יום שלישי, 22 באוקטובר 2013

על דעת המקום: דובים שתיים ויער אחד

אלישע והדובים. איור משנת 1712 (מקור: ויקיפדיה)

מאת יהודה זיו

היש מי שאיננו זוכר, עוד מימי ילדותו, את המעשה באלישע? הכתוב מספר, כי לאחר שנפרד על גדות הירדן ממורו ורבו אליהו, שעלה ב'רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ ... בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם' (מלכים ב, ב 11), שב אלישע מיריחו לבית אל
וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל, וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ, וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ: 'עֲלֵה קֵרֵחַ, עֲלֵה קֵרֵחַ'. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה', וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים (שם, 24-23).
זהו אחד הספורים הקצרים, האכזריים והמשונים ביותר בתנ"ך, וממנו שאב מאיר שָׁלֵו את כותרת ספרו החדש והמרתק, שראה אור זה לא מכבר. אם אין די באכזריותם של אלישע והאל, שמאפשרים רצח של 42 ילדים רק משום שהתקלסו בנביא בעל הדם החם, הרי יש בשני הפסוקים גם תמיהות גאוגרפיות (יער ביריחו?) ולשוניות. על פניו, הצירוף 'שְׁתַּיִם דֻּבִּים' הריהו שגוי בלשוננו, ויש לומר 'שניים דובים'. זאת ועוד, בהמשכו של הפסוק נכתב 'ארבעים ושני ילדים', במקום 'ארבעים ושניים'.

מעניין, שבעלי המסורה לא נתנו דעתם על השיבושים הללו ואף לא ציינו אותם, כדרכם, ב'כתיב' ו'קרי'. כך גם פרשני המקרא המסורתיים. רד"ק (ר' דוד קמחי)  – שגם היה אחד מגדולי המדקדקים של לשוננו  הוא היחיד בפרשנים שהתייחס לכך:
נקבות היו [הדובים]. ואומר הריבוי במ"ם [כלומר, ריבוי זכר דווקא], כמו 'גמלים מֵינִיקוֹת' [בראשית, לב 15].

מאיר שָׁלַו עצמו מרבה, כידוע, להתרפק על לשון המקרא ואף שוחה בה כדג במים, ולפיכך הקל על עצמו את מלאכת הכתיבה בעשותו גם את גיבורת ספרו החדש – רוּתָה תבורי, המספרת  מורה לתנ"ך.

בזכות חנות הספרים 'תמיר', שבחזית ביתנו בירושלים, נתבשרתי על 'שתיים דובים' מיד עם צאתו לאור. בוקר אחד הוצבו בחלונה שתי בובות 'דּוּבִּי', עטויות פרווה, וביניהן שורת ספרי 'שְׁתַיִם דֻּבִּים'... אחד מאותם 'שְׁתַיִם דֻּבִּי' אף נושא כתובת על חזהו: IK ZAG TWEE BEREN (אני רואה שתיים דובים...), שהיא, ככל הנראה, שורה פותחת של שיר ילדים בהולנדית.


הספר 'שתיים דובים' בין שני דובים בחלון הראווה של 'תמיר ספרים' ברחוב עמק רפאים, ירושלים (צילום: דוד אסף)

שתיים דובים ויהודה זיו אחד (צילום: דוד אסף)

וכאן אפשר לשמוע את שיר הילדים ההולנדי על שתיים הדובים (תודה לאחי פרופ' יעקב זיו, שגם מצא את מילות השיר):




מיהרתי אפוא לקרוא בספר בשקיקה, 'כְבִכּוּרָה בטרם קיץ ... בעודה בְכַפּוֹ יִבְלְעֶנָּה' (ישעיהו, כח 4), שהרי אף אני מן המתרפקים על פניני לשון המקרא ומטיף 'לראות את התנ"ך' ולא לקרוא בו בלבד. אך האם אפשר 'לראות' כך היום גם את מעשה אלישע והנערים? הבה ננסה ללכת בעקבותיהם בדרך העולה משכבר הימים מיריחו לעבר בית אל. 

בשנת 1960 נערכה מחדש מפת ישראל בקנה מידה 1:100,000, בהוצאת מחלקת המדידות (לימים 'מרכז מיפוי ישראל'). המפה נחלקה ל-26 גיליונות (במהדורה קודמת היו רק 24) וכך זכתה גם יריחו, בראשונה, בְּגיליון הנושא את שמה. בשנת 1964 ראתה אור (שוב בראשונה) מפה מפורטת יותר של אזור יריחו, בקנה-מידה 1:50,000, ואף היא עובדה ושורטטה במחלקת המדידות.

בשתי המפות שורטט כביש סוג ב' העולה מיריחו, דרך חורבת נַעֲרָן (נֻעֵימֶה) והכפר אֶ-טַּיִּבֶּה (עָפְרָה?), לעבר רמאללה, והוא נושא את השם הערבי טַרִיק אַבּוּ-ג'וֹרְג' (דרך אביו של ג'ורג'). דרך עפר מדרום לאותו כביש, שאף היא עולה מיריחו לעבר רמאללה – דרך הכפר דֵיר דִיבְּוָן, בואכה בַּיְתִין (בית אל) – נושאת את הכינוי טַרִיק אַבּוּ-הִינְדִי (דרך אביו של ההודי).


(מקור: ספר זאב וילנאי, א, 1984, עמ' 236)

אבו-ג'ורג' היה כינויו של מייג'ור (רב סרן) אדווין ג' בְּרָאיֶנְט (Edwin G. Bryant), קצין ההנדסה הבריטי של הלגיון הערבי בעת פלישתו ארצה בימי מלחמת העצמאות. הוא נקרא כך, כמקובל על הערבים, על שם בנו הבכור. בתקופת המנדט שימש בראינט שנים רבות מפקד כלא עכו, ונודע ברחבי הגליל בכינויו זה. על עלילותיו בשנות העשרים כתב דוגלאס ואלדר דוף (Duff) ספר מרתק ושמו 'אביר הגליל' (הספר, שראה אור ב-1935, תורגם לעברית בשנת 1937 ונדפס בהוצאת 'מצפה', ובשנת 2002, במהדורה מחודשת, בהוצאת 'אריאל').

אדוין בראינט (אבו ג'ורג') (מתוך הספר אביר הגליל)

אך מה עושה כאן 'אביו של ההודי'?

צילום: יהודה זיו (ילקוט גב, 1991, עמ' 379)

צילום: יהודה זיו (ילקוט גב, 1991, עמ' 378)

'טריק אבו-הינדי' הריהי, ככל הנראה, 'דרך הגבול' (שמואל א, יג 18), המכונה כך על שום מהלכה בגבול יהודה ובנימין בקטע, 'הנשקף על גֵּי הַצְּבֹעִים הַמִּדְבָּרָה' (שם). תחילתה בצפון-מערבה של יריחו בת ימינו, שם פזורים, מלבד תֶּל אֶ-סֻּלְטָאן (יריחו המקראית), גם חמישה תלים קטנים אשר אחד מהם נושא את הכינוי תֶּל אבו-הינדי. שם זה ניתן לו בעקבות שם שבט בדווי, אשר אוהליו היו נטויים לרגליו במאה ה-19. מדוע נקראו אותם בדווים מדורי-דורות בשם משונה זה, אין לדעת. 

צילום: יהודה זיו (ספר וילנאי, א, עמ' 137)

טריק אבו-הינדי עוברת היום לרגלי ההתנחלות מַעֲלֵה מִכְמָשׂ, משם היא מטפסת ועולה לעבר תל הָעָי (ח'רבת אֶ-תֶּל), המתנשא בצד הכפר דֵיר דִיבְּוָן, שמשמעות שמו הערבי היא: מנזר [?] שתיים הדובים. מהלך-מה משם, לכיוון צפון-מערב, יושבת העיר בֵּיתִין על מקומה של בית אל המקראית ומצפון לה התנחלות בית אל. במבואות ביתין, בדרום-מזרח, ניצב בצד טריק אבו-הינדי גם בֻּרְג' בֵּיתִין מגדל שמירה צלבני – ואילו בצפון-מזרחה מצויות שתי חורבות בעלות שם זהה: 'דֵיר שַּׁבָּאבּ' (מנזר [?] הנערים), הצפונית והדרומית. 

אכן, משמעותה המקובלת של הקידומת הערבית 'דֵיר-' הריהי 'מנזר'. החוקרים יואל אליצור וחיים בן דוד שמו לב לכך, שתפוצתה של קידומת זו עיקרה בארץ בנימין, ורוב האתרים הנושאים שם זה זמנם מן התקופה הביזנטית. הם רואים בה, לפיכך, משמעות נרחבת יותר, שכוללת גם 'נווה רועים' או גדרות צאן. אתרים רבים כאלה שימשו באותה עת גם מתחמי שיתוף חיים של נזירים מתבודדים, אשר עסקו למחייתם בגידול צאן (' "דֵיר" ונווה ושמות מקומות מטיפוס דֵיר-x בארץ-ישראל', קתדרה, 123 [תשס"ז], עמ' 38-13).


צילום: יהודה זיו (ילקוט גב, 1991, עמ' 180) 

כידוע, בפי ערביי ארצנו נשתמרו הרבה משמות המקומות שמצאו בה המוסלמים בעת כיבושה במאה ה-7, אך לא כל השמות נשמרו מפי יושביה היהודיים דווקא. שכניהם הנוצרים, שאף הם התרפקו בחרדת קודש על 'הברית הישנה', הקפידו על אזכור שמות מקומות הקשורים באירועים מן המקרא. אפשר אפוא להניח כי גם השמות 'דִבְּוָן' (שתיים דובים) ו'שַׁבָּאבּ' (נערים) מרמזים על מעשה אלישע והנערים, וממילא בלכתנו במעלה טריק אל-הינדי אנו צועדים בעקבות אלישע הנביא. לא לחינם אני נוהג להכתיר נתיב זה בשם 'מַ-עֲלֵה קֵרֵחַ'...

דֵיר דִיבְּוָן וחורבות דיר שבאב מצפון לביתין  האם כאן הופיעו שתיים הדובים? (מקור: עמוד ענן)

מעשה הדובים – הגורע, ללא ספק מכבודו של אותו נביא זעפן וקצר רוח  העסיק גם את חז"לינו. הללו עשו כמיטב יכולתם, על דרך הַדְּרָשׁ המקובלת עליהם, ליישב את הסתירות המשתמעות מאותו סיפור ולתלות את הקולר בצווארי אחרים. וכך מספר התלמוד הבבלי (סוטה, מו ע"ב-מז ע"א):
אמר רבי יוחנן, מִשּׁוּם [בשם] רבי מאיר: כל שאינו מלוה ומתלוה, כאילו שופך דמים. שֶׁאִילְמָלֵי [אִלּוּ] ליווהו אנשי יריחו לאלישע, לא גירה דובים לתינוקות. שנאמר:  ... 'ויאמרו לו: עלה קרח, עלה קרח'. אמרו לו: עלה, שֶׁהִקְרַחְתָּ עלינו את המקום.
ורש"י על אתר מסביר מה פירוש 'שהקרחת עלינו את המקום': 'שכשהיו המים הרעים היתה פרנסתינו להביא מים ולמכור'. במילים אחרות, אותם נערים השתכרו למחייתם מהבאת מים מתוקים אל יריחו, שאת מימיה המרים המתיק אלישע בטרם עלה בית אל (מלכים ב, ב 23-19), ובכך פגע בפרנסתם.

את הכפילות שיש לכאורה בצירוף 'ונערים קטנים' יישב שם ר' אלעזר: '[נערים] – שמנוערים מן המצוות [פורקי עול]; קטנים – שהיו מִקְּטָנֵי אֲמָנָה [מעוטי אמונה]'. ואילו רב יוסף חלק על דעתו והציע הסבר שונה לחלוטין: 'וְדִילְמָא [ואולי] על שם מקומן?', כלומר, אפשר שאותם 'נערים' נקראו כך על שום שהיו בני נעוֹרָן (היא נַעֲרָן), הסמוכה ליריחו, ולא מבית אל.

בהמשך הדיון התלמודי הציעו האמוראים רב ושמואל פירוש על-טבעי לאירוע הדובים:
חד [אחד] אמר: נֵס, וחד אמר: נס בתוך נס. מָאן דְאָמַר [מי שאמר]: נס – יער הֲוָה [היה], דובים לא הֲווּ [לא היו]; מאן דאמר: נס בתוך נס – לָא יַעַר הֲוָה וְלָא דֻּבִּים הֲווּ.
משמע: כל אותו מעשה לא היה ולא נברא, אלא משל היה. זה אף מקור הביטוי העממי הנודע: 'לא דובים ולא יער', על דרך להד"ם (לא היו דברים מעולם).


ככה יעשה למי שצוחק על קרחים! (Comic Bible Sketches, London 1885)

אך  האומנם 'לא דובים ולא יער'? 

על משמעותו הראשונית של השם 'יער' בלשון המקרא אפשר ללמוד מן הערבית, שבה وَعِر (וַעִר) הריהו שדה טרשים, מכוסה צמחיה סבוכה – מראהו הטיפוסי של החורש הים תיכוני, האופייני לרצועת ההר בצפון ארצנו ומרכזה. זיהויה של טריק אבו-הינדי עם 'דרך הגבול' המקראית שולל אפוא את האפשרות שאירוע הדובים התרחש – אם בכלל התרחש  סמוך לנערן הקדומה (נועיימה בת ימינו) אשר בבקעת הירדן, ואף לא בחלקו התחתי או התיכון של 'מַ-עֲלֵה קֵרֵחַ' עצמו.

לעומת זאת, בֵּיתִין (בית אל) ואף אֶ-טַּיִּבֶּה (עפרה?) יושבות על 'סְפַר המדבר', בשוליו המזרחיים של האזור הים תיכוני, הגשום במידה מספקת כדי קיומו של החורש הארץ-ישראלי. חורש זה הוא, לכל הדעות, ה'יער' שנזכר גם בדברי יהושע אל בני השבטים יוסף, אפרים ומנשה: 'אִם עַם רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם ... כִּי יַעַר הוּא וּבֵרֵאתוֹ וְהָיָה לְךָ תֹּצְאֹתָיו' (יהושע, יז 18-15).

לפיכך, רק בקרבת בית אל אפשר היה כי 'תצאנה שתיים דובים מן היער', ככתוב, ואף יעשו כברת דרך מזרחה עד תל הָעַי, כפי שעולה ממסורת המקום אשר הולידה את שֵׁם הכפר 'דֵיר דִבְּוָן', בעוד שבנערן מעולם 'לָא יַעַר הֲוָה וְלָא דֻּבִּים הֲווּ'.

סבך חורש בשמורת יער אום-ריחאן (צילום: יהודה זיו, ילקוט גב, עמ' 57)

לקריאה נוספת

יהודה זיו, 'דרך אבו-ג'ורג' ודרך אַבּוּ-הִנְדִי', ספר זאב וילנאי, א, הוצאת אריאל, 1984, עמ' 238-235.

יהודה זיו, 'גם דובים וגם יער! – "יער אפרים" בשומרון', תרמיל צד – אתרים ושבילים במבט שני, כתר, ירושלים 1988, עמ' 266-261.

יהודה זיו, ' "אביר הגליל" דוהר שנית', ילקוט גב: עיונים בידיעת הארץ, כתר, 1991, עמ' 383-376.


אלישע היה קָרוּחַ, אך כלל לא קַר-רוּחַ (ציור: נעם נדב)

21 תגובות:

  1. Ik zag twee beren זה בהולנדית, ופירושו "ראיתי שני דובים". (אני יודעת שזה נשמע כמו "אמרתי" ביידיש עקומה, אבל בהולנדית הצורה הזאת היא גזע העבר של "לראות").

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על התיקון. מסתבר, שהיה עלי לזכור את מה שנוהגים לומר באנגלית על כל צירוף-מילים שאינו מובן – It’s Dutch to me! ('זה נשמע לי כמו הולנדית!')... ועל כך כבר נאמר: 'חכמים, היזהרו בדבריכם!'.

      מחק
  2. נכון, רונית, צג פירושו לראות, גם בעברית...(הצגה) צג המחשב וכו'.
    צג הוא כהן גדול (כפי שהזכיר ד"ר אבישי טייכר, בעבודת יום הכיפורים), הספירה המיוחסת לו היא ספירת חכמה, וחכמה מיוחסת לראיה, כי חכמי העדה נקראים עיני העדה.
    באשר לארבעים ושניים הנערים, מספר המדרש כי היו ראויים למות היות ואמותיהן נתעברו מהם בערב יום הכיפורים, בליל ה-עשור לחודש תשרי, בו נאסרו ישראל בתשמיש, היות ושימשו מטתם, מתו בניהם.

    השבמחק
  3. יופי של מאמר.
    רק הערה לגבי האמור בתלמוד במסכת סוטה. לפי הבנתי כשכתוב "נס בתוך נס – לָא יַעַר הֲוָה וְלָא דֻּבִּים הֲווּ", הכוונה שלא היה שם לא יער ולא דובים ונעשו שני ניסים: האחד בריאת יער והשני בריאת הדובים. דהיינו, שהאירוע עם אלישע, אירע גם אירע, אלא שלא היו לפני המקרה, לא דובים ולא יער.

    השבמחק
  4. יהודה,

    נראה לי כי בפרשנות שלך לדברי התלמוד - כאילו המעשה עם אלישע והדובים לא היה ולא נברא, אתה משליך את המשמעות החדשה של הניב "לא דובים ולא יער" (בדיה, לא היה ולא נברא) שבמקורו שאול מדברי התלמוד, חזרה אל מקור הביטוי - דברי התלמוד עצמו.
    אולם האמת היא כי התלמוד עצמו מסכים כי לכל הדעות המעשה התרחש, אם כי נחלקו האם הופעתם של היער והדובים הייתה טבעית, ניסית, או נס בתוך נס - שהרי טבעית, לא היו שם דובים וגם לא היה שם יער.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני רואה כי דן הקדימני...

      מחק
  5. כאשר במקרא מתואר מעשה תמוה בלתי אנושי יש שתי אפשרויות להתייחס לדבר האחת:
    לקבל את התיאור הקשה והאכזר כמות שהו ולהישאר עם טעם רע בפה. אבל אז עולה השאלה לשם מה נכתב הסיפור
    האם רק כדי להשחיר את פניו של אלישע או להאדיר את שמו כנביא אמת שאין לפגוע בכבודו או שמא מסר קצת יותר כולל ומשמעותי
    נדמה לי שחז"ל התקשו כמונו בעניין ונתנו לנו אולי רמז ע"י הרחבת התמונה
    ע"י כך שמספרים לנו שהנערים היו שואבי מים ואיבדו את פרנסתם בגלל שאלישע המתיק את המים
    האם טענתם היתה צודקת וראויה? האם נמשיך להחזיק תעשיית טקסטיל יקרה על חשבון הורדת מחיר לצרכן?
    האם לא נקנה MRI כי עובדי הרנטגן ישבתו?
    הנערים החזיקו ציבור שלם בגרגרת פשוטו כמשמעו וכנראה שלא אחת ולא שתים מנעו מים ממי שלא שילם
    כדרכו של כל מונופוליסט
    עכשיו התמונה נראית אחרת הם יכלו לבחור ב-"הסבה מקצועית" ולשתוק
    או להתגרות באלישע ההתגרות גררה את העונש האכזר כל כך
    דמיינו תינוקות בוכים כי הנערים לא סיפקו מים בגלל חוב ישן עכשיו העונש נראה גם כן אכזר אבל אחרת
    ובעצם מושג המסר המקראי שעל חטא כלפי הזולת משלמים ולפעמים ביוקר

    השבמחק
  6. יהודה, יהודה, לקרוא מאמר שלך זה כמו להיכנס למערת עלי באבא... איזה אוצרות! שפתיים יישק!...

    הרבה תודה, והרבה בריאות וכוח., ותודה גם לדוד אסף שמביא אלינו אותך ועוד הרבה מחמדים אחרים.

    שבת שלום,

    השבמחק
    תשובות
    1. אני מצטרף בכל לב להתפעמותו של מולי. שאלה אחת נותרה בלתי פתורה - מה לדובים בשיפולי מדבר בנימין. והאם ישנן עדויות של ממש לגבי דובים אמיתיים בארץ ישראל?

      מחק
    2. אכן, 'אילתים' לא ראו דובים מימיהם – אף לא באניות תרשיש, אשר השיטו אל שלמה בשעתו בעלי-חיים
      אקזוטיים למיניהם... אך בשנות השישים של המאה הי"ט עדיין ראה טריסטראם 'דוב סורי' בנחל ארבל; השומר יחזקאל חנקין, שנלווה בשנת 1917 אל ישראל אהרוני במסעות המחקר שלו (ראה 'זכרונות זואולוג עברי'!), צד למענו דובים בחרמון ובלבנון; ובשנות השלושים של המאה הקודמת נצוד בירדן הדוב האחרון!

      מחק
  7. באמת שפתיים יישק! בוקר יום שישי עשיר כזה - תענוג, יותר משינה בשבת... אום ריחאן, איך שהוא נדמה לי שהייתי שם זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים. הצילום הזכיר לי סיור נשכח.
    באשר לאכזריות במקרא - נוגע ללב הרצון העז של חז"ל לפרש אותה בדרכי שלום, באמצעים לשוניים ואחרים. אבל, היא נמצאת שם. פילגש בגבעה, דברי הזעם של שמואל הנביא לשאול על שלא נהג באכזריות הנדרשת באגג העמלקי (מזכיר את הרב עובדיה, זצוק"ל, על שולמית אלוני ויוסי שריד? הלו, ש"סניקים, אני ספרדייה, עזבו אותי בשקט!), אליהו הנביא ששחט את כוהני הבעל, אז מה אם הם כוהני הבעל, לשחוט? לשחוט, רכב ישראל ופרשיו?? שלא לדבר על אם סיסרא שמצפה לבנה שלא שב מהמלחמה. טוב, הבנתי, מי שמרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים. והגר במדבר, ומה שמו, ההוא שהלך הלוך ובכה כי דוד לקח את מיכל אשתו ממנו, כנראה היו אלה נישואיה השניים, הרי היתה אשתו של דוד לפני כן, או שאני צריכה קודם להסתכל במקור כדי לא לטעות? הסתכלתי, פלטיאל בן ליש.
    יהודה זיו, אתה אחלה!

    השבמחק
    תשובות
    1. אני מבין שכל מי שקרא את תחילת דרכו של אלישע ונתקל במעשה הדובים לא המשיך לקרוא הלאה
      וחבל
      כיצד הוא נראה בעיני בני דורו? האם גם הם תפשו אותו כאכזר חסר רחמים?
      מלכים ב פרק ה
      (א) וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי בוֹ נָתַן יְקֹוָק תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע:
      (ב) וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
      וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן:
      (ג) וַתֹּאמֶר אֶל גְּבִרְתָּהּ אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ:
      (ד) וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:
      כנראה שהנערה הקטנה שמעה גם כן את מעשה הדובים ולא התרשמה כל כך
      מהאכזריות של אלישע והמליצה עליו כמי שאפשר למצוא אצלו מרפא לצרעת בסוף למי שממשיך לקרוא מתברר שזה אפילו בחינם
      בשבוע שעבר קראנו בהפטרה שהוא נחלץ לעזרתה של אשה מסכנה שהנושה בא לקחת את ילדיה
      נראה שבדורו היו לא מעט רשעים
      וגם הושיע אשה שתצליח ללדת.


      מחק
    2. מענין מי זה יְקֹוָק?

      מחק
    3. אצל אנשים דתיים לא כותבים את השם המפורש
      ובמקום ה' כותבים ד' או ק'
      היות ואתה שוחט פרות אתה בוודאי אינך נזקק להסבר נוסף
      אתה מוזמן להוסיף לגופו של עניין

      מחק
  8. אני זוכרת שכאשר למדנו את הסיפור , ילדה צעירה בבית - ספר קיבוצי. קצת לאחר טראומות של שואה ומלחמה. חשתי חלחלה נוראית מדמותו של הנביא . כמו הנערים שקילסו את הנביא , גם אנחנו, הצברים קילסנו אנשים שונים מאיתנו. אבל מי שמוציא דובים מן היער - עד היום לא נחשב בעיני נביא - ולא משנה מה הפרשנים כותבים. אני מקווה שילדי ישראל מדלגים על הקטע הזה. אלא אם מלמדים אותם שגם נביאים יכולים להיות בני- שטן.

    השבמחק
    תשובות
    1. אין חיסון לאדם מהיות בן שטן
      מעניין באיזו תנועה קיבוצית מדובר

      מחק
  9. גם אפרים קישון נדרש לסיפור אלישע והדובים בספרו "שעיר לעזאזל", בו הוא מלגלג על תופעת האנטישמיות (ע"י החלפת ה"יהודי" ב"קרח") הוא משתלח באלישע הקרח ומאשים אותו (ומכאן גם את שאר הקרחים) ב"רשעות, רצחנות ו-וונדליזם"...

    השבמחק
  10. כשאנחנו לומדים את הסיפור, מתעוררות אצלנו שתי שאלות:
    א. מדוע הנביא מעניש בעונש חמור כל כך על פגיעה קטנה כל כך?
    ב. מדוע הנביא בכלל מתייחס לדיבורים של ילדים?
    האברבנאל עונה על שתי השאלות בכך שהוא מבאר שנערים אלו היו בנים לעובדי הבעל שהגיעו מבית אל במצוות אבותיהם במטרה לקלל את אלישע, אלישע מזהה שכיון שיש שני כוחות בעיר, כוח טוב – בני הנביאים שהיו בעיר, וכוח רע – נביאי הבעל, והילדים האלו, אמנם היו ילדים, אבל כבר הצהירו הצהרות כוונות, מה הם מתכוונים לעשות ואיך הם מתכוננים להתנהג כלפי הנביא. לכן הנביא מתייחס למעשם כל כך בחומרה, כיון שהם ייצגו קבוצה מאוד פוגענית באיזור. בעל המצודות אף מעמיק יותר ואומר שהאמירה "עלה קרח" נועדה להבליט את העובדה שאלישע שונה מאליהו שעליו נאמר "איש בעל שער", ולכן אין הם מקבלים את נבואתו ומרותו. בעצם הביטוי ´עלה קרח´ מבטא פגיעה חמורה בדבר ה´, ואין בו רק צחוק גרידא על מום חיצוני.
    חז"ל במסכת סוטה (דף מו עמוד ב, חלק מובא ברש"י) מקשרים את הסיפור הזה, לסיפור הקודם על הנס של אלישע ביריחו ובכך נותנים עומק נוסף לסיפור:
    "ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח, אמרו לו: עלה שהקרחת עלינו את המקום. מאי ונערים קטנים? אמר ר´ אלעזר: שמנוערים מן המצות, קטנים - שהיו מקטני אמנה.
    למעשה, המצב ביריחו היה רע מאד אנשי יריחו בפסוק יט אומרים לאלישע: "המים רעים והארץ משכלת", כלומר, ביריחו ישנה מצוקת מים גדולה, עד כדי כך שאנשים מתים, אלישע מתקן את המצב בכך שמוסיף מאגר מים שלם לעיר יריחו, דבר שכמובן, גורם לאנשי העיר רווחה גדולה, אך הנה, ישנם אנשים שמתנגדים למהלך, מי הם? אנשים שלא מעניין אותם כלל טובת אנשי העיר, אלא רק טובתם האישית המצומצמת – סוחרי המים, שמתנהגים כילדים, אף שהם כבר נערים, וצועקים על הנביא בלי בושה, שהוא גורם להם לאיבוד הפרנסה, "שהקרחת עלינו את המקום" (ומפגינים נגד הנביא על צעדיו). מה שמראה שאנשים אלו איבדו כל טיפת אחריות כלפי אנשים אחרים, והם אנשים שאכפת להם רק מעצמם.
    בשביל לבטא באופן יותר חריף את הבעיה של אותם נערים ממשיכה הגמרא מביאה את דברי שמואל, שהאמהות של כולם התעברו ביום כיפור. שוב אנו פוגשים את ההתעלמות מהכלל. הנביא ראה שגם ההורים שלהם, בזמן שכל היהודים היו בתפילת כל נדרי הם חשבו על עצמם, על הנאה רגעית שלהם. ומכך ילדים אלו נוצרו. כל זה מזכיר לנו מאד את דברי התורה בפרשת ניצבים, שכל מי שחושב שהוא יפרוש מהכלל לטובת הנאותיו הרגעיות – ´לא יאבה ה´ סלוח לו, כי אז יעשן אף ה´ וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה´ את שמו מתחת השמים. הנביא, בעצם, רק הוציא לפועל את אותו עונש אלוקי, את אותו חרון אף ה´, על מי שבשעה הציבור כולו נרתם ועוזר, הוא דואג לעצמו. מכל מקום, על פי חז"ל, אין הם ילדים, והכינוי נערים הוא בעצם כינוי גנאי ´מנוערים מן המצוות´.
    לסיכום: אפשר לפרש את חטאם של הנערים בשני דרכים. או מרידה בסמכות הרוחנית של הנביא, או פרישה מהציבור. יתכן שהנערים היו בגיל צעיר, והם נענשו מכיון שהם גרמו להתנגדות לנביא. יתכן גם, שהם היו אנשים מבוגרים והם כונו נערים ככינוי גנאי

    השבמחק
    תשובות
    1. למה לך להיות אנונימי היה אלמוני פלמוני
      לעניין אימותיהן שעיברו ביום כיפור נראה ששמואל השתמש בסיפור כדרשת תוכחה לציבור שומעיו
      כי היתה בעיה בנושא זה לא הכל היה אידיליה בקיום המצוות
      לחיזוק העניין ראה יומא דף יט ע"ב למטה
      וזה דור אחד אחרי שמואל

      מחק
    2. תודה לך יהודה : לא מעט למדתי ממך עם השנים "אך זו עלתה על כולנה". השם "אבו ג'ורג' מזכיר לי את שלמדתי מפיך לפני שנים רבות על ג'ורג' - אל חאדר וכו'. אנא מצא את ההזדמנות לספר לקוראים את הסיפור המופלא.

      מחק
  11. תודה על המאמר המחכים והמשעשע.
    הנה הסיפור כפי שחרזתי אותו. יריב לבלנג הלחין לשיר מנגינה, ואנחנו מקווים להקליט אותה בקרוב.
    אלישע

    זהו שיר של השמצה, על קנאה ואיך פרצה,
    לאליהו, כך יצא, הבלורית ממש פצצה
    רעמת שיער פרצה, מפיצה הערצה
    לאלישע שרצה, יש רק ראש ביצה

    קרח, קרח, עלה עלה קרח!
    קרח, אלישע עצבני
    קרח, קרח, עלה עלה קרח!
    דיר בלקום, נביא זה קטלני

    יום אחד עבר בכפר, אלישע הממורמר
    הקרח המוכר, לעולם לא יסופר
    הילדים בקול שופר, השפילוהו עד עפר
    הם צווחו פזמון ניחר, במוחו חפר:

    קרח, קרח, עלה עלה קרח!
    קרח, אלישע עצבני
    קרח, קרח, עלה עלה קרח!
    דיר בלקום נביא זה קטלני

    אלישע ראה אדום, שם כישוף ממש איום
    שתי דובות יצאו פתאום, מהיער במקום
    הדובות שברו תצום, ת'ילדים אכלו עד תום
    ולכן מומלץ בחום לא לשיר היום:

    קרח, קרח, עלה עלה קרח!
    קרח, אלישע עצבני
    קרח, קרח, עלה עלה קרח!
    דיר בלקום, נביא זה קטלני

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.