יום שישי, 7 באוגוסט 2020

'אל תבדו דברים': הדי המאורעות ב'שירה' של עגנון



ליום הולדת ש"י עגנון, י"ח באב תרמ"ז (8 באוגוסט 1887)

מאת דב סמט

עלילת הרומן שירה (שוקן, 1971) מתרחשת בתקופת 'המאורעות' של השנים תרצ"ו-תרצ"ט (המרד הערבי הגדול) ואלה תופסים מקום חשוב ביצירה. המספר דן במאורעות הללו וביחסים שבין יהודים, ערבים ואנגלים, בקולו, כמו גם בקולותיהם של גיבוריו. כך למשל אנו למדים שגיבור הסיפור, מנפרד הרבסט, קורא לפני הנריאטה רעייתו את חדשות היום, בעוד המספר מעיר מדעתו: 'דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכל יום יהודים נהרגים בצנעה ובפרהסיא ובכל יום מעוטרים העיתונים בעיטורים שחורים', ובהמשך הוא מוסיף ודן במדיניות ההבלגה ומבקר את אזלת היד של השלטונות:
בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעתון וקראנו אדם מישראל נהרג הנחנו את סעודתנו, עכשיו שהצרות מצויות, אדם יושב על שולחנו ואוכל את פתו בחמאה ובדבש קורא ואומר שוב נהרג יהודי ... ואנו יושבים בחיבוק ידים ונותנים עצמנו להריגה ואומרים, הבלגה, הבלגה ... והרשות מה עושה, עושה עוצר (עמ' 95-94). 
'פס שחור בעתון' (דבר, 17 באפריל 1936)

הרבסט יושב עם רעייתו ('שאפילו עתון אינה קוראת'), 'וקורא לפניה חדשות היום ומפרש לה מקצת מעשה אנגליה וערכו של הגורם הערבי'. אבל המאורעות עצמם אינם רק מצע עובדתי שעל רקעו מתפתח הסיפור, אלא הם מעמידים ניגוד ויוצרים התנגשות, ולכל הפחות מתח, בין הפרטי והכללי. עיסוקו האקדמי האזוטרי והכושל של הרבסט, אהבהביו ומשבר נישואיו מתגלים בקטנותם נוכח הדרמה הלאומית ואימת המוות המרחפת על המציאות היום-יומית.

חוברת שנדפסה בתל אביב באייר תרצ"ו והוקדשה לזכר ההרוגים הראשונים במאורעות

פרט לתיאורים הכלליים של המאורעות שיבץ עגנון בסיפור גם אירועים שעליהם למד מן הכרוניקות העיתונאיות של התקופה. האירועים הללו משולבים בהתרחשויות בחיי גיבורי הסיפור, והם משמשים לעיצוב והארה של היחסים הפנימיים בין גיבורי הרומן. כך למשל, כאשר הלך הרבסט לבית קפה עם בתו תמרה, דבר שלא עשה מעולם קודם לכן:
משונה היה בעיני הרבסט ללכת לבית הקהוה עם בתו ... הרגיש שהוא צריך להעסיק אותה. חיזר על מטמוני לבו ולא מצא מה לספר לבתו. עם שהוא מבקש ואינו מוצא בא נער ובידו עתונים וקרא בקולי קולות שמונה יהודים נרצחו בהר הכרמל. קמה בהלה בבית הקהוה וחטפו את הגליונות ... ברגע אחד נמכרו כל הגליונות. בקושי הספיק הרבסט ליקח גליון.  
ישבו להם הרבסט ובתו בבית הקהוה, הוא על כוס קהוה והיא על קערית גלידה כשהיא מרכינה עצמה על כתפיו והם קוראים בהארץ את שמות הנרצחים ובאיזו מדה של אכזריות נרצחו. אחר שקראו כל הפרטים עבר הרבסט במעוף עין על שאר הידיעות שבעתון, על נסיון של הברחת נשק מסוריא ועל יהודי שנידון לתלייה וביקרו אצלו בבית הסוהר שבעכו (עמ' 309-308).
עגנון ציין במפורש את שם העיתון שבו קראו הרבסט ותמרה: הארץ, ששנה קודם לכן נרכש על ידי מיטיבו, שלמה זלמן שוקן. לא קשה לזהות את הגיליון המסוים שאליו התכוון עגנון: ב-16 באוגוסט 1938 זעקה הכותרת הראשית של העיתון באותיות גדולות על שמונה יהודים שנרצחו ביערות הכרמל. באותו עמוד דווח גם על סיכול של הברחת נשק מסוריה ועל ביקור שערכו מכריו של מרדכי שוורץ בכלא עכו, שם המתין לגזר דין מוות שהוטל עליו בשל רצח שוטר ערבי (שוורץ הוצא להורג באותו יום)  ידיעות שעליהן כאמור עבר הרבסט 'במעוף עין'. מבלי משים אולי חשף עגנון טפח מבית היוצר שלו, שכן ברור שלא כתב את הדברים מזיכרונו, ומן הסתם גם לא מהערות שכתב לעצמו, אלא שעיין בעיתון עצמו.

הארץ, 16 באוגוסט 1938

התפרצותה של הדרמה הלאומית אל המפגש בין האב לבתו ממחישה את דלות הקשר הרגשי ביניהם ואת כשלונו של הרבסט למלא את החלל הבין-דורי הפעור בין השניים. חלל זה מתמלא רק בזכות אירועים שמתחוללים 'בחוץ' והם שמספקים לאב ולבת עניין משותף לענות בו, ואפילו אינטימיות מסוימת כאשר תמרה מרכינה עצמה על כתפי אביה.  

על שילובם המודע והמכוון של סיפורי 'המאורעות' ברומן שירה רמז עגנון בהערה אַרְס-פואטית שהביא בשמו של יוהאן וולפגנג גֶתֶה:
אומר היה גיטה למשוררים, אל תבדו דברים השתמשו בסיפורים הידועים, שלא סיפור המעשה הוא העיקר אלא מה המשורר עושה בו (עמ' 375-374).
ברוח עצה זו השתמש עגנון 'בסיפורים הידועים' שנדפסו בעיתונים בני הזמן. אלא שיש להבחין בין שני סוגים של 'עשיית המשורר'. לפעמים מביא עגנון את הסיפור דבר דבור על אופניו, כפי שאירע וכפי שכתבו עליו בעיתונים, והוא משלבו בעלילה הבדויה. כך למשל, בדוגמה שראינו לעיל העתיק עגנון את כותרות העמוד הראשון של העיתון, כמעט כלשונן, אך עיקר עשייתו אינה הכרוניקה העיתונאית כשלעצמה אלא חיבורה אל המפגש בין הרבסט לבתו. לעומת זאת, כאשר הסיפור ארוך ומורכב, אז 'עשיתו של המשורר' מתבטאת לא רק בשילוב 'הסיפור הידוע' בגוף העלילה, אלא בו עצמו. רוצה לומר, הסיפור כבר איננו נאמן למה שקרה באמת. 

כבר בעמוד הראשון של שירה שילב עגנון את הפרטי עם הציבורי. הרבסט פגש את שירה בפעם הראשונה, מפגש של ראייה, בעת אירוע ציבורי, שנועד במפורש, ולא רק במשתמע, להאיר את דמותה, או לפחות את השתקפות דמותה, בעיניו: 
לפני שלוש ארבע שנים ראה אותה מנפרד פעם ראשונה. אותו היום אבל כבד היה בירושלים. בחור בן גדולים נהרג על יד גוי ונתקבצה כל העיר ללוותו לבית עולמו. אותה שעה שהכל עמדו אבלים ודוויים יצאה אותה אישה מבית החולים כשהיא מלובשת בגדי שירות שלה, פניה זקופות וציגרטה דלוקה נזקרת מתוך פיה וכל עצמה חוצפה ועזוּת מצח (עמ' 7).
סיפור הלוויה פשוט וקצר, ועל פי דרכנו נוכל לשער שמדובר במעשה ידוע ועגנון לא הוסיף ולא גרע ממה שאירע באמת. זאת ועוד, המספר נותן סימנים מובהקים במעשה, שמאפשרים לנו לגלות את מקורו. הנהרג הוא 'בחור', כלומר איננו נשוי, והוא 'בן גדולים', רוצה לומר בעל ייחוס, ובעולמו של עגנון מותר להניח שהכוונה היא לגדולי ישראל במשמע הישן של המילה, דהיינו גדולי תורה. הוא 'נהרג על ידי גוי', כלומר בידי אנגלי או ערבי. וכל העיר האבלה מתקבצת ללוותו. 

כל הסימנים הללו מורים על לוויתו של מנחם פריבס, צעיר בן 17 שהוכה על ידי שוטרים אנגלים ב-2 במרץ 1940, כשעלה לשאת דברים בשם 'ההגנה' בקולנוע עדן. הוא מת יומיים לאחר מכן. הלווייתו, בה השתתפו למעלה משלושים אלף איש (על פי מקורות אחרים, בלוויה השתתפו עשרת אלפים איש), תוארה בעיתון הארץ

הארץ, 6 במרס 1940

בעיתון אֹמֶר נכתב ביום הלוויה (6 במרס 1940): 'מזמן לוית החמשה לא ראתה ירושלים התכנסות כה גדולה ואבל כה כבד', כלשונו של עגנון. עיתון הַבֹּקֶר תיאר באותו היום את פריבס 'קדוש בן בנם של קדושים. סבא שלו הרב מבוברויסק ר' שמואל נוח שנרצח מידי פורעים לפני יותר מעשרים שנה'. אולם את ההסבר המלא להיותו 'בן גדולים' נמצא בעיתון הַצֹּפֶה של תנועת המזרחי (שבאותו חודש יצא תחת השם הֶגֶה, משום שנסגר בפקודת הבריטים), מיום 5 במרץ: 
אמו היא ממשפחת שניאורסון הידועה מליובאוויטש. זקנו, ר' מנחם שניאורסון, בנו של בעל 'צמח צדק', ז"ל, נרצח בשנת 1918 על ידי חיילות דניקין באוקריינה. מצד אביו הוא ממשפחת פריווס הידועה בווארשה, נכדו של הפרנס ר' ישעיהו פריווס.
מנחם פריבס (כיפה)
אם כך, ההרוג התייחס ישירות לשושלת אדמו"רי חב"ד, וסבו, מנחם מנדל שניאורסון (בנו של רבי שמריה נח שניאורסון מבוברויסק), נהרג גם כן על קידוש השם בימי מלחמות האזרחים באוקראינה. גם על סבתו של מנחם פריבס, הרבנית הינדה שניאורסון, שנפטרה כמחצית השנה לאחר מותו של מנחם, כתב עיתון הצפה ביום השבעה לפטירתה, כי 'היתה 
בת גדולים. נצר למשפחה מיוחסת בישראל' (16 בספטמבר 1941). משפחת פריבס הוורשאית הייתה משפחה עשירה ביותר שהייתה קשורה לאדמו"רי חסידות גור.

אין ספק אפוא שהלוויה שתיאר עגנון היא זו של פריבס.
נמצאנו למדים שעגנון לא הקפיד על סדר הדברים, שהרי 
הלוויה הייתה בשנת 1940, ואילו על פי הרומן הרבסט ראה
את שירה בזמן הלוויה שלוש או ארבע שנים קודם שפגש בה בבית החולים. כלומר קודם סיפור העלילה, המתרחשת, 
כזכור, בשנות המאורעות 1939-1936.

שירה היא אחות בבית חולים, אולם שמו של בית החולים איננו נזכר. הלוויתו של פריבס, כפי שמעידים העיתונים, יצאה מבית החולים 'ביקור חולים', ואם כך את הופעתה 'המחוצפת' של שירה בצאתה מבית החולים יש למקם שם. 

בית החולים 'ביקור חולים' ברחוב המלך ג'ורג' (היום רחוב שטראוס), 1924

כניסתה של שירה לחייו של הרבסט הייתה בסימן לוויה וכך גם יציאתה מהם. כשנפרד הרבסט משירה בפעם האחרונה היא ביקשה ממנו לכתוב את מקומה החדש אך הוא אינו עושה כן (עמ' 366-365). מאוחר יותר, כשהוא מגיע לבית החולים לבקר את פרופסור בכלם, הוא מחפש את שירה ומגלה שעזבה את בית החולים. הוא יושב באוטובוס שלפתע נעצר: 
בפתאום עמד האבטובוס ונראה קיבוץ גדול של ערביים שנתכנס להלוויית מת, שנכבד אחד ערבי מיריביו של המופתי הירושלמי נהרג על יד בני סיעתו של המופתי ... אם כן, הרהר הרבסט, החליפה שירה את דירתה ... חבל שלא כתבתי על פנקסי היכן דירתה. חזר והביט בפנקסו ולא מצא ... בני הלויה מתרבים והולכים ... חבל עליו שנהרג, אמר אחד מנוסעי האבטובוס, גוי טוב היה. במוצאי פסח שעבר מיד אחר ההבדלה שלח לי פת חמה ... אדוני הוא עתונאי? – למה? – מפני שאני רואה שהוציא את פנקסו בוודאי רוצה הוא לתאר את טכס הלויה. כך? אמר הרבסט והחזיר את פנקסו לכיסו (עמ' 383-382).
ושוב הפרטי והציבורי משמשים בערבוביה ומאירים זה את זה. הלוויה, כלומר הפרידה מן המת, שמתוארת בכרוניקה העיתונאית, היא גם תמונת המראה של פרידת הרבסט משירה. הפנקס, שבו עשוי עיתונאי לתאר את הלוויה, הוא אותו פנקס שבו לא ציין הרבסט את כתובתה של שירה. היחסים הבעיתיים שבין יהודים לערבים  יחסים של שנאה שיש בהם לפעמים צד של חיוב, כפי שמספר אחד מנוסעי האוטובוס  הם הד ליחסי הרבסט ושירה, שגם בהם יש אורות וצללים.

כמו בלוויה הראשונה, שבה ראה הרבסט את שירה, גם כאן השתמש עגנון בלוויה שהייתה, הפעם של ערבי. ביום חמישי, 13 באוקטובר 1938, נערכה בירושלים הלוויתו של חסאן צדקי דג'אני, שנרצח יומיים לפני כן. דג'אני היה בן למשפחה ירושלמית פלסטינית ידועה ומכובדת, יריבה ותיקה של משפחת חוסייני (שהמופתי נמנה על בניה). חסאן צדקי היה עורך דין וחבר מועצת העיר ירושלים, נחשב לדמות מתונה ויחסיו עם יהודים היו מורכבים.

חסאן צדקי דג'אני

מסע הלוויה תואר כך בעיתון הארץ
בשעה 3:30 יצאה הלויתו בכמה עשרות אבטומובילים והמשיכה עד למשרדו ברחוב מאמילה [ממילא], בבנין הישן של עירית ירושלים. משם הוצא הארון מן האוטו ונישא על כפיים על ידי המון של כמה אלפי ערבים.
הארץ, 14 באוקטובר 1938

יש לשים לב שעגנון לא ציין את שמם של הנרצחים שאת לוויותיהם הזכיר. שתי סיבות לכך: אמנם עגנון רצה לשלב בסיפור את אירועי השעה כפי שהיו, אבל בסופו של דבר שירה הוא רומן בדיוני וציון שמות אמתיים היה מזכיר יותר כתבה עיתונאית; ציון השמות היה גם מאפשר לקבוע את מועדי הלוויות וממילא ידרוש מן המחבר להתאים את פרטי הסיפור לסד הזמנים שקובעים האירועים ההיסטוריים. ואכן, כפי שראינו זמן הלוויה של פריבס אינו מתאים לכרונולוגיה של הסיפור.

הנה דוגמה שתציג גישה מורכבת יותר לשילוב הזמן ההיסטורי האמיתי בזמן הספרותי הבדוי. אין מדובר באמירת אגב קצרה אלא בסיפור מורכב וארוך יחסית, ובו נזכר במפורש שמו האמיתי של נשוא הסיפור. וכך הוא המעשה: הרבסט מגיע לחנות הספרים הידועה 'במברגר את וואהרמן' ברחוב הסולל (עמ' 427). עגנון  אספן ספרים וביבליופיל בעצמו  היה מבאיו של אנטיקוואריאט זה ומן הסתם גם מצא שפה משותפת עם בעל החנות שמואל וואהרמן, שהיה מצאצאיו של הרב החסידי אברהם דוד מבוצ'אץ' (1840-1771), דמות שמוזכרת בחיבה לא פעם בכתבי עגנון. בהמשך, אחד מעובדי החנות מראה להרבסט אוצר ספרים בלום שטרם נפתח ונתמיין, ובסמוך מתאר המספר את גלגוליו של אוצר ספרים זה:
אחר ששקטה המלחמה הגדולה וגברה ידה של אנגליה על תורכיה ונכנסה ארץ ישראל תחת שלטון האנגלים עלו אנשים שונים מארצות שונות ובאו לירושלים וביניהם סיר דייוויס בירקנטל עשיר גדול וחוקר מפורסם שקנה לו שם עולם בספרו אלהי נכר הארץ שיכולים לומר שלא הניח שום עבודה זרה מיום שבא זכרה של ארץ ישראל שלא הזכירה ועדיין משמש ספרו מקור לחוקרי אלילי הארץ. כשבא קנה לו בית גדול בדרך להר הזיתים והכניס לשם ספרים הרבה שמלאו כמה חדרים והעמיד לו משרתים ושפחות ערביים וערביות וכל אותן השנים לא היה לו דבר עם אדם מישראל ואפילו לא עם חכמי ישראל. ומכספו נתן לערבים צעירים ושלחם על חשבונו לאוניברסיטאות שבחוצה לארץ להשתלם במדעים וביותר משך חסדו לנהג שלו ערבי צעיר ויפהפה. ביום הפרעות בשנת תרפ"ט נסע באבטומוביל שלו לראות מה אותו הרעש. הגיע לשער שכם. הערבים שראו את האדון בירקנטל ורובם חשבוהו לאנגלי הניחו ידיהם לשעה קלה מן ההריגות. רמז להם הנהג ולחש להם שיהודי הוא זה. מיד ירו בו כדור וצנח מן האבטומוביל כשהוא מתבוסס בדמו ואת האבטומוביל לקח לו הנהג לעשות ביהודים כטוב בעיניו (עמ' 436).
הרי לפנינו סיפור מפורט, בוודאי בהשוואה לסיפור הלוויות, שעוסק באדם מסוים, ששמו נזכר בפירוש, ובאירוע שלכאורה התרחש בימי המאורעות של שנת 1929, כלומר כשבע שנים קודם לזמן שבו מתרחשת העלילה העיקרית של שירה. אך דווקא אריכות הדברים וציון שמו המפורש של סיר דיוויס בירקנטל מעידים שאין זה מעשה שהיה כפשוטו אלא בדיון גמור. בירקנטל לא היה ולא נברא, אך המעשה המיוחס לו נרקם ככל הנראה מכרוניקות שהתפרסמו בעיתונות הארץ-ישראלית בת הזמן. עגנון עשה בהן כבשלו ויצר מהן סיפור מרהיב. אפשר להצביע על שתי דמויות היסטוריות שגורלם שימש כנראה את עגנון במעשה היצירה של סיפור זה.

לוי ביליג (ויקיפדיה)
הראשון שבהם, פרופ' לוי (לואיס) ביליג, שנרצח ב-21 באוגוסט 1936. ביליג, יליד לונדון ובוגר אוניברסיטת קיימברידג', הוזמן בשנת 1926 לשמש מרצה לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים. תחום המחקר שלו עסק באיסלאם השיעי, ולא בעולם הפגאני, ובדומה לבירקנטל גם הוא 'היה ידוע כידיד הערבים ... ערבים רבים היו פונים אליו בשאלות, [ו]קיבלו תמיד את עזרתו' (דבר, 21 באוגוסט 1936). 

ביליג דומה לבירקנטל גם בעניין הספרייה: 'הוא נחשב לאחד המומחים לחקירת הכיתות הערביות, ובדאגתו ובמאמציו נוצר בספריה הלאומית אוסף של ספרות בשאלה זו שדוגמתו אפשר למצוא אך בספריות הגדולות ביותר בעולם' (שם). אפשר שיש צד שווה נוסף בין שתי הדמויות. עגנון רומז בצורה ברורה לנטייתו ההומו-ארוטית של בירקנטל. אין לנו שום ידיעה מסוג זה על ביליג, אבל הוא נרצח בגיל 39 והיה רווק. ביליג נורה בראשו מאחור כשרכן על שולחן עבודתו בביתו, שלא כמו בירקנטל שנורה במכוניתו ליד שער שכם. נציין גם שביליג התגורר סמוך לתלפיות, מקום מגוריו של עגנון.

דבר, 21 באוגוסט 1936

ג'יימס לסלי סטרקי (ויקיפדיה)
האדם השני שיש קווי דמיון בינו לבין בירקנטל הוא ג'יימס לסלי סטָרקי (1938-1895), ארכאולוג אנגלי שחפר את תל לכיש ומצא בו את מכתבי לכיש המפורסמים. 

ב-10 בינואר 1938, בדרכו לטקס פתיחת מוזיאון רוקפלר בירושלים (סמוך לשער שכם), נעצרה מכוניתו בידיי כנופיית ערבים חמושים ליד הכפר בית ג'יברין. שני עוזריו הערבים שולחו לחופשי ואילו הוא עצמו נורה בראשו ומת. יש כאן נקודות דמיון ושוני לרצח הבדיוני של בירקנטל. הפורעים בסיפור על בירקנטל סברו שהוא אנגלי, אלא שנהגו הערבי רמז להם שהוא יהודי; עוזריו הערבים של סטרקי אמרו לפורעים שהוא אנגלי, אולי בתקווה להצילו, אלא שהדבר לא הועיל. 

מכתבה שהתפרסמה בעיתון דבר עולה כי קודם שהיה ארכאולוג עסק סטרקי במסחר בחפצי אמנות, ואולי מכאן תיאורו של בירקנטל כ'עשיר גדול'. העיתון גם ציטט את דבריו של פרופסור נפתלי הרץ טוֹרְטְשִׁינֶר (לימים טור-סיני), שסטרקי 'סייע להמציא ספרים לאוניברסיטה העברית'.

דבר, 11 בינואר 1938
טקס הלוויה של סטרקי בבית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון בירושלים (Palestine Exploration Quarterly)

אפשר שעל רשימת הנרצחים בשירה יש להוסיף עוד שם אחד. בין מספידיו של לוי ביליג היה חברו אבינֹעם ילין (כך דווח בעיתון דבר ביום הלוויה). אבינועם, בנם של דוד ילין ואיטה פינס, היה גם הוא חוקר השפה הערבית שלמד בקיימברידג' וחזר לירושלים. יחד עם ביליג פרסם ילין ספר לימוד של השפה הערבית, שלמעשה היה פרסומו היחיד של ביליג. קצת יותר משנה אחר כך, הותקף גם ילין על ידי ערבים ומת למחרת, ביום 22 באוקטובר 1937. הלוויתו נערכה בירושלים והשתתפו בה אלפים רבים. לא מן הנמנע שכאשר תיאר עגנון את הלוויה בתחילת הרומן עמדה לנגד עיניו גם לוויתו של אבינועם ילין, למרות שהפרטים, כפי שהראינו לעיל, הולמים יותר את מנחם פריבס.

דבר, 21 באוקטובר 1937

מעין מעשה התצרף שעשה עגנון בדמותו של בירקנטל אנו מוצאים בהמשך ביקורו של הרבסט בחנות הספרים הירושלמית 'העתיד'. בחדר ספרי האמנות מצא הרבסט ציור 'מבית ספרו של ברויגהל' והוא מתארו לפרטי פרטיו (עמ' 439-438). כמו בסיפור על בירקנטל, גם כאן אריכות הדברים והפירוט מעלים את החשד שהתיאור הוא פרי רוחו של עגנון. ואמנם, גרשום שוקן, שחקר ובדק ונועץ במומחים לדבר, הגיע למסקנה 'שהתמונה שעגנון מתאר אותה בעוצמה כה רבה לא היתה ולא נבראה' (ש"י עגנון מחקרים ותעודות, מוסד ביאליק, תשל"ח, עמ' 234). אלא שמתברר כי גם כאן התיאור המפורט אינו אלא צירוף של כמה תמונות, וכפי שהראה ארנון שמשוני  שתיים מן התמונות הן של פיטר ברויגל האב ואחת של פיטר באלטן, משורר פלמי בן אותו דור (עוללות מכרם עגנון: 'כביום שראיתי תמונות של ברויגל'בלוג עונג שבת, 23 דצמבר 2016).

הנה כי כן, הדגמנו כיצד השתמש עגנון 'בסיפורים הידועים' מתקופת המאורעות ושיבצם ברומן שירה, כעצתו של גתה. הסיפורים הקצרים והפשוטים נאמנים למעשים שהיו, אם כי בדרך כלל עגנון העלים מהם פרטים מזהים, כמו שמות של דמויות היסטוריות. הסיפורים הארוכים והמורכבים יותר, עתירי השמות והפרטים, שנראים לכאורה כסיפורי כרוניקות של הימים ההם, אינם אלא התכה וצירוף של מאורעות שהיו, שעגנון הוסיף להם נופך בדיוני משלו. 

ואידך זיל גמור...
________________________

דב סמט הוא פרופסור (אמריטוס) בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב וחוקר בתורת המשחקים

25 תגובות:

  1. מעניין איך עגנון היה מתאר את החסידים שמרבים שמחתם ומקפצים ומרקדים סביב רבם והמאסקע נושרת מעל פניהם , בעת האפידעמיע העולמית.בחורינו עם המונדירים( מדים) לא אזרו אומץ להפר את אותה שמחה מרובה.

    השבמחק
    תשובות
    1. עמוק מני עמוק ורחב מני רחב....

      מחק
  2. נהדר ומכמיר לב:‏
    איך זורמים הרעיונות, המאורעות והאסוציאציות מתוך דפי המקורות העיתיים שעל שולחן ‏היוצר אל היצירה הנפלאה ומשם אל הלבבות שלנו.‏

    השבמחק
  3. תודה העל הכתיבה המרתקת הנותנת מומד נוסף להבנת העגנוניות
    עיסוקו של הכותב בתורת המשחקים יכול להיה להוציא מעגנון סיפור נוסף..

    השבמחק
  4. ניתוח יפהפה! מעלה רובד מרובדי הכתיבה העגנונית.
    מוסבר ומאויר. חלק כקטיפה.
    🙂

    השבמחק
  5. תודה על רשימה מרתקת. עגנון (כמו סופרים רבים אחרים) עשה שמוש רב בסיפורים 'אמיתיים' ששילב בסיפוריו - בין אלה המתרחשים בארץ ישראל או בח"ל. כמעט כל מי שנפגש לראשונה עם עגנון מספר על נטייתו של האחרון לחקור את בן שיחו לפרטי-פרטים: על משפחתו, מקום מוצאו, אירועים וטיפוסי אדם שונים שהכיר וכו' - חומרים שלעתים שימשו אותו לאחר מכן בסיפוריו.
    לעניין שילוב 'המאורעות' בסיפורי עגנון, וב"שירה" בפרט, ראו גם רשימתו של חיים באר ב"הארץ", על הצעתו של שוקן (שלא נענתה) לעגנון לשלב בסיפוריו את פרשת רצח האחים טראובה:
    https://www.google.com/amp/s/www.haaretz.co.il/amp/news/education/1.1177242

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על ההפניה. הסיפור של האחים טראובה דווקא מופיע ב'שירה'. סיפור מיוחד במינו על שני אחים שעלו מגרמניה ואחד מהם ‏התנצר 22 יום לפני שנרצח יחד עם אחיו בדרכם מהר הצופים לעיר. עגנון עשה בסיפור כבתוך שלו והפך ‏אותו לסאגה גדולה וקצת פנטסטית. ‏
      מעניין לראות מה כתב על כך 'הירדן', שעורכו הראשון היה בן ציון נתניהו. 'הירדן' התגולל על 'דבר' ששגה ‏בדיווח הראשון שלו על הירצחם של האחים וטען שהדבר נעשה בכוונה כדי להעלים את "כל הטרגדיה ‏שב"עלית הנוער" מגרמניה, המתנהלת ע"י הסוכנות - "לשם מילוי קופותיהם של קיבוצי השמאל". השנה ‏‏1938. לא הרבה השתנה ברטוריקה מאז...
      http://www.jpress.nli.org.il/Olive/APA/NLI_heb/SharedView.Article.aspx?href=YARDEN%2F1938%2F04%2F01‎&id=Ar00203‎&sk=C146EF0E‏ ‏

      מחק
  6. התמונה שאבי גרשום שוקן כתב שאינה קיימת בעולם אינה תמונתו של ברויגל אלא מדובר בתמונתו של ארנולד בקלין: "האמן ומלאך המוות"שנמצאת ב-Neue Nazional Gallerie בברלין. שוקן שנפטר ב-1990 לא זכה לראותה. אני ראיתיה שם לצד עוד תמונה של ארנולד בקלין:"הצייר ואשתו" בה הצייר ואשתו מאד דומים לעגנון ואסתרליין בנעוריהם. על תמונת בקלין סיפרתי בזמנו לחייים באר ואחר כך נכתב על כך מאמר בעיתון 2000 של עם עובד בצירוף רפרודוקציה של התמונה. את תמונת :"האמן ואשתו" הדפסתי על עטיפת הספר "מכתבים לאסתרליין" במהדורתו האחרונה. עגנון שילב קטעי עיתונות לא מעטים גם בתמול שלשום ועל כד אולי נזכה יום אחד להוציא את ספרו של פרופ' אברהם הולץ בסדרת ספריו "מראות ומקורות" שחלקה הראשון על הכנסת כלה יצא לאור לפני שנים.

    השבמחק
    תשובות
    1. פרופ' ניצה בן דב זיהתה בכתב עת אלפיים 6, את הציורים וכתבה על כך בהרחבה.
      היום - שבת 8.8. יח' חל יום הולדתו של עגנון - ובאוגוסט 1930- מציינים 90 שנה
      לביקורו של עגנון בבוצא'ץ'- שאודותיו תיאר, גם כן עם לא מעט דמיון את העיר ב"אורח נטה ללון"

      מחק
    2. את תמונתו של ארנולד בקלין (1827 –1901)"האמן ומלאך המוות"
      Arnold Böcklin, Self-Portrait with Death as a Fiddler, 1872, Public Domain, Alte Nationalgalerie, Berlin, Germany ניתן לראות בקישורית https://www.ny-artnews.com/single-post/2020/04/17/%E2%80%98The-Isle-Of-The-Dead%E2%80%99-%E2%80%98The-Plague%E2%80%99-Of-2020--Our-Reflection-In-B%C3%B6cklins-Work

      מחק
  7. לעניות דעתי, בית היולדות הנזכר בפרק הראשון של שירה, הוא בית היולדות של ד"ר סדובסקי ברח' הלל, ‏ממול לסמינר ליפשיץ. מכאן הדרך קרובה לחדרה של שירה בבית התליין שבמגרש האריס, היום ברח' נרקיס.‏

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על ההערה המעניינת.

      אני סבור שיש שני טעמים טובים לראות בבית החולים את 'בקור חולים' ולא את 'בית החולים סדובסקי'. הראשון הוא מה שנכתב בגוף המאמר. מפגשו הראשון של הרבסט עם שירה הוא ביציאתה מבית החולים כאשר הוא ממתין ללוויה. כפי שהעליתי, הלוויה היא לוויתו של מנחם פריבס שיצאה מבית החולים 'בקור חולים'.

      טעם נוסף: כאשר חלה פרופסור בכלם הביאוהו לבית החולים שבו משרתת שירה (עמ' 375 ואילך). בית החולים סדובסקי שימש בראש ובראשונה בית יולדות. אמנם בימי המאורעות שימש גם כבית חולים חרום, אבל סביר להניח שאדם מכובד כפרופסור בכלם מובא לבית חולים מכובד כמעלתו, היינו 'ביקור חולים' שאיננו רק סניף לבית יולדות.
      אשמח לשמוע אם יש ראיות נוספות לכאן או לכאן.

      מחק
  8. תודה, רוחמה, שאת מזכירה את התמונות של בקלין, של ברויגל ושל רמברנדט הנוכחות ב"שירה" ואני שילבתי אותן ופרשתי את משמעות השילוב שלהן ברומן. הדברים התפרסמו לראשונה בכתב העת אלפיים (גליון מספר 6) ואחר כך, באופן שלם יותר, בספרי "אהבות לא מאושרות" שיצא בהוצאת עם עובד בסדרת אפקים. תודה לדב סמט על המאמר הקושר בין אירועי התקופה לעלילת הרומן "שירה" שעיקרה של המשולש הארוטי מנפרד הרבסט, אשתו הנרייאטה ואהובתו האחות שירה.

    השבמחק
  9. דמותו של דייויס בירקנטאל היא ללא ספק אחת האניגמטיות שבדמויות "שירה". דומה שאת ההשראה לשם המשפחה "בירקנטאל" קיבל עגנון, יליד בוצ'ץ' שבגליציה המזרחית מדוב בער בירקנטאל, בעל "זיכרונות דוב בער מבוליחוב", אוטוביוגרפיה של סוחר
    גליצאי מצליח ומשכיל (1723-1805) שהיה בין השאר פוליגלוט. ספרו נכתב במקורו בעברית וחשוב לציין שהבעל מחבר היה בין השאר מתורגמן לעברית בוויכוח קמיינץ המפורסם נגד יעקב פראנק וסיעתו. לאחר סיפוח גליציה לאוסטריה בחלוקתה ה-3 של ממלכת פולין, נדרשו כל היהודים שעברו לחסות בצל הקיר"ה לאמץ לעצמם שמות משפחה ודב בר איש בולחוב בחר בשם "בירקנטאל" שפירושו בגרמנית ,"עמק עצי הליבנה". יערות ליבנה אופיינים לנופה של גליציה אלא שמסתבר כי לא רק בשל כך בחר בו עגנון לתת את שמו לגיבורו. דוב בער בירקנטאל היה גם מחברו של "דברי בינה", ספר פולמוסי אנטי נוצרי חריף שבחריפים שלא פורסם בימי חייו כנראה מפחד הצנזורה האוסטרית.עגנון הביבליופיל המובהק הכיר ללא ספק ספר זה וככל הנראה נטל את מחברו הפולמוסן האנטי נוצרי, הפך את היוצרות ועשה ממנו - באופן גליצאי מובהק - "חוקר אלילות".

    השבמחק
    תשובות
    1. כדבריך, סיריל.

      את הספר "דברי בינה" אפשר למצוא באתר של HebrewBooks.

      אפשר לתהות מה ראה עגנון לכנות בשם "סיר דיוויס בירקנטל" דמות שנצטרפה מדמויותיהם של "לוי לואיס ביליג" ו"ג'יימס לסלי סטרקי". ולולי דמיסתפינא הייתי אומר שצלצולם של העיצורים גורם. הסמ"ך התוססת בכל השמות, והוו"ו של "לוי" ו"דיוויס" ועיצורי הבי"ת והלמ"ד וצרוף הרי"ש והקו"ף. כל אלה עשויים להיות מקריים בלבד אבל ההסתברות לכך נמוכה ביותר וחזקה על עגנון שלא יכול היה שלא להבחין בכך.

      מחק
    2. קושט דברי אמת, דוב.
      מכל מקום, במקרהו של עגנון קשה לדמיין שבחירתו בשמות היא ענין של אליטרציה בלבד , אם כי זאת נשארת כמובן אפשרות סבירה.
      אודה ואדוודה שתעלומת הבחירה בשם "דייויס" סיקרנה ומסקרנת אותי מאוד. לאחר ששקלתי וטרתי (וגם תרתי) דומני שהמפתח לתעלומה מצוי בתואר האבירות הבריטי "סיר" שעגנון הצמיד לגיבורו. האם היה במציאות אביר בריטי יהודי ששמו סיר דייויס (חשוב בהקשר זה להדגיש שהבריטים פונים אל בעלי תואר זה בתואר ובשם הפרטי אבל רעיותיהם מכונות בשם המשפחה דווקא, כשמקדימים לו את התואר "ליידי")? ובכן מתברר מחיפושי עד כה, שהיהודי הקנדי הראשון שהוענק לו תואר אבירות היה איש העסקים (עשה את הונו בעיסקי טאבאק כשעיסוק זה עוד לא היה מוקצה מחמת מיאוס) והפילאנטרופ היהודי קנדי- סיר מורטימר דייויס (1866-1928) שנעשה לאביר ב-1917 ואבירות זו עשתה לא מעט רעש בעולם היהודי.
      רעייתו של סיר מורטימר היתה לא אחרת מאשר הנרייטה מארי מאייר (1872 -1963) שנודעה יותר בתואר "ליידי דייויס".היא היתה פילנטרופית יהודייה-קנדית ילידת ארה"ב ששמה מן הסתם מוכר לכל באי הספריה הלאומית בגבעת רם השוכנת כבוד בבנין הקרוי על שמה (ולכל הסטודנטים בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון בחיפה שגם היא שוכנת בבנין הקרוי על שמה ולתלמידי תיכון "עמל" בנאות אפקה בת"א ובקרית יובל בי-ם). האם משם משפחתו של סיר מורטימר דייויס שאב עגנון את שמו הפרטי של סיר דייויס בירקנטאל? עגנון הרי היה בקיא בכל נבכי הפוליטיקה היהודית העולמית וכל רז לא היה אניס ליה.
      בין אם כן ובין אם לא - תיק"ו.

      מחק
    3. לא נתכוונתי שאליטרציה בלבד היא שעמדה לנגד עיניו של עגנון, ולא באתי אלא להוסיף על דבריך הנכוחים: גם דב בער מבוליחוב וגם אליטרציה. ועכשיו נאמר שגם הדיוויסים הקנדיים בקלחת. ובעקבות המעשה הנורא שארע את סיר דיוויס בירקנטל אין לנו אלא לומר כבני הנביאים, מוות בסיר.

      מחק
  10. רק עכשיו, מפני חטאי, נחשפתי לרשימתו המדהימה של דב סמט, ואין לי אלא להגדירה במילה אחת: מדהים. ידע והבנה שקשה לצפות כמותם אצל מי שהעיסוק בספרות אינו לחם חוקו ושמכמני הספרות אינם עיסוקו הראשון והבכיר. יישר כוח.

    השבמחק
  11. כמה וכמה פעמים שמעתי מפי רפי וייזר ז"ל קביעה חד משמעית שההלוויה שבפתח הסיפור היא הלווייתו של אבינעם ילין, שללא ספק ענה על ההגדרה "בחור בן גדולים" והלווייתו היתה אחת מהגדולות בירושלים. גם המועד שלה מתאים יותר לכרונולוגיה של הסיפור

    השבמחק
    תשובות
    1. אכן ציינתי שאפשר שעגנון מערב כאן שתי הלוויות באחת.

      אמנם אבינועם ילין היה בנו של דוד ילין ונכדו (מצד אמו) של יחיאל מיכל פינס. אבל עם כל חשיבותם ספק אם בעיני עגנון הם "גדולים" כמו האדמורים ביחוסו של מנחם פריבס. גם ראינו שעתון 'הצפה' קרא לאמו של פריבס 'בת גדולים'.

      ושנית והוא עיקר. אבינעם ילין היה במותו נשוי ובן ל"ז שנים. אי אפשר לקרוא לו בחור בשום פנים ואופן. ודאי לא בלשונו של עגנון.

      לבסוף, בהלוויה של ילין השתתפו אלפי אנשים, אבל אין היא מוצגת בעתונות התקופה כיוצאת דופן בגודלה. זאת בניגוד ללוייתו של מנחם פריבס שהעתונות יוצאת מגדרה לתארה כלוויה גדולה. עגנון מציין ש"נתקבצה כל העיר ללוותו לבית עולמו". כזו היתה הלוויה של פריבס אבל לא של ילין. הראיתי גם ש'אבל כבד' בלשונו של עגנון מצוי בעתונות התקופה לתאור הלוויה של פריבס.

      הכרונולוגיה איננה שקול של ממש, שהרי 'שירה' הוא רומן בדיוני ולא ספר היסטוריה.

      מחק
    2. הקביעה שהלוויה המדוברת היא זו של אבינועם ילין איננה פותרת שום בעיה כרונולוגית. שהרי "לפני שלוש ארבע שנים ראה אותה מנפרד פעם ראשונה" בלוויה. זו נערכה ב-22 באוקטובר 1937. אם כך עלילת הסיפור מתרחשת בשנים 1940-1941, הרבה אחרי תקופת המאורעות.

      מחק
  12. דב סמט, יישר כוח גדול על רשימתך הנפלאה.

    השבמחק
  13. <1> הרשימה מרתקת ולי האירה נקודות שלא הייתי ער להם בקריאה השלמה הראשונה ב"שירה", בשנת 1971 (אחר קטעי הרומן בשנתוני "לוח הארץ"). אין ספק שאמן גדול היה עגנון, והיטיב לעשות כעצת ה"ארס פואטית" של גתה ברקמת העלילה ובעיצוב הדמויות.
    אלא שדווקא ההשוואה בין הכרוניקות בעיתון לניסוחיהן ברומן חידדה לי את הבנת ראייתו של עגנון את הימים הסוערים שמשתקפים ב"שירה" ואת תפיסתו המוגבלת לגבי המעשים הטרגיים שהתרחשו.
    עגנון, שרוב ימיו ישב בארץ-ישראל והיה "כשאר אחינו אנשי גאולתנו בני העלייה השנייה", במובן מסוים נשאר, כמו גיבור הרומן "תמול שלשום" שלו יצחק קומר, בעיירה.
    גם בארץ ישראל מתחלק העולם ליהודים נרדפים ולגויים רודפים.
    סמט מסביר את הרקע לרומן – שנות המרד הערבי הגדול, 1936–1939.עגנון כתב את "שירה" בשנות החמישים, ועדיין אין לו ולוּ שמץ של פרספקטיבה לגבי הטרגדיה שהתפתחה בארץ ישראל. והרי באותן שנים עצמן ס. יזהר כבר כתב את "חרבת חזעה"!
    כדוגמה ל"שילוב הפרטי עם הציבורי", כלומר, הבדיון שברומן עם הרקע הריאלי של המקום והזמן, מביא סמט את סיפור לווייתו של מנחם פריוואס, שהוכה על ידי שוטרים אנגלים כשעלה לשאת דברים בשם ארגון ה"ההגנה" ומת מן המכות.

    סמט מעיר על אותו מעשה, ש"על פי דרכנו נוכל לשער [כלומר, מראש ובלא בדיקה יכולנו לשער], שמדובר במעשה ידוע ועגנון לא הוסיף ולא גרע ממה שאירע באמת'. אבל עגנון שינה גם שינה, במה שהוסיף על הידיעה המקורית, שאותה הביא בתצלום מעיתון הארץ.
    אכן, לפי ראייתו של עגנון ממשיך גם פה, בארץ-ישראל, המצב הנואש, שיהודים חסרי-אונים נרדפים ונהרגים בידי "גויים" מתוך שנאה גרידא, וגם סמט בפרשנותו אינו מבחין ומזהה את הכרוניקות בעיתון אחת לאחת, ובמשתמע נמצא כמאשר, שאין הבדל והכול אחד – אנגלי או ערבי, היינו הך – רק "גוי", ומסתבר שגם המניע אחד – אנטישמיות מושרשת. ואילו עיתון "הארץ", אף בשעת האירוע, דווקא ידע לפרט את כל גוני הציבור, ואף ציין ללא כל הערה, שגם מטעם השלטון הבריטי השתתף נציג בלוויה.
    עגנון יכול היה לדעת כבר בשעת כתיבה על חיסול אכזרי בתקופת המאבק לעצמאות, לאויבים גם לאחים-יריבים פוליטיים לגבי הדרך, ואף אחים שרק נחשדו בבגידה (המעוניין יקרא את הספר המדמם מאת נחמן בן-יהודה, Political Assassinations by Jews: A Rhetorical Device for Justice, State University of New York Press, Albany 1993 ). וכמי שבעצמו הגיע לחופי הארץ בספינת מעפילים, נתפס על ידי הצבא הבריטי וגורש לקפריסין, אני מודה לאל שהיו אלו הבריטים ולא צבא אחר, אף על פי שהיה זה מיד לאחר "אקסודוס", וכיון שראו הללו שאין התקוממות אלימה, מיהרו להצניע את האלות.
    עגנון, רחוק היה מראייתם של אינטלקטואלים וסופרים אחרים כמו גם פעילים ציוניים בארץ-ישראל מאז תחילת המאה ה-20 ובימיו, ציונים לוהטים כולם. הוא לא ראה את המורכבות הטרגית של הסכסוך הלאומי בארץ ישראל, כפי שראו אותו יצחק אפשטיין, שעלה לארץ-ישראל בשנת 1896, עבד את אדמתה ולימד עברית, או רעיו ומיודעיו כמו גרשם שלום, שלמה זלמן שוקן ורבי בנימין, או כארנסט סימון, ארתור רופין, הנרייטה סולד, הסופר משה סמילנסקי ואחרים.
    גם לא כל הציבור הערבי בארץ ישראל היה מאוחד באיבתו ליהודים ולציונים. היו משפחות שוחרות שלום והסכמה, כגון משפחות נשאשיבי ודג'אני.
    סמט גם שם את לבו לאזכור משפחת דג'אני ב"שירה", אך מה היה כל שבחו של המת חסן צדקי דג'אני, שהיה לעגנון לומר בפי אחת הדמויות השוליות:
    חבל עליו שנהרג, אמר אחד מנוסעי האוטובוס, גוי טוב היה. במוצאי פסח שעבר מיד אחר ההבדלה שלח לי פת חמה ...
    (המשך בתגובה הבאה)

    השבמחק
    תשובות
    1. <2> והיו גם יחסי רעות ואחווה, כמו שסיפר יפה עמוס עוז, ב"סיפור על אהבה וחושך". היו גם יחסים של אהבה, שהגיעו עד כדי נישואין, כפי יכול לקרות כששתי קבוצות אתניות חיות יחדיו, וכמו שאירע במשפחתו של עגנון עצמו, שבתה של דבורה, אחותו, נישאה לג'וואד נשאשיבי – בן משפחה פלסטינית מפורסמת שתמכה בברית שלום עם היהודים והייתה בסכסוך עם משפחת המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. האין זה עדיף על איבה ושפיכות-דמים הדדית לאין קץ? (מה גם שבמיתוס האבות שלנו יש לכך תקדימים, למשל: "וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית", שמות מו, ב, ועוד) – על כך נתפרסמה רשימה רבת-עניין לפני חמש-עשרה שנה: שירי לב-ארי, "אבא ג'וואד וסבא מוריץ" (הארץ, 7.7.2006). לפי רשימה מרתקת זו, במשך כל חייה עם ג'וואד במזרח ירושלים הערבית-המוסלמית המשיכה אסתר נשאשיבי להדליק נרות שבת ולצום ביום הכיפורים. לדברי הכותבת, גם בתו של עגנון, אמונה ירון, אמרה לה, "שלא אכפת לה להעלות זיכרונות ולהעמיק את ההיכרות עם בני משפחתה הפלשתינאים. היא הכירה את בתה של אסתר, סוהילה, והתרשמה ממנה מאוד" (אגב, בערבית "תסאהל" פירושו סובלנות...).

      מחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.