יום ראשון, 10 במרץ 2013

רהט ווֹקוֹפּ מחדש מימיו כקדם



אם השבוע שעבר הסתיים בתוגת ההרס של כתובת בית 'תבור', הנה שבוע זה נפתח בשמחת בית השואבה.

זוכרים את החידה על 'רהט ווקופ' שליד תיאטרון החאן?

הסיפור הסתיים בהבטחה של חברת 'הגיחון' בירושלים להחזיר את עטרת הרהט ליושנה, לשקמו ולחדש מימיו כקדם.

אמרו ועשו, הבטיחו וקיימו.

בשבוע שעבר חזרו המים לפכות ברהט הכפול. סביבתו נוקתה ובזמן הקרוב תשקם העירייה גם את הכתובת ההיסטורית. מדברים גם על טקס חגיגי בנוכחות השגריר הבריטי (הזדמנות טובה להציע לו לחדש את המנדט).

כבוד לזהר ינון, מנכ"ל 'הגיחון', ולעוזרתו דינה גולדברגר (שגם צילמה). ועכשיו נראה אותם מזרימים מים גם לסַבִּיל העתיק של בריכת הסולטן (הזדמנות טובה לשקם את היחסים עם טורקיה)...



כשסיפרתי על כך ליהודה זיו, הוא ביקש להוסיף את הדברים הבאים:

לשמוח עם 'הנציב המצטער'!

סר ארתור ווקופ, נציבה העליון הרביעי של ממשלת המנדאט (סוף 1931-ראשית 1938) זכור לי היטב. לבד מן הנציב העליון הראשון, סר הרברט סמואל, היהודי חבר הפרלמנט הבריטי, היו כל הנציבים האחרים אנשי צבא לשעבר. אך גנרל ווקופ (היש עוד מי שזוכר את דרגתו הצבאית – לעומת הפילדמרשלים פְּלוּמֶר וגוֹרְט?) העדיף שלא ללבוש מדים, ונראה זקן מכפי גילו בלבושו האזרחי – כעין סבא'לה טוב וכפוף, חבוש מגבעת ואף נשען על 'מקל סבא'...

ווקופ היה שונה מן הנציבים האחרים גם ביחסו הידידותי אל יישובה היהודי של ארץ ישראל (הניח את אבן הפינה לבית 'הבימה' בתל-אביב) ואל העם היהודי (עם עלות היטלר לשלטון, פתח את שערי הארץ לעולים מיהודי גרמניה). במרץ 1936 חנך ווקופ את 'קול ירושלים', תחנת השידור של 'פלשתינה (א"י)', אך מצא עצמו מסובך עם ערביי הארץ לאחר שאליעזר לוּבְּרָנִי, מנהל השידורים העבריים  שקרא בטקס פתיחת השידורים את תרגום ברכת הנציב העליון  השלים את ראשי התיבות בכינויה העברי של ממשלת המנדט וקרא אותם, באוזני העולם כולו, כפשוטם ובמלואם: פלשתינה (ארץ-ישראל)! כך נאלץ אז ווקופ להוציא הוראה מיוחדת, כי את כינוי ממשלתו יש להגות 'פלשתינה (אַ"י)'... על כך כתב נתן אלתרמן את שירו: 'אַיָּה, אַיָּה-אַ"יאהבתיך בצמותיך, הקלועות לך לראשך!'  בעוד אריה נבון, הקריקטוריסט של היומון 'דבר', הגיב כדרכו בקריקטורה קולעת: מַקְלֵט רדיו שפניו מעוותים, מטפחת עבה כרוכה סביב ראשו – כמי שסובל מכאב שיניים – והוא נאנח בקול קורע לב: 'אַי! אַי!! אַי!!!

התמודדותו העיקרית של ווקופ הייתה עם 'המרד הערבי' (מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט), אשר פרץ במרץ 1936. מאותה עת אני זוכר היטב את הודעתו, כמעט מדי יום, ב'קול ירושלים' על פיגועי 'המאורעות': 'הנציב העליון מצטער להודיע...'  ולפיכך אף הכתרנו אז את ווקופ בכינוי 'הנציב המצטער'...

אף שמבין הנציבים העליונים היה ווקופ, כאמור, ידידה הטוב ביותר של ההתיישבות היהודית, נחפזה עיריית ירושלים בשעתה והחליפה, משום-מה, דווקא את שמו של 'רחוב ווקופ', שמצפון לבית ימק"א, וקראה לו בשם 'רחוב לינקולן'... כמה יפה יהיה עתה, כשבזכותם של דוד אסף וברוך גיאן 'יקום לתחיה' הַרַהַט ('סַבִּיל'), אשר חנך ווקופ בשעתו מול תחנת הרכבת הירושלמית, וישוב לתת את מימיו כבראשונה. 

מגיע לו, ל'נציב המצטער'!


טקס חנוכת תחנת החשמל בנהריים, 9 ביוני 1932
משמאל: ארתור ווקופ; במרכז: פנחס רוטנברג; מימין: המלך עבדאללה (מקור: אתר נהריים)

ברוך גיאן מצא כתובת 'ווקופית' נוספת.... במבואת תיאטרון 'הבימה' בתל אביב:



4 תגובות:

  1. בתצלום, שבו נראה הנציב העליון סר ארתור ווקופ עם פנחס רוטנברג בטקס חנוכת תחנת הכוח נהריים, פרטת שוב על מיתרי זכרוני – והרי עוד סיפור:

    משמאל לאמיר עבדאללה (שליט עבר הירדן בעת ההיא ואבי-סבו של מלך ירדן הנוכחי), שעל אדמתו הוקמה בשעתה תחנת הכוח נהריים, נראית מחצית פניו של המהנדס חיים סְלָבִין – שהוא אשר הקים את תחנת הכוח והוציא את רעיונו של פנחס רוטנברג מן הכוח אל הפועל (בעצם, יש אולי לומר: 'מן הכוח אל... תחנת הכוח!'). בינו לבין רוטנברג נראה הנציב העליון של עבר-הירדן – שאיני זוכר את שמו! – עם מזכירו, המסייע בידו להתכונן לקריאת ברכתו בטקס הפעלת התחנה. בעוד סר ארתור ווקופ, הנציב העליון של 'פלשתינה (א"י), עושה זאת אף הוא, ללא סיוע...

    ולא תאמין: את כל אלה אני מונה כעד-ראיה – שכן זכיתי להיות נוכח בטקס זה! חיים סלבין, שנודע כמי שהקים לאחר זמן את ה'תע"ש' (תעשיית הנשק במחתרת) של 'ההגנה' ולימים אף של צה"ל, נמנה בשעתו עם ידידיו הקרובים של אבא – מעת היותם חברי 'החלוץ' ברוסיה. בעת ההיא התגוררנו בטבריה הסמוכה – ולפיכך שלח 'הדוד חיים' את מכוניתו, שהביאה גם את אבא ואותי
    אל טקס חנוכת תחנת-הכוח נהריים.

    שעה שהדהדו בין כתליו של 'בית הטורבינות', בעל התקרה הגבוהה, דברי הברכות – שלא מצאתי בהם כל עניין! – שוטטתי בינתיים, מלא סקרנות, סביב-סביב. החידוש המופלא ביותר בעיני הייתה סדרה רצופה של זוג חורים, חוזרים ונשנים, בקירות הבית – הייתה זו הפעם הראשונה בחיי, בה ראיתי 'שקע'!

    כילד סקרן (תכונה, המוליכה אותי עד עצם היום הזה!) בן שש שנים וחצי היה בכיסי, מטבע הדברים, אוסף מסמרים וברגים למיניהם – ולפיכך מיהרתי לתחוב שניים מהם בזוג-חורים מסתורי שכזה בדיוק ברגע, בו הסיט האמיר עבדאללה את מנוף ההפעלה (אף שהמדובר באדמתו שלו, לא טרח הנציב העליון של עבר-הירדן לזכות גם אותו בכבוד לשאת נאום בטקס!) – ותחנת הכוח קמה לתחייה בקול רעם, אשר הרעיד את קירות 'בית הטורבינות' ואף את ליבות כל הנאספים.

    ואילו אני 'זכיתי' במכת-חשמל קלה, אשר העיפה אותי לאחור – וכך הייתי (ע-מוד דום!!!) לילד הראשון, שהתחשמל בפלשתינה (א"י) (עבור לנוח!!!)...

    השבמחק
  2. לפי מקורות באינטרנט וביניהן מאמר של ד"ר מרדכי נאור ,היה הנציב העליון של ארץ ישראל גם הנציב העליון של עבר הירדן. כלומר ווקופ שהיה הנציב העליון בארץ שימש גם כנציב בעבר הירדן ולכן זה שעומד בין חיים סלבין ופנחס רוטנברג לא יכול היה להיות הנציב העליון של עבר הירדן. מלבד זאת כרגיל זכרונותיו של יהודה זיו הן הצימוקים של עונ"ש ומגיע לו תודה על כך.

    השבמחק
    תשובות
    1. אורי, אינך צודק.

      הנציב העליון של עבר הירדן היה קולונל ושמו קוקס. על פי דיווח בעיתון 'דבר', מ-12 ביוני 1932, השתתפו בחנוכת המפעל בנהריים הנציב ווקופ, המלך עבדאללה, קולונל קוקס הנציב הבריטי לעבר הירדן, ומר דיוויס מנהל האוצר.

      מחק
  3. קצת באיחור, ושוב תודה לברוך - שגם לי הכיר את "הסביל של ווקופ". אבל תחדיש בעברית הוא מה שכתבה העירייה על הסביל: "מַשְׁקִית" כתרגום ל"סביל". יפה! (בעוד "רהט" הוא התרגום המקובל).

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.