתשובה והתקרב לחסידויות חב"ד וברסלב. לאחר כמה שנים שעשה בניו יורק כחסיד חב"ד שב לארץ, התגורר בביתר עלית, ובשנותיו האחרונות התגורר בבתי אונגרין בירושלים, לב לבה של ירושלים החרדית והקנאית.

דדי לא זנח את אהבתו לשירה והתפרסם כ'בעל מנגן'. הוא הקליט ניגונים חסידיים רבים, בעיקר ניגוני ברסלב, אך גם רבים נוספים, ביניהם נדירים שהוקלטו על ידו לראשונה. הוא שר אותם בקולו הייחודי, קול רך ומלא געגועים. אך גם השירים העבריים הנושנים היו אהובים עליו והוא המשיך לשיר מהם בהופעותיו, גם לאחר חזרתו בתשובה (כאן למשל, הקלטה מאחת מהופעותיו בצעירותו בה שר את 'שיר העמק' של אלתרמן וסמבורסקי, שאותו הקדיש להוריו ולסביו). 

בתוככי בית הכנסת של נהלל (מושב נהלל)

באחד מאלבומיו האחרונים, 'אנו לה' ולה' עינינו' (בעיבוד מוזיקלי של יגאל חרד), הקליט בן-עמי שני שירים עבריים: 'ניגונים' של פניה ברגשטיין ודוד זהבי, ו'שם במקום ארזים', שאותו שר בתרגומו של אהרן אליהו פומפיאנסקי (שימו לב שהוא לא מסתפק בשירה במבטא האשכנזי הרגיל אלא מקפיד גם על הגיית האות ת' – למשל 'אבותי' מושר כ'אבוסי'). 

'לקחתי את הגרסה העברית שהיתה מושרת בנהלל', סיפר בן-עמי בריאיון שערך עמו יוסף ארנפלד ופורסם בעלון השבת קרוב אליך, בערב ראש השנה תשפ"א (עמ' 26-20). בריאיון לעיתון משפחה (י"א שבט תשס"ו) סיפר כך על השיר:

שיר זה היווה תפילה וגעגועים עזים לארץ ישראל. החרדים כמו סבא דוד וסבתא שיינדל היו שרים במנגינתו את הפיוט 'צור משלו אכלנו' וזאת מרוב אהבה לשיר. השיר הפך להמנונם של יהודי התפוצה לפני יותר ממאה שנה. וכאשר חזרנו בתשובה אחותי ואני, נהנתה אמא להיזכר ולשיר את הניגון במילים 'צור משלו אכלנו' על שולחן השבת.

על החזרה לשם פיינשיל במקום 'בן-עמי' אמר: 'זה שם המשפחה המקורי שלי. חזרתי לשם המקורי כהצהרה שכל מה שאני עושה, אינו אלא המשך הדרך של מה שקיבלתי בבית הורי'.

בסרט המעניין 'מנהלל לירושלים', שמתעד את סיפורו המיוחד, שר דדי את 'שם במקום ארזים' (דקה 14 ואילך) וגם את 'צור משלו' באותה מנגינה: 

 

בראיון לעיתון בשבע (ט"ז באדר תשס"ו) סיפר על משמעות השיר עבורו: 

אני נושא בשיר הזה את כל זקני וזקנותי, ואת כל הכיסופים שלהם במשך מאות שנים לארץ ישראל. כל נפשם היתה לעלות ולמסור את נפשם על ארץ ישראל. 'אמא שלי', הוא נזכר, 'אף פעם לא הרשתה לנו להתלונן שחם או קר פה. היא אמרה שסוף סוף הגענו לארץ ישראל ואסור להתלונן.

כאמור בפירוט במאמרו של אליהו הכהן, השיר התפשט בין חובבי ציון. הוא רשום בספרי זיכרונותיהם של אנשי התקופה ואביא כמה דוגמאות שמצאתי. 

מרדכי לבנון, שנולד ב-1888 בבוברויסק ולימים התמנה לשופט היהודי הראשון בארץ ישראל של ימי המנדט, סיפר על אביו דוד בלינקי, שהיה חסיד חב"ד. זיכרונותיו מתייחסים לעשור האחרון של המאה ה-19 (הוא עצמו עלה ארצה ב-1901, כשהיה בגיל בר-מצווה): 

בדרך הארוכה מהבית עד בית הכנסת בשבתות ובמועדים מפזם לו אבא, זכרו לברכה, בעל ה'שחריתים' ב'ימים הנוראים' באותו בית כנסת פרטי של רבי זלמן מרגולין, את השיר החדש שהגיע גם לבוברויסק – מי יודע דרך הרוח? – 'שם במקום ארזים'. נראה בעליל שלב אבא, חסיד חב"די נלהב, הלך שבי אחרי הלחן העמוק והשקט, הספוג כיסופים לוהטים, שכולו אומר אצילות וחגיגיות. 

('ילדות במרחקים', יהודה סלוצקי [עורך], באברויסק: ספר זכרון, ב, תרבות וחינוך, 1967, עמ' 582)

הסופר והעיתונאי יצחק זיו-אב, שעלה ארצה ב-1926, סיפר מזיכרונותיו על ראשית ההתיישבות במושבה מגדיאל: 

באו למגדיאל ימי הקיץ, 'ובכי תנים בישר את בוא הלילה'. היה נדמה כי הַיְּלֵל התגנב בחשאי, ורעד עבר בגוף. פתחנו בשיר, וכל רכושנו השירי – 'שם במקום ארזים' ו'העבודה היא חיינו'. שרנו בהתאמצות כל החושים, אך התנים התקלסו בנו. הם יללו, ואז הרימונו קול בשירי רוסיה הצליליים, עשירי הלחן. כוכבים בשמים קפאו מעל לראשינו, ואחד, שלא עצר כוח, ניתק ממקומו, ומתוך אבדן חושים קפץ למטה, אלינו,לקראת הזמר… 

(שמואל זקיף, גולה ומולדת, מגדיאל 1955, עמ' 77)

הצירוף 'שם במקום ארזים' הפך בעקבות השיר להיות כינוי מקובל לארץ ישראל. כך למשל, באגרת שכתב מווינה בשנת תרע"ג הרב יהודה לייב פישמן (לימים מימון) לאחיו, הוא משתמש בביטוי זה כמדגיש את הפער בין 'פה', בגלות, ובין 'שם', בארץ ישראל הנכספת והרחוקה:

העם ישן שינה עמוקה, ואינו מתעורר לפעולות. כבלי העבדות כ"כ כבדים על רגלי עמנו, והמה אינם זזים ממקומם. רואה אנכי גם את הצירים הגלותיים, והמה מלאים ייאוש. יודעים המה את בוחריהם ואת ההמון כולו, ופה שומעים 'בשורות טובות' ע"ד ארץ התחיה, ארץ הדרור והחופש, ושם בביתם הם, במקום מגורם, הכל חושך ואפלה, מחוץ תשכל חרב, ובבית הלבבות קרים, ועוד הפעם מתעוררת התשוקה בלב פנימה לעזוב את כל אלה הצללים, לברוח מהם, ולעוף להתם… ולשבת שם… שם במקום ארזים!... 

(אגרות הרב יהודה לייב הכהן מימון, א, מוסד הרב קוק, תשל"ט, קסח, עמ' 205)

כשתיאר הרב אברהם יצחק קוק בשנת 1924 את 'הישיבה המרכזית העולמית בירושלים' שברצונו להקים, הוא התייחס לתרומה הייחודית של לימוד תורה דווקא בארץ ישראל:

שם במקום 'ארזים', בתוככי המרכז הגדול והקדוש הזה יקבלו הם תורת חיים מאוצר חיים ושם יכירו וידעו גם הם את הוד הקדושה, התפארת והעז אשר אנחנו חשים ומרגישים בארץ חמדתנו ועתידנו. 

(מאמרי הראיה: קובץ מאמרים, א, תשמ"ד, עמ' 63)

ולסיום, נקודת חיבור אישית לשיר: סבתי המנוחה, בטסי ארליך (וינברך) עלתה ארצה, לאחר תלאות שעברה בשנות הכיבוש הנאצי בהולנד. על סיפון האונייה 'גינאה', שהביאה אותה ארצה, למדו הצעירים העולים עברית. מחברת העברית של סבתא נותרה בידינו ושלושה שירים שלמדה אז נרשמו במחברת: 'שאו ציונה נס ודגל', 'הוי ערש מולדת' ו'שם במקום ארזים'...

מחברת העברית של סבתא שלי, שבה רשמה את המילים של 'שם במקום ארזים'