 |
| האסם הישן של גבעת ברנר, 2009 (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה) |
מאת עמוס רודנר וטלי שרמן
בערך גבעת ברנר בוויקיפדיה יש סעיף הנקרא 'אתרים בעלי עניין'. הנה מה שכתבו שם על האסם של הקיבוץ (עם כמה תיקונים הכרחיים):
- על האסם של הקיבוץ נמצא שעון הקיר הגדול בארץ שנבנה בשנת 1984 על ידי יובל צמח, ניר יעקובי וגלי חצור מחומרים וחלקים שהיו בקיבוץ. אורך המחוג הגדול מהציר עד הקצה: 2.4 מטר. אורך המחוג הקטן מהציר עד הקצה: 1.6 מטר. קוטר השעון כ-5 מטר. בצד הנגדי של כל מחוג, יצוקה משקולת מעופרת של מצברים ישנים. במקור עבד השעון על טיימר תעשייתי מהמפעל 'רימון'. כיום הוא מפוקד על ידי בקר של חברת המחשבים של גבעת ברנר 'גביש'. הגיר שלו הוא גיר של משאבות מ'רימון' וכן חלקים נוספים הם של מכשירים שונים מ'רימון'. המחוגים הם מצינורות אלומיניום שנלקחו ממפעל היציקה 'מָטָר'. לכבוד שנת ה-80 לקיבוץ הורכב ברקע השעון פסיפס של לוח השנה על פי ציור של אריה חצור, מראשוני גבעת ברנר.
כאן נספר, מעט יותר בהרחבה, על האסם, השעון והפסיפס.
א. ממתבן לאסם
מספר עמוס רודנר:
הקומביין הראשון בגבעת ברנר (תוצרת Allis Chalmers) נגרר על ידי טרקטור ויָרַק לפתחי שׂקים את הגרעינים שקצר והפריד מן המוץ. את השׂקים סגרו – בקשירת חבל דק סביב פתחיהם – ואחסנו, זה על גבי זה, במתבן גדול, ששלד העץ שלו חופה בלוחות פח גלי. באותו מתבן אוחסנו גם שקי הכֻּסְפָּה, החרובים, הסובין ושאר מרכיבי תערובת המזון לפרות, לכבשים ולשוכני הלול.
במתבן השקים הישן הכינו חברי הקיבוץ את תערובת האוכל המרוכז לענפי החי. את מרכיבי התערובת רוקנו מן השקים לערימה ואת הערימה העבירו – בידיים אוחזות אִתִּים – כמה פעמים מצד לצד, עד שערימת המרכיבים התלכדה לתערובת הראויה למאכל בהמה. באותם אִתים מילאו את השקים שהתרוקנו קודם בתערובת החדשה. את השקים סגרו בחבל דק, כמו פעם על הקומביין, ועל גבי פלטפורמה רתומה לזוג בהמות עבודה הסיעו את כל הטוב הזה לרפת, ללול או לדיר הצאן. את הסוסים והפרדות האכילו בגרעיני שעורה, שגם הם אוחסנו באותו מתבן פחים. את גרעיני השעורה היו גורסים, או רק 'לוחצים', במגרסת יד.
כשהקומביינים השתכללו וידעו לשגר את גרעיני התבואה לא לתוך שקים אלא לארגזי משאיות מדֻפָּנִים, השתנה עולם
האִחסון. השינוי הטכנולוגי חייב בניית חללי
אחסון אנכיים גדולים. האנכיוּת נועדה כדי לחסוך בשטחים לבנייה וגם כדי לנצל
את כח המשיכה בתנועת הגרעינים. לכן, בשנת 1944 היה ברור שצריך לבנות מגדל לאִחסון ולטיפול ביבולי התבואות. ובמילים אחרות: לבנות אסם.
בשנותיה הראשונות נבנתה גבעת ברנר בידי (תרתי משמע) קבוצת הבניין המקומית. כל חברי הקבוצה היו חברי הקיבוץ והם חילקו ביניהם את ההתמקצעות בכל ענפי הבנייה. הקבוצה – שלוותה במהנדס
מקומי ובליווי מקרוב של פרופסור יצחק הבר-שיים מהטכניון, שגר ברחובות – בנתה גם מבנים מורכבים
ומאתגרים, כמו מפעל המיצים והשימורים 'רימון', עם גגות משופעים של קליפות
בטון דקות, במִפְתחים שהדהימו כל קונסטרוקטור. אבל בניית האסם הייתה סיפור שונה.
 |
| חברי קבוצת הבניין של גבעת ברנר, סוף שנות השלושים (צילום: חנן בהיר; ספורי גבעת ברנר) |
בניית מגדל שחלליו מחולקים בצורה אנכית נעשית היום עם תבניות פלדה דו-צדדיות, שמתרוממות באופן הידראולי. בשנות הארבעים דרשה בניה שכזאת לא רק התמחות בפיגומים כפולים, אלא גם מצאי של פיגומים. בגבעת ברנר לא היו מומחים כאלה ולא פיגומים כאלה.
ואכן, בניית האסם נמסרה, כבר בשלב התכנון, למהנדס פרופסור יוסף אידלמן, שעד שנות השישים הוביל את תכנון ובניית הממגורות בהתיישבות החקלאית ברחבי הארץ וגם עבור חברת 'הזרע'.
עוד לפני כן נבנה בית הקירור של הקיבוץ על שטח של כ-150 מ"ר, בקומת המרתף שמעליה אמור להיבנות האסם. האסם עצמו החל לפעול בשנת 1946 והיו בו שמונה ממגורות אנכיות, שהכילו ביחד כ-300 טון גרעינים. מעל
לממגורות נבנתה גלריה שממנה היה אפשר להיכנס לכל הממגורות, ובקומת הקרקע נבנה אולם מכונות על שטח של כמאה מ"ר. כמו כן נבנה ממערב למגדל משטח בטון גדול לייבוש הגרעינים בשמש (לימים יובשו
הגרעינים במתקן מכני).
בשנת 1957 הציע 'ארגון עובדי הפלחה' לקיבוץ
להכפיל את האסם, כלומר לבנות אגף נוסף שגם הוא יכיל 300 טון גרעינים. אין לכך
אסמכתאות, והיום גם כבר אין את מי לשאול מה הניע את אנשי הארגון לדחוף להקמת שטחי אחסון נוספים לגרעינים. סביר להניח שהיה להם אינטרס לבלום את היוזמה להקטנת שטחי הפלחה, שניסה הקיבוץ לקדם באותן שנים. הקיבוץ
לא היה נכנס להרפתקה כזאת ללא הצעת מימון משתלמת, וזה כנראה מה שהציע הארגון.
והאסם אכן הוכפל בגודלו ומגדל נוסף נבנה ממזרח למבנה הקיים. שטחי הפלחה לא הוגדלו ולפיכך שימשו הממגורות האנכיות לאכסון בתפזורת של מרכיבי התערובת, והחלל שנוסף לקומת הקרקע תפקד כמכון תערובת משוכלל. עגלות-מְכָל רתומות לטרקטור התמלאו בתערובת בדרך מכנית ופרקו את תוכנן, גם כן בדרך מכנית, למְכָלים שמהם התחלקה (בדרך מכנית, כמובן) התערובת לבהמות ולעופות.
האגף הנוסף,
שבנייתו הסתיימה ב-1960, פעל רק שלוש שנים. באמצע שנות השישים כמעט כל משבצות
גידולי הבעל נכנסו תחת מטריית מערכות ההשקיה, והקיבוץ גידל חיטה או שעורה רק
פה ושם משיקולים של מחזור זרעים. בד בבד, התארגנויות אזוריות של קיבוצים ומושבים 'גידלו' מכוני תערובת. התוצאה הייתה בלתי נמנעת: שני
חלקי האסם התרוקנו מתוכנם והמבנה הכי בולט בקיבוץ – יש אומרים הכי יפה – הפך ל'פיל לבן'.
עוד כמה שנים עברו עד שהאליבטורים,
השואבים, המייבשים והמערבלים פונו מאולם המכונות. במרוצת הזמן, מבלי שאיש ממש שם לב, שני האולמות במפלס
הנמוך של האסם הפכו למחסן אחד גדול. בשנת 1983 הוקמה רשת טלפון בין כל יחידות
המגורים בקיבוץ (בענפים, במפעלים ובמשרדים היו מכשירי טלפון מתחילת שנות השישים), והמרכזייה הגדולה והחדשה מוקמה במפלס הקרקע של האגף המזרחי.
ב. הדיסקוטק והשעון
אבל בין לבין, באמצע שנות השבעים, התחיל להתרקם במפלס הקרקע של האגף המערבי משהו חדש: דיסקוטק.
הדיסקוטק, שהיה אמור להיות חתרני ועוכר שלווה (ובפועל התקבל באדישות), ביטא את תרבות 'הדור
השלישי'. תרבות של 'אני במרכז'. קירות האולם נצבעו כדי ליצור אווירה פסיכודלית בעזרת הקרנת ציורים על הקיר, אולתר בר למשקאות אלכוהוליים, רושתה מערכת הגברה, נאספו התקליטים המתאימים, והרי לכם דיסקוטק בקיבוץ!
הדיסקוטק היה פתוח כל ערבי השבוע כמעין פָּאבּ שכונתי. בלילות שישי, אל המשקאות נוספו גם ריקודים. אמנם הדיסקוטק לא פגע
בפורמט חגיגות הענק המסורתיות של הקיבוץ בימי החגים, אך הרס סופית את המסורת שעל
פיה מסתיים כל חג במה שכּוּנה 'ריקודים ברחבה'. ברחבה נהגו ותיקי הקיבוץ לרקוד הורה, בני הדור השני נטשו את ההורה לטובת ריקודי העם שהמציאו רבקה שטורמן וגורית קדמן, והצעירים שבהם כבר רקדו ריקודי עם, ריקודי עמים וגם ריקודים סלוניים. בני הדור השלישי עברו מן הרחבה אל הדיסקוטק ושם הפליאו בריקודי 'דיסקו' ובמוזיקת רוק.
הדיסקוטק
פעל בסינכרוניזציה מלאה עם תופעת המתנדבות והמתנדבים, שהציפו את הקיבוצים בשנות השבעים והשמונים. החופש המיני, שאפיין את אותם עשורים של אחרי המצאת
הגלולה ולפני גילוי האיידס, התקבל בקיבוץ בטבעיות. בני קיבוץ חסונים ושזופים המבלים עם צעירות בלונדיניות מארצות סקנדינביה היו מחזה יומיומי. בדיסקוטק נערכו הופעות ספונטניות ולהקת 'איפה הילד?' – שב-1987 הורדה בבושת פנים על ידי רכז
התרבות מבימת מסיבת פורים – נישאה בדיסקוטק על כפיים. ההרכב הקיבוצי של הלהקה, שהוקמה שנה קודם לכן, מנה את אסף שריג, חמי רודנר (גילוי נאות: בן שלי), יובל צמח ו'הילד' המתופף עומר דגני בן ה-15. ההרכב לא
היה נוקשה. פה ושם מישהו הצטרף, פה ושם מישהו פרש. מתנדבים עם גיטרה החליפו אלה את אלה בחזרות הלהקה ולפעמים אפילו בהופעה. ה'ילד' נהג לאחר לחזרות, וכך נולד שם
הלהקה (שהוצע על ידי רוני יעקבי, אחיו של חֶמי). בשנת 1993, כשהלקה כבר הייתה עירונית, נערכה באסם – בצפיפות שלא ממש הקפידה על 'ריחוק חברתי' ובהתנועעות ממכרת – ההשקה הרשמית של דיסק הבכורה 'זמן סוכר'.
 |
| 'איפה הילד?' בהופעה באסם |
 |
| הנה הילד! עומר דגני, 2014 (צילום: אביטל אקו) |
מוזיקאי נוסף שהעיד על עצמו, כי ההופעות של 'איפה הילד' באסם משכו אותו לקריירה מוזיקלית – ועוד בלהקת רוק – הוא עמי רייס, הקלידן של
'כנסיית השכל'. להגדיר את רייס 'קלידן' זו הגדרה מצמצמת, משום שהוא פסנתרן מחונן, מפיק ומעבד מוזיקלי מבוקש מאוד ובעל כישורי הפקה-מנהלה מובהקים. בשנותיו
הראשונות מחוץ לקיבוץ, עמי המשיך לנהל את המוזיקה בחגים הענקיים של הקיבוץ, ליל הסדר וליל העצמאות.
הוא הוביל את הפרטיטורות של מוזיקאים מייסדים, בני דורו של סבו, בהתמסרות מַכְמִירַת
לב ובמקצועיות שקטה שעוררה השתאות.
 |
| עמי רייס |
הדיסקוטק
היה אפוא הממלכה האוטונומית של בני הדור השלישי. ההסכם
הבלתי כתוב היה, פחות או יותר, כזה: 'באסם תעשו מה שאתם רוצים. אבל כשאתם עוזבים אותו, בשבת לפנות בוקר, אל תפרצו למטבח או לאקונומיה, ואל תזללו את דוּד החמין שהתבשל כל הלילה'... כחלק מאוטונומיה זו החליטו שלושה מִנֶכְדֵי המייסדים – יובל צמח,
גלי חצור וניר יעקבי – להשמיע את קולם ולהתבטא גם על חזית המגדל הפונה לחדר האוכל. וכך, בשנת 1984, הם ייצרו והתקינו על הקיר את השעון הגדול במדינה.
 |
| קיר השעון לפני בוא הפסיפס. בצד שמאל ה'הברווז' מחווה לדודו גבע |
בשנת 2002, כשהקיבוץ שינה את פניו והיה ל'קיבוץ
מתחדש', שבו החברים צריכים לדאוג לפרנסתם, נסגר הדיסקוטק
לשיפוצים. אולי מחוסר תקציב ואולי בשל התבגרות הדור השלישי, בינתיים הוא לא שב לפעול.
ג. אריה חצור ועונות השנה
 |
| 'עונות השנה', ציורו של אריה חצור, היה הבסיס לפסיפס |
לא עברו חמש שנים ולקראת חגיגות שמונים שנה
לקיבוץ (2008), החליט 'צוות השמונים', בהובלת חגית פורטנוי, שהגיעה העת לבטא גם באופן גרפי מחווה למייסדים. הוסכם שהמחווה תהיה לכבודו של אריה חצור, צייר ופעיל תרבות שהשפיע רבות על חיי הקיבוץ: 'תרגום' של ציור גלגל החודשים ועונות השנה, מעשה ידיו, לפסיפס ענק שייקבע על חזית האסם. אריה חצור היה סבו של גלי, ממתקיני השעון, וכך נקשרו שני הפרויקטים גם בסוג של שרשרת דורות.
אריה חצור (1968-1907) היה אישיות מיוחדת ודמות דומיננטית בארבעים השנים הראשונות של הקיבוץ. הוא נולד לזוג יהודים מגרמניה – שמם היה מאיירהוף – שייצגו עסקים גרמניים במצריים. בנעוריו, כשהוריו ירדו מנכסיהם, יצא לעבודה והיה לשוליית צבעים. הוא כל כך התבלט בעיטורים אמנותיים עדינים לקירות שצבע, עד שביוזמת ובעזרת המייסטר שלו הוא התקבל ללימודי אמנות באקדמיה לאמנויות בברלין. הוא היה צייר מוכשר וגם מאוד 'יקה': דייקנות לא תיאמן, שאולי גם הקפיאה קצת את ציוריו.
עם התעוררות האנטישמיות בגרמניה, ערב עליית הנאצים לשלטון, הצטרף אריה לגרעין החלוצי 'קיבוץ חרות' ואתם היה בין מייסדי גבעת ברנר. בקיבוץ היה טרקטוריסט, חופר בארות, נושא ונותן עם ערביי הסביבה (בערבית-מצרית), מורה לציור וראש וראשון לפעילי התרבות. הוא העמיד את יכולותיו למען צרכי הקיבוץ, לפחות כפי שהוא הבין אותם: צייר בפעם המי יודע כמה את 'גלגל המזלות' לראש השנה, את 'אחי גיבורי התהילה' לחנוכה ואת 'גיבורי המגילה' לפורים. צייר את ההגדה לפסח ואת ההגדה ליום העצמאות, סיסמאות לאחד במאי מכאן ו'שבעת המינים' לחג הביכורים מכאן. בכל פרויקט עיצב וביצע הכל, מהרעיון ובחירת סִגנון האותיות ועד לביצוע בעשר אצבעותיו (שהיו תמיד מלוכלכות בצבע). לאריה היו פנים רבות והשפעה עצומה על עיצוב זהותה הייחודית של גבעת ברנר. חלק מיצירתו האמנותית הרבגונית רוכזה במאגר מיוחד באתר ביתמונה של נדב מן והנה כמה דוגמאות משם: שקופיות לשירה בציבור, הגדה של פסח, תוויות למפעל המיצים 'רימון', קלפי משחק.
ממש לאחרונה הוארה דמותו של אריה חצור ברומן החדש הדס בקצה הלילה (עם עובד, 2021), פרי עטה של גלי מיר-תיבון, בת קבוצת שילר הסמוכה לגבעת ברנר. אריה תואר ביומניה של הדסה למפל (גיבורת הספר) כמי שטיפח את כישרון הציור שלה, הבין ללבה ועודדה ברגעיה הקשים.
ד. פסיפס עונות השנה
כבר בשלב בחירת ציור הבסיס לפסיפס שולבה בשיקולים טלי שרמן, בת הקיבוץ שקבעה את חייה בהרצליה. טלי, שלמדה עיצוב גרפי בבצלאל והשתלבה
בחברה שהתמחתה בפסיפס ובשילובו בבנייה, בארץ ובעולם, קיבלה על עצמה את
העבודה בהתנדבות מתוך כבוד למייסדים, התעניינות בעבר, וגם מאהבה לקיבוץ ילדותה.
הזמנת עוזבת קיבוץ להוביל פרויקט בסדר גודל כזה לא הייתה עולה על הדעת בימים עברו. אבל הזמנים השתנו, ובד בבד עם המעבר מקיבוץ מסורתי לקיבוץ
מתחדש השתנה יחס הקיבוץ לעוזביו. וכך, לצדה של טלי, נקראו לפרויקט הפסיפס גם בן הקיבוץ עומר בר, שניהל חברה
ליבוא אבן טבעית מחו"ל ובינתיים הלך לעולמו, וקבלן הבנייה המנוסה איתן אלמוג, הנשוי לבת הקיבוץ.
טלי מספרת:
לכבוד 'חג השמונים' פנה אליי צוות החג בבקשה לעבד את אחד מציוריו של אריה חצור ולהכין ממנו את הפסיפס הקהילתי. נעניתי בשמחה ובחרתי את הציור של עונות השנה על רקע גלגל המזלות, שבו צייר האמן את הטבע המקומי המשתנה מעונה לעונה ואתו עבודות השדה, החגים והילדים הצומחים לתוך עושר תרבותי כזה. הציור עורר בי זיכרונות ילדות, שנספגו באותו עושר פולקלורי שריגש אותי מאוד. חשתי זכות לעבד את הציור לפסיפס ולנסות ולרגש באמצעותו את בני הדורות הבאים.
חיפשנו מיקום מרכזי וגדול כדי לתלות עליו פסיפס ענק. על האסם במרכז הקיבוץ התנוסס השעון גדול-המחוגים, שעשו בשעתו כמה חברים, ובהם גם גלי, נכדו של אריה חצור, לכבוד אחד מחגי המשק. הצעתי לשלב את הפסיפס על האסם, מתחת למחוגי השעון, וזאת הן בגלל אלמנט 'הזמן' ומחזוריותם של חודשי השנה והמזלות, הן בשל ההזדמנות לשילוב הדורות: ציור של סבא ושעון של נכד. בדיעבד התברר לנו שאריה חצור הכין את ציור עונות השנה לנכדו גלי, כאשר הוא למד בבית הספר את נושא עונות השנה. כך נקבע המיקום.
לאחר שהוחלט שקיר האסם הוא המקום שעליו ייקבע הפסיפס פנתה הוועדה לקבלן איתן אלמוג כדי שיכין את הקיר להדבקה. בנוסף הוחלט בוועדה על ניקוי חזית האסם
מכל התוספות והאלמנטים החלודים שהצטרפו אליה במשך השנים, תיקון כל חזיתות האסם וצביעתן בלבן.
בשלב הראשון ניגשתי לעיבוד הציור המקורי של אריה חצור לפסיפס. ידעתי כי לא ניתן יהיה להעביר פרטים כגון דמויות,
פנים או בעלי חיים באמצעות שברי קרמיקה, ממילא איש לא יוכל להבחין בהם במבט מהקרקע. האתגר היה לבטא את שמחת החיים הפורצת מתוך הציור ואת חגיגיות החיים הקיבוצית, ה'גבעת ברנרית', בה גדלתי. הייתה זו משימה מורכבת לתרגם את צבעי המים שמשך אריה חצור במכחולו לצבעי הקרמיקה האחידים, מה שגרם לי להפוך עולמות בחיפושים אחרי גווני טורקיז ותכלת, ירוק וצהוב, ורוד ואפור. את התרשים שהכנתי מסרתי להגדלה לגודל הסופי (6X6 מטר), ממנו גזרתי שש רצועות.
בשלב השני הפכנו את אחד מחדרי האוכל
הגדולים (שבשל הפרטת הקיבוץ היה פנוי) והפכנו אותו לסטודיו
ענק. חיברנו את השולחנות לשישה טורים, ובכל טור הנחנו רצועה ('סטריפ') שעליה נפרש ניילון עבה ומעליו רשת מיוחדת לפסיפס. כך ניתן היה לעבוד בכל עמדה מכל צדדיה.
בשלב השלישי גוּיסוּ מתנדבים שעברו הכשרה מזורזת של שימוש בצבת קרמיקה וכיצד ניתן ליצור משִׁבְרֵי קרמיקה כתמי צבע, שבהדרגה ייתגלו כציור. הדרכתי אותם גם בשימוש בדבק, בהתאמות צבע ועוד. חילקתי
תפקידים: ראש צוות לכל עמדת עבודה, אחראי על אספקת חומרים ואחראי על הדבקת השברים על רצועות הרשת. צוות זה ליווה
אותי כל מהלך העבודה שנעשתה בסופי שבוע ונמשכה כחצי שנה.
 |
| המתנדבות מדביקות את אבני הפסיפס (טלי שרמן באמצע) |
הגענו לרגע המיוחל: באחת השבתות של חודש
פברואר 2008 הוזמנו פנימה החברים-המתנדבים, שכבר חיכו בקוצר רוח מאחורי דלתות הזכוכית של האולם. הם התפזרו סביב שש עמדות
עבודה, אני פתחתי בהסבר קצר והחברים – גברים ונשים בני כל הגילים – התיישבו והחלו בעבודתם: הדבקת שִׁברֵי קרמיקה על יריעות רשת, לפי הסבר האחראי על העמדה בהתייעצות אִתי. מפעם לפעם קמו ממקומם על מנת למלא מחסור בשברים בצבע מסוים או בדבק המיוחד. ובין לבין, שיחות רכילות קטנות של חברים שמזמן לא
החליפו ביניהם מילה. ככל שהפסיפס התקדם והדבקת שברי הקרמיקה חשפה את הציורים, כן גדלה תחושת הסיפוק של המתנדבים מעבודתם, ואִתה הסקרנות וההתרגשות לקראת ההדבקה על חזית האסם.
בסיום הדבקת ציור הפסיפס, צירפנו את כל ששת הרצועות יחדיו על גבי משטח שולחנות שהוצמדו זה לזה. זהו ה'מאני טיים'. 'רכבתי' על משטח הפסיפס, צירפתי את
הסטריפים יחדיו והעלמתי אט אט את ה'תפרים' שנוצרו בין הרצועות המודבקות זו לזו. עבודה סיזיפית אבל שכרה בצידה. בסיומה אפשר היה להביט על כל הפסיפס כאילו נוצר כמקשה אחת.
לקראת חודש יולי התחילו אנשי המועצה האזורית לנקות, לשקם ולצבוע את חזיתות האסם, וגם לפרק – על מנת
לחזור ולהרכיב – את השעון הענק.
בשלב זה הסתיים 'קילוף' הטיח
וחשיפת הבטון במשבצת ריבועית של 35 מ"ר. איתן הקים את שלושת הפיגומים כהכנה להדבקת הפסיפס ועדכן
אותי כי הזמין את צ'אנג, פועל סיני בעל ידי זהב, לעבודת ההדבקה. חילקנו
את העבודה כך: אני הנחתי חלקים שחתכתי מהסטריפ הראשון על משטח שנישא על מלגזה; המלגזן נשא את המשטח לחזית
האסם והרים אותו לאיתן; איתן הגיש אותם לצ'אנג, בדיוק על פי הציור שהיה ברשותו, והלה הצמיד את החלק לקיר, כשאנו צופים בכך בלב הולם.
 |
| צ'אנג מדביק את רצועות הפסיפס |
כך
התקדמה מלאכת ההדבקה עקב בצד אגודל. סטריפ השיק לקודמו, תוך שאנו מתקנים, על פי הצורך, את זווית ההדבקה, כדי לשמור על מראה ישר ומאוזן של הפסיפס. תוך כדי הדבקה 'נשרו' חלקי קרמיקה, ואני, עם צוות בנות החיל, המסורות וחדורות המטרה, ירדנו ועלינו על הפיגומים שוב ושוב על מנת לתקן ולהחזיר
שברים למקומם.
משהסתיימה ההדבקה כוסה הפסיפס בבד כחול ענקי כדי שיוכל להתייבש במשך כמה ימים. הבד הזכיר לי חזית של כנסייה עתיקה בעיצומה של רסטורציה.
בתום הייבוש דחסנו רוֹבָּה בסדקים שבין חלקי
הקרמיקה, כשהמלאכה הקשה יותר הייתה לנקות את החלקים שֶׁהרוֹבָּה כיסתה. כך עבדנו, תוך טיפוסים מפרכים, עד שהושלמה המלאכה. חשנו שמילאנו את המשימה באופן הטוב ביותר והתקשינו להיפרד מהתוצאה המופלאה שיצאה תחת ידינו. בעצתו של עומר בר התקין איתן סרגלי
אלומיניום סביב לפסיפס כדי לחזק אותו לבל ייפרם בקצותיו. הפיגומים פורקו והבד קופל, ועל הפסיפס הורכבו
מחוגי השעון הענק, שחזרו מציפוי אפוקסי: אחד בזהב והשני בכסף.
 |
| צילום למזכרת לפני פירוק הפיגומים (טלי שרמן עומדת על הפיגום העליון) |
פרויקט הפסיפס, שאליו התנדבתי ושאותו הובלתי,
היה עבורי הזדמנות לחוות הליכה משותפת ונלהבת אחרי מעשה אמנותי וחברתי גדול בהיקפו.
במידה מסוימת הרגשתי שזכיתי להחיות הלך רוח קיבוצי חלוצי, בהתוויית מטרה משותפת שבהגשמתה כולם לוקחים חלק. מעורבותם של חברי וחברות הקיבוץ בכל שלב בתהליך היצירה,
המיקום, גודל העבודה, גיוס החומר, הכנת המתחם ליצירת הפסיפס, הלבטים העיצוביים, וההתמודדות עם הקשיים השונים שהתלוו לתהליך – כל אלה תרמו להערכת מעשה האמנות ואף ליצירת מחויבוּת סוחפת
להגשמתו.
חשבתי על אריה חצור ועל חבריו (בהם גם הוריי),
שהגיעו מתרבות אירופית עמוּקָת שורשים, מנופים של 'גלויה שוויצרית' ומוזיקה קלאסית, מציור ופיסול. תהיתי לא פעם איך הם שרדו את העלייה לאֶרֶץ שממה
תרבותית, אנטיתזה למקום שממנו באו. כור היתוך שלמען הגשמת עתידו נאלצו לוותר
על רכושם ועל מאווייהם הפרטיים. ההתגייסות להקמת הקיבוץ, ולצידה היצירה והפעילות
האמנותית והתרבותית, העצימו – כך אני חושבת – את תחושת השייכות למקום ולאדמה שעליה בנו את ביתם. הם מימשו את הרעיונות ואת הידע שהביאו
מארצות מוצאם למען הקמת מדינה ומקום משל עצמם. עבודת הפסיפס נעשתה שמונים שנה לאחר ייסודו של הקיבוץ. מייסדיו
כבר לא בחיים, וצאצאיהם כבר אינם צריכים לנטוש את ארץ הולדתם ולהגר לארץ זרה.
עד כאן טלי.
והנה סרטון על פרוייקט הפסיפס שצולם ונערך על ידי יואל סירקיס מ'אולפני גבעת ברנר':
ועמוס לסיום:
אינני
זוכר מתי אהבתי את גבעת ברנר כמו אחרי הצפייה בסרטון זה. בשנותיי בקיבוץ מילאתי כמעט את כל התפקידים האפשריים. לא פעם הפעלתי מאות חברים על בימת אירוע תרבותי, או
ב'גיוס' אחרי שעות העבודה להצלת משהו. אני לא זוכר שנתקלתי בגילויי חברות וברוח טובה כל כך עם סוג של מעשה משותף כמו בסיפור הפסיפס. ואז חשבתי לעצמי, הלא אירוע זה התרחש שש שנים אחרי שהקיבוץ עבר לסטטוס של 'קיבוץ משתנה'. אני לא חושב שהאווירה הנהדרת נבעה משינוי אורחות הקיבוץ, אבל משוכנע שהשינוי הזה לא גרע מתחושת הבית ומהאהבה שחשים אנשי גבעת ברנר לקיבוצם.
בניין האסם הוא ריק ומשמש היום מעין 'סטנד' לשעון ולפסיפס. הוא נמצא מול חדר האוכל של הקיבוץ, על הכביש הראשי – אתם מוזמנים לבקר!
________________________________________
עמוס רודנר הוא בן קיבוץ גבעת ברנר שגר היום בגבעתיים וזוכר שהדברים היו ככה.
