יום שני, 2 במרץ 2015

על דעת המקום: הגשרים של בקעת החוּלה ונקמת היד השמאלית

כרזת קק"ל לכבוד יום תל-חי, עיצוב: צבי ברגר, 1961 (מקור: Dan Wyman Books)

מאת יהודה זיו

הגשר הראשון הנטוי על הירדן  לאחר התכנסות יובליו ליד קיבוץ שדה נחמיה  נושא היום את השם 'גשר יוסף'. רבים טועים ומייחסים את כינויו של הגשר ליוסף טרומפלדור. חיזוק לטעותם הם מוצאים בכך שהכביש העובר על הגשר (9779) יוצא מקריית שְׁמוֹנָה, אשר עם הקמתה (26 בדצמבר 1949) נקראה תחילה 'קריית יוסף', על שם הגיבור הגלילי הגידם. לימים (1951) קבעה לה ועדת השמות הממשלתית, את שמה הנוכחי, המנציח את זכרם של כל שמונת הנופלים בתל חי הסמוכה. 

הגשר המנדטורי התלוי, הצפוני והראשון בגשרי הירדן, הוקם כנראה בשנת 1927 ונבנה מפרקי מתכת מעודפי חיל ההנדסה של הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. הוא נבנה על כביש שחיבר בין חָאלִצָה (קרי: חָ'אלִסָה; בערבית: خَالِصَة, שפירושו חופשיה, פטורה ממס)  קרית שמונה של היום – לבין דֻוָארָה ((دُوَارَة; מעגל) – כפרון בני העַ'וָארְנֶה (غَوَارْنَة; כינוים של הבדווים שוכני הביצות), עשוי סוכות גומא ערוכות במעגל, בצד קיבוץ עמיר. מכאן כינויו של הגשר בפי ותיקי המתיישבים היהודים בצפון בקעת החולה: 'גשר דוּאַרָה'כשם יעדה של הדרך החולפת על פניו. 
גשר דוארה באמצע שנות החמישים. ברקע התאטרון האזורי שנבנה על תל רון ושימש את תושבי המועצה האזורית גליל עליון (מקור: יוסי גרעיני, מצגת גשרים ישנים בעמק החולה)

בראש הגבעה הסמוכה לגשר דוארה נקבר שייח' יוסוף – 'שייח' השייח'ים' של הע'וארנה – ומכאן כינויו של הגשר בפי ערביי המקום: 'גִ'סְר אֶ-שֵּׁיח' יוּסֻף'. בעקבות שמו הערבי קבעה לו ועדת השמות הממשלתית לאחר קום המדינה (26 בדצמבר  1954) את השם 'גשר יוסף', המנציח את זכרם של שניים מחברי קיבוץ עמיר הסמוך: יוסף שְׁלִימֶנְס, אשר נפל בהתקפה על שיירת אספקה בדרכה מחָאלִצָה לכאן, ויוסף רוזנפלד, אשר נפל בשייח' עַבִּד (היום הר שִׁנְאָן) אשר ברכס רמים, פסגת השיא של הרי נפתלי. הגשר הבריטי הישן פורק בשנת 1964 בעקבות שיטפון גדול ובמקומו נבנה גשר חדש.

וישן מפני חדש תוציאו – מימין: גשר דוארה התלוי; משמאל: 'גשר יוסף' על כביש 9779 
(מקור: יוסי גרעיני, מצגת גשרים ישנים בעמק החולה)
פירוק גשר דוארה, 1962-1961. חלקי הגשר היפה נמכרו כגרוטאות

שֵּׁיח' יוּסֻף, אשר נקבר בסמוך, היה מנהיגם של בדוויי הביצות (אֶל-עַ'וָארְנֶה) בעמק החוּלָה, אך בראשיתה של ההתיישבות היהודית החדשה באזור כבר עמד בראשם בנו, חֻסֵין אֶל-יוּסֻף; בעוד הנכד, כָּאמֶל-בֶּכּ חֻסֵין אֶל-יוּסֻף, שכינויו היה כאמל חוסיין אפנדי, נודע כאשר פיקד על ההתקפה על תל חי, בי"א באדר תר"ף (1 במרס 1920), שעם הנופלים בה נמנה טרומפלדור.

לימים שבו ונתחדשו הקשרים עם כָּאמֶל-בֶּכּ: יוסף נחמני, חבר 'השומר' איש טבריה, אשר עסק ברכישת קרקעות בצפון הגליל, ועמו עורך הדין החיפני יוסף מַמָן, אשר דאג לחתימה מסודרת על שטרי המכר, ואף יוסף ויץ, שעמד בעת ההיא בראש מחלקת הקרקעות של הקרן הקיימת לישראל, הסתייעו בו ברכישת קרקעות ובפינוי האריסים שישבו עליהן. כך עורר עליו כאמל-בכ אל-יוסוף את חמתם של לאומנים ערבים, אשר איימו עליו ברצח, ולפיכך נאלץ להעתיק את מגוריו, עם כל בני שבטו, אל מעבר לגבול לבנון. במאי 1949, לאחר פגישתו במטולה עם מָנוּ (עמנואל) פרידמן, איש ראש פינה – שליווה אותו בשובו עד גשר נחל עיון, בצפון-מזרחה של מטולה – ראה מנו שני אנשים, אזרח וקצין בכיר בצבא סוריה, מנסים ללכוד את כאמל-בכ, וכאשר הלה נמלט ירה בו הקצין והרגו (נקדימון רוגל, תל-חי: חזית בלי עורף, הוצאת יריב-הדר, 1979, עמ' 258).

אז כמה 'יוסף' היו לנו עד כה? הנה הם: שייח' יוסוף, חוסיין אל-יוסוף, כאמל-בכ אל-יוסוף, יוסף טרומפלדור, יוסף נחמני, יוסף ממן, יוסף ויץ, יוסף רוזנפלד ויוסף שלימנס... ממש כמאמרם של חז"ל, ששאלו: 'כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְּשׁוּקָא?' (פסחים, סח ע"ב).

ועתה נוסיף לרשימה יוסף נוסף: יוסף אבידר (1995-1906), לימים מראשוני המפקדים בארגון 'ההגנה', אלוף בצה"ל, שגריר ישראל בברית המועצות ובארגנטינה, ובעלה של סופרת הילדים הנודעת ימימה אבידר-טשרנוביץ. אם טרומפלדור איבד את ידו השמאלית במלחמת רוסיה-יפן (1904), הרי אבידר איבד את ידו הימנית...

יוסף אבידר (משמאל) עם עמיתו צבי איילון, 1949 (מקור: ויקיפדיה)

הדבר היה בשנת 1931. במהלך אימון חניכים בשימוש ברימונים הקדים רימון להתפוצץ וריסק את ידו ומאז נשא אבידר, שאז עוד נקרא בשם משפחתו הלועזי 'רוֹכֶל', יד תותבת. בין השנים 1943-1941 שימש אבידר מפקד 'גְּלִיל הצפון', ולאחר הקמת המדינה שימש אלוף פיקוד הצפון (אוקטובר 1949-יוני 1952) וזמן קצר גם אלוף פיקוד המרכז. אבידר עסק גם בהתיישבות ומשנתמנה סגן הרמ"א (ראש המטה הארצי של 'ההגנה') עמד בראש מבצע 'י"א הנקודות', אשר הוקמו בצפון הנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946). עם קום המדינה עִבְרֵת יוסף רוכל את שם משפחתו וכינה עצמו אֲבִידָר, בעקבות ראשי תיבות שמותיהן של שתי בנותיו: אֲבִי דָּנָה וְרָמָה.

משפחת רוכל, 1947-1946. מימין לשמאל: יוסף, הרעיה ימימה טשרנוביץ, הבת הבכורה רמה והצעירה דנה
(באדיבות רמה זוטא)

והנה, בזיכרונותיו סיפר אבידר על פגישתו עם רוצחו של טרומפלדור (בדרך לצה"ל: זכרונות אלוף אבידר, מערכות ומשרד הביטחון, 1970, עמ' 141). השנה היא 1939:
לכל עליה על הקרקע הקדמתי סיורים אחדים, וזכור לי היטב סיור הרכיבה באדמות חִיָאם אֶל-וַלִיד, במזרחו של עמק החולה, שבהן קם קיבוץ 'להבות הבשן'. בסיור זה הדריכני כָּאמֶל אֶל-חֻסֵין הידוע מחאלסה, אותו ערבי שעמד בראש קבוצת הערבים שהורשו בי"א באדר תר"פ להיכנס לחצר תל-חי, כביכול על מנת לחפש אחר צרפתים, ובנצלם את שהותם בפנים הרגו ארבעה מהמגנים ופצעו אנושות את יוסף טרומפלדור. למרות שעברו מאז תשע-עשרה שנים, עדיין 'לא סולק' חשבון גאולת הדם של טרומפלדור וחבריו, וכאמל הקפיד להיות מלווה תמיד במשמר מזויין, ונזהר מלבוא אל קרבת כפר גלעדי ואנשיה. במרוצת השנים עבר כאמל לעסוק בתיווך קרקעות וסייע בידי הקק"ל ברכישת אדמות חיאם אל-וליד. 
בבוקר הסיור פגשנוהו מצפה לנו במבואות המזרחיים של חאלסה, בליווי אנשיו החמושים, כדי להדריכנו בשטחים החדשים שנרכשו. מאנשי כפר גלעדי לא השתתף איש בסיור, בגלל חשבון גאולת הדם. יוסף וייץ ויוסף נחמני באו אתי למפגש ואחד מהם הציג אותי לפני כאמל: 'כאמל אפנדי – חוואג'ה יוסף'. הושטתי לו, כמנהגי, את ידי השמאלית, ולדברי וייץ נרתע כאמל קמעה בראותו את הַפְּרוֹטֶזָה של ידי השנייה, שכן עלו בו זיכרונות מסויימים...
למעשה זה יש גרסה נוספת, דרמטית יותר. נח שדמי, חבר קיבוץ תל יוסף (הנושא בשמו את זכר טרומפלדור), שלח בשעתו אל דנה, בתו של אבידר, 'פרוטוקול' שמצא בארכיון הקיבוץ. וכך, לדברי דנה, נכתב בו: 
בשנת 1952, בימים בהם כיהן אבא כאלוף פיקוד צפון, כונסו שבטי הבדואים בראשות אותו כָּאמֶל-בֶּכּ השייח' של חאלסה – כדי לחתום עם המדינה והמנהל על מסירת האדמות שהוקצו לבניית קריית שמונה. השבט הכין כרה כיד המלך, כבשים נשחטו, פיתות נאפו, צעירים חוללו ב'דַבְּקוֹת' מסורתיות. אך כאשר החל הטקס והנציגים עלו על הבמה לחתום על המסמך הרשמי, הבחין פתאום כָּאמֶל-בֶּכּ בידו האחת של אבא ובפרוטזה שלו, וצעק: 'יוסוף בא לשחוט אותנו!'. הבדואים ברחו לכל עבר והשאירו את השולחנות עמוסים ואת הניירות לא-חתומים... 
לדברי נח שדמי סיפור זה הועלה על הכתב ונשמר בארכיון 'בית גדוד העבודה' בתל יוסף, יחד עם תותבתו של טרומפלדור. אך כמו כל אגדה טובה יש לקחת גם את זו עם קורטוב של מלח: בשנת 1952, שעה שיוסף אבידר שימש אלוף פיקוד הצפון, כבר לא היה כאמל-בֶּכּ אל-יוסוף בין החיים. ואף על פי כן, חייבים להודות כי הסיפור טוב וחבל שהעובדות מקלקלות אותו... 

היד התותבת של טרומפלדור ששימשה אותו לעבודה מוצגת במוזיאון שבקיבוץ תל יוסף (מקור: חדר 404)

*

ברכת עונ"ש שלוחה ליהודה זיו ליום הולדתו הפ"ט שחל בי"א באדר
עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו!

יהודה זיו - תמיד פלמ"חניק (צילום: אסנת מרדור)

15 תגובות:

  1. כרופא שיניים יוסף טרומפלדור בוודאי מצא את היד התותבת מאוד שימושית

    השבמחק
    תשובות
    1. לאחר שטרומפלדור איבד את ידו, הוא הבין שגם איבד את עיסוקו המיועד כרופא שיניים, ועל כן פנה ללימוד משפטים.

      מחק
  2. יעל חבר (סגל)2 במרץ 2015 בשעה 17:54

    תודה וברכות לבביות ליהודה זיו, בן מושבתי רעננה. זוכרת לטובה את אביו בן-ציון, מנהל בית-הספר העממי, וכן את הקשר בין משפחותינו.

    השבמחק
  3. תודה וברכות מזל טוב ובריאות.

    השבמחק
  4. יומולדת שמח, יהודה זיו! אם אני לא טועה אתה כבר בין הסבאים-רבאים ותבורך על כל אלה ועל הידע, והכישרון והמעשה והמחשבה והכתיבה והערבית ואהבת הארץ הזאת! אין כמוך!
    יש לי סיפור שסיפרה אמא שלי, אדל ממן, על כאמל חסיין, וגם משהו קטן משלי. אמא סיפרה שאבא שלי, יוסף ממן (עוד יוסף נוסף!) היה זה שהכין את המסמכים של ויתור האריסים הבדואים של החולה על האדמות שעיבדו בשביל האפנדים שלהם, והתשלום לכל אחד מהם, כל זה בתיווכו של כאמל חסיין ההוא. אמא ישבה עם אבא בח'לסה, נדמה לי שהיה לו שם ארמון או משהו לכאמל חסיין, וערכה את החישובים הכספיים וכן את הרישומים, אבא החתים בטביעת אצבע את האריסים על קבלת הכסף, ויוסף נחמני מסר את הכסף המזומן לכל אחד מהם. הסיפור הזה של אמא שלי נמצא אצלנו במשפחה בהקלטה בקולה שלה. בוודאי הוא שמור אצלי היכן שהוא.
    הסיפור שלי: הייתי ילדה בבית הספר, לפני קום המדינה. לאבא שלי היה משרד לעריכת דין, שבאותה עת שכן בדירה הצמודה לדירת מגורינו ברחוב הרצל 14 בחיפה. יום אחד, בשובי מבית הספר, אומרת לי אמא שיושב אצל אבא בחדרו שבמשרד כאמל חסיין הידוע כאיש שהרג את טרומפלדור. לשאלתי, מה הוא עושה אצלנו, אמרה אמא שהוא בעסקי קרקעות שמוכרים ערבים ליהודים. כעסתי מאוד, ויצאתי מהבית. אמרתי שאחזור כאשר הוא ילך...
    שוב מזל טוב יהודה והמון המון תודות, כמה נעים ויפה וכיף לקרוא את מה שאתה כותב לנו!

    השבמחק
  5. ואם כבר משלוח מנות וברכות ל"יומולדת", פ"ט , כן ירבו - כמו מתערבבים זה בזה ,אני מבקשת להצטרף לחגיגה ולהודות ליהודה זיו , על כך שפעמים כה רבות זיכה אותי בהזדמנות ללמוד ממנו לא רק את הדברים אלא גם אופנים שבעזרתם אותם דברים כה מיטיבים להימסר!.

    השבמחק
  6. לפלמחניק יהודה זיו "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו" ואשר לגשרים: מדובר בגשרים צבאיים שכונו בשם "גשר ביילי" הקרויים כך על שם איש חיל ההנדסה של הוד מלכותו דונאלד ביילי. לכן אין אלה גשרים שהורכבו סתם כך מחלקי מתכת שקובצו למקום. בניית הגשרים נעשית ידנית באמצעות הרכבה של מסגרות המתכת השונות (מסועות, מילואות וכו').

    השבמחק
    תשובות
    1. אני מבקש להזכירך, שאף כי 'גשר יוסף' נבנה בשנת 1927 מחלקי גשרי-ברזל תלויים מימי מלחמת העולם הראשונה, אין מקום להגדירו כ'גשר ביילי' לרגל סיבה פרוזאית ובעלת משקל: גשרים אלה נושאים את שמו של ביילי, איש חיל ההנדסה הבריטי בימי מלחמת העולם השניה.

      מחק
  7. מזל טוב יהודה ובריאות טובה. בלעדיך עונ"ש לא היה אותו הדבר.

    השבמחק
    תשובות
    1. שמחתי על המחמאה, כי 'בלעדי - עונ"ש לא היה אותו דבר!' – אך מן הדין לחלוק אותה גם עם עורך עונ"ש, פרופ' דוד אסף: אלמלא הוא לא היו רשימותי במדור 'על דעת המקום' מלוות בשפע מדהים שכזה של איורים, תצלומי מסמכים מקוריים ואף הקלטות שירים.

      מחק
  8. ראוי היה גם להזכיר שאלוף אבידר כיהן כסגן הרמטכ"ל תחת משה דיין. התהלכה אז האמירה ש"לרמטכ"ל אין עין, לסגנו אין יד ולאלוף אחד הפיקודים (ששמו שמור במערכת) אין ראש". אבל זה היה צוות של לוחמים אמיצים וישרי דרך שאנו חייבים להם הרבה.

    השבמחק
  9. כיום הוחלף גשר ביילי בגשר חדיש מודרני. כדאי לברר אולי גם את הגשר החדש בנה יוסף כל שהוא. נדמה לי שלאחר שבגשר הפקק וגשר יוסף הוחלפו גשרי הביילי בגשרים חדישים הסתיים עידן גשרי הביילי בעמק החולה.
    דרך אגב , הליצנים טוענים , שקרית שמונה מתקראת כך על שום 8 הרמזורים בעיר.

    השבמחק
  10. אמיר גולדשטיין, מכללת תל חי8 במרץ 2015 בשעה 11:35

    הסיפור שהביא יהודה זיו אינו מדויק.

    ראשוני המתיישבים (מקרב עולי תימן) הגיעו לחלסה ב-18 ביולי 1949.היישוב אכן נקרא קרית יוסף אך ההחלטה להסב את שמו לקרית שמונה התקבלה ביוני 1950 בעקבות התערבות של יוסף ויץ ולאחר פניה של ועדת השמות (שליד הקהק"ל) למועצה האזורית הגליל העליון שאישרה את שינוי השם.

    כאמל חסיין הוא מהמנהיגים המקומיים בארץ שהאמינו כי ניתן לבנות עתיד משותף ולכן במהלך המרד הערבי הצטרף לאופוזיציה הנאשאשיבית ופעל יחד עם השלטון הבריטי והיישוב היהודי ונרדף על ידי הלאומנים הערבים.

    עם זאת, את ביתו בחלסה עזב עם כל שבטו ב-11 במאי 1948 לאחר שהכוחות היהודיים עמדו לתקוף את עמק החולה והעבירו מסר ברור כי מומלץ לכפרים להתפנות. כאמל חסיין ביקש, על בסיס הברית שלו עם היישוב היהודי, להישאר בכפרו, אולם נענה בשלילה.

    הפצרותיו לאפשר לו ולשבטו לשוב לכפריו ובהם חלסה נענו בשלילה ואכן במאי 1949 התנקשו הסורים בחייו. חודשים מאוחר יותר התמקמו ראשוני העולים מתימן בבתי הכפר, ובמרכזם בביתו.

    מאמר שכתבתי עם עבאסי מוסטפא על פרשת חייו התקבל לאחרונה לפרסום - מדובר בסיפור טוב והעובדות, במקרה זה, הופכות את הסיפור לטוב ומלמד עוד יותר.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על הערותיך: אף-כי נולדתי ב'יום תל-חי' (1926), מעולם לא עסקתי בחקר 'פרשת תל-חי' – ואת מה שהבאתי ברשימתי על כמאל-בכ נטלתי מספרו של נקדימון רוגל בעניין זה - 'חזית בלי עורף'! אין ספק, כי עתה החכמתי יותר...

      מחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.