יום שישי, 10 בינואר 2020

כשהגלבוע התנשק עם התבור

מבט לעמק חרוד מרכס הרי הגלבוע (ויקיפדיה)

מאת אליהו הכהן

א. העמק הוא שיכור

אחד השירים שהותירו רושם עַז על בני היישוב היהודי בארץ ישראל במחצית השנייה של שנות השלושים היה 'עמק' (או 'שיר העמק' או 'פלדה כחולה'), שאת מילותיו כתב רפאל אליעז (1974-1905) ואת לחנוֹ חיבר מַרְק לַבְרִי (1967-1903). זהו שיר מפעים, מלהיב ומרומם נפש, כמעט אופראי, שמלחינו ייעד אותו בלי ספק לשירת מקהלה עוצמתית. הוא נכתב והולחן בשנת 1936.

הנה הוא בביצועה של מקהלת רינת ובעיבודו של יצחק גרציאני. השיר הוקלט במוצאי יום העצמאות של שנת 1975, בתכנית הסיום החגיגית של הסדרה 'שרתי לך ארצי', שאותה ערכתי והנחיתי עם דן אלמגור:



וכאן בהקלטה מוקדמת יותר של חבורת רננים משנת 1971:



וכך נפתח השיר: 

פְּלָדָה כְּחֻלָּה הֵם הַשָּׁמַיִם, 
כִּבְשָׁן אָדֹם הוּא לְבָבִי. 
הַיּוֹם אֶשְׂרֹף שְׂרִידֵי הַלַּיִל 
בַּלֶּהָבוֹת שֶׁל מַכְאוֹבִי. 

הַיָּד חוֹרֶשֶׁת, 
הַדָּם גּוֹעֵשׁ, 
צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת 
עָלוּ בָּאֵשׁ. 
אוֹר, אוֹר, אוֹר, אוֹר, 
כָּל הָעֵמֶק הוּא שִׁכּוֹר, 
הַגִּלְבּוֹעַ
מִתְנַשֵּׁק עִם הַתָּבוֹר, 
הַיָּד חוֹרֶשֶׁת, 
הַלֵּב יִקְצֹר, 
מַגַּל הַקֶּשֶׁת 
מִי יַעֲצֹר?

לכל בית בשיר שני חלקים השונים זה מזה ברוחם ובקצבם: אחרי הפתיחה הדרמטית, שמדמה את השמים לפלדה כחולה ואת הלב לכבשן אדום, המשיך המשורר להשתמש בדימויים בוטים המכים בקורא כקורנס: 'הַיּוֹם אֶשְׂרֹף שְׂרִידֵי הַלַּיִל בַּלֶּהָבוֹת שֶׁל מַכְאוֹבִי'. לא פחות!

הגרסה הראשונה של 'עמק' (משה ברונזפט, שירו שיר: שירים חדשים לזמרה בציבור ולמקהלה, קרית ספר, תש"ו, עמ' 87)

לא עברו שנים רבות ואליעז מיתן את הנוסח המקורי וחיבר גרסה שנייה, מעודנת יותר ופחות אלימה, ואותה שיבץ באסופת שיריו. במקום המשפט שצוטט כתב עתה: 'תִּשָּׂא נַפְשִׁי חֶדְוַת עֵינַיִם כְּשֵׂאת גּוּפִי אֶת מַכְאוֹבִי'. הבית השני שוּנה לגמרי ושינוי הוכנס גם לבית השלישי.

הגרסה השנייה של 'עמק' (מרק לברי, שירים למקהלה מעורבת, המרכז לתרבות, תש"ח, עמ' 2)

מנצחי המקהלות, שכבר לימדו את השיר בנוסחו המקורי, באו במבוכה כשנוכחו לדעת שהמשורר שינה את הנוסח המושר. ואכן בשני הביצועים שהובאו לעיל שרה כל מקהלה נוסח אחר: מקהלת רינת את הנוסח המקורי וחבורת רננים את הנוסח המעודכן. לא היה זה המקרה הראשון או היחיד שבו טקסט של שיר שוּנה לאחר שהושר, הוקלט והתפרסם בציבור. כך למשל שינה לוין קיפניס את שירו המפורסם 'בר כוכבא' ('איש היה בישראל'). במקור כתב 'מה נורא כלוב זה, בכלוב שאג אריה', ואחרי שבכל גני הילדים בארץ שרו כך הוא שינה ל'שם אריה ענק, תוך הכלוב שאג'. דוגמה נוספת קשורה ביעקב אורלנד ושירו 'שיר אֵלַיִךְ' ('סתיו בחלונות'). אחרי שהשיר התפרסם, הושר והוקלט, הוא שינה אותו פעמיים. הוא גם שינה בכתביו את שירו הנודע 'עץ הרימון'. לאחר שסיפרו לו שעץ הרימון אינו נותן ריח, כתב אורלנד: 'עץ הרימון נתן ליחו' וכך נדפס באסופת כתביו האחרונה.

נשוב אל ה'עמק' ואל הלחן הייחודי שחיבר מרק לברי. בחלק השני, המשמש כפזמון חוזר, חל שינוי קיצוני בסגנון השיר ובקצבו והוא הופך לריקוד הורה עליז, במילים כמו גם בלחן: 'הַיָּד חוֹרֶשֶׁת, הַלֵּב יִקְצֹר, מַגַּל הַקֶּשֶׁת מִי יַעֲצֹר?'.

לברי, יליד ריגה, עלה ארצה מברלין בשנת 1935. הוא כבר היה אז בעל השכלה מוזיקלית נרחבת, שאותה רכש בריגה ובגרמניה שם כיהן כמנצח של תזמורות אחדות. המלחין הרוסי אלכסנדר גלאזונוב היה בין מוריו. 

מרק לברי, שנות החמישים (העמותה למורשת מרק לברי)

שנה לאחר עלייתו ארצה הלחין לברי את 'עמק'. הוא חש כי עתה הוא יכול לבטא בצליליו את האווירה והנוף הארץ ישראליים שתוך זמן קצר כבר הספיק להתערות בהם. כעבור שנה הרחיב את היריעה וחיבר פואמה סימפונית בשם 'עמק', שבה שילב את נושא השיר וגם העמיק והעשיר את צליליו במרחבי פרשנות רבי השראה; עד היום נוהגת התזמורת הפילהרמונית הישראלית להשמיע את הפואמה הזאת במסעותיה בעולם. בין יתר יצירותיו הנודעות היו האורטוריה 'שיר השירים' (1940) והאופרה 'דן השומר' (1945), וכמובן הלחנת שירי זמר רבים ובהם 'זֶמֶר' ('לא אורחת גמלים ירדה לכרוע') של אברהם שלונסקי, 'כיתתנו בלילה צועדת' של אברהם ברוידס, 'שני אורחים' ('זוג יונים') של שמואל בס ועוד.

מחבר השיר רפאל אליעז, יליד סופיה שבבולגריה, עלה לארץ בשנת 1923, והיה חקלאי ופועל בניין. את שירו הראשון פרסם בכתב העת כתובים בשנת 1932, כשעבד כפקיד בבנק אנגלו-פלשתינה (היום בנק לאומי). כעבור שלוש שנים חיבר את 'עמק' ומסר את כתב היד למלחין לברי. בשנת 1942 פרש אליעז מעבודתו הבנקאית והתמסר לספרות ולשירה, לתרגום ולעריכה (בעל המשמר ובמשמר לילדים). בין שירי הזמר האהובים שלו, שנפוצו בארץ, נזכיר את 'הרועה הקטנה מן הגיא', ו'זמר אהבה לים'.

רפאל אליעז (ויקיפדיה)

רושם עז הותיר השיר 'עמק' כשהושר בכינוסים ובעצרות-עם בביצוע מקהלות רבות-משתתפים. צליליו סימנו פריצת דרך סגנונית בשגרה המוזיקלית של רוב 'שירי המולדת' שאפיינו את זמרת הארץ. הוא שודר שוב ושוב ברדיו הארץ-ישראלי, מאז ימי 'קול ירושלים' המנדטורי ועד לשידורי 'קול ישראל' בשנותיו הראשונות. עוד בטרם קמה המדינה נחשב השיר לקלסיקה של שירי המקהלה העבריים שהולחנו בארץ, לצד שירים כמו 'מה מלילה בחניתה' מאת ש. שלום בלחנו של מרק לברי (1938), ושירו של ביאליק 'קומו תוֹעי מדבר' בלחנו של יהודה שרת ובעיבוד למקהלה של יוסף טל. שירים אלה העשירו את מאגר שירי המקהלה המקוריים והיו חידוש מרענן בהתפתחותה של שירת הארץ. כל שיר מקהלה חדש התקבל באותה תקופה בהתלהבות וריגש במיוחד את ותיקי היישוב שסוג שירה זה דיבר לליבם.

משפט אחד בשירו של אליעז הטריד את מנוחתי עוד משנות הילדוּת: 'הגלבוע מתנשק עם התבור'. התקשיתי להבין כיצד יכולים להתנשק שני הרים הרחוקים כל כך זה מזה ומפריד ביניהם עמק יזרעאל הרחב. לא הכרתי אז את המושג 'חירות הפייטן' (ליצנציה פואטיקה), שמתיר למשורר להפליג בדמיונות עד אין שיעור. פחד אחזני שמא חלילה יתממש פסוק זה, ואז אסון עלול להתרחש בקיבוץ עין חרוד השוכן בתווך בין שני הרים נישאים אלה שמבקשים להתנשק.

תמימות הייתה בי, אך מתברר שהיא לא הייתה כה רחוקה מן המציאות. רפאל אליעז ניבא ולא ידע מה ניבא.

ב. כינוס המקהלות בעין חרוד, 1944

ב-22 באפריל 1944 התקיים בעין חרוד כינוס מקהלות ארצי, ביוזמת המרכז לתרבות של ההסתדרות והוועדה הבין-קיבוצית לפעילות מוזיקלית. בין יוזמי הכינוס היו המחנך ופעיל התרבות ד"ר ישעיהו שפירא (1986-1903) ומנצח המקהלות שלמה קפלן (1974-1908) שאף נטל חלק פעיל בארגון (השיר 'עמק' בגרסתו השנייה הוקדש לו; ראו באיור למעלה).

שלמה קפלן
ישעיהו שפירא 
(דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)

לא היה זה כינוס המקהלות הארץ-ישראלי הראשון וקדמו לו כינוסים אחדים כבר בשנות השלושים  כך למשל, בחודש מאי 1931 נערך במקווה ישראל הכינוס הרביעי של מקהלות 'המוסד להפצת המוסיקה בעם', וב-1933 התקיים כינוס ארצי של מקהלות ותזמורות 'הפועל'  אך הכינוס בעין חרוד עלה על כולם. הוא היה הגדול ביותר שנערך עד אז בארץ. השתתפו בו 26 מקהלות מכל הארץ, ובכללן מקהלת חיל האוויר המלכותי הבריטיRAF – Royal Air Force) ), שייצגה את שלטון המנדט הבריטי בארץ. כדי לתת מושג על היקפו של הכינוס, נציין כי המקהלות שהשתתפו בכנס מנו כאלף זמרות וזמרים! מקהלות יגור, מעברות, הרי אפרים ומקהלת פועלי השרון, בהן לבדן שרו כ-500 איש. התוכנית הורכבה ממיטב הרפרטואר הקלאסי והעממי של שירי מקהלות לצד שירי זמר עבריים ויצירות של מוזיקה יהודית, בהן כאלה שנכתבו במיוחד לכינוס.


החזרות לקונצרט נערכו ביום שישי במושב הסמוך כפר יחזקאל ובהשתתפות קהל רב. כהכנה למופע הסיום, שנקבע למוצאי שבת, נערך בצהרי אותו יום, בבית העם בכפר יחזקאל, מופע מקדים בהשתתפות 13 מקהלות. האולם היה מלא עד אפס מקום ואורחים רבים נאלצו להסתפק בהאזנה מחוץ לכותלי הבית.

למופע הסיום הגיעו המונים מכל קצות הארץ. בעיתונים אמדו את מספר הבאים ב-8,000 איש ואישה היקף ללא תקדים באירועי התרבות שהיו עד כה בעמק. אנשים יצאו מיישוביהם בשעה ארבע לפנות בוקר כדי להספיק להגיע לרכבת העמק, שתסיע אותם מחיפה עד לתחנת עין חרוד. בבואם הם הציפו את השטח שהוקצה לקהל מעל ומעבר לקיבולתו. היו שאף נאלצו לטפס אל החלונות הגבוהים של אולם הבמה כדי לצפות במופע.

מבנה התיאטרון הפתוח, שכלל את הבמה שהייתה משותפת לשני הקיבוצים עין חרוד ותל יוסף, הוקם בין השנים 1938-1934 לפי תכנונו של האדריכל אריה שרון. הוא נועד להעמיד לרשות יישובי עמק יזרעאל המזרחי אולם מופעים, שחזיתו פתוחה ובה במה רחבת ידיים המיועדת לעריכת הצגות תיאטרון, כנסים ומופעי ציבור אחרים. מלכתחילה היה אמור גם כפר יחזקאל להשתתף במיזם, אך נציגיו החליטו לפרוש ממנו לאחר שלא מוקם בכפרם. עין חרוד ותל יוסף נותרו לשאת לבדם בעול הקמתה של 'הבמה'. הבמה, שכונתה 'הבמה המשותפת', הייתה אמנם משותפת, אך מאחר שמוקמה בעין חרוד רק טבעי היה שחברי הקיבוץ ראו בה את הבמה 'שלהם' (וההפך בתל יוסף). 

'הבמה' בהיבנותה על רקע רכס הגלבוע, 1934 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

(על גלגוליה של 'הבמה המשותפת' ראו ברשימתו המצולמת של מיכאל יעקובסון, 'סיבוב בבמה המשותפת והנטושה בקיבוץ עין חרוד', בלוג חלון אחורי, 17 באוגוסט 2019).

ג. קריסת הבמה במופע הסיום

מופע הסיום של כינוס המקהלות נקבע למוצאי שבת, כ"ט בניסן תש"ד (22 באפריל 1944). מתוך הכרה בחשיבותו של האירוע החליט שירות השידור המנדטורי להעביר את חלקו בשידור ישיר מעין חרוד.  שידור חי מעמק יזרעאל, של קונצרט שבו יושמעו עשרות יצירות למקהלה בביצוע מיטב מקהלות הארץ, לא היה דבר של מה בכך. זה היה אירוע בלתי שגרתי במערך השידורים של הרדיו הארץ-ישראלי, ושוחרי המוזיקה והזמר, שהתבשרו על השידור מעל דפי העיתונות, ציפו לו בדריכות רבה.

לוח שידורי הרדיו במוצאי שבת (הארץ, 21 באפריל 1944)

התכנית כללה יצירות למקהלה של מלחינים קלאסיים מכל התקופות, החל מתקופת הרנסנס ועד לתקופה המודרנית, לצד שירי זמר עבריים, ביניהם 'עמק' של רפאל אליעז ומרק לברי, 'למולדתי' של הלל אביחנן ברגמן ומרדכי זעירא, 'ניבים דוברים אֵלַי' של רחל ודוד זהבי, 'בצאת ישראל ממצרים' בלחנו של יוסף מילט, 'גמל גַּמָלִי' של אדמון, שירים של נסים נסימוב, נחום נרדי ויהודה שרת, מחרוזת "שיר השירים" של שרה לוי-תנאי ולהקת קיבוץ רמת הכובש, ועוד ועוד. כן נכללו בתכנית יצירות קוליות של מוזיקה יהודית ליטורגית ועממית משל לואי לבנדובסקי, דוד נובקובסקי ואחרים. מקהלת הגברים של חיל האוויר המלכותי, בניצוחו של לאק מוריס, אמורה הייתה להשמיע מבחר של שירים אנגליים, איריים וסקוטיים.

תוכנית כינוס המקהלות, 1944 (אוסף אליהו הכהן)

בנוסף על השירים של המקהלות השונות נקבעו שלושה שירים לביצוע משותף של 'מקהלת האלף', שכללה את כל מקהלות הכינוס גם יחד: 'שיר חדש' בלחנו של המלחין הגרמני בן המאה ה-16 מיכאל פרטוריוס, שיהודה שרת התאים לו מילים עבריות; 'קוטפי הכותן' מאת ברונו טראוון בלחנו של הנס אייזלר ובתרגומו של יצחק שנהר; 'קומו תועי מדבר' מאת חיים נחמן ביאליק בלחנו של יהודה שרת. על ניצוח השירה המשותפת הופקדו שלמה קפלן וארנסט הורביץ, שניים מתוך המנצחים הרבים שהשתתפו במופע ובהם נסים נסימוב ממעברות, שלמה יפה מבית אלפא, אברהם דאוס מרמת הכובש ושמואל ויגדורצ'יק מיגור, שבלט במיוחד לטובה (ראו משה ברונזפט [גורלי], במה, מב-מג, תש"ד, עמ' 41-39).

'מקהלת האלף' בניצוחו של שלמה קפלן (הגלגל, א, גיליון 21, תש"ד)

המופע החל בשעה שמונה בערב והמנצח שלמה קפלן העלה לבמה את כל המקהלות כדי שתשרנה יחד את 'שיר חדש'. שעה קודם לכן העלה קפלן את 'מקהלת האלף' לבמה כדי לקיים חזרה אחרונה. עתה שבו ועלו חברי כל המקהלות ובהינף ידו של המנצח החלו לשיר בארבעה קולות את שירו של פרטוריוס שנפתח במילים: 'עַל הֶהָרִים שְׂאוּ קוֹלְכֶם: שִׁיר חָדָשׁ! / גְּבָעוֹת יִמְחָאוּ כַּף: שִׁיר חָדָשׁ! / בַּת-עַמִּי! עוּרִי, עוּרִי, הִתְעוֹרְרִי! / פִּצְחִי רִנָּה וָשִׁיר!'

'שיר חדש' של מיכאל פרטוריוס ויהודה שרת
(ענות: פרקים לשירה במקהלה ובצבור, ח, תרצ"ט)

שירתם התעצמה והתלהבותם גברה, וכשהגיעו למשפט 'בת עמי, עורי, עורי, התעוררי!' ניעורה לפתע גם רצפת הבמה בהד קולם, ובבת אחת מחציתה התמוטטה וקרסה תחתיה. 

כמאה מחברי המקהלות נפלו לעומק של שלושה מטרים והוטחו אל רצפת הבטון של מרתף הבמה יחד עם הפסנתר. התוצאה הייתה נוראה: עשרות נפצעו, אחדים מהם באורח קשה. רק בנס לא היה מספר הנפגעים גדול יותר. רבים נפלו זה על זה וגופם של הנופלים ראשונה שימש מצע רך שבלם את מכת הנפילה של היתר. אחת הפצועות הייתה בלה דורסיני, חברת מקהלת עין חרוד ששברה את שתי רגליה ונותרה נכה כל ימיה. אלה שלא נפגעו הושיטו לפצועים עזרה ראשונה, בסיוע השוטרים הבריטים שבאו להאזין למופע ולחבריהם במקהלת חיל האוויר. הפצועים הובלו באלונקות לבית החולים בעפולה וזעקותיהם, שנשמעו לאורך כל הדרך, היו מעין שירת מקהלה עגומה. 

כשנרגעה הבהלה הראשונית הבינו המארגנים שלא ניתן להמשיך במופע. חברי המקהלות שלא נפגעו חששו לעמוד על מחצית הבמה שנותרה במקומה, וכמותם גם ילדי רמת הכובש, שהופעתם במחרוזת 'שירי שיר השירים' הייתה אמורה להיות פנינת המופע.

הדיווח שפורסם למחרת בעיתון משמר הקטין מאוד את מימדי האסון:


משמר, 23 באפריל 1944

אך מי שנכח במקום והיה עֵד להתמוטטות זכר זאת אחרת. סיפר לי ישראל סמילנסקי, יליד עין חרוד (1931):
אני זוכר היטב את קריסת הבמה המשותפת בשנת 1944. הייתי אז נער בן 13 ובאתי להאזין לקונצרט של המקהלות. אני זוכר שלפתע נשמע 'בום' חזק, וכולם חשבו שזו פצצה. הרצפה הייתה רצפת עץ ומתחתה היה אולם בגודל של הבמה, ששימש את השחקנים של התיאטרונים שהציגו על הבמה וכן לאחסון אביזרים. זה היה חלל גדול ללא עמודים תומכים, עם תקרת עץ שהייתה רצפת הבמה.
עוד לפני הכינוס הזהיר ראובן רייכמן (רימון), חבר עין חרוד שהיה מהנדס בניין בהכשרתו, שהבמה לא תעמוד בעומס. הוא טען שהבמה נועדה כדי לקיים עליה הצגות של 'הבימה', 'אהל' או 'המטאטא' ואינה יכולה לשאת עליה יותר ממאה איש, בוודאי שלא אלף איש ופסנתר כבד. 'אני אומר לכם שיקרה אסון. לפחות שימו מתחת לבמה חבילות קש'  התריע רימון באוזני המארגנים, אך איש לא התרגש מדבריו. חשבו שהוא מגזים...

ציונה קיפניס (לבית יזרעאלי), בת עין חרוד (1930), סיפרה לי:
אני זוכרת כמו היום את התמוטטות הבמה. הייתי אז בחבורת הילדים של עין חרוד שהצטרפה לשירה המשותפת של כל המקהלות. הוצבנו בקדמת הבמה ולכן בהתמוטטות נפלו למטה אלה שעמדו מאחוריי. למזלי נותרתי על מקומי בריאה ושלמה אך נסערת מהקריסה הפתאומית.
סוף דבר, השידור הישיר מעין חרוד ב'קול ירושלים' בוטל עוד בטרם החל. מופע הסיום של הכינוס נחתם בשירת מקהלת חיל האוויר המלכותי הבריטי, שהסכימה להופיע על פיסת הבמה ששרדה וקצרה תשואות רמות מהנוכחים. בסיסמת הכנס, שנתלתה ככרזה לרוחב הבמה כולה, נכתב: 'שירתנו לא דם ודמעות. שירתנו חיים ויצירה'. אחרי קריסת הבמה היו שהציעו לשנות את הסיסמה ל'שירתנו דם ודמעות, שירתנו סכנת חיים'...

האגדה אומרת שחברי תל יוסף שחו איש לחברו כי הבמה בעין חרוד התמוטטה, ואילו בעין חרוד הצטערו חברי הקיבוץ על מה שקרה לבמה בתל יוסף... ואני, שהייתי אז נער בן תשע, הבנתי לראשונה מה יכול לקרות כשהגלבוע מתנשק עם התבור.

ד. הרהורים בעקבות כנס המקהלות

75 שנים לאחר אירוע הקריסה אי אפשר שלא לתהות איך עלה על דעת המארגנים לערוך כינוס מקהלות חגיגי בשעה שמיליוני יהודים  זקנים, נשים וטף, ובהם קרובי משפחה רבים של תושבי הארץ  נידונו להשמדה בגיטאות, במחנות המוות ובתאי הגזים. הנתק בין מה שהתרחש במזרח אירופה ובין האווירה החגיגית ששררה בכינוס בעין חרוד, כמו גם בפסטיבל המחולות בדליה שהתקיים אף הוא באותה שנה, הוא בלתי נתפס. זאת ועוד, בשירי המקהלות לא היה כל הד לחורבן הקהילות היהודיות בפולין ולהכחדת התרבות היהודית בארצות הגולה. האם לא עלה על דעתו של איש מהמארגנים לשלב בתוכנית ולוּ שיר ייצוגי אחד כמו 'העיירה בוערת' של מרדכי גבירטיג שנכתב שנים אחדות לפני הכינוס? 

למחרת מופע הסיום של הכינוס, הופיעה בעמוד הראשון של העיתון דבר ידיעה מפורטת על התאונה הקשה שאירעה בו ועל הפצועים שהובהלו לבית החולים:

דבר, 23 באפריל 1944

בתחתית אותו עמוד, וללא כל קשר לכינוס, נדפסה קריאה לציבור שהובלטה ככותרת באותיות של קידוש לבנה: 'אחיך עומדים על עברי פי השואה  התעצום עיניך?' 


הייתה זו תזכורת, שגם היא מעוררת היום הרהורים נוגים. לאורך כל שנות מלחמת העולם השנייה פרחו בארץ אירועי תרבות, הווי ובידור שלא היה בהם זכר לפורענות הגדולה שהתרחשה באותה שעה ממש על אדמת אירופה. בתי הקפה בתל אביב היו מלאים עד אפס מקום, ועולם הבמה הקלה שפע הצגות, קונצרטים ומופעים. גם התיאטרונים והקברטים הסאטיריים המשיכו לבדר את הקהל בהצגותיהם: תיאטרון 'כל הרוחות' פתח את שעריו בשנת 1939, השנה הראשונה למלחמה; כשבווילנה שרו את 'שיר הפרטיזנים היהודים', שחקני 'המטאטא' שרו את 'כחול ים המים' של אלתרמן ונרדי; בתיאטרון 'לי-לה-לו', שנוסד בשנת 1944, שרה שושנה דמארי בביצוע בכורה את 'לילה בגלבוע' של שלונסקי ונרדי  וכל זה התרחש כאשר שליש מהעם היהודי הוכחד באכזריות מעל פני האדמה.

שאלתי את ישראל סמילנסקי מעין חרוד: איך ניתן להסביר זאת? האם אתה כילד בכלל ידעת משהו על מה שהתרחש, והאם אינך חש היום את הנתק הנורא שהיה בין החיים התוססים בארץ לבין הגולה שחרבה? 

סמילנסקי השיב בגילוי לב: 
מקור המידע היחיד שלי על המתרחש בעולם היה העיתון דבר לילדים, ושם היה מדור שסיפר על המתרחש בארץ ובעולם. בבית הספר המשותף שבו למדתי לא דיברו על כך, ועל מה שייקרא לימים 'השואה' כלל לא דיברו. אתה צריך לזכור שבעין חרוד היה אז מכשיר רדיו אחד שניצב בחדר האוכל וסביבו התאספו החברים, האזינו לחדשות וניסו לפרש אותן. אני זוכר שפעם הופיע בבית הספר אחד הניצולים וסיפר ביידיש על מה שעבר עליו, וחבר הקיבוץ מנחם אורן תרגם את דבריו לעברית. אורן התעלם מחצי מהסיפורים ולא תרגם אותם, כי לדעתו זה עלול היה להקשות ולהכביד על ילדים בגיל בית הספר. חסו כנראה על 'הנשמות הרכות' שלנו. רק אחרי המלחמה התחילו לדבר על מה שקרה, ואז גם למדנו את שירי הפרטיזנים.
גם לאחר תשובתו של סמילנסקי, נראה כי נדרשת תשובה טובה יותר שתסביר את המשך שגרת חיי הבידור בארץ כאשר מיליוני יהודים הובלו לטבח והקיץ הקץ על כל מרכזי התרבות היהודית בגולה. שאלה מטרידה זו תוסיף בוודאי להעסיק היסטוריונים וחוקרי תרבות עוד זמן רב וספק אם תרד מסדר היום.

בעלי התוספות

יונתן לרנר הפנה את תשומת לבנו לעיבוד הרוקיסטי הפנטסטי – אין מילים אחרות! – של דני סנדרסון, שביצעה להקת הנח"ל ב-1972, במופע שנערך בקיבוץ גבעת השלושה לכבוד שלושים שנה לייסוד הפלמ"ח. בין השרים: גידי גוב (סולו), ירדנה ארזי ואפרים שמיר.



20 comments:

  1. תודה רבה אליהו! תוכניית הכנס מעניינת מאוד. יש כמה שירים שהתוכנייה מספקת "תאריך רצפה" מוקדם יותר ממה שידוע לפי פרסומי דפוס - למשל "מדורות הדליקו" מותאם ללחן סקרלטי נדפס רק ב1952. אני רואה ששמות כל הקטעים הקלסיים בביצוע המקהלות העבריות כתובים בעברית. האם ידוע אם כולם אכן זומרו בעברית? בייחוד שמתי לב ל"מסגר ושוליה", שנדפס בעברית כ"אומן ושוליה" ועולה התהייה אם זהו תרגום נוסף או כפי שסביר יותר כותרת אחרת לאותו תרגום [שמתחיל "למסגר אומן..."]. "שיר טטרי" ששרה מקהלת יגור הוא ככל הנראה "הר וכר". האם יש דרך לשחזר מהו "שיר סובייטי"?

    השבמחק
  2. בעיתונות הארצישראלית של השנים 1942 עד 1944 ניתן לראות באופן מוחשי ובלתי נתפס, את הפער הלא-יאמן שבין האסון המתרחש במחנות ההשמדה באירופה לבין החיים "הנורמליים" באותו זמן ממש בארץ ישראל

    השבמחק
  3. חוצפית המתורגמן10 בינואר 2020 בשעה 9:41

    העובדה שתושבי הישוב לא יכלו לעשות בנידון נידונה אצל יעקב כ"ץ, 'עת לחקור ועת להתבונן'.
    אמנם כאן השאלה היא על ערבי מחולות וכו', זאת שאלה שיפוטית במהותה ובעיקרה. לכן הנכתב למעלה "שאלה מטרידה זו תוסיף בוודאי להעסיק היסטוריונים וחוקרי תרבות עוד זמן רב" נראה לי בלתי מדויק, אינני סבור שתפקידו של ההיסטוריון לחלק ציונים לשבח על התנהגות טובה או להיפך, ולכן השאלה אינה אמורה לפרנס את ההיסטוריונים.
    אך עוד יש להוסיף (עוד מעבר לדברי חז"ל (אבות ב, ד), "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו") כי לא נראה לי שהם נהגו שלא כראוי (היינו מבחינה מוסרית), כי דין החיים הם שהם צריכים להמשיך בשגרתם כל עוד הדבר מתאפשר לפרט, והדבר כולל גם אירועי תרבות. כאן אנו חוזרים לשאלת השתיקה, שהיא נידונה בספרו של כ"ץ.
    והשתיקה הרועמת הזו נמצאת לרוב ברצף ההיסטוריה, וגם בהווה אנו שותקים על עוולות חמורות. אם זה מוצדק להשתפן? אולי לא, כל עוד אפשר לעשות משהו...

    השבמחק
  4. ילד בבוקר של שירה בציבור (עלי כהן)-- הגלבוע התנשק עם התבור10 בינואר 2020 בשעה 10:00

    זכרון ילדות מוקדם של שירה בציבור בירושלים --- איך הגעתי לאולם תל-אור שבבית ההסתדרות (היום - רחוב ההסתדרות החוצה את רחוב "המלך קינג ג'ורג'" ורחוב בן יהודה- שניים מן המשולש הירושלמי-השלישי הוא רחוב יפו) לבוקרו של שבת בשירה בציבור בניצוחו של משה גורלי- ברונזאפט? -- מה שזכור לי מאד היה השיר שהוא לימד את הנוכחים--- שירם של משה משה ביק למילים של משה בסוק-- שיר לעמק שיר להר שיר ליום ולמחר.. משך שנים רבות הייתי משוכנע שהשיר היפה הזה חובא בידיו האמונות של המנצח והמורה ברונזאפט עד שה"זמרשת" גילה לי שגורלי - ברונזאפט לימד שיר שלא הוא חיבר. עד היום אינני יודע כיצד "הסתננתי" לבוקר של שירה בציבור עם קהל המבוגר ממני- ילד בן10-12 הזכור לי כאירוע שהחדיר בי את האהבה לשירה בציבור שעד היום לא מרפה ממני-- תודה (מאוחרת) לגורלי- ברונזאפט.

    השבמחק
    תשובות
    1. אגב שירה בציבור- זכרון ילדות מוקדם שלי - בימי שבת,בירושלים של המנדט הבריטי,נערכו "שבת תרבות" בקולנוע אוריון . אמי הייתה לוקחת אותי עמה ,ילדה בת שש, מרחוב שמואל הנביא שבצפון העיר למרכזה של עיר) כדי להשתתף באירוע. התחילו בפרקי היום בתנ"ך,משה מדזיני דיבר על ענייני היום,ואחר,אותו משה ברונזפט-גורלי לימד שירים והקהל למד ושר. שיר שאני זוכרת ששרנו היה "שיר העיירה הבוערת - "אחים,בעיירת שריפה,עיירתנו בוערה כולה..." לימד עוד שירים אך שיר זה זכור לי מאז. .אותו משה ברונזפט-גורלי היה ברבות הימים מורה שלי לתאטרון,מוזיקה ושירה בבית הספר "גמנסיה סוקולוב" ושם שרתי במקהלה שלו והופענו ברדיו בשירי יואל אנגל "עגבניה" "היי היי נעלים" ועוד ובהצגות באולם תל-אור בפני תלמידי בתי ספר אחרים,אני זוכרת שהופענו בהצגת "האוצר" של שלום עליכם. ברבות הימים פגשתיו בחיפה שם הקים מוזיאון למוזיקה וכלי נגינה עתיקים. אדם יקר!!

      מחק
    2. משה ביק היה המורה לזמרה שלי בבית חינוך לילדי עובדים בנשר, ומשה גורלי לימד אותי בסמינר גורדון ‏להוראה בחיפה. למשה ביק, שהיה מלחין מוכשר ונאלץ לפרנסתו לכתת את רגליו בין הכיתות בנשר ‏ובקריית חיים, היינו שרים מאחוריי הגב:‏
      ‏"מוישה ביק, מוישה ביק / גפרורים לך נדליק / גפרורים טובים מאוד / גפרורים מעין חרוד". ‏
      מי המציא את השיר הזה אלוהים יודע.‏
      לגורלי היה מבטא רָסי כבד, והוא היה מדקלם לנו על "הילדה איילת עם שמשייה כחלחלת" של קדיה ‏מולודובסקה ומספר לנו על פושקין ולרמַנטוב...‏
      את שניהם לא הערכנו די בצעירותנו.‏

      מחק
  5. אכן , יש טעם רב בהרהורים שבהם מנסים לעסוק במה שנראה כמו מצבים שבהם - מעשי ידיך ,כמו עולים באש ואיך זה מתאפשר ,שבו בזמן --ייאמרו דברי שירה ?! ומן הסתם , קשורה לכך התפתחותם של סייגים להתאבלות -כמו ה"שבעה" . ואכן חלק ,לא מבוטל מהרבנים מצאו , למשל , סיבות להתנגד לקביעתו של יום אבל ותענית מיוחד על מאורעות השואה -שכן רבים יסכימו שחיים פרטיים כציבוריים , אינם יכולים כנראה להתקיים בעלטה מוחלטת ....

    השבמחק
  6. מעניין שגם בשיר המאוחר הרבה יותר "מלכות החרמון" (פותח במילים: כל המילים השמחות פרצו שוב בהורה סוערת") (מילים: יובב כץ, לחן: אפי נצר) מופיע הרצף: גלבוע נושק לתבור...

    השבמחק
  7. לאליהו שוב רוננת את לבנו.
    סיפור התגובה לשואה מורכב. גם בוילנה, בגיטו היתה תחרות של זמר. אדורנו אמר אין לשיר אחרי אושביץ אך משורר כמו יצחק קצנלסון שר בגיטו, עשה תיאטרון.
    בישוב היתה חבורה דווקא של היונים הצחורות של ימינו שהקימו חברת אזעקה אחרי הגיע הידיעות על השואה שפעלה בצומות ובבכי, בעצרות עם והפגנות. לעומתה חבורת האקטיביסטים וביניהם בן גוריון טענו כי יש לעשות מה שאפשר ולשתוק ככל האפשר. היו המון ביטויים לאבל הגדול על השואה. דרך אגב חשוב לזכור שמשך תקופה ארוכה הארץ היא שעמדה בפני כיבוש נאצי. יהדות פולין התפללה על שלום ארץ ישראל בתחילת המלחמה. גם תוך הקפדה על חיי שיגרה בלתי אפשריים.
    טיול שעלה למצדה של המחנות העולים קיבע על ראש ההר סלע עליו היו חרוטות המילים 'אם תשכח הגולה תשכח ימיני' . נקודות שעלו להתיישבות המצפות בנגב דיברו פחות על התיישבותן ויותר על צל השואה.
    שאלה גדולה אם היום היינו נוהגים לחיות מעבר לחיי השיגרה בעקב אסון נורא. אנושי. יהודי.
    וכל זה לא מוחק את השאלה רק מסבך אותה יותר.

    בברכה
    מוקי צור עין גב

    השבמחק
  8. הרבה נכתב על היישוב בא"י בתקופת השואה ויחסו אליה. יוזכרו ספרה של דינה פורת "הנהגה במלכוד" וקובץ המאמרים המקיף "שואה ממרחק תבוא" שבעריכתה.
    מבחינת הזמר העברי יש לציין את "ניגונים" - שירה המרטיט של פניה ברגשטיין שחובר בהגיע הידיעות משם.
    וזה ביתו האחרון:
    כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם
    בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם.
    עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם
    מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם.

    השבמחק
    תשובות
    1. בעקבות קבלת הדיווחים הראשונים על השמדת יהודי מזרח אירופה, הכריז הועד הלאומי על שלשה ימי תגובה - "אזעקה, מחאה וקריאה" (30 בנובמבר- 2 בדצמבר 1942) בארץ-ישראל. בה-בעת הכריזה הרבנות הראשית על יום ד כ"ג כסלו תש"ג, 2 בדצמבר 1942 כ"יום אבל וצום, תפילה וביטול מלאכה בכל הארץ". במהלך שלשת הימים "היו כל בתי השעשועים סגורים, ולא בוצעו ריקודים ונגינה בבתי קפה ומסעדות". בכל עתוני התקופה ('דבר', 'הארץ', 'הבוקר', 'המשקיף', 'משמר' ועוד) הנושא הועלה לקראת ובמהלך הימים המוכרזים.ביום הצום הקדישו כולם את עמודיהם הראשיים למתרחש באירופה. ה"הארץ" הקדיש למתרחש (המונח "שואה" טרם נולד) 3 מתוך 4 עמודיו. במרכז עמוד השער, נכתב:– "היום מחשבותינו איתם. עם הנדונים בידי שלטון רוצחים והמחכים לתורם בכל עת, בכל שעה.
      "הנה הם: מכונסים בין חומות בית המוות. מכל פינות אירופה זוחלות רכבות מובילות נידונים כמוהם — למזרח, לטבח.
      "האויב החליט את החלטתו ואין כח, שיוכל לעמוד כנגדו בתחומי שלטונו האכזרי..." וכו'.
      הייתי תלמיד כתה ב' בתל-אביב באותה עת; המחנכת, סוניה קפלן-קרוי, דאגה להסביר במה מדובר. בכתה ד (1944) הכרנו את השמות אושויינצ'ים, טרבלינקה ומיידנק. איני סבור שהמורה סוניה הייתה יחידה בדורה. ידעו, וגם ילדים. עמוד השער של חוברת "הבוקר לילדים" מיום 8.3.1945 הוקדש כולו לשבוע האבל שהוכרז מטעם הרבנות הראשית, אך כאן עולה קריאה אחרת, לחיים ותחייה: "אל ארצות הדמים לא נשוב".
      ישראל סמילנסקי מעין חרוד סיפר לאליהו הכהן כי בבית הספר המשותף שבו למד "לא דיברו על כך, ועל מה שייקרא לימים 'השואה' כלל לא דיברו". הורי דורו של סמילנסקי ומוריו היו, ברובם, בני העלייה השלישית, יוצאי אוקראינה ושכנותיה, בוגרי "פרעות פטליורה" של השנים 1920-1917 שאופיינו ברציחות ומקרי אונס המוניים, והותירו רבבות נכים ויתומים. למרגלות גבעת המורה, פחות מ-10 ק"מ מבית הספר המשותף של ישראל סמילנסקי, הוקם בשנת 1922 מוסד חינוכי ליתומי פרעות פטליורה; 'כפר ילדים' קראו לו. אנדרטאות לקרבנות הפרעות הוקמו בישובי העלייה השלישית כפר יהושע, גבת ושכונת בורוכוב.
      להסטוריונים ופסיכולוגים יש כר לבירור השאלה - אם ואיזה השלכות היו לטראומה שעברו חלוצי העלייה השלישית על מהלך חייהם, השקפותיהם, יצירתם, הוראתם. בתחומי החינוך,התרבות, האמנות, הפוליטיקה והבטחון.
      אולי גם להתייחסותם לשואה? האם העובדה שספרו של מאיר סמילנסקי ("מ. סיקו") על פרעות פטליורה, "אבן תזעק", פורסם בשנת 1945 – היא מקרית?

      מחק
  9. קיימת גרסה נוספת של 'עמק' ‏בביצועה של לאה דגנית, שבה לא רק הפתיחה שונה מזו המוכרת, אלא גם בשורת הפזמון לעיל ‏‎"‎הגלבוע ‏‎"‎רק‎" ‎מחבק את התבור‎ :)...
    את הגרסה הזו מבצעת לאה דגנית ומתברר שיש לה עדות נוספת גם באתר זמרשת ‏מפיה של הרצליה רז‎.
    מעניין להתחקות אחר גלגוליו של השיר הזה עד שהגיע לגרסתו המוכרת‎.
    ‎הנה ביצועה של לאה דגנית ‎ www.youtube.com/watch?v=y1JubqCieFI

    והנה עמק באתר זמרשת: ‎ www.zemereshet.co.il/song.asp?id=147

    השבמחק
  10. שאלת התגובה על השואה בוודאי רחבה יותר מפוסט בבלוג והתגובות עליו. צריך להבין שהשואה היתה מכה לעם היהודי, לא רק לפרטים שבני משפחתם נספו. מדובר בתהליכים עמוקים ורבי שנים שלא מסתיימים עם תום ההשמדה הפיזית. כך היום, שבעים וחמש שנים אחרי סוף מלחמת העולם, תהליך עקירת היהודים מאירופה שהחל בשואה מתקרב להשלמתו, והצרות מתחילות אולי להגיע גם ליהודים בארה"ב. שקיעה באבל בלתי מרוסן על השואה בארץ ישראל היתה עלולה ליצור פה עם מוכה ומדוכא שהיה מכלה את עצמו גם בלי מכה חיצונית נוספת.

    השבמחק
  11. אליהו, אחי ורעי, הפעם טלטלת אותי רגשית. בעת כנס המקהלות בעין-חרוד באפריל 1944 נלחמתי נואשות על הישרדותי, ואני ילד בן תשע החי בזהות פולנית בדויה. טרם ידעתי אז שבעוד חודשים ספורים יתנדב אבי ללחום במרד וארשה הגדול וייפול בקרב. ב-1950 עליתי ארצה. בגרון חנוק מהתרגשות שמעתי לראשונה את "עמק" מפי מקהלה בניצוחו של משה ביק. היה זה בבית ההסתדרות בקריית חיים. בערב, אחרי הקונצרט, חזרתי למעברה הדלה שלי בעכו. כשהגעתי כ"ילד חוץ" לעמק "שבין התבור לגלבוע" כיתתי בעין חרוד כמעט גבלה ב"במה המשותפת". לא ידעתי אז עדיין שבבוא המועד יטילו על כתפיי, כתפי העולה החדש , את אחד התפקידים הראשיים בהצגת הסיום של י"ב. ההצגה, כמובו, הוצגה על "הבמה המשותפת"... אחר כך בא שירותנו יחד בצבא, ידידותנו העמוקה ותרומתך האדירה להעמקת התאהבותי בארץ הזאת, בשירתה ובתרבותה. ברגשי תודה ואהבה, יעקב

    השבמחק
  12. מרתק! תודה רבה על הרשימה

    השבמחק
  13. כתבת יפה מאד ומרגש. היום העמק היפה הזה עומד בפני איומים גדולים. בשם רצון להרוויח כסף יש תכניות להקים בדיוק בין גלבוע לגבעת המורה לאורך כל עמק חרוד עשרות טורבינות רוח בגובה של מגדלי עזריאלי. כ-200 מטר. אכן זה נשמע רחוק מההגיון אבל תכנית אחת אושרה והשניה בדרך. אם אתם באמת אוהבים את העמק אתם מוזמנים לקחת חלק במאבק לשמירת צביונו. מידע נוסף בדף הפייסבוק טורבינות לא הכל ירוק או טורביno ספרו לאנשי רוח ואנשים בעלי השפעה, הם מוזמנים גם ליצור איתי קשר אישי ולחשוב יחד איך ניתן למנוע את רוע הגזרה.
    בעלי כנף עתידים להפגע חמורות, מטרד רעש לבני אדם ובעלי חיים על הקרקע. כל זאת בשביל כמות חשמל זעומה שניתן להפיק בדרכים פחות פוגעניות (שמש + אגירה)
    אלית חביב גלעד

    השבמחק
  14. יש לזכור כי בשעה שהמקהלות שרו בהם גם מקהלת הקיבוץ בו נולדתי, גבעת השלושה, אבא שלי יעקב ליפשיץ ועוד עשרות חברים וחברות מגבעת השלושה היו מגויסים בצבא הבריטי ושהו הרחק מאיתנו. כך גויסו והתנדבו אלפי חיילים וחיילות. זה לא מראה על אדישות. אני הייתי בוחרת התשובה על פי השיר " אל ספוד, אל בכות , בעת כזאת"...כפי שיצחק קצנלסון רצה בכל כוחו להמשיך את שגרת החינוך והתרבות בגטו וורשה ממש עד הרצחו, כך גם אמרו בישוב בארץ ישראל.

    השבמחק
  15. בקיבוצי רמת הכובש פעלו אז כחברים שרה לוי תנאי ואברהם דאוס. שרה לוי חיברה שירים כגון אל גינת אגוז וכד'ולימדה אותם לילדי בית הספר ולקבוצת חברות וכן גם ריקודים לפי שיריה. כאשר נודע הדבר ל"קול ירושלים", קודמו בזמן המנדט הבריטי של "קול ישראל", הם באו להקליט את השירים בביצוע המקהלה. זה היה כמובן אירוע גדול וכל מי שהיה פנוי התגודד מסביב לבית התרבות בו התבצעה ההקלטה. ההקלטות שודרו אז וזה היה הניצוץ שהביא את מקהלת ילדי רמת הכובש למופע המסכם בעין חרוד. אני מניח שההקלטה עדיין נמצאת בארכיוני קול ישראל. הייתי אז נער כבן 13 שהתעניין בעיקר בטרקטורים ולכן נעדר ממקהלת הילדים שניצבה על הבמה...
    אגרהם דאוס היה מוסיקאי ידוע בגרמניה ממנה עלה עם אשתו אילזה. אילזה שהייתה ציירת מחוננת עבדה כגננת ובין השאר איירה תמונות להופעות ילדים. לי איירה מחברת ציורים בעקבות סיפורים שלצערי הרב לא נשמרה. דאוס,כך נקרא,היה מנצח מקהלת החברים הבוגרים ולימד נגינת פסנתר את הילדים. מהסיבה שציינתי קודם אני זוכר רק את הביטויים בגרמנית שהביעו את אכזבתו מלימודי הפסנתר שלי שהופסקו באיבם...
    מרמת הכובש עברה משפחת דאוס לקיבוץ גבת ובה איירה אילזה את ספר הילדים המיתולוגי "בוא אלי פרפר נחמד" ואברהם דאוס חיבר מוזיקה מסועפת וקנטטה לקיבוץ גבת.
    אריה וולק

    השבמחק
  16. במשך 12 שנים הקלדתי עדויות של ניצולי שואה שזה עתה יצאו מהתופת. (במסגרת פרוייקט יוסלה כרמין) עשרות עדויות ותהיתי לא אחת היכן היו אלה שחיו בישראל (ההסתדרות? ודומיהם) ולא שמעו ולא ידעו (?) מה שנעשה באירופה.
    עד היום מוזר לי ואשמח לקבל תגובה לכך.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.