יום שלישי, 8 באוקטובר 2013

על דעת המקום: מה בין רוח צה"ל לחבית ברעננה?

מאת יהודה זיו


את הגשר הזה, מעל שדרות רוקח, הקים חיל הנדסה בתוך 12 שעות לכבוד פתיחת תערוכת 'עם בחילו'
(צילום: לע"מ; תודה לד"ר מרדכי נאור)

א. 'עם בחילו' ורוח הפלמ"ח

חמש שנות כהונתו של רפאל ('רָפוּל') איתן כרמטכ"ל (1983-1978) היו גם 'תקופת הזוהר' של מדור מוֹרִיָּ"ה (מורשת קרב וידיעת הארץ), שבראשו עמדתי מאז יוני 1976 ועד שחרורי מצה"ל בינואר 1985. עם כניסתו לתפקיד הורה רפול לפרק את הלהקות הצבאיות, אך את תקציב פעילות 'ידיעת הארץ' בצה"ל הכפיל ואף שילש. כך סייע בידינו במשימה הנכבדה שנטלנו אז על עצמנו, במלאות שלושים שנה לתקומת ישראל ולמלחמת העצמאות. המדור הוציא לאור סדרת דפדפות בשם 'מסלולי מורשת' (עשר במספר), ואלה חולקו לחיילי צה"ל, שסיירו בהדרכתנו בחזיתות השונות של מלחמת תש"ח. לבד מזאת הפיק המדור עשרה 'לקטי מקורות', לקט לכל מסלול, אשר סייעו בידי מש"קי חוי"ה (חינוך וידיעת הארץ) בהוליכם את חיילי צה"ל באותם מסלולים. נוסף על הדפדפת, כל חייל שצעד באותם מסלולים קיבל מהדורה מיוחדת של מפת ישראל בקנה מידה של 1:500,000, וכדי לנצל גם את צידה האחורי והחלק של המפה מילאה אותו מחלקת המדידות בשפע מידע מילולי וגרפי (ביוזמתנו ובעריכתנו) על הישגי שלושים שנותיה של ישראל: תאריכון מבצעי צה"ל ואירועים עיקריים, טבלות סטטיסטיות ודיאגרמות הישגים. 

בקיץ 1983, במלאות 35 שנה להקמת צה"ל, יזם רפול תערוכת ענק, אשר נשאה את השם 'עַם בְּחֵילוֹ'. התערוכה נפתחה ב'מרכז הירידים' בתל-אביב, והמעצב היה האדריכל ישראל גוּדוֹבִיץ. במרכז התערוכה – בלב תצוגות כלי הנשק, השריון, הַטַּיִס, הַשַּׁיִט, ההנדסה והתובלה  הוצב גם ביתן, דמוי כעך עשוי צינור בד מנופח, אשר מסלולו המעגלי נועד להמחיש את צמיחתה של 'רוח צה"ל' ומקורותיה, מאז ראשית ההתיישבות היהודית החדשה. הביתן הוכתר בשם 'מאה שנות גבורה'.


ילדים במתקן אימון צניחה שהוקם בתערוכה (צילום: דובר צה"ל)

האחריות לתכניו של ביתן זה הוטלה על מיפקדת קצין חינוך ראשי, ולפיכך נמניתי עם צוות החשיבה ואף נטלתי חלק פעיל בקביעת ה'מַעֲמָדִים' (המוצגים ותוכנם), בניסוח הכתוביות, בבחירת השירים והפזמונים אשר הושמעו ברקע, ובעיקר בכתיבת 'דפדפת מסלול' שניתנה לכל מבקר בביתן. לצורך הפקת פס הקול, שליווה את 'נתיב המעמדים', הועמדו לרשותי ספריית ההקלטות של גלי צה"ל וכן שניים מבכירי הקריינים שם בעת ההיא: שירה גֵּרָא ויעקב אֵילוֹן, אשר נודע לימים כמגיש חדשות בכיר בטלוויזיה הישראלית.

כשעסקתי בעיטורים המוסיקליים שילוו את מסלול 'מאה שנות גבורה' מצאתי בתקליטיית גלי צה"ל הקלטה של החלילן הצעיר והמוכשר ידין טננבוים, שנפל בקרבות הבלימה בתעלת סואץ. ריגש אותי במיוחד ביצועו לנעימת השיר 'בוא בשלום' של רחל שפירא בלחנה של נורית הירש, ולפיכך החלטתי לשבץ את השיר, באורח סמלי, בסופו של המסלול. ואכן, היה זה סיום מרגש, שגרם לכל המבקרים לעצור ולהאזין בדומיה לחלילו של ידין, בטרם צאתם בשלום.


חותמת דואר לכבוד פתיחת תערוכת צה"ל 'עם בחילו', 1983

הצלחתה של 'מנהרת הזמן' הייתה גדולה, ועל כך העידו העיתונים, שהעתירו עליו שבחים רבים, וכמובן קהל המבקרים ש'הצביע ברגליים' ונהר אל הביתן בלי הרף. בכניסה אל תערוכת 'עם בחילו' הוצב אז מונה, אשר ספר 712,653 כניסות  והרבה מתוכן לא פסחו על הביתן שלנו.

בעוד אנו מתגאים על הישגינו נחתו עלינו לפתע דברי ביקורת קשים, פרי עטו של חיים חפר, ובהם טען כנגד פס הקול ברקע מסלול המוצגים. לדבריו, ניכרה בו העדפת המחתרות האצ"ל והלח"י והתעלמות מכוונת מן הפלמ"ח. 
חפר פרסם את דבריו בטור המקאמה השבועי שהיה לו באותם ימים במוסף השבת של העיתון 'ידיעות אחרונות'.



במיוחד חרו לי חרוזיו הארסיים:



לאחר שנמצא 'האשם' ונודע לחפר 'של מי היוזמה?', הוא שב וטען כנגד פס הקול של השירים שהיו ברקע המסלול של 'מאה שנות גבורה', שניכרה בו התעלמות מכוונת משירי הפלמ"ח (כלומר שיריו של חפר עצמו). לחיזוק דבריו הביא חפר את מה ששמע, לכאורה, מפי אנשי גל"צ: 'גם אנחנו התפלאנו על הדרך שבה ערך סא"ל יהודה זיו את פס הקול, ואף שבנו ושאלנו אותו, מדוע אינו משלב בפס הקול שירי פלמ"ח? תשובתו הייתה פסקנית: בנתיב התגבשותה של "רוח צה"ל" אין מקום לשירי הפלמ"ח'...

אם בכך לא די, בא בעקבותיו גם אהרון (אהר'לה) ברזילי, אשר אף הוא, כמוני, נמנה בשעתו עם ה'פוּרְמָנִים' (מלווי שיירות תש"ח לירושלים), ומיהר לכתוב אל מדור 'מכתבים למערכת' איגרת נרגשת בנוסח: 'יהודה זיו זכור לי דווקא כפלמ"ח'ניק מושבע ונאמן בשעתו, וראו מה גרמה לו חזרתו לשירות קבע בצה"ל'

התרוממות הרוח, פרי הצלחתה הגדולה של 'מנהרת הזמן', הדחיקה את צערי בעקבות העלבון הבלתי מוצדק, ואף מצאתי עצמי מתלוצץ ברוח טובה על אותה האשמה מטופשת של איסור השמעת שירי פלמ"ח אשר נתלתה דווקא בי, הפלמח"ניק 'הלפני אחרון' שעוד שירת בצה"ל (אחרי פרישתי המשיך עדיין לשרת בצה"ל הפלמ"חניק 'האחרון' גבריאל רפפורט, הוא 'גברוש'  האגדי, שהשתחרר ב-1989). 


סגן אלוף יהודה זיו עונד את סמל הפלמ"ח על לוח לבו (צילום: אבי שמחוני, 'במחנה')

משנסגרה התערוכה נערכה בְּמִפְקֶדֶת קצין חינוך ראשי 'מסיבת ניצחון', כמקובל. ובהגיע תורי, במקום להוסיף עוד דברי שבח על מה שכבר אמרו קודמי, העדפתי לקרוא שם נוסח מחורז, אשר בעקבות 'שבעים ריבוא' המבקרים בתערוכה כיניתי אותו 'מה? כמה?' (מַקָאמָה), בנוסח חיים חפר. את הרמז הבינו כולם. 





כשוך כל אותה מהומה, צף ועלה עלבון העלילה שהעליל עלי חפר; שלא לדבר על אי-נעימות שחשתי מצד חבריי בפלמ"ח אשר הייתה לי כמדקרות חרב. באותה עת גם החלה התארגנות 'עמותת דור הפלמ"ח', אשר הוקמה בשנת 1984, ובשל אותה עלילה נמנעתי, לצערי, מן השותפות בהקמתה ואף הדרתי רגלי, במשך שנים אחדות, מביקורים ב'בית הפלמ"ח'. למזלי, החלה אז דִּיתָה פֶּרָח (בן-יעקב) להקים את 'אוצר תמונות הפלמ"ח', ואז נקראתי גם אני 'אל הדגל', כדי לסייע בזיהוי התצלומים באלבומי ה'פוּרְמָנִים' והגדוד השישי של חטיבת פלמ"ח-'הראל'. בהזדמנות זו גם הוספתי תצלומים רבים מעשה ידי; ולאחר זמן סייעתי אף בעריכת אלבום פלוגה בי"ת, שבה עשיתי את ראשית דרכי כסייר בפלמ"ח (1945-1943). כך הוסר 'החרם' ונתחדש הקשר עם חבריי ב'בית הפלמ"ח', אך התמיהה, והעלבון בצידה, הוסיפו מדי פעם להעיב על זיכרונותיי, עד עצם היום הזה.


בית הפלמ"ח ברמת אביב (מקור: ויקיפדיה)

ב. אחרי מות חיים חפר

חיים פיינר (חפר), יחף בקדמת התמונה (בין נעמי פולני לגדעון זינגר), עם חברי להקת הצ'יזבטרון, 1949 

לפני שנה, בעקבות פטירתו של חיים חֵפֶר (18 בספטמבר 2012), מָלְאָה העיתונות כתבות לזכרו, ומכמה מהן עלה כי אינני היחיד אשר חֵפֶר 'חָפַר לו בחיים' וגרם לו עגמת נפש. כך למשל, סיפר העיתונאי ג'קי לוי, שהיה בשעתו חבר גרעין הנח"ל שהקים את קיבוץ בית רימון שבגליל:

הערב היה חגיגי ... וקישוטי הקיר המזעזעים של חדר האוכל כמעט נשרו כשכל ארץ ישראל היפה שלי שרה יחד 'לי כל גל נושא מזכרת'. ואז חתן השמחה החל לדבר. אני לא זוכר בדיוק את התוכן, וזה לא ממש חשוב, אבל את הסכינים אני זוכר.
היה נראה שחשוב לו לוודא שכל הנוכחים שייכים לשבט שלו. את כל היתר הוא היה נחוש להעליב. לבטל. ואולי הוא הניח כמובן מאליו שמדובר בכינוס סגור של החבריא. לא העלה בדעתו שיש כאן חובשי כיפות. ויש שגדלו במשפחות ששכלו לוחם אצ"ל. ואפילו כאלה שלא התמזל מזלם להיוולד אשכנזים. היום אני חושב שהוא בעיקר לא העלה על דעתו שכולם אוהבים אותו, ובעיקר את שיריו, ובאו לכבד ולאהוב ולשיר.  
אבל לחפר היה חשוב להתחשבן. מין צורך מוזר כזה, שכמו כל דבר שחפר עשה  לא היה שייך רק לו אישית, אלא לכל דור הפלמ"ח והישראליות ההיא. בהתחלה ציחקקנו, כי היה נדמה שצוחקים. אבל לאט לאט התייבשו שפתינו מלצחוק, והוא ישב שם ויידה אבן בכל מי שלא בא מאותו קומזיץ. וככל שהמשיך כך נעכר הערב, וסר משהו מחינם של השירים, ואמנם המשכנו לאהוב ולשיר אותם, אבל קומתם נמכה מעט, ומכל צלליתו המפוארת של הפלמ"חניק נותרה דמות של יהודי די קטן ודי מריר בכובע ובפנקס, שלא ברור אם פנקס שירים הוא או פנקס חשבונות.
('לחיי העם הזה', ישראל היום, שישבת, 5 באוקטובר 2012, עמ' 13).
ובכתבה אחרת, סיפר גם השחקן שלמה וישינסקי
הוא [חפר] אמר שהוא רוצה שיקברו אותו בחבית, אבל כדאי שלא יגידו איזו חבית זו, כי הימין יכתוב 'פה קבור הכלב'. הוא ידע שיש הרבה אנשים שלא אהבו אותו.
(הילה אלפרט וערן נבון, 'חיים שלנו', ישראל היום, שישבת,  28 בספטמבר 2012, עמ' 27).

חפר לא היה הראשון שרצה להיקבר בחבית; בבית הקברות במנדס שבמדינת ג'ורג'יה חשבו על זה קודם
(מקור: Vanishing South Georgia)

המשאלה המוזרה של חפר, להיקבר בחבית, הזכירה לי נשכחות. למרות בקשתו המפורשת אחשוף כאן את טיבה של אותה חבית.

ג. החבית ברחוב עקיבא

בשנת 1927, בימי שלטון הבריטים, נסלל כביש האספלט הראשון בארץ, מתל אביב דרך רמת גן ועד פתח תקווה. בשל צבע האספלט השחור הכתירו אותו ילדי רמת גן בשם 'הכביש השחור'.



'הכביש השחור' ברמת גן (היום דרך ז'בוטינסקי, או כביש 481) לפני ריצוף המדרכות (מקור: חוויה ברמת גן)

שנה לאחר מכן נמשכה סלילת הכביש – דרך רמתיים (הוד השרון של היום), כפר מל"ל ומבואות כפר סבא, ועד לכניסה המזרחית אל רעננה. דרך זו הוסיפה עוד כחמש שנים להיות 'סוף הדרך' לעבר חיפה, ולפיכך זכתה אז בכינוי הזמני 'סיבוב רעננה' – שם המשמש עד עצם היום הזה...


בשנת 1933 נמשכה סלילת הכביש צפונה  דרך צומת השרון (בית לִיד) וחדרה, לעבר כביש נחל עירוֹן (ואדי עַארָה) ועד בנימינה  וכך היה הוא הראשון, שהוענק לו השם 'כביש הצפון'... באותה עת הוסיפו עדיין לנסוע מחיפה לתל-אביב דרך ג'נין, טול-כרם וראש-העין. רק ביום 30 בספטמבר 1937, משנחנך כביש תל-אביב-חיפה לכל אורכו, נתקצרה הנסיעה בין שתי הערים בכשישים ק"מ (חלק מכביש 4 עובר היום בנתיב כביש תל אביב-חיפה הישן).


דבר, 15 באפריל 1937


עבודות הסלילה של כביש תל אביב-חיפה, 1937-1936 (מקור: הספריה ומרכז ההנצחה קרית טבעון)

אחת-עשרה שנות סלילת הכביש הניבו שפע חביות אספלט ריקות, שכל יישובי השרון עשו בהן שימוש כחביות אשפה. אף ברחובה הראשי של רעננה  הוא רחוב אחוזה, הארוך כאורך הגלות  הוצבה בכל קרן רחוב צדדי חבית אספלט מסויידת. החבית שעליה ייסוב סיפורנו הוצבה בשעתה בקרן רחוב עקיבא. 

רחוב אחוזה ברעננה היה אחד מששת הרחובות הראשונים במושבה (מקור: מורשת רעננה)

ילדותי עברה עלי בטבריה, שם שימש אבא ז"ל מנהל בית הספר העממי (כך קראו באותה עת לבית הספר היסודי, שהתבסס עדיין על שמונה שנות לימוד). בשלהי שנת תרצ"ה (1935) הוזמן אבא לנהל את בית הספר במושבה רעננה, וכך, בשנת הלימודים תרצ"ו, נכנסתי בשערי בית ספר חדש. הייתי אז בן תשע שנים וחצי, ואף על פי כן הוכנסתי לכיתה ו' ומצאתי עצמי ה'בנימין' של כיתתי. בין התלמידים, שרבים מהם היו גדולים ממני בשנתיים ואף בשלוש, היו לא מעטים מבני פולין, שלא תמיד ירדנו לסוף דעתם בשל שפתם העברית ה'מכופתרת' ('אָנִי חָפֵץ לְשַׁלְשֵׁל פְּרוּטָה אֶל הַקּוּפְסָה הַכְּחוּלָה'), וכן ילדיהם של עולי גרמניה ודוברי שפתה, שגם העברית שלהם הייתה של עולים חדשים. לפיכך, כשלב התרגלות, נאלצו כל אלה 'לרדת' כיתה או שתיים, נמוכות מכפי גילם, עד שלמדו לדבר ולנהוג כ'צַבָּרִים'. 

כ'בן המנהל' הפכתי יעד לפרחחי הכיתות האחרות, אשר את טענותיהם כלפיו הפנו אלי, הטרף הקל. לבד מכל אלה הייתי גם 'דּוּבִּי' מגודל וכבד תנועה. מעמד נחות זה חייב אותי, דרך קבע, לבסס את מעמדי ולהשמיע את קולי ברמה. עשיתי זאת בין השאר באמצעות עיתון הכיתה 'בֵּינֵינוּ', שאני המצאתי אותו, הייתי עורכו ואף שימשתי בו כַּתָּב חדשות, סופר, משורר ומאייר יחיד. כשרון החריזה שלי הפך אותי גם ל'משורר החצר' במחנה רעננה של תנועת 'המחנות העולים', ולימים  כפי שיודעים כבר קוראי מדור זה – הוספתי לחבר 'פִּזְמוֹרִים' ו'אוֹפֶּרֶטוֹת' לחבריי בפלוגה בי"ת של הפלמ"ח, שם, סוף-סוף,  מצאתי עצמי לראשונה עם בני גילי... 

בני משפחות 'האחים פַיינֶר', שעלו מפולין סמוך לבואנו אל רעננה, התיישבו בה אף הם, וחיים, אף שהיה גדול ממני בחמישה חודשים, למד בכיתה מתחתיי. כיון שהיה נמוך קומה ודל בשר זכה בכינוי 'פַיינֶרְ'קֶה', ואף הוא עשה ככל יכולתו כדי ש'יִּסְפְּרוּ' גם אותו.


המחנות העולים, רעננה 1941
שישי מימין, חיים פיינר (חפר); שביעי משמאל (ראש בלבד) יהודה זְלַצִין (זיו) 

בית ספר תיכון עדיין לא היה אז במושבה רעננה והמבקשים להמשיך את לימודיהם, לאחר סיום 'העממי', נאלצו לעשות זאת בתל אביב. וכיון שגם כביש הרצליה-רמת-השרון-תל אביב טרם נסלל אז, נאלצו בוגרי בתי הספר העממיים מכל 'הגוש' – הרצליה, רעננה, כפר סבא, רמתיים ובנותיהן – לנסוע מדי בוקר לתל אביב בדרך הארוכה שעברה דרך פתח תקווה ורמת גן. כיתתי הייתה הראשונה, שלמענה נפתחה ברעננה כיתת המשך (ט'), ובשנת 1940 אף החלה לפעול במזרח המושבה, בצד רחוב רֶבוּצְקִי, גם גימנסיה 'השרון'.

אני נמניתי בה אז עם תלמידי הכיתה השישית, בעוד חיים פיינר למד בכיתה החמישית. יום אחד נטפל אלי 'פיינר'קה' בשובנו לבתינו כתום הלימודים בגימנסיה. הוא צעד מאחורי וחרז לי חרוזי גנאי, לקול מצהלותיהם של בני כיתתו שנלוו אליו, עד הגיענו לרחוב עקיבא, בו התגוררתי באותה עת. כבכל קרן רחוב ניצבה גם שם חבית אספלט מסויידת בלבן – פליטת סלילתו של אותו 'כביש הצפון'. חיים, שידע כי בקרוב אני אמור לפנות אל רחוב מגורי, הגביר לפיכך את קצב העלבונות המחורזים והעלה את חמתי, עד ש'התפוצצתי' מרוב כעס.


המחנות העולים, רעננה 1943. חיים פיינר יושב משמאל; יהודה זלצין –  שני משמאל בין העומדים.

פניתי לאחור, תפסתי את 'פיינר'קה' בשתי ידי והטלתי אותו אל תוך חבית האשפה – ראשו כלפי מטה ורגליו הדקיקות מתנופפות באוויר...

עדת מעריציו, בני כיתתו שנלוו אליו, חילצוהו מתוך חבית האשפה, ואני פניתי לביתי מרוצה מכוחי ועוצם ידי שלא הורגלתי בהם, וסבור שמעתה ואילך לא אסבול עוד מנחת לשונו. אך מסתבר כי טעיתי. אותן שניות של פרפורים במהופך, בתוך חבית האשפה, נראו בעיני חפר כנצח עד שהפכו לטראומה אשר ליוותה אותו כל ימיו, כעולה מדברי שלמה וישינסקי שהובאו לעיל: 'הוא רוצה, שיקברו אותו בחבית'. 

מאז אותו יום ועד תערוכת 'עם בחילו', שם השיגה אותי נקמתו, הייתי 'על הכוונת' של חפר. ולכן הזדהיתי עם דברי נעמי פולני, באותו ריאיון לאחר מותו:
חפר היה ידוע ביכולת שלו לריב. 'הוא ידע לשטום באופן יוצא מהכלל', אומרת פולני. 'לשנוא', מציע [יורם] טהרלב, אבל פולני מתעקשת: 'לשנוא זה חולף. לשטום זה נטוע בך. ככה אני מרגישה לגביו. חיים לא ידע פשרה בכלל. אם הוא לא סבל מישהו, היתה לו התמדה יוצאת מן הכלל בעניין הזה. לא היה סיכוי שהוא יתפייס'.
אין ספק כי לשירי תש"ח של חפר, שבשעתם סייעו בידינו להדחיק את הקשיים ועימם אף את הכאב, מגיע כבוד ויקר. ובכל זאת, עבור אלה כמותי, שנפגעו משבט לשונו, איך נאמר זאת? 'סר משהו מחינם של השירים'...

2 comments:

  1. קשה לי להאמין, שחפר שנא את יהודה זיו? איך אפשר? מצד שני הוא גם לא סבל את שאול ביבר,
    שעשה לו רק טוב. כששאלתי את שאול: מדוע? אמר, שנדמה לו כי זה בגלל שקרא פעם שיר של חפר
    ולא ציין מי הוא המחבר... בכלל – הוסיף ביבר – חיים חפר הוא איש כזה, שקם בבוקר ושואל את
    עצמו: את מי אשנא היום?...
    חבל, שגאון כמוהו – אשר רוח הפלמ"ח לא הייתה אותה רוח בלעדיו – לא יכול היה להתנער מהרוע,
    שדבק בו.

    השבמחק
  2. אולי ראוי לעשות קצת סדר במספר העולים הבלתי ליגאליים.
    אפנה את הקוראים לקישור הבא:
    http://www.daat.ac.il/daat/hungary/document/lapidot1.htm
    במאמר מתועד ומפורט מסביר יהודה לפידות כי מספר העולים בשנים 38-40, היה זה:
    עולים על ידי הרויזיוניסטים - 17,578.
    עולים על ידי החלוץ וההגנה - 6,035.
    ויש לזכור כי העליה בשנים אלה הייתה עליית הצלה: כל מי שנשאר באירופה, נספה.
    חיים חפר וחבריו מחשבים את העולים אחרי גמר מלחמת העולם השנייה, שלא הייתה עליית הצלה, וכבר כתב על עלייה זו נתן אלתרמן בשירו 'החייל הקטן' -[איני בטוח בשם השיר], על הילד שנולד באניית הגירוש שהחזירה את עולי יציאת אירופה לאירופה, ושאל אם יש לנו זכות לחייב את אמו לסרב לרדת בצרפת, ולהחזיק את בנה באנייה עד מותו.
    גם ההסטוריונים החדשים שואלים שאלות קשות על העלייה הזו, מי יזם, מי קבע, מי הרוויח ומי שילם את המחיר.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.