יום שישי, 8 בנובמבר 2019

הלאה ירדן: שירי משמר הירדן של נ"ה אימבר (א)

נהר הירדן, 1905 (ספריית הקונגרס; ויקיפדיה)

מאת אליהו הכהן

א. 'נַגֵּן לִי, יַרְדֵּן'

מי שיבחן את שירי העם של כל אומה וארץ יגלה בנקל את שפע שירי ההלל והגעגועים המוקדשים לנהרות הזורמים בתחומם: הרוסים שרים על הוולגה, הדון והדנייפר (אחדים משירים אלה זכו כידוע לנחלה גם בזמרת הארץ), ההונגרים שרים על הדנובה, הפולנים על הוויסלה והצרפתים על הסיינה. תופעה זו לא פסחה כמובן גם על הזמר העברי, על אף שאין זורמים בארץ ישראל נהרות איתן רבים, והמעטים שיש בה (ירדן, קישון וירקון) אינם ארוכים, רחבים, שוצפים וגועשים כמימי נהרות אירופה. 

אהבת ציון, דביר, 1956
בראשית ההתעוררות הלאומית, בתקופת חידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, פיארו ושיבחו שירי חיבת ציון את הירדן הזורם בשאון גליו. אלא שחובבים תמימים אלה שרו על הירדן עוד לפני שמי מהם שזף בעיניו את מראהו של הנהר האמיתי. הירדן היה להם מחוז ערגה וכיסופים, מזכרת מקראית מימי יציאת מצרים, כיבוש הארץ ושבת ישראל על אדמתו. תרם לכך רבות הרומן העברי הראשון, ספרו הקדם-ציוני של אברהם מאפו אהבת ציון, שנדפס ב-1853. ספר זה זכה להצלחה בלתי רגילה וקוראיו יכלו לצייר לעצמם בעזרתו את נופיה המקראיים של הארץ והירדן בכללם. אמנם מאפו עשה זאת בכשרון 
רב, אך את נהר הירדן הוא ראה רק בדמיונותיו, שעה שהשקיף אל
נהר הניימן מגבעת אלקסוטס בעירו קובנה, שם כתב את ספרו. 

שירת הירדן הייתה מוכרת כמובן לכל יהודי מסורתי מפסוקי התנ"ך ומקריאת ההלל ('מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר'), וגם אנשי העלייה הראשונה שרו על נהר זה כבר בראשית צעדיהם. הם שרו 'כָּל עוֹד הַיַּרְדֵּן בְּגָאוֹן מְלֹא גְּדוֹתָיו יִזֹלוּ', ככתוב בבית השלישי של 'תקוותנו' (שהתגלגל לימים להמנון 'התקווה'), ובעקבותיו 'לַיַּרְדֵּן לַיַּרְדֵּן אֵתָיּו', מתוך שירו של נפתלי הרץ אימבר 'משמר הירדן', שבו נעסוק בהמשך. הם שרו בהתלהבות 'שָׁם בִּמְקוֹם בַּיַּרְדֵּן שׁוֹטְפִים גַּלֵּי תְּהוֹם', מתוך שירו של יצחק פֶלְד 'שם במקום ארזים' (1885), בתרגומו של אהרן ליבושיצקי, אף כי מעולם לא נתגלו מי תהום בירדן, וזִמרו ברוגע 'וּמַה שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים?', מתוך שירו של ח"נ ביאליק 'אל הציפור' (1891).

'פרשים חוצים את הירדן' (אליהו הכהן, מסעו של ואן דה ולדה לארץ ישראל [1852], הוצאת אריאל, 2018, מס' 34)

ב. שני המנונים ומחבר אחד

עד ש'תקוותנו', שירו המקורי של אימבר, ביצר את מעמדו כהמנון הלאומי, נהגו מתיישבי העלייה הראשונה לשיר בטקסים ובחגיגות שיר אחר של אימבר – 'משמר הירדן'. שני השירים האלה היו 'בְּנֵי-גַּן-אֶחָד, כִּשְׁנֵי אַחִים': שניהם ראו אור לראשונה בבַּרְקָאִי, ספר שיריו הראשון של אימבר (ירושלים תרמ"ו), שניהם התחרו על התואר 'המזמור הלאומי' (הכינוי שרווח באותם ימים להמנון), בשניהם תוארה המיית הזרימה של מי הירדן ושניהם נכתבו בהשראת שירי לאום גרמניים על נהר הריין. אימבר ראה בהם שירים תאומים וגם הדפיסם בספרו בסמיכות זה לזה. לימים אף צירף בית שלם מתוך 'משמר הירדן' לשיר 'תקוותנו'; זהו הבית הפותח במילים 'כל עוד נטפי דם בְּעוֹרְקֵנוּ'.

בעיני אימבר ייצגו שני שיריו אלה את זהותו כמשורר, וכדי להדגיש זאת צירף לשמו את התואר 'יוצר השירים "התקוה" ו"משמר הירדן"'. כך עשה למשל בשער ספרו ברקאי השלישי (ניו יורק תרס"ה), שבו הביא לצד שני שירים אלה גם את תרגומם לאנגלית: 'התקווה' בתרגום הנרי סְנוֹמֶן (Snowman) ו'משמר הירדן' בתרגומו של הסופר היהודי-האנגלי הנודע ישראל זנגוויל, מייסד התנועה הטריטוריאליסטית. לימים שיבץ זנגוויל את השיר בספרו ילדי הגטו (1892), שבו עיצב את דיוקנו הַבָּדוּי של פנחס מלכיצדק על פי דמותו האמיתית של אימבר. 

בספרייתי נמצא עותק של ברקאי השלישי, שנדפס בניו יורק בשנת תרס"ה ונושא את חתימתו של אימבר: 

השיר נפתח במילים שאין דרמטיות מהן:
כְּקוֹל רַעַם בַּשָׁמַיִם, / קוֹלוֹת חוֹצְבֵי לֶהָבוֹת.  
קוֹל קוֹרֵא מִירוּשָׁלַיִם: / חוּשׁוּ לְאֶרֶץ הָאָבוֹת.   
לַיַּרְדֵּן, לַיַּרְדֵּן אֵתָיוּ, / מַעְבָּרוֹת עֲשׂוּ מִקוֹרוֹת,  
מְקוֹם נָהָר פְּלָגָּיו יֶהֱמָיוּ /  הַעֲמִידוּ שָׁם מִשְמוֹרוֹת.  
חֶרֶב לַאֲדוֹנָי וּלְאַרְצֵנוּ, / בַּיַּרְדֵּן שָׁמָה מִשְׁמַרְתֵּנוּ. 
ואכן, כבר בראשית ימי העלייה הראשונה נתפס השיר כבעל מעמד המנוני, אף יותר מאשר 'התקווה'. על כך העיד שמואל כהן (1940-1870), תושב ראשון לציון באותם ימים, שהיה זה שהצמיד את הלחן הרומני לשיר 'תקוותנו' ותרם תרומה מכרעת לקראת הפיכתו להמנון הלאומי. בזיכרונותיו כתב כהן:
בבואי לראשון לציון, לפני חמישים שנה ... החלותי אני הראשון לשיר את 'התקווה' ... תחילה לא זכו לא השיר ולא המנגינה לתשומת לב. שרים היינו אז שירים יותר חשובים, על פי מנגינות איגלי שהיה תלמיד הקונסרבטוריון הפטרבורגי. הוא חיבר מנגינות לשני שירים על ראשון לציון ... ועוד מנגינה אחת לשירו של אימבר 'משמר הירדן'. לא עלה על דעתנו לעשות את 'התקווה' להמנון הלאומי שלנו. השיר 'משמר הירדן' הושר אז כהמנון לאומי: לפי הרגשתנו הציונית ראוי היה השיר הזה לאותו כבוד.  
(שמואל כהן, 'התקוה', בוסתנאי, ט, 1937, גיליון ל, עמ' 20; אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, ירושלים, תש"ז, עמ' 673-672) 

גם איטה ילין (1943-1868), בתו של יחיאל מיכל פינס, סיפרה בזיכרונותיה על אימבר, שלן בבית הוריה וקרא בפניהם את שירו 'משמר הירדן'. לדבריה, הוא גם שר אותו בניגון של שיר גרמני מפורסם, שאליו נגיע בהמשך: 

איטה ילין, לצאצאי, ב, תש"א, עמ' 39

משה סמילנסקי (1953-1874), איש רחובות, סיפר גם הוא על התחרות הסמויה שהתקיימה בין שני שיריו של אימבר. אימבר עצמו אהב יותר את 'משמר הירדן', שגם התחבב על בני הנוער במושבות, אך לבסוף נדחף ונדחק השיר מפני 'התקווה':
השיר החביב עליו ביותר היה 'משמר הירדן' ... ולשיר הזה התאים גם ניגון של שיר גרמני-עממי, ויקו כי יהיה לשיר עממי. ואמנם, בשנים הראשונות נתחבב השיר הזה מאד על הנוער שבמושבות ויהיו שרים אותו בהשתפכות הנפש בכרמים ובגורן. עוד בטרם נפלה בישראל הסיסמה המדינית החדשה: 'משני עברי הירדן' היה הירדן נושא החלומות. אבל משמיים גזרו אחרת. אין זאת כי כוחה של 'התקווה' היה גדול מכוחו של 'הירדן'... 
(משפחת האדמה, ב, עם עובד, תשי"ד, עמ' 15-14)
סמילנסקי שב ל'משמר הירדן' כאשר תיאר את הנפת הדגל כחול-לבן על ידי מיכאל הלפרין בשנת 1891, בטקס הפיכת האדמות שנרכשו מהכפר הערבי ואדי חנין למושבה נס ציונה. הקהל  סיפר סמילנסקי  פרץ אז ספונטנית בזמרת שלושה שירים: 'על מעברות הירדן', 'התקווה' ו'חושו אחים חושו'. 'על מעברות הירדן' הוא כמובן 'משמר הירדן'... (בערבה, מסדה, 1946, עמ' 83).

ג. היכן נכתב 'משמר הירדן'?

על נסיבות חיבור השיר 'משמר הירדן' חלוקות הדעות. יעקב הרוזן (1977-1899), בן מטולה, שכתב על ההתיישבות החדשה בגליל, טען שהשיר נכתב בהשראת טיוליו של אימבר על גדות הירדן:
היה מסייר בארץ לאורכה ולרוחבה ... מטה אוזן לשאון הירדן ... בעמדו על שפת הירדן באחד הימים ההם התעטפה עליו נפשו: הוא חש במעמקי נפשו, כי שירו "התקווה" איננו שלם, כל עוד לא ניתן בו ביטוי להמית הנהר המפורסם ... אז שר ברמה את שורות הקסם.
(יוסיעזר הצפוני, 'גלגולי "התקוה" ו"משמר הירדן"', דבר השבוע, 13 באפריל 1950)
בספרו אף הרחיק הרוזן לכת וגרס כי השיר נכתב במושבה הצעירה משמר הירדן שנוסדה בשנת 1890 (חזון ההתנחלות בגליל, מוסד הרב קוק, 1971, עמ' 295).

את גרסת הרוזן חיזק יצחק חיותמן (1938-1867), ממייסדי תל אביב, שבזיכרונותיו סיפר על מה ששמע מדניאל בנדל, סבה של רעייתו וממייסדי ראש פינה:
הדבר אירע ביום חגיגת ייסוד המושבה משמר הירדן, ו'בעל התקווה' המשורר נ"ה אימבר, ששהה אז בגליל העליון ונודע בהתלהבותו וסערת רוחו, נלווה אל קהל החוגגים. כנוח עליו רוח השיר, התרחק מהנאספים, כרע על גדות הירדן וקרא בקול רם את דברי השיר אשר חיבר. דניאל בנדל התקרב אל המשורר המתבודד והזהירו על הסכנה הנשקפת לו מן השודדים המהלכים לאור היום במקום השמם, אך המשורר לא מש ממקומו, וחזר על שירו פעמים אחדות כשעיניו נטויות אל גלי הירדן ... דברי השיר של המשורר הפלאי, אשר לא מצא מנוחה לרוחו הסוערת בארץ ונדד אל מעבר לים, היו שגורים על פינו בבית הספר ... ואמנם היינו שרים בכל שעת כושר, בבית הספר ובטיולים את שיר 'משמר הירדן'. 
(זכריה חיות, עם יצחק חיותמן בייסוד מתולה ותל אביב, חיפה, תשכ"ח, עמ' 107-106) 

אלא שיש בעיה 'קטנה' בגרסה זו: אימבר עזב את הארץ בקיץ 1887, שנים אחדות לפני ייסודה של המושבה 'משמר הירדן'...

גרסה אחרת הביא שרגא פייבל כהנוב (1952-1860), איש ירושלים, שהגיע לארץ ב-1877, עוד לפני תקופת העלייה הראשונה. כהנוב עסק במסחר, ובין עיסוקיו הרבים עבד גם בחברה הצרפתית 'רג'י עותומן', שהחזיקה בזיכיון למכירת טבק בארץ. על פי גרסתו, הרעיון לכתיבת השיר צץ דווקא ביפו ומי שעורר את יצירתו של אימבר היה הביל"ויי יעקב הרצנשטיין (1928-1858). הרצנשטיין לא הצטרף לחבריו שייסדו את המושבה גדרה אלא התמקם ביפו ופתח בה סוכנות מסחר שהתמחתה ביבוא עצים וביצוא צימוקים.

שרגא פייבל כהנוב, 1935 (ויקיפדיה)

באותם ימים  סיפר כהנוב  סיגריות לעישון לא נארזו בחפיסות. הטבק והנייר נמכרו בנפרד וכל מעשן היה מגלגל בידו את הנייר ומכניס לתוכו את הטבק (פרקטיקה שנהוגה גם בימינו, אבל מסיבות אחרות). עד שנת 1886 היה יבוא הנייר לסיגריות נתון כולו בידי סוחר מיפו, טמפלר גרמני ששמו עמנואל קראל ברייש. את נייר הסיגריות, סיפר כהנוב, ייבא ברייש בפנקסי כיס קטנים, שעליהם נדפסו מילות השיר הגרמני 'Die Wacht am Rhein' ('משמר הריין'). הרצנשטיין, שביקש להתחרות בסוחר הגרמני והחל גם הוא לייבא פנקסי נייר כאלה, פנה לאימבר, שפקד מפעם לפעם את חנותו, וביקשו לחבר שיר עברי שיודפס על הפנקסים שאותם רכש. אימבר נענה לאתגר ובהשפעת השיר הגרמני, חיבר את 'משמר הירדן'. הרצנשטיין הדפיס את השיר החדש על פנקסי נייר הסיגריות שהציע ללקוחותיו 'וזהו השיר "משמר הירדן" המושר עד היום בפי רבים' (פייבל כהנוב, 'ירושלים המסחרית לפני חמישים שנה', מימים ראשונים, א, חוברת ו, 1934, עמ' 140). עותקי השיר נפוצו אפוא בדרך מקורית ביותר ואפשר לומר שגם כלו בעשן. זו מן הסתם גם הסיבה שלא נותר מהם ולוּ עותק אחד...  

משמר הירדן או יפו? לא זו ולא זו אלא דווקא ירושלים, ואת האמת הפשוטה סיפק אימבר עצמו. בהקדשה שצירף אימבר לשיר נאמר במפורש כי הוא נכתב 'לבקשת משכילי ירושלים', וגם התאריך והמיקום שבחתימת השיר   ירושלים תרמ"ו  מצביע דווקא על ירושלים ככור ההיתוך של השיר על הירדן. זאת ועוד, בבית הראשון של השיר מופיעה הקריאה הבוקעת מירושלים: 'קוֹל קוֹרֵא מִירוּשָׁלַיִם: / חוּשׁוּ לְאֶרֶץ הָאָבוֹת'. באותה שנה, 1886, גם הופיע השיר לראשונה בברקאי, ספר שיריו הראשון של אימבר, שראה אור בבית הדפוס הירושלמי מ' מיוחס, שאותו ניהל הפעיל הציוני מרדכי אדלמן (מיוחס).

מי הם 'משכילי ירושלים' שביקשו מאימבר את השיר? אפשר רק לשער שמדובר באישים כמו אליעזר בן יהודה או יחיאל מיכל פינס, שכזכור בביתו התארח אימבר ובאוזניו קרא את שירו הטרי 'משמר הירדן'.

מילות 'משמר הירדן' כפי שנדפסו לראשונה ב'ברקאי', ירושלים תרמ"ו

ד. בין 'משמר הריין' ל'משמר הירדן'

האנדרטה Niederwalddenkmal, שצופה על נהר הריין מגובה של 38 מטר, נבנתה בין השנים 1883-1871. 
בבסיסה נחקקו מילות 'משמר הריין' (ויקיפדיה)

'משמר הריין' (די ואַכט אַם ריין; Die Wacht am Rhein), נודע כשיר גרמני לאומני שזכה לתפוצה רבה והיה מוכר כמובן גם בקרב יהודים. הוא חובר בשנת 1840 על ידי מקס שְׁנֶקֶנבּוּרגר, והולחן בשנת 1854 על ידי קרל וילהלם, הופץ בכל רחבי הממלכה הפרוסית על פי הוראתו של ביסמרק ותורגם לשפות רבות. הדמיון הגלוי של 'משמר הירדן' ל'משמר הריין' עורר כמובן תגובות בעולם היהודי, שגם משקפות את תפוצת השיר העברי החדש.

גלוית דואר גרמנית עם מילות השיר 'משמר הריין'

בשלהי שנת 1889 התפרסם בעיתון המליץ מכתב, ששלח 'אחד [מ]עובדי האדמה בראש פנה' (המכתב אינו חתום, אך אנו יכולים לזהות את הכותב עם יהושע בן אריה, ממייסדי ראש פינה) לסופר הציוני מנחם מנדל בראונשטיין (מבש"ן), שגר אז ביאסי שברומניה. במכתבו סיפר הכותב כי גרמנים רוכשים קרקעות ברחבי הארץ ומקימים עליהן מושבות. הוא ממליץ לחובבי ציון למהר ולקנות נחלות ליד הירדן והכנרת, לפני שיקדימום הטמפלרים הגרמנים: 'ומי הוא לידנו יתקע אם לא יבואו גם הגרמנים לצוד דגים במים עכורים, ואם לא יהיו משוררי משמר הריין למשוררי משמר הירדן!...' (18 בנובמבר 1889, עמ' 2). כמה שנים אחר כך לעג הסופר וההיסטוריון שמעון ברנפלד להתרפקותו של אימבר על השיבה לארץ אבותינו, 'שפירושה נדבה וקערות יום כיפור ותרגילי כשרות יין היקבים', אשר ניתנים מידי איזה 'רב מעופש', שמאשר כי איכרים יהודים בארץ אינם מנסכים את יינם לעבודה זרה. ברנפלד לא ראה בשיבה זו את התחייה הלאומית התרבותית שלה קיווה גם הוא, ובז לציונים 'המדיניים' החדשים, 'שפרשו מחבריהם הגרמנים, שבחברתם שרו שיר "משמר הרינוס" והתחילו תיכף לשיר שיר "משמר הירדן"' ('במי האשם', הדור, ב, תרס"ד, גיליון 29, עמ' 3).

גם יוסף הלוי (1917-1827), משורר ובלשן עברי, חוקר שפות שמיות ומזרחן נודע, שכיהן כפרופסור באוניברסיטת סורבון בפריז, הוטרד מן הדמיון הבולט לשיר הגרמני, ולפיכך החליט לערוך בשירו של אימבר שינויים מרחיקי לכת, שיטשטשו 'את מקורו הנוכרי'. בהזדמנות זו גם תיקן שגיאות לשוניות שהיו בשיר המקורי.

יוסף הלוי

בשנת 1889 פרסם הלוי בשנתון ירושלים, שערך אברהם משה לונץ (ג, תרמ"ט, עמ' 165-163), את השיר המחודש והכתיר אותו בשם 'על הירדן'. חמש שנים אחר כך כינס הלוי את השיר גם לספרו מחברת מליצה ושיר (ירושלים, תרנ"ד, עמ' 63-61).

וכך כתב הלוי בהערה שצירף לשירו: 
לטוב יזכר שם האיש נפתלי מחבר ספר ברקאי אשר חשב בראשונה להשיב בשיריו את לב האומללים הבאים לחסות בארץ אבותם מן הצרות אשר מצאום בארצות אויביהם. אמנם המשורר ההוא שארית רוח לו להלביש מלבוש עברי איזה משירי נכר הידועים כאשר עשה בשיר משמר הירדן. אולם לשונו זרה לחוקי הדקדוק ולמידת השירים ולא תכיר נעימוּת השֵׁמַע. על כן נתתי את לבי לחדש ולשנות פני השיר ההוא אשר אכנהו על הירדן ואסירה ממנו את כל המזכיר את מקורו הנכרי. 

ירושלים (לונץ), ג, עמ' 165-163

עיון השוואתי בין שני השירים יחשוף בקלות את השינויים שעשה הלוי: מן המשפט 'חרב לה' ולארצנו', שאותו שאל אימבר מהשיר הגרמני, הושמטה החרב ובמקומה שיבץ הלוי את המילה 'כבוד'. כמו כן הושמט מנוסח אימבר בית שלם שפתח במילים: 'כל עוד נטפי דם בעורקינו'. את שלושת הבתים האחרונים של אימבר, הפך הלוי לגמרי וניסחם מחדש: 'ולא השארתי ממלאכת נפתלי כי אם את הבית הראשון, בתמונה מיושרת ומחודשת' – סיכם הלוי את מעשיו בהערה שצוטטה לעיל, כשאינו מסתיר את שביעות רצונו מן המכתש שכתש בו את יצירת קודמו.

ספר שיריו של יוסף הלוי, דפוס לונץ, 1894

ספק אם הלוי תיאר לעצמו שכך יקרה, אך הנוסח המקורי של 'משמר הירדן' נזנח ובמקומו החלו לשיר, בארץ ישראל ובעולם היהודי, את הנוסח החדש שהוא חיבר. אלא שלמרבית הצער שמו של הלוי הועלם, והשיר, גם בגרסתו החדשה, המשיך להיות מיוחס לאימבר ונדפס בשירונים תחת הכותרת 'משמר הירדן'. כך למשל בשירונים אספת שירי ציון (וילנה, 1902), כנור ציון של א"מ לונץ (ירושלים, תרס"ג), שירי הגדוד העברי (מנצ'סטר, 1918). שמו של יוסף הלוי נמחק מן הזיכרון, גם משירונו של לונץ (שכזכור הדפיס גם את ספר שיריו של הלוי) שנדפס בשבע מהדורות...

ה. הלחנים

לפחות חמישה לחנים הוצמדו לשיר 'משמר הירדן'. האחד נפוץ במשך עשורים אחדים ואחר כך נשכח; יתר הארבעה הושרו זמן קצר ונמוגו. הלחן ששרד עד ימי העלייה השלישית היה גרמני, והוא הותאם לשיר מיד עם פרסומו. מהמשך עדותו של שמואל כהן, שהובאה לעיל, אנו למדים כי בלחן זה נפוץ שירו של אימבר בראשון לציון, וצעירי המתיישבים אימצוהו כהמנון שעמו קידמו אישים ומנהיגים שבאו לבקר במושבה. כהן גם ציין כי 'משמר הירדן' הועדף על פני 'התקווה', ודי בעובדה זו כדי למקמו כשלב חשוב בקורות התהוותו של ההמנון הלאומי. ועוד סיפר כהן, כי כשהועלתה לראשונה ההצגה 'זרובבל' בבית הספר לֶמֶל בירושלים, בסוכות תר"ן (1889), שולב בין שירי המחזה גם 'משמר הירדן' שהושר בניגון הגרמני של 'די וַאכְט אַם רַיין' (זכרונות ארץ ישראל, עמ' 673; וראו ברשימתי 'ימי ראש פינה [א]', בלוג עונג שבת, 22 במרץ 2019).

בשנת 1976 הקלטתי את השיר מפי זרובבל חביב ומפי מאירה בלקינד, שניהם ילידי ראשון לציון. הם שרו אותו בצלילי הלחן הגרמני שהושר במושבות, ואז נוכחתי לדעת כי לא היה זה הלחן המקורי של 'משמר הריין', שאותו הלחין קרל וילהלם, אלא לחן אחר, אמנם בסגנון גרמני אך שונה. לשירי הריין הגרמניים הולחנו מנגינות רבות, ונראה כי אחת מהן הגיעה ארצה והותאמה לשיר. את אותו לחן הקלטתי שנתיים קודם לכן (1974) גם מפי ד"ר שאול זלוד, שהיה רופא בתי ספר ברמת גן. זלוד ניחן בקול נעים וצלול ובשמיעה מצוינת, וביצועו היה נאמן לצלילי השיר, כולל ההטעמה האשכנזית. ועוד יש לציין, כי בשלוש ההקלטות הללו הושר 'משמר הירדן' בנוסחו של יוסף הלוי, הפותח במילים 'כשאון רעם בשמים', דבר המעיד כי נוסחו המקורי של אימבר נשכח ונזנח ביישוב כבר בתקופה מוקדמת.

               

צלילי השיר הגרמני 'משמר הריין' נשמעו תדיר במושבות הטמפלרים בארץ, ולא רק בהן. גם על תלמידים בבתי הספר של חברת 'עזרה' בירושלים וביפו, שבהם לימדו את רוב השיעורים בגרמנית, הוטל לשיר את שירי הריין בשפה זו. אחד התלמידים העיד על העלבון הצורב שחש: 'השירים הלאומיים הגרמניים, המְתַנִים את פאר הריין והיער השחור ... פגעו קשה בתום הנשמה והעליבו את גאוותנו הלאומית ואת חלומות הנעורים' (דוד אבישר, 'התסיסה הראשונה', ספר היובל של הסתדרות המורים, תרס"ג-תרפ"ח, בעריכת דב קמחי, תרפ"ט, עמ' 238). 

הלחן הגרמני היה למנגינה הנפוצה ביותר שבה שרו את 'משמר הירדן', אך זהותו של המלחין לא התבררה עד כה. מוזר היה לגלות כי תווי הלחן הגרמני, ששרו באוזניי ותיקי ראשון לציון, נרשמו בספר השירים של המלחין פואה גרינשפון (שירים, הוצאת חלילית, 1976, עמ' 65), כפרי יצירתו. זו כמובן טעות, שכן לחן זה הושר עוד לפני שגרינשפון נולד (בשנת 1900). ככל הנראה, עורך הספר מצא את התווים בארכיונו של גרינשפון והניח לתומו כי הלחן הוא שלו. 

ומה באשר ליתר ארבעת הלחנים? אחד מהם, שהולחן בשלהי המאה ה-19, יוחס לאהרן מאיר מזי"א, רופא מושבות העלייה הראשונה, שלצד פעילותו הרפואית, חיבר מפעם לפעם מנגינות לשירי זמר. אין בידינו תיעוד מוסמך על כך, למעט השערתו של זרובבל חביב, שזכר צלילים אחדים מלחן זה ונטה לראות במזי"א את מלחינו, ועוד כמה עדויות על כך שמזי"א הלחין את כל שירי המחזה 'זרובבל' (ראו על כך בפירוט במאמרי 'ימי ראש פינה [א]'); על זיקתו של מזי"א לזמר העברי אקווה להרחיב ברשימה נפרדת). 

הנה אפוא הקלטה של זרובבל חביב, שנולד בראשון לציון בשנת 1894, והעיד כי למד את השיר בילדותו מפי אמו. ההקלטה נעשתה על ידי ביוני 1976:




לחן נוסף שייך לאברהם צבי אידלסון, חוקר המוזיקה היהודית ואיש העלייה השנייה. הוא הלחין את השיר בשנת 1906 על פי מילותיו של יוסף הלוי, עיבְּדוֹ למקהלה בארבעה קולות, ופרסמוֹ לראשונה בחלק השני של הקובץ שירי ציון: זמירות למקהלה (1907). 

שתי מחברות שירי ציון של אידלסון היו ציון דרך בתולדות הזמר העברי: בפעם הראשונה נדפסו בארץ ישראל תווים לשירי זמר. לא היה זה סְדָר-דפוס (לינוטייפ) של תווים, כנהוג בעולם, אלא הדפס אבן שנעשה בבית הדפוס הירושלמי של אברהם לייב מונזון


אברהם צבי אידלסון (הספרייה הלאומית)
שער שירי ציון של א"צ אידלסון, ב, ירושלים, א'תתל"ח לחורבן [תרס"ז] (אוסף אליהו הכהן)
תווי 'משמר הירדן' של אידלסון, תרס"ז

אידלסון שב ופרסם את התווים בספר השירים לבית ולמקהלה, שהוציא לאור בברלין בשנת 1922.


בשנות הארבעים למאה שעברה, חיבר הכנר ברוך ליפטמן (1970-1905) לחן נוסף לשיר. לחן זה הוקלט (הקלטה נדירה ניתנת להאזנה באתר בית לזמר העברי ובזמרשת), אך לא זכה להתקבל ולהתפשט ואפילו מבצעת השיר אינה מזוהה.

אולם הלחן החשוב מכולם, שקדם לכל הלחנים שהוזכרו לעיל, היה של ליאון איגלי, המלחין הארץ-ישראלי הראשון, שכבר עסקנו בו בעבר ('האח ראשון לציון: השיר העברי המקורי הראשון [ב]', בלוג עונג שבת, 23 ביוני 2017). איגלי היה אחד מששת הצעירים שנשלחו לארץ על ידי הברון רוטשילד על מנת שיילמדו חקלאות מן הגננים המקצועיים שעבדו במושבות הברון. הוא ניסה את כוחו בהלחנה בראשית צעדיו בארץ ואת שירו זה של אימבר הלחין כבר בשנת 1886, סמוך לפרסומו. באותה עת התגורר אימבר בבית הייסמן בראשון לציון, ואיגלי, שבאותם ימים שהה אף הוא במושבה, הלחין כמה משיריו וביניהם 'תקוותנו', 'ראשון לציון' ו'משמר הירדן'. כהרגלו, איגלי הלחין כל בית מארבעת בתי 'משמר הירדן' בלחן שונה, מה שלא הקל על קליטת השיר ובוודאי לא תרם להפצתו. לחנו של איגלי הותאם לנוסח המקורי של אימבר, שפתח במילים 'כקול רעם בשמים', כפי שעשה כעבור זמן גם מזי"א.

לחנו של איגלי הושר זמן מה במושבה ואולי אף מחוץ לגבולותיה. מעין עדות לכך נמצא ברשימה של אברהם משה לונץ ובה תיאר טיול תלמידים לעמק הירדן, שבו שרו את 'משמר הירדן' בנוסח יוסף הלוי. אין לדעת אם היה זה טיול אמיתי או שמא רק תיאור ספרותי, מה גם שלונץ לא פירט באשר למנגינה שבה שרו התלמידים והסתפק באמירה היה זה 'בניגון ראשון לציון' ('אורחת נערים ליריחו, ירדן וים המלח', לוח ארץ ישראל, א, תרנ"ה, עמ' 84). עדות נוספת לכך טמונה בסיפור קצר ושמו 'מסעי הראשון', שחיבר הבילו"יי מנשה מאירוביץ, איש ראשון לציון, בעיתון הילדים עולם קטן בשנת 1893. מאירוביץ תיאר טיול שעורכים אב וילדיו, וכטוב לבם עליהם הם פוצחים בשיר:

עולם קטן, כרך ראשון, חוברת ד, אייר תרנ"ג, עמ' מג

נוסח זה הוא שילוב של המקור האימברי ('כקול רעם בשמים') עם הגרסה המאוחרת של יוסף הלוי, וזו כנראה הגרסה שהושרה בראשון לציון בשנות התשעים.

לחנו של איגלי לא שרד ואבד כנראה לעולמים. גורלו היה כגורל לחנו לשיר 'תקוותנו' ('התקווה'). לא נמצא איש מאנשי העליות הראשונות שזכר שני לחנים ראשוניים אלה. איגלי עזב את הארץ שנה וחצי לאחר שהגיע אליה, ודפי התווים שעליהם רשם את הצלילים לא נשמרו. קינתו של שמואל כהן, על אובדנם ללא שוב של לחני איגלי, נוגעת בנימי הנפש:
חפצנו לא הצליח בידינו. לא רק 'משמר הירדן', אלא גם כל יתר מנגינותיו של איגלי לשירי ציון לא נתקבלו על הקהל ונשכחו. חבל על הצלילים הראשונים של השתפכות נפשנו, שנָדַמּוּ. בנינו אחרינו לא ירגישו בנימים ובצלילים המקשרים אותם לאבותיהם ולחלוצי הדור החולף. האמנם אין כל ערך לצליל, למנגינה המביעה את הסבל, את העצבון ואת התוגה וגם את השמחה של אבות, אשר כף רגלם דרכה ראשונה על אדמת ארצנו במטרה לקומם את הריסותיה? 
('התקוה', בוסתנאי, 1937, עמ' 21-20; זכרונות ארץ ישראל, עמ' 673)

החלק השני של המאמר יתפרסם בשבוע הבא ויעסוק בשיר 'משמר הירדן' השני שחיבר אימבר ('הלאה ירדן, הלאה זול') ובגורלה של המושבה משמר הירדן.

13 תגובות:

  1. הכל כרגיל טוב ויפה אם כי פסקת הפתיחחה פוסחת ,אולי במתכוון - על החלק האוסטרי של ... האימפריה האוסטרו - הונגרית: שכן, איך אפשר לפסוח על עוצם הרגשות ש"השציפה" ,למשל, הדנובה הכחולה ?

    השבמחק
  2. השיר הבא חורג מן הנושא, ובכל זאת לנהר הירדן יש בו תפקיד:

    עם טופס של "הרב מבכרך"





    שירת מעונים קודרת,

    השמיעי ילל ונהי;

    ברוחי, לבה בה בוערת,

    נשאתיך זמן רב בדמי.



    לכל אזן היא חודרת,

    משם ללב בפנים;

    עוררתי בנפש נסערת

    ענות אלפי שנים.



    גדולים, קטנים יבכיו,

    יבך איש קשה לב וקר;

    נשים, פרחים יהמיו,

    יבכו כוכבי-רום מר.



    זרמי דמעות אל יזלו

    אל המזרח כולם,

    יזלו, יזרמו, יתגלגלו

    לתוך הירדן דומם.



    (תרגם י.ל. ברוך)



    Mit einem Exemplar des Rabbi von Bacharach



    Brich aus in lauten klangen,

    Du düstres Märtyrerlied,

    Das ich so lang getragen

    Im flammenstillen Gemüt!



    Es dringt in alle Ohren,

    Und durch die Ohren ins Herz;

    Ich habe gewaltig beschworen

    Den tausendjährigen Schmerz.



    Es weinen die Grossen und Kleinen,

    Sogar die kalten Herrn,

    Die Frauen und Blumen weinen,

    Es weinen am Himmel die Stern'.



    Und alle die Thränen fliessen

    Nach Süden im stillen Berein,

    Sie fliessen und ergiessen

    Sich all' in den Jordan hinein.

    השבמחק
  3. כמיטב המסורת, בור סוד שלא איבד טיפה, יריעה נרחבת, מרחיבת דעת, מגוונת, יסודית - תודה לאליהו הכהן ולאכסניה.
    וכשמדובר בנהר הירדן, נזכרים בחווג'ה נזאר - גיבורו של משה סמילנסקי. העולה איש העלייה השנייה שבבואו מארץ הוולגה, דימה למצוא כאן נהר שאינו נופל ממנה, נחל אכזבה קשה למראה הנהרון הצר שגילה בארץ חלומותיו, אך כשירד לטבול בו נסחף במערבולת וטבע. התופעה זכתה בכינוי "סינדרום ירדן"...

    השבמחק
    תשובות
    1. חוואג'ה נזר היה שמו של קולונל אליעזר מרגולין בפי חבריו הערבים בצעירותו עת גר עם משפחתו ברחובות (1902-1892). אליעזר היה ידיד נפש של משה סמילנסקי ובשם הזה כתב עליו סמילנסקי את אחד מסיפוריו. מרגולין נולד בעיר בלגורוד באימפריה הרוסית ונופי הוולגה והדון היו קרובים לליבו.
      בהיותם חברים צעירים ברחובות יצאו השניים לטייל בגליל. כאשר נגלתה להם לראשונה הכנרת, השמיע מרגולין אנחת רווחה והתפעלות – הנה הירדן! רגיל היה לרוחבם של נהרות רוסיה, לוולגה. סמילנסקי תיקן את טעותו, והשניים המשיכו דרומה אל מוצא הירדן מהכנרת, ושם כאשר ראהו לראשונה מרגולין הוא פרץ בבכי מרוב אכזבה – הכזה הוא הירדן? (חדשות בן עזר, גיליון מס' 30)

      מחק
  4. המחקר שפורסם כאן הזכיר לי נשכחות על שני ישובים שהוקמו זה ליד זו: המושבה משמר הירדן והכפר "נחלים". שניהם היו סמוכים זה לזה ושניהם היו לצנינים הן לחברי הישובים (קיבוצים ואחרים) במה שקרוי "אצבע הגליל".
    בסופו של דבר ההחלטה של מנהלת הישוב להקים במסגרת "מצודות אוסישקין" ישובים מכל המסגרות המיישבות גרמה להקמת המושבונת. היא הוקמה על ידי גרעין של מתנחלים, אנשי "הפועל המזרחי". העובדה שמניתי לעיל בעניין "הצנינים" יצרה מצב שהיה תוצר הלוואי של העובדה הזו שלחברי "נחלים" לא הקצו קרקע מספקת שתאפשר להם יכולת פרנסה ומשהקצו את מעט הקרקע חברי הקיבוצים סביב עשו הכל כדי להצר את דרכם, בין השאר לא הסכימו למכור להם ציוד ולחילופין אפילו להשאיל להם מחרשות וכלי עבודה, והגדילו לעשות כשסירבו למכור קמח למתיישבים הדתיים ואפילו הכריזו על חרם נגד תושבי המושבה הקטנטנה. כך גם לגבי המושבה "משמר הירדן" שהייתה לצנינים בעיני חברי הקיבוצים בשל העובדה שמתיישביה היו חברי בית"ר. משפרצה מלחמת השחרור אילצו הגורמים הביטחוניים את חברי "נחלים" לעזוב את בתיהם (פינוי ולתחושתם "גירוש" - מוכר ולא חביב) ואילו תושבי "משמר הירדן" חשו עצמם מוזנחים מבחינת יכולת ההגנה שלהם על הישוב שהיה מותקף על ידי צבא סוריה מכיוון רמת הגולן (רכס ה"דרדרה") הצמוד לכביש 91 של ימינו.
    "משמר הירדן" נפלה בקרב מר ב-10 ביוני 48 לאחר שמגיניה התחננו לתגבורת ועד היום שרידי המגינים שעוד נותרו כמו גם מבני משפחות הנופלים טענו שלא הגיעה אליהם תגבורת בשל היותם "בית"רים"...
    כאן מגיע הפאן האישי שלי: במסגרת מבצע "ברוש ניסה גדוד 22 בחטיבת כרמלי לשחרר את המושבה כשחלק מהגדוד ניסה לאגוף את הסורים מאחוריה ולגלוש מנקודה מסויימת ברכס ה"דרדרה" הם נתגלו ונהלו קרב כמעט פנים אל פנים עם הסורים. אבי, יעקב ז"ל, שהיה רץ מג"ד נפצע קשה מאוד בקרב הזה ושנים לאחר מכן עבר סדרות של ניתוחים כדי לייצבו. הכוחות הישראלים נסוגו כשלהם עשרות הרוגים ומספר גדול יותר של פצועים. רק ביולי 1949 (בעקבות הסכמי שביתת הנשק) חזר השטח לשלטון ישראלי ועל אדמות המושבה הוקם קיבוץ "גדות".

    השבמחק
    תשובות
    1. ראו נא תגובתי בחלקו האחרון של הפוסט. אני מפנה שם לתוכניתו של יצחק נוי שעוסקת בהיסטוריה של משמר הירדן ומה עלה בסופו.

      https://www.kan.org.il/Podcast/item.aspx?pid=14910

      מחק
  5. לאליהו היקר
    לפני הרבה שנים הגיעה אליי משלחת של הטלוויזיה הבריטית עם שבע מצלמות. הם הסבירו כי הם עורכים תוכנית או סדרה על הנהרות שהשפיעו על העולם. על המיסיסיפי והוולגה, על הדנובה וינג צה. עתה הם באים להסריט את הירדן. הסמקתי כי ידעתי שהאסון מתקרב. לךקחתי אותם למקום שהירדן הכי רחב לדעתי והצבעתי על הירדן. זה נהר ? שאלו אותי מאוכזבים ואני לא ידעתי מה אומרים. אמרתי להם שידוע לי שחלוץ אחד השביע את חברו שישב על יד אחד הנהרות הגדולים שכל יום ששי ירד לנהר וידליק נר והוא ידליק נר על שפת הירדן והם יחשבו איש על רעהו. אז מה אני אגיד לך רשימתך- הדלקת נר על הנהר שהמצלמות סרבו לקבל אותו כנהר. הלווי ורכשנו קצת מצניעותו של הנהר שלנו...

    שלך
    מוקי עין גב

    השבמחק
  6. כמי שנולד על גדות נהר הוויסלה, שנים לא מעטות התקשיתי לראות בנחלים שלנו "נהרות", כשם ששעשע אותי בזמנו לשמוע את שמשון בר-נוי שר בקול גדול על "ים כינרת". הלו, ים?!.. תמיד מסקרן אותי לדעת מה חשים הצליינים האפרו-אמריקאים שנולדו וגדלו על גדות המיסיסיפי, ושכל חייהם שרים בערגה על ה-"Holy Jordan", בשעה שמגיעים סוף סוף לגדותיו הנחלמים... ובאשר לאליהו הכהן, מה אומר? שוב פנינה מחקרית מבריקה, עתירת ידע והומור, נקראת בהנאה כסיפור בלשי.
    תודה למחבר ותודה לבעל האכסניה!

    השבמחק
  7. גם אם "חרב לה'" שכתב אימבר (ושיוסף הלוי המירו ב"כבוד לה') הוא בהשראת המקור הגרמני הנה הוא בראש ובראשונה צירוף מילים שאימבר שאב מן המקרא (ירמיהו מז, ו ועוד).

    השבמחק
  8. ...זו הזדמנות להזכיר מה אמר הנרי קיסינג'ר כשנלקח לראשונה לירדן, משהו שנשמע בעברית כמו: זה המקום ללמד מה כוחם של יחסי ציבור

    השבמחק
  9. קראתי את המאמר מתחילתו ועד סופו ותוך כדי קריאה פגשתי סיפורים 'אירועים ושמות מוכרים. הראשון הוא מאפו היושב על גבעת אלקסוטס בקובנה וכותב את ספרו "אהבת ציון", לפני 15 שנה ביקרנו בקובנה ועלינו לראש הגבעה ומשם השקפנו על נהר הניימן כשאנו מתחברים אל מאפו היושב בצל סככה ומתרפק על ארץ ישראל. במקרה קראתי היום סיפור של לאה גולדברג אותו כתבה בקובנה,בבקורנו שם הנחנו זר ליד דלת דירת משפחתה.איזו מקריות היא שביום שישי זה ביקרנו במשמר הירדן וירדנו לגשר בנות יעקב ההרוס . בהמשך ביקרנו בבית הקברות של המושבה מחניים שם נקבר מיכל הלפרין (בטרם התפרקה המושבה והוקמה מחדש כקיבוץ). במאמר מוזכר פרופ יוסף הלוי חוקר שפות שמיות ומזרחן נודע בסורבון ,במקרה נחשפתי לשמו ופועלו לפני שבועיים בשלב גיבוש תוכנית הסמינר על יהדות אתיופיה אותו אני בונה עם הרב ד"ר יואל בן נון
    במסגרת סמינר אבות ומייסדים שיתקיים בעוד 3 שבועות. יוסף הלוי היה מורהו של דר יעקב פייטלוביץ ועודד אותו לצאת אל ארץ הפלשים לפגוש את יהדות אתיופיה ב 1904-3 ועליו נדבר בסמינר
    עולם קטן עם אסוציאציות רבות
    אורי נוה

    השבמחק
  10. מאמר מרתק,תודה ויישר כח לכותבים

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.