יום שישי, 20 במרץ 2020

פינוקיו עולה לארץ ישראל (ב)


מאת רמה זוטא

החלק הראשון של רשימה זו פורסם כאן.

ד. התיאטרון לילדים

מקור חשוב לתולדות התיאטרון לילדים (ב-12 השנים הראשונות לקיומו) הוא המונוגרפיה של משה ברונזפט, שנדפסה בעיתון הד הגן. הדברים נכתבו בהזמנת הגננת טובה חסקינה (לימים חזקי-נא; 1948-1893) – יושבת ראש מרכז הגננוֹת, שהייתה היוזמת, המייסדת והרוח החיה בתיאטרון, ואף כתבה למונוגרפיה דברי מבוא. הייתה זו חסקינה שגייסה את בני הזוג אוקסנברג להשתתף בוועדה האמנותית של 'הקונצרטים לילדים', הגרעין שממנו צמח התיאטרון. עם בוא הזיכרון מצטיירת לפניי דמותה יוצאת הדופן של חסקינה, נמוכת הקומה ומלאת האנרגיה.

טובה חזקי-נא, 1923 (פיקיוויקי)

גרעין היווצרותו של התיאטרון נטמן בשנת 1928, כאשר חסקינה ולוין קיפניס ארגנו בתל אביב קונצרטים מוזיקליים לילדי הגן והכיתות הנמוכות של בתי הספר. שתי מטרות היו לקונצרטים הללו: להעניק לילדים חינוך אסתטי-אמנותי גם מחוץ לכותלי מוסדות החינוך, ולשלב חומר מוזיקלי בעבודת הגן. הקונצרטים התקיימו בדרך כלל אחת לחודש, באולמות קטנים ובאווירה אינטימית ואסתטית. לאור ההצלחה הגיעו בקשות לקונצרטים דומים גם ממושבות ומקיבוצים, מטבריה ומצפת. בשנת 1933 הועלה לראשונה מחזה באורך מלא (שלוש מערכות): 'הדחליל', שכתב לוין קיפניס ועיבד אותו עם יוסף אוקסנברג. השיר הידוע מההצגה הוא 'גינה לי, גינה לי, גינה לי חביבה'...

(אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

במשך השנתיים הראשונות של הקונצרטים התרחבה 'הוועדה האמנותית של סניף הגננות בתל אביב' ונוספו לה שחקנים, מוזיקאים וסופרים, מורים וגננות, בהן שושנה בלובשטיין (אחותה של המשוררת רחל) והגננות תמר קנדינוף (טנאי), ימימה טשרנוביץ וחוה וֶרְבָּה (אמה של השופטת דורית בייניש). חסקינה עמדה בראש הוועדה עד יום מותה. 'התיאטרון לילדים' גם צורף רשמית למרכז הגננות, ולדברי חסקינה, הייתה זו אחת הפעולות החינוכיות החשובות של מרכז זה. שלא כמו הצגות קולנוע, התיאטרון לילדים, בעיניה, 'נושא אתו שמחת חיים, יופי, שאיפות לטוב ולאמת, מפיץ ומעשיר את הלשון העברית', ועל כן ראוי שהמוסדות הלאומיים יתמכו בו. 'לעת עתה', כתבה בצער, 'נענתה רק עיריית תל אביב לדרישותינו התדירות ובתמיכה שנתית קטנה עוזרת היא לקיומו של המפעל' (הד הגן, ז, חוברות ה-ו, תש"ב, עמ' 3).

מבחינה דרמטורגית התפתח התיאטרון לילדים בדרך משלו: תחילה הומחזו קטעים לפי 'נושאי משימה' (כמו אהבת הארץ, עלייה, בניית הנמל, עבודת האדמה או שמירת הניקיון) בשלושה סוגי מחזות: משלים ובדיחות (כמו 'מעשה בגזר'); סיפורים ואגדות (כמו 'שלושת הדובים' או 'הברווזון המכוער'); מחזות לחגים, במיוחד לחנוכה או לפורים (אז הגיעו הילדים מחופשים). לימים כבר הוצגו מחזות של ממש, ברובם תרגום ועיבוד של יצירות קלאסיות לילדים ומקצתם מקוריים (כמו 'שמלת השבת של חנהל'ה' של יצחק דמיאל). כל רעיון נידון בקפדנות בוועדה האמנותית ואחר כך, על פי רוב, לוין קיפניס, בעל היד הקלה, כתב את המחזה שנבחר ויוסף אוקסנברג עיבד אותו לבמה.

בשנים הראשונות נערכו החזרות בגן הילדים שניהלה חסקינה, ובמקביל צייר צבי גולדין (לימים גורן), מורה בבית החינוך לילדי עובדים, סקיצות לתפאורות. רעייתו, פנינה (לבית סטולר), מורה ותיקה לריתמיקה, הייתה המנהלת המוזיקלית והמלווה בפסנתר. 

פנינה וצבי גולדין, 1971 (ישראל נגלית לעין)

לצד הכוריאוגרפית הראשית, דבורה גרשמן, פעלו בתקופות שונות שתיים מחלוצות הריקוד המודרני בארץ: שושנה אורנשטיין (אמהּ של הרקדנית והשחקנית גבי אלדור) וגרטרוד קראוס. לאור ההצלחה החליטו לשתף גם ילדים וילדות כשחקנים וייסדו למענם 'סטודיה' ללימוד סוֹלְפֵג', היגוי נכון ועוד. כמה מהן תהפוכנה בעתיד לשחקניות מקצועיות (בהן דינה דורון, עדנה פלידל וגליה טופול). לאחר ההצגה נהגו הגננות והמורות לשוחח עם הילדים על חוויותיהם ולסייע להם להבין טוב יותר את ההצגה. 

במשך שלושים שנות קיומו העלה 'התיאטרון לילדים' 35 מחזות, מהם בני מערכה אחת ומהם באורך מלא. עד 1955 עמדו בראשו לוין קיפניס (שכתב 19 הצגות), יוסף אוקסנברג (שביים 25 הצגות) והצייר-התפאורן גולדין (24 הצגות). כדי לשמור על הריכוז ולמנוע רעש והמולה של הצופים הקטנים, נהגו בהפסקות לשיר שירים מוכרים וחדשים כאחד, ועם הזמרים נמנו ברכה צפירה ואסתר גמליאלית. את המוזיקה להצגות ולהפסקות הלחינו מיטב מלחיני הדור: עמנואל עמירן, נחום נרדי, מנשה רבינא, דניאל סמבורסקי וידידיה אדמון. לפסנתר, שליווה באופן קבוע את ההצגות, נוספו במהלך השנים כלים כמו תוף וכלי נשיפה ('כלי רוח' בלשון אותם ימים).


רוב השחקנים והשחקניות היו חובבים  תלמידים ותלמידות, מורים ומורות  אף כי לעתים הופיעו גם שחקנים מקצועיים כבני הזוג אוקסנברג, שרה לוי-תנאי, רבקה פָּפֶּר, ושחקנים אורחים כמו בצלאל לונדון (אביו של איש התקשורת ירון לונדון) או יעקב אבא (אבא'לה) מ'המטאטא'. בשל העדר תמיכה כספית ממשלתית או ציבורית, נאלצו השחקנים להסתפק בתשלום סמלי בלבד. 

שנות הזוהר של 'התיאטרון לילדים' היו בסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים. על הבימה ב'בניין מוגרבי', למטה, הוצגו אז עיבודים של מיטב ספרות העולם לילדים ולבני נוער, כמו 'גוליבר', 'תום סויר', 'אוהל הדוד תום' או 'פּוּ הדב'. 


(אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

לא קופח חלקם של סופרים יהודים, כמו שלום עליכם או ביאליק, ו'ספר הדברים', ההצגה שהוכנה לקראת יובל השישים לביאליק (1933) הפכה עם מותו החטוף למעין ספר זיכרון. עוד שנים רבות אחר כך שרו הילדים בקול גדול, ביחד עם השחקנים על הבמה, את 'הנדנדה' ('נַד-נֵד, נַד-נֵד, רד עלה, עלה ורד', בלחן של סמבורסקי), 'שתי בנות' ('בנות שתיים, בובותיים', בלחן של נרדי), 'שיר העבודה והמלאכה' (בלחן עממי בוכרי ובזמרתה של ברכה צפירה). התפאורה הייתה כה חיה, עד שהיה נדמה כי באמת מוצב על הבמה ספר ענק ומבין דפיו רץ ודהר 'בן-סוסי' ויצאו הבובות 'צילי וגילי'. עדות ממקור ראשון להשפעת הצפייה המשותפת בתיאטרון על הילדים השתמרה ביומנה של הגננת ימימה, בט' באדר תרצ"ז (3 במרץ 1936):   
רשמים לאחר חגיגת פורים אשר נתקיימה במוגרבי. משה: היה שם קוף, והם טובים כולם, ירדו ולא נשכו ... אנחנו שרנו את 'אני פורים'. מרים: רותי ראתה את הכושי ופחדה, אז אמרתי לה שזה מעץ ואישה מאחור עושה בידיים. יעקבל'י: הדב הולך על שתיים כי זה רק איש. דנה מספרת לילדים שהייתה פעם במוגרבי ושם היו שלוש נשים שעשו התעמלות ('ריקוד אורנשטיין') ואחר כך נסגרה הבמה ונפתחה שוב והיה פסנתר, איש ואישה [ברכה צפירה ונחום נרדי], והאישה שרה שיר של פורים (יומנים גנוזים, עמ' 193).  
ה. מיהו ומהו פינוקיו?

על פינוקיו ועל יוצרו, כמו גם על תרגומיו ועיבודיו לעברית, נכתב הרבה (ראו למשל ברשימתו של אלי אשד, 'ילד מעץ: פינוקיו חוגג 130 שנה של קיום', בלוג יקום תרבות, 22 במרץ 2013), ואנו נביא כאן את עיקרי הדברים ובקיצור נמרץ. 

קרלו קולודי, יוצרו של פינוקיו, אינו אלא שמו הספרותי של בן פירנצה קרלו לורנציני (1890-1826). קולודי הוא שם הכפר בטוסקנה, שבו בילה כילד את חופשותיו ובו גם ראה לראשונה תיאטרון של בובות עץ. בן חמישים, ללא ילדים, הציע לו ידידו היהודי פאג'י, מו"ל של ספרי ילדים, לנסות ולכתוב לבני הגיל הצעיר. מראהו של תיאטרון בובות נודד, עם הדמויות הקלסיות של הקומדיה דל'ארטה (ארלקינו ופולצ'ינלה, שיופיעו גם ב'פינוקיו'), עורר בו את הרעיון: בעיני ילדים, גם בובות נעות הן יצורים חיים. 

את גיבורו כינה קולודי פינוקיו (בן-אורן או צנובר באיטלקית), משום שגוּלף מבול עץ האורן על ידי הנגר ג'פטו, ששמו הוא הגיית השם המקראי יפת באיטלקית. בשנת 1881 נדפסה הסדרה בהמשכים, ואחרי ארבעה חודשים, בסוף פרק 15, התעייף קולודי והחליט להמית את הגיבור (החתול והשועל תלוהו על עץ). קהל הקוראים הצעיר, שנשבה בקסם הליצן, דרש המשך, ולאחר שנה חידש קולודי את הסדרה והוסיף עוד עשרים פרקים של תעלולים והרפתקאות, מהן חביבות מהן מסמרות שיער. בפרק האחרון, לאחר שלמד לץ העץ את הלקח ממעשיו כפויי הטובה, הפך אותו קולודי ל'ילד טוב' במושגי אותה תקופה: מחונך, הגון וממושמע. בשנת 1883 הופיעו כל הפרקים כספר שזכה מיד להצלחה עולמית. הוא תורגם לכל שפה ולשון במיליוני עותקים ונחשב לספר המתורגם ביותר מאז ומעולם (לאחר התנ"ך). הוא הומחז, בראש ובראשונה בתיאטרוני בובות, והגיע למיליוני ילדים בכל העולם בזכות סרט ההנפשה המקסים של וולט דיסני משנת 1940. פינוקיו של דיסני היה לדמות חביבה וסימפטית, שונה לגמרי מדמותו המקורית. בעקבות הצלחת הסרט נוצרו מאות עיבודים ועשרות סרטים מצוירים, שהקשר בינם לבין פינוקיו המקורי קלוש ביותר. נכתבו גם לא מעט ספרי 'המשך' ('בנו של פינוקיו', 'פינוקיו באפריקה', ואפילו יצירה המחברת בין פינוקיו לבין הקוסם מארץ עוץ). פינוקיו העניק השראה גם לעשרות יצירות מוזיקליות, מחזות זמר, סרטי קולנוע וטלוויזיה, במזרח ובמערב.

גם אצלנו נכתבו גרסאות אין ספור. הנה למשל טוביה צפיר שר את 'פינוקיו' למילותיה של מיכל חזון וללחנה של נורית הירש:


אין פלא שהספר הפך לאחד מספרי המופת בספרות הילדים העולמית ונלקחו ממנו דימויים וסמלים רבים המוכרים לכל אחד: האף המתארך כאשר הדובר משקר, 'ארץ הצעצועים', החתול העיוור והשועל הפיסח כסמל של נוכלים, הפֵיָה בעלת שיער התכלת, וכמובן הלקחים המוסריים: העונשים שמקבל השקרן וכפוי הטובה, וחשיבותה של קניית דעת, שבסופו של דבר סייעה לליצן העץ להפוך לבן אנוש. הרעיון של הפחת רוח חיים בדומם מזכיר את המסורת היהודית של 'הגולם', ומילה זו אף מופיעה בכמה מן התרגומים לעברית. השילוב בין פנטזיה לבין העולם היום-יומי (בעלי חיים ובובות המדברים בלשון בני אדם, מתן רוח חיים בדומם) היה חדשני בזמנו, אך מאז מלאה בהם ספרות הילדים ('הקוסם מארץ עוץ', 'פיטר פן' ועוד הרבה).  

לימימה, לאוקסנברג וללאה גולדברג, ששלטו בגרמנית, באנגלית וברוסית, לא הייתה כל בעיה ליטול מן התרגומים הללו, אך עמדו לפניהם כבר שני תרגומים עבריים, שאמנם נעשו באמצעות 'שפה מתווכת' ולא מהמקור האיטלקי. בשנת 1920 החל בפולין המחנך ישראל אליהו הנדלזלץ (סבו של העיתונאי והמבקר מיכאל הנדלזלץ) לתרגם לעברית את פינוקיו. הוא פרסם את שני הפרקים הראשונים בעיתון הילדים צפרירים, עד שזה פסק מלהופיע (על תרגום זה ראו ברשימתו של נתי גבאי בבלוג הספרנים של הספרייה הלאומית, 29 באוקטובר 2017). 


בשנת 1931 יצא לאור בהוצאת 'אמנות' בתל אביב תרגומו של ישראל דּוּשמן, סופר, מורה ופזמונאי ('פה בארץ חמדת אבות', 'השקדייה פורחת'), והוא נדפס שוב ושוב. 


מני אז, וביתר שאת אחרי סרטו של וולט דיסני, הופיעו בעברית כשישים (!) גרסאות של סיפור פינוקיו, רובן מקוצרות ומעובדות. בין המתרגמים לעברית נזכיר את לוין קיפניס, אוריאל אופק (ולימים גם רעייתו בינה ובתם עטרה), שלמה טנאי, שולמית לפיד, לאה נאור ועילאי מלצר. רק שלושה תרגמו ישירות מן הגרסה המקורית באיטלקית: נקדימון רוגל (זק, 1955), מרים שוסטרמן-פדובאנו (זמורה ביתן, 1990) וענת שפיצן (כרמל, 2004). נוסף על גרסת דיסני עובד לאנגלית סיפורו של פינוקיו בידי האמריקנית שירלי גולדן, וימימה תרגמה גרסה זו לעברית בשנת 1958 (הוצאת מסדה).  

תרגומה של מרים שוסטרמן-פדובאנו, 1990
תרגומה של ענת שפיצן, 2004








גרסה מוזרה בעברית ושמה פינוקיו בארץ ישראל (מצפה, 1950), חיבר המשורר אביגדור המאירי, שבחר לכתוב אותה בלשון מקראית ארכאית (שמו של הצרצר הוא 'צפנת בן-צרצור'). זהו מעין המשך של גרסת דיסני, שפסח גינזבורג תרגם לעברית כמה שנים קודם לכן (מצפה, 1942). פינוקיו לומד את כתבי הקודש בעזרת יפת (ג'פטו) והפֵיָה מעבירה אותו ארצה. הוא מבקר בתל אביב ובנהר הירדן, ופוגש ליד הכותל המערבי נביא זקן שמחכה לגיבור האלמוני, ילד שיקריב את חייו למען אחרים... עוד על מהדורה זו ראו מה שכתב דני קרמן בבלוגו ('המהפכה ביער עד: אביגדור המאירי').

פרשה חביבה אחרת קשורה בעיבוד לרוסית. בשנת 1936 עיבד אלכסיי טולסטוי את הספר מאיטלקית לרוסית וקרא לו מפתח הזהב או הרפתקאותיו של בורטינו (buratino באיטלקית: ליצן עץ). סיפורו של טולסטוי דומה בבסיסו למקור של קולודי אולם ללא המימד האכזרי. זו גרסה נעימה ביותר ומלאת הומור, דמיון פרוע ושובבויות. העלילה מהירה יותר ומסתיימת בשישה ימים, וגם מוסר ההשכל פשוט ומותאם לטעם הסובייטי: יש רעים ויש טובים, עשירים מנצלים ועניים טובי לב. הספר הפך ללהיט ועד היום הוא נמנה על הקלסיקה של ספרות הילדים הרוסית. הוא הוצג והוסרט שם כמה פעמים ואף זכה לכמה תרגומים לעברית (ראו במאמרו של אלי אשד, 'פינוקיו הרוסי של אלכסיי טולסטוי', בלוג יקום תרבות, 10 בפברואר 2016).


מפתח הזהב זכה גם לעיבוד לבמת חובבים בארץ. למחזה היו שלוש מערכות ולאה גולדברג כתבה לו את השירים (למוזיקה של גארי ברתיני). לא ברור אם המחזה בכלל הועלה על הבמה, ואם כן מתי (ברתיני עלה לארץ רק ב-1946). בקשיים מרובים מצאתי גרסה שלו בין הספרים הנדירים של הספרייה הלאומית, מתוקתקת על מכונת כתיבה. לעומת חריזתה הקולחת של לאה גולדברג ל'פינוקיו', כאן אנו מוצאים אילוצי חריזה כמו 'ומר חושם גולם איש / עניינו הוא עסק ביש', או דברי מנהל תיאטרון הבובות שמעסיק את פינוקיו: 
לפניכם הבאתי / עם שוטה ופתי / בולי עץ בלי מוח / בם אמשול בכוח / ... הבובות כפופות לי / הבובות סוגדות לי, / את שוטי ארימה, / וכולן רוקדות לי, / כי שוטי הוא שוט, / שוט עבה מאד.
לא על שירים אלה הייתה תפארתה של לאה גולדברג. 

ו. מניין באו השועלים?

ולסיום, משהו על מקורותיו של 'נתפסו השועלים'. שיר זה נכתב להמחשת תמונה במערכה השנייה: פינוקיו סר אל הכרם הראשון שמצא בדרכו כדי להשביע את רעבונו, אך נלכד במלכודת שטמן האיכר לגונבי התרנגולות מן הלולים שבחצרו. האיכר ממנה אותו לשמור על הלולים במקום הכלב שמת, ופינוקיו, שנובח ככלב, מצליח ללכוד את הגנבים הטורפים. בתמורה לשירותיו מעניק לו האיכר תפוחים ומשחררו לחופשי.

מי הן החיות שהגיעו לטרוף תרנגולות? ישראל דושמן, שתיאר את 'החיות הקטנות הטורפות הלהוטות מאוד אחרי ביצים ואפרוחים', קרא להן 'נמיות', ואילו ימימה, בתרגומה למהדורה הצבעונית האמריקנית משנת 1958, כינתה אותן 'חולדות'. אבל מתברר כי במקור השתמש קולודי במילה האיטלקית faine, שמשמעותה המילונית היא סָמוּר – חיה ממשפחת הגיריות והחמוס, בעלת זנב ארוך ורגליים קצרות. ואכן כך תרגמו מאיטלקית מרים פאדובני-שוסטרמן ואחריה גם ענת שפיצן: 'חיות קטנות בעלות פרווה כהה ... סמורים, בעלי חיים קטנים אוכלי בשר' (הרפתקאותיו של פינוקיו, כרמל, 2004).

סמור (ויקיפדיה)

מדוע אפוא בחרו ימימה ולאה גולדברג להכניס להצגה דווקא את השועלים?

בהעדר כל מקור אחר, אעלה השערה: מוריה של ימימה בגימנסיה הרצליה (בן-ציון מוסינזון, חיים הררי, חיים בוגרשוב ואחרים), הקנו לתלמידיהם את חשיבותה של התרבות העברית ומקורותיה, מהמקרא והמדרש ועד לסופרי אותם ימים ולשונם, בקריאה נכונה ורהוטה, בהמחזה ובצליל. פרקים שלמים מן המקרא ומן המדרש – בעיבודם של ביאליק ורבניצקי בספר האגדה  היו שגורים על לשונם של התלמידים הצעירים. אפשר להניח שכאשר חשבו על גניבה מן הכרם, הם נזכרו באופן טבעי בפסוק 'אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר' (שיר השירים, ב 15). הם בוודאי גם הכירו את משל 'השועל והכרם', הן ממשלי אזופוס הן ממדרש קהלת רבה, על השועל שנכנס לכרם כדי להשביע את רעבונו, אכל ואכל, שבע ותפח עד שלא יכול היה לצאת דרך אותו 'נקב' שבגדר; צם שלושה ימים ורק אז הצליח לצאת.

ועל כך נוסיף את השפעת אורו הבוהק של ביאליק. כל בוגר החינוך העברי באותו דור הכיר היטב את יצירתו השירית. בשנת 1933, לרגל יום הולדתו השישים של המשורר הנערץ, התפרסם בהוצאת דביר הכרך שירים ופזמונות לילדים עם איוריו המקסימים של נחום גוטמן. כל שירי ביאליק לילדים היו שם, מ'קן לציפור' ו'שתי בנות' דרך 'מֵעֵבֶר לים' ו'עֲלִי באר' ועד ל'משה הנער / תעה ביער'. והגננת ימימה כתבה על כך ב'יומן גן הילדים' (י' בטבת תרצ"ו): 
היום יום הולדתו של ח"נ ביאליק. ניסינו בבוקר לתת לילדים קווים מילדותו ... נתתי תוכן של השיר 'אל הציפור' ועברנו לשירים הידועים לנו. כה קרוב היה המשורר לילדים, ושיריו שגורים בפיהם. ביאליק – מעיין בלתי פוסק, אפשר לדלות ולשאוב לאין גבול (יומנים גנוזים, עמ' 188).

הורדתי מן המדף את הכרך השמור בביתי, שאותו ירשתי מאמא. הכריכה קצת מרופטת, הסביבון ב'לכבוד החנוכה!' עוד מכונה כאן 'כִּרְכָּר', אבל ההנאה לחזור ל'דקלומים' לא תסולא בפז. לא כאן המקום לעסוק בהערצתה של ימימה לביאליק, שהיה חבר קרוב של אביה ושל דודה חיים (המוּכּר בכינויו הספרותי 'רב צעיר'); די אם אזכיר שלרגל יום הולדתו היא כתבה את הסיפור 'ביאליק וטליק' (דבר, מוסף לילדים, 19 ביולי 1933). והנה, לקראת סוף קובץ שיריו של ביאליק לילדים, נדפס שירו 'התרנגולים והשועל' (עמ' קסא-קסח). 

אמת, אין דמיון רב בין סיפור פינוקיו לבין המסע שעליו שורר ביאליק, של 'כל בעלי כרבולת, / אפרוח, תרנגול ותרנגולת', לחפש להם 'מכולת', ופגישתה של התרנגולת הפיסחת עם 'בן-שועל נער' בדרך; אך עשוי היה להתעורר בלב ימימה זיכרו של סיפור מחורז זה, ששפתו המקראית לא הייתה אז מכשול. מי יודע, אולי כך הגיעו השועלים טורפי התרנגולות ל'פינוקיו'...

ואלה דברי השועל אליבא דביאליק:


ואכן, מערכה ב' בהצגת 'פינוקיו' מזכירה מאוד את 'התרנגולים והשועל', וכך לאחר שנתפשו השועלים, האיכר נוהג בהם בזנבותיהם:


והרי זה כמעט כפי שחרז ביאליק: 

__________________________________________

אני מבקשת להודות לצוות הארכיונאים המסורים במכון 'גנזים', באוסף עמירן שבארכיון למוזיקה באוניברסיטת תל אביב, ובאוסף אוקסנברג שבארכיון התיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים.

10 תגובות:

  1. מרתק. מעניין כי בכרזה של ההצגה פינוקיו שם משפחתו של הצייר צבי גולדין רשום כגולדוין (בתוספת האות ו"ו). מן הסתם פליטת קולמוס...

    השבמחק
  2. רמה, הרי זה ממש מעולם הנפלאות. תודה רבה.

    השבמחק
  3. נהדר. תודה רמה, לאוי"ט. חגית

    השבמחק
  4. תודה על הכתבה המרתקת. לגבי הספר "מפתח הזהב, או הרפתקאותיו של בורטינו" - התרגום לעברית של הנוסח הרוסי מאת אלכסיי טולסטוי. לוי צירולניקוב כתב שבשנות העשרים הספר יצא לאור בעברית בתרגומו של א. מיטרופוליטנסקי.
    לשמחתי מצאתי את כל הספר (!). הוא התפרסם בהמשכים בעיתון "עולמי" של רשת "תרבות", שראה אור בוורשה. הדפסת הקטעים בהמשכים היתה בדפים באמצע הגיליון, שניתנים לתלישה, לקיפול ולכריכה כחוברת או כספרון, דבר שהוסיף עוד "ספר קריאה" לספרייה הביתית. ניתן למצוא אותם בגיליונות "עולמי" החל ממספר 30 (י"ב תשרי תרצ"ח, 17.9.1937) ועד גיליון כפול 57/58 (כ"ט כסלו תרצ"ט, 22.12.1938). את איור השער ניתן לראות בספרי "בין העצים הירקרקים", ירושלים 2006), עמ' 376.

    השבמחק
  5. אכן כתבה המחזירה את הסיפור למקורותיו, ומלווה את גלגולי 'התבגרותו'...
    על הצייר של חלק מההצגות לילדים צבי גולדין-גורן כתבתי מאמר עליו ועל פעילותו כמורה לציור בבתי חינוך בתל-אביב ובגבעתיים, ובו היה גם פרק כצייר התפאורה של ההצגות גם ב"בית החינוך לילדי עובדים בצפון", בליווי איורים לדמויות השונות. (אחד מהאיורים הפך לתמונת דף הבית של מחשבי). המאמר "הוראת הציור בתקופת היישוב: צבי גולדין - משלב מסורת וחידוש", בכרך "דור לדור", לט, תשע"א, עמ' 45--74, "גולדין כצייר התפאורות" בעמ' 58--62.

    השבמחק
  6. תודה רבה על הכתבה המרתקת,כתמיד!
    בשבוע שעבר הזכרת את משה ברונזפט-גורלי שהיה מורי בבית הספר העממי "גמנסיה סוקולוב" בירושלים. התרגשתי בשנית לראות את שמו ולא אחזור הפעם על מה שכתבתי שם. מרגש אותי לקרוא על פעולותיו במישור שלא הכרתי.
    אתוודה שאת הספר פינוקיו כילדה לא אהבתי, איני זוכרת איזה תרגום היה לי אך לא שבה את לבי....בירושלים כנראה גם לא הוצג בשנות ילדותי,שנות הארבעים הראשונות..
    את ספרו של ביאליק יש לי עד עתה,נשבתי בקסמו והכרתי את כל השירים בע"פ. אני זוכרת שאת השיר "משה הנער" למדה אותי אמי לשיר,שיר שלמדה בבית אביה בבסרביה. היינו שרות את השיר- אני בכית מרחמים על "משה הנער שתעה ביער" (במבטא מלעילי כמובן) ואמי הזילה דמעות מזכרונות על אביה שלימדה שיר זה ושנספה בשואה..
    ושוב, תודה לך על העונג בקריאת הכתבה.
    שבת שלום

    השבמחק
  7. העיתונאי והמבקר מיכאל, וכך כנראה גם אביו אליהו כתבו את שמם הנדלזלץ, ולא כפי שמופיע כאן.
    רן לב

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.