יום ראשון, 29 באפריל 2012

זיכרון בספר: שלוש הקדשות למיכה יוסף ברדיצ'בסקי

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1921-1865)

ההקדשות המעניינות שמובאות במדורנו הפעם פורסמו לראשונה על ידי פרופסור אבנר הולצמן תחת הכותרת 'צרור הקדשות', בכתב העת הלא ממש נפוץ 'גנזי מיכה ויוסף' (חולון תשמ"ו, עמ' 64-57). הספרים עצמם שמורים בארכיונו של ברדיצ'בסקי שבחולון. על חייו ויצירתו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי אפשר לקרוא בספרו היפה של הולצמן שיצא זה לא מכבר בסדרת 'גדולי הרוח והיצירה של העם היהודי' בהוצאת מרכז זלמן שזר (2011).


א. שניים אוחזין בהקדשה: י"ל פרץ ויעקב דינזון

הקדשה זו היא מיוחדת במינה. אפשר לכנותה 'הקדשה מתפתחת', משום שהיא מתעדת שלושה שלבים של התדיינות על ההקדשה בין שני אנשים קרובים - י"ל פרץ ועוזרו הנאמן יעקב דינזון (1919-1858). תחילה כתב פרץ את ההקדשה המקורית, אך אז הוסיף דינזון הערה בשמו, ועליה הגיב פרץ.


ההקדשה המשולשת נרשמה על דף השער של מהדורת היובל של כתבי י"ל פרץ ביידיש (ורשה תרס"א/1901).





למר ד"ר בערדיטשעווסקי.

יוכל היות, כי לא נפגוש איש את אחיו אף בנקודה

אחת בעולמותינו, אך יכולים אנחנו להרגיש איש את

רעהו ולהשפיע זה על זה, האף אין זאת?

י.ל. פרץ



אמר י' דינעזאהן: ישנה נקודה אחת אשר בה יפגוש

תמיד היוצר את היוצר והיא – השירה!

י' דינעזאהן



הנני מודה על האמת.

י.ל. פרץ

מימין לשמאל: ש. אנ-סקי, י"ל פרץ ויעקב דינזון


מוסיף אבנר הולצמן:
דברי פרץ בהקדשה משקפים את האמביוולנטיות הקבועה ביחסו לברדיצ'בסקי בין זרוּת לקרבה, שיש לה ביטויים במכתבים ששלח לו מ-1894 ואילך (על סיפורי יידיש של ברדיצ'בסקי התבטא פרץ בשלילה ואף פרסם עליהם ביקורת חריפה ביותר ב-1902). נראה לי שדינזון הפייסן והפשרן, שחשש פן ייפגע ברדיצ'בסקי מן ההקדשה הצוננת, ביקש ליישר מראש את ההדורים ולהבליט דווקא את הקִרבה המהותית האמורה לשרור בין שני משוררי אמת מעבר למחלוקות כאלה או אחרות  ופרץ נעתר והסכים לנוסחת פשרה זו.
עוד פרטים מצויים במאמרי 'תעודה לתולדותיו של י"ל פרץ מאת יעקב דינזון', שפורסם בכתב העת חוליות, 1 (1993), עמ' 92-79, וכונס גם בספרי 'הכרת פנים' (1993).

ברדיצ'בסקי ופרץ נפגשו יותר מפעם אחת כאשר שהה הראשון בוורשה אצל הורי אשתו רחל, בקיץ 1901 ובקיץ 1902, כמתועד ביומנו. קרוב לוודאי שהספר הוענק לו באחת הפגישות האלה.

ב.  ח"נ ביאליק: 'לנזיר אֶחָיו'

ההקדשה של ביאליק לברדיצ'בסקי נרשמה על גבי ספרו 'שירים', שנדפס באודסה תרע"ד/1914, בהוצאת 'חובבי השירה העברית' (שם פיקטיבי שמאחוריו עמדה הוצאת 'מוריה', שביאליק עצמו הקים בשותפות עם ח' רבניצקי וש' בן-ציון).


לנזיר אֶחָיו
מאת
ח.נ. ביאליק

הקדשה קצרה זו, מציין הולצמן, היא עדות על החוש הלשוני המופלא של ביאליק.

באמצעות הרמז לברכת יעקב ליוסף ('תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו' - בראשית, מט 26; 'וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו' - דברים, לג 16) היטיב ביאליק לתפוס בשתי מילים את מעמדו של ברדיצ'בסקי בקרב בני זמנו, כמי שמתבדל ומתרחק מהם אבל  במובן מסוים  גם מתנשא כנזר לקדקדם.

יש כאן כמובן גם רמיזה לשמו הפרטי הראשי של ברדיצ'בסקי, וכן (אם כי ביאליק לא היה מודע לכך) ליחסו המיוחד לפרשת יוסף ואחיו. ברדיצ'בסקי חש קרבה מיוחדת לדמותו של יוסף ולמסורות המדרשיות הקשורות בו, משום שכמוהו ראה את עצמו כמי שנעקר באופן מכאיב מבית אביו. גם הוא היה אחוז געגועים ואשמה כלפי אביו, עלה לגדולה בנכר וחיפש את הדרך לשוב ולהתוודע אל אחיו...

פגישתם (היחידה) של ביאליק וברדיצ'בסקי היתה בברלין בתחילת אוקטובר 1921, לאחר שעמדו בקשרי מכתבים מאז שנת 1896. את הפגישה השנייה ביניהם, שתוכננה להתקיים כחודש לאחר מכן, החמיץ ביאליק, וכאשר סר לביתו של ברדיצ'בסקי, ב-18 בנובמבר, נודע לו מפי בנו של ברדיצ'בסקי שאביו נפטר לפני שעה קלה...

חיים נחמן ביאליק, 1923 (צילם: זולטן קלוגר)

ג.  ש"י עגנון: 'באהבה וכבוד'


לאדוני למיכה יוסף ברדיצבסקי
באהבה וכבוד. מנאי המחבר.

ההקדשה של עגנון, בשער ספרו 'והיה העקוב למישור' (הוצאת יוסף חיים ברנר, יפו תרע"ב/1912), מעניינת בגלל הסיפור שמאחוריה, שראשיתו ב'אהבה וכבוד', שעל גבול ההערצה, ואחריתו  כעס ותיעוב, בחינת 'שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו'.

מוסיף אבנר הולצמן:
עגנון שלח לברדיצ'בסקי, בדחילו ורחימו, את אחד העותקים הראשונים של ספרו הראשון, אחרי שנועץ על כך עם י"ח ברנר. מן הסתם ציפה במתיחות לתגובתו של הסופר הנערץ עליו, אבל ספג ממנו עלבון אחרי עלבון. כעבור חודשים אחדים סירב ברדיצ'בסקי לראות את פניו בברלין, אף על פי שעגנון הציע לסייע לו בהתנדבות בעבודתו. כעבור שנים אחדות פרסם ברדיצ'בסקי רשימת ביקורת קטלנית (ושגויה, כמובן) על ספר זה, שבו דימה לראות חיקוי נחות של לשון החסידים ותו לא.  
עגנון לא שכח ולא סלח, ומאז ואילך הרבה להשמיץ את ברדיצ'בסקי, להקל בערכו ולטפול עליו דיבות שונות. שנאתו עברה גם אל הדור השני. שמעתי מפי דב סדן, שעגנון נהג לכנות את עמנואל בן-גריון, בנו של מי"ב, 'השרץ של ברדיצ'בסקי'... 
על יחסיהם החמוצים והמוחמצים של השניים ראו גם: 'ברדיצ'בסקי ועגנון  פנים אחרות', בספרו של הולצמן שנזכר לעיל 'הכרת פנים'.

משמאל לימין: עגנון, אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ), יוסף חיים ברנר, דוד שמעוני

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.