שלטים מקומיים: הזמן המרכּוֹלי

צילם וכתב איתמר וכסלר

בכל פעם שאני מנסה לדרג את המקומות שמבטאים יותר מכל את המיקרוקוסמוס שלנו כאן, סניף ה'שופרסל' השכונתי שלנו נמנה עם המובילים. בתמצית, זהו בלגן אינסופי, ואם רוצים לצאת ממנו בתחושה שלא בזבזת עליו את כל היום, כדאי להגיע אליו מוקדם מאוד או מאוחר מאוד.

אם לא מביאים בחשבון את חיפוש החנייה, אפשר לחלק את הזמן המרכּוֹלי לשלושה פרקים: זה שמוקדש לאיסוף המצרכים, זה הנדרש להשתנע בין המעברים וזה שהולך על עמידה בתורים. בסניף שלנו מתמחים בחסימת מעברים, כך שגם עגלה בודדת לא תמיד יכולה לעבור. אין מה לעשות, התרגלנו מזמן.

בשבוע שעבר, בעת הקניות לשבת, התנגשתי בסלסלה מלאה בנרות נשמה. קרטונים על קרטונים של נרות נשמה נערמו שם ב'מבצע', שגם מי שלא התכוון לקנות לא היה יכול להישאר אדיש כלפיו. ובאמת, לאור השבועיים האחרונים, שכללו את יום השואה והגבורה, יום הזיכרון לחיילי צה"ל ולנפגעי הטרור, ועכשיו גם יום שואת העם הארמני (שואה, שלאור היחסים ההרוסים עם טורקיה, מתחילה לתפוש אצלנו חזק) – זה בהחלט נראה מבצע מדליק.

כשצילמתי את השלט מעל לסלסלה צץ לידי מנהל הסניף. הוא ואני כבר מכירים מזמן, כי היה לנו פעם דיון בנוגע להגיון העומד בבסיס הצבתו של הר מזוודות בלבו של אזור מוצרי החלב. כנראה שמצאתי אז חן בעיניו, כי הוא שיתף אותי במידע פנימי, והסביר שזה בסך הכל מבצע לקראת החופש הגדול.

– 'אני רואה שאתה שוב מצלם', הוא העיר בידידותיות, 'ממה אתה שוב לא מרוצה?'.

– 'נראה לי שהמבצע שלכם הפעם מתאים לרצח עם, וגם לפיגוע המוני או לתאונה רבת נפגעים'.

– 'לא יפה', הוא ענה. 'אנחנו בסך הכל עונים על דרישות הלקוחות. בפסח זה מצות. אחרי פסח זה נרות נשמה, בגלל כל ימי הזיכרון. סמי-טריילר נרות הבאנו, וזה כל מה שנשאר. אנשים לא פראיירים. לוקחים קרטונים שלמים'.

– 'נרות', המשיך המנהל וקולו נסדק מעט, 'זה מוצר עם חיי מדף ארוכים. מה שלא מדליקים ביום הזיכרון, שומרים לאזכרות הבאות. בגדול, אנחנו לא ממש מרוויחים עליהם. אבל הלקוחות מרוויחים בגדול. אצלנו, עם נר שדולק עשרים וארבע שעות כפול חמש, אתה מקבל בעשרה שקלים 120 שעות רצוף! יותר משתלם מזה?! זה יותר שירות לציבור מבחינתנו, במיוחד לאלה שאין להם, כי האֵבֶל לא מבחין בין עשירים לעניים'.

– 'בוא הנה, סאלים!', קרא המנהל לעובד הכי קרוב. 'במוצאי שבת אתה מפנה מכאן את הנרות ושם במקומם את המבערי-גז-אישי!'. 

– 'מבערי-גז-אישי?'.

– 'במקור זה למנגל', הוא הסביר לי, 'אבל מתאים מאוד גם למדורה. מתחילים השנה מוקדם את המבצעים לל"ג בעומר. מנרות למדורות. בגדול, זה הסוד. לא חשוב מה, תמיד יהיה לזה מבצע'.

כיוון שהשיחות שלי עם מנהל הסניף הן די נדירות, ואני תמיד לומד בהן דברים חדשים, לא חישבתי את פרק הזמן הזה כמבוזבז, אלא כזמן איכות. כרגיל יצרו אצלי דבריו תובנות חדשות, ובעודי מהרהר בהן לא שמתי לב והתנגשתי בצביר שישיות 'קולה זירו' במבצע שחסמו את המעבר.

מתל אביב לפריז: מגילת העצמאות שלי

מאת מיכאל (מישקה) לוין*

רשימתו של ד"ר מוטקה נאור, 'עוללות מטקס הכרזת העצמאות', שפורסמה בעונ"ש בשבוע שעבר, עוררה בי זיכרונות אישיים ומקצועיים, שאני שמח לחלוק עם קוראי הבלוג.

לקראת שנת השישים למדינה (2008), פנתה אלי מנהלת המוזיאון לאמנות והיסטוריה יהודית בפריז בבקשה לעצב תערוכה קטנה בנושא מגילת העצמאות, שתתבסס על כמה מסמכים מאוסף המוזיאון. כמעצב גרפי, היושב בפריז זה שנים, עיקר עבודתי היא בתחום האמנות, עיצוב תערוכות וקטלוגים למוזיאונים. הצעתי לה להציץ תחילה באוסף הפרטי שלי ומיד ניתנה לי יד חפשית לאצור ולעצב את התערוכה, שהוצגה תחת השם: '14 במאי 1948: חקירתו של אספן'.

תמונות בתערוכה

כנער תל-אביבי בסוף שנות השישים הייתי אספן נלהב של אוטוגרפים וכתבי יד. תחילת האוסף היתה בחתימות שחקנים וזמרים, אך האוסף שינה כיוון כאשר אמי, שניהלה את לשכתו של שמעון פרס, אז סגן שר הבטחון, הביאה לי חתימה של דוד בן-גוריון. התחלתי אז לכתוב, ולעיתים ממש להתכתב, עם אישים נודעים בארץ ובעולם.

מנהיגים וראשי מדינות, סופרים ומשוררים, אנשי מדע, אמנים, אסטרונאוטים, מוסיקאים, מי לא? דווקא באותם ימים, טרם הולדת האי-מייל, הגישה לאישים דגולים היתה קלה יחסית ותיבת הדואר שלי קרסה. ניקסון, טרומן, צאנג קאי שק, אגתה כריסטי, הרברט מרקוזה, צ'רלי צ'פלין, אנדי וורהול, איגור סטרווינסקי, מרק שאגאל, הנרי מילר...
                                                                                                         
אחד הנושאים שריתקו אותי, במיוחד בחלקו הישראלי של האוסף, היו מגילת העצמאות וטקס ההכרזה על הקמת המדינה. מי ניסח את המגילה וכיצד היא נוסחה, מי היו חותמיה, כיצד אורגן הטקס?

כשליש מחותמי המגילה היו אז עדיין בחיים וכתבו לי את זיכרונותיהם מאותו יום, חלקם אף נאותו לפגישה. במשך הזמן השלמתי את אוסף כל 37 החותמים. קשים במיוחד להשגה היו אלה שלא המשיכו בתפקידים בצמרת המדינה אך הונצחו בחתימתם על מגילת עצמאותה.



הנה זוטות מאוספיי המתייחסות לכמה מן השאלות שהועלו ברשימתו של מרדכי נאור:

חברי מועצת המדינה הזמנית ש'נתקעו' בירושלים הנצורה

ערב יום העצמאות השלושים כתב לי משה קול (קולודני), שהיה אז ראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות ומאוחר יותר שר בממשלות ישראל:

משה קול (1989-1911)

חתמתי על מגילת העצמאות בהפסקת האש הראשונה, כאשר הטיסו אותי באוירון קטן לישיבת מועצת המדינה הזמנית. בזמן טקס ההכרזה הייתי במצור בירושלים, עם עוד אחדים מחברי המועצה. לאחר הפסקת האש חזרתי לירושלים כי המצור נמשך. סרבתי לעזוב את ירושלים בזמן המלחמה ודירתנו היתה על גבול שכונת קטמון בה שלטו העירקים וכנופיות ערביות. נשארנו ברחוב הרב קוק בקרית שמואל רק שלש משפחות כי הרוב עזב לתל אביב או לרחובות אחרים. 

ב-12/5 שִׁגַרְנו שֶדֶר לבן-גוריון שאנו נגד הדחיה על הכרזת המדינה. על השדר היו חתומים: הרב י.ל. פישמן, יצחק גרינבוים, אליהו דובקין ואנֹכי. 

חששנו מהלחץ האמריקאי לדחות את ההכרזה, ולכן תבענו שיקחו בחשבון הצבעתנו בעד ההכרזה ב-14/5. שמענו על ההכרזה ברדיו בקושי, כי החשמל לא פעל כראוי בעיר. דַאַגָתִי היתה לירושלים שהופגזה יומם ולילה. הייתי אחראי לעלית הנוער ועמדתי בקשר עם מקומות הקליטה. פינינו את כפר הנוער בן-שמן שהיה בחזית והעברנו ילדים ממוסדות בפרוזדור ירושלים לעיר. הנוער נשאר בישובים בפרוזדור ושִׁמֵשׁ כְּקַשָׁרִים בין העמדות של המגינים. יהודֵי ירושלים הצילו את העיר שהופקרה על ידי האו"ם והמעצמות. איש לא דאג למקומות הקדושים. האמנו בנצחון אולם ידענו שהמחיר שנשלם עבור העצמאות יהיה קשה.

מדוע לא חתם חיים וייצמן, נשיא המדינה הראשון, על מגילת העצמאות?

כתב לי זאב שרף, שהיה מזכיר מועצת המדינה הזמנית ומאוחר יותר מזכיר הממשלה הראשון, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל:

זאב שרף (1984-1906)

ד"ר ח. ויצמן לא היה חבר מועצת העם, שקמה בעקבות החלטת האו"מ של נובמבר 1947. רק חבריה בלבד חתמו על המגילה. מועצת העם הפכה בחצות ה-15-14 במאי למועצת המדינה. יומיים או שלושה לאחר מכן, נבחר ד"ר ויצמן לנשיא הכבוד של מועצת המדינה. אילו הציע מישהו כי חתימתו תתוסף על ל"ז חבריה של מועצת המדינה, ודאי היתה ההצעה מתקבלת. אך הצעה כזו לא הועלתה, לא בימים ההם ולא לאחר מכן, כאשר שב ד"ר ויצמן לארץ. מדוע לא הוצעה הצעה כזו ומי היה צריך לדאוג לכך, אינני יודע. דוד בן גוריון לא ידע כי יש הצעה כזו או רעיון כזה בחוגים המקורבים לד"ר ויצמן – בכך אני בטוח. אלי[עזר] קפלן שהביא לדב"ג ההצעה לבחירתו של ד"ר ויצמן כנשיא כבוד של מועצת המדינה לא דיבר בהזדמנות זו על צרוף חתימתו. הייתי נוכח בשיחה זו בין אל. קפלן ודב"ג והייתי זוכר זאת. הייתי בימים ההם גם מזכיר מועצת המדינה והייתי דואג לכך. אח"כ הורדו התפקידים ונבחר איש אחר לתפקיד המזכיר של מועצת המדינה לכן לא עקבתי אחר הדברים במועצת המדינה. אף היום אינני חושב שהייתי צריך לדאוג לכך, מכל מקום בתקופה ההיא לא עלתה על דעתי הצעה כזו.

מיהו הרצל ורדי?

העיתונאי הרצל רוזנבלום, נציג הרוויזיוניסטים ולימים הכותב המיתולוגי של טורי המערכת בעיתון 'ידיעות אחרונות', סיפר לי מדוע חתם בשמו העברי 'ורדי':

הרצל רוזנבלום (1991-1903)

בשעתו, כאשר כתבתי בעיתון 'הבוקר', נהגתי לעתים לחתום על מאמרים בשם 'ורדי'. כאשר עמדתי לחתום על מגילת העצמאות יעץ לי בן-גוריון, שידע על אותו פסבדונים והיה חסיד שמות עבריים, כידוע, לחתום בשם 'ורדי' – וכך עשיתי. 

למרות זאת, המשכתי לפרסם את מאמרי ב'ידיעות אחרונות' תחת השם ד"ר רוזנבלום ורק שנים רבות לאחר מכן החלטתי, מסיבות טכניות בעיקר, להחליף את השם רשמית לורדי. אני ממשיך לחתום גם עתה בשם רוזנבלום, פשוט על מנת למנוע בלבול.

ומה עוד יש לי באוסף?

העסקן החרדי מאיר דוד לוינשטיין שלח לי את טיוטת השגות הנציגים הדתיים על הנוסח; צבי ברנזון, ממנסחי המגילה ולימים שופט עליון, מסר לי עותק טיוטה חתום בו מצוין 'שם המדינה יהיה' ומקום ריק ממתין לשם. עותק זה הוכן חמישה ימים לפני הקמת המדינה; הצלם רודי ויסנשטיין הדפיס עבורי צילומים מהנגטיבים המקוריים; רלף הלינגר מ'רדיו דוקטור' שהקליט את הטקס, הראה לי את מכשיר ההקלטה טרם שמסרוֹ למוזיאון. לשווא חיפשתי את הקבלה לקניית העט בו נחתמה המגילה בחנות מכשירי הכתיבה לאוטמן. ארכיונם נשרף זה מכבר...

את התערוכה הקטנה חתמתי בפרק שהוקדש לגרפיקאים, מעצבי תדמיתה הגרפית של המדינה: אוטֶה וָלִישׁ, שכתב במו ידיו את המגילה ועיצב את הבולים הראשונים; האחים גבריאל ומקסים שמיר, מעצבי סמל המדינה ושטרות הכסף; פרנצסקה ברוך, מעצבת הדרכון וסמלי משרדים ממשלתיים (וגם את הלוגו של עיתון ה'ארץ'); האדריכל אריה אלחנני, מתכנן המצעד הראשון, שסיפר לי כיצד דוד בן-גוריון, שגר בשכנותו, קרא לו מהמרפסת וביקש שיעצב סמל לצה"ל...

היו ימים.

 

__________________________

מיכאל לוין הוא מעצב גרפי המתגורר בפריז. רשימה על אביו, ד"ר ויטולד (ויטק) לוין, התפרסמה בעונ"ש ('חילוץ בלב ים: סיפורו של הרופא ויטק לוין').

עוללות מטקס הכרזת העצמאות

מאת מרדכי נאור

יום העצמאות השישים ושבעה של מדינת ישראל הוא הזדמנות נאותה לחזור לימים הגדולים והמסעירים של הקמת המדינה – ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) והימים הסמוכים לו, לפניו ואחריו. אומנם הייתי אז כבר ילד בן 14, אך לְמה שבאמת קרה שם התוודעתי מקרוב רק בחודשים האחרונים, בהכיני לדפוס את הספר יום שישי הגדול – הדרמה הגדולה של הקמת המדינה (הוצאת ספריית יהודה דקל, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ובית העצמאות, תל אביב 2014).

הנה כמה סיפורים קטנים המופיעים בספר וכמה שלא נכללו בו.

פנחס רוזן שכח את ההזמנה בבית

א. מי היה השר שלא הורשה להיכנס לטקס?

פנחס רוזן (אז היה מוכר בשמו הלועזי, פליקס רוזנבליט) היה ראש מפלגה קטנה בשם 'עלייה חדשה' (שרוב מצביעיה באו מקרב עולי גרמניה). הוא עמד להיכנס לתפקיד שר המשפטים בממשלה הזמנית, נמנה עם מועצת המדינה הזמנית וחתם על מגילת העצמאות.

אכן חתם, אך מתברר שכפסע היה בינו לבין החמצת החתימה, משום שרק בבואו למוזיאון תל אביב, הבית שבו עמד הטקס להיערך, גילה כי שכח את ההזמנה בבית. השומר בכניסה, שלא ידע חוכמות, לא התיר לו להיכנס, באומרו: קיבלתי הוראה חד-משמעית לא להכניס אנשים בלי הזמנות. שר המסחר והתעשייה המיועד ואיש 'הציונים הכלליים', פרץ ברנשטיין, חש לעזרת רוזנבליט, אך השומר עמד על דעתו: בלי הזמנה – אין כניסה. 

רק התערבותו של זאב שרף, מזכיר הממשלה הזמנית, אפשרה את כניסתו של רוזנבליט לאולם.

ב. מי חילק את כרטיסי ההזמנה? 

הרשימות של מקבלי ההזמנות לטקס הכרזת המדינה אבדו, ואולי יום אחד יתגלו. אך ידוע כי על חלוקת ההזמנות היה אחראי אברהם דב ריבקינד, מנהל קרן היסוד בתל אביב, ואחד ממנהלי הטקס (כמה חודשים לאחר מכן הוא מונה למנכ"ל הראשון של חברת 'אל על'). אשתו הדסה, שעוד נמצאת אתנו ועברה זה מכבר את גיל התשעים, שימשה בעת ההיא מזכירתו. היא זוכרת היטב, שבעקבות חלוקת ההזמנות צבר ריבקינד ידידים ושונאים במידה שווה. מי שקיבל הזמנה – הפך לידידו לנצח; מי שלא קיבל – שנא אותו עד יומו האחרון. 

אברהם דב ריבקינד בין משה שרת (אז שרתוק) לדוד בן-גוריון

ג. מי היה בעל ההזמנה היחיד שלא בא לטקס?

למרות הבדיקות הקפדניות היו ככל הנראה אנשים ונשים שהצליחו ל'התפלח' לטקס ההיסטורי של הכרזת העצמאות. דקות מספר לפני תחילת הטקס התלוננו כמה מן המוזמנים כי מקומותיהם נתפסו. שוטרים צבאיים, ששמרו על הסדר באולם ומחוצה לו, גילו שלוש נשים תל-אביביות כבוּדות, שהצליחו להיכנס ללא הזמנות. הן שולחו מיד החוצה. 

מיכאל בן-גל מפקד 'ההגנה' בתל אביב

מסיפור זה, וגם מן השכל הישר, אפשר ללמוד עד כמה מבוקשת הייתה ההזמנה לטקס. ובכל זאת, אחד ממקבלי ההזמנות העדיף להיות במקום אחר, אם כי האזין לשידורו של הטקס ברדיו. זה היה מפקד חטיבת 'קרייתי', מיכאל (ג'יימס) בן-גל, לימים אלוף בצה"ל. 

בשעה שהטקס אורגן ונערך, נכנסו כוחות ה'הגנה' בפיקודו ליפו וקיבלו את כניעת העיר הערבית הגדולה, שהייתה כמעט ריקה מתושביה. שיירת המכוניות יצאה ממקוה ישראל ובשעה ארבע אחר הצהריים בדיוק הייתה באזור אבו-כביר. השיירה נעצרה וכל נוסעיה התאספו סביב מכוניתו של יהודה נדיבי, מזכיר עיריית תל אביב, שהיה בה מקלט רדיו, והאזינו לשידור ההיסטורי. אחר כך המשיכו ליפו...

הסביר בן-גל: 'לא פעם שאלו אותי איך ויתרתי על המעמד ההיסטורי. התשובה שלי היא, שבתור מפקד "ההגנה" בתל אביב, עם כל החשיבות של הכרזת המדינה במוזיאון, ידעתי שמקומי הוא ביפו עם אנשי'.

שיירת 'ההגנה' נעצרת באבו-כביר כדי לשמוע ברדיו את טקס הכרזת המדינה

ד. מי נתן למגילת העצמאות את הנוסח הסופי?

התשובה: דוד בן-גוריון. היו נוסחים שונים וביום חמישי, יום אחד לפני הטקס, גובש נוסח כמעט סופי על ידי ועדת חמישה בראשותו של משה שרתוק (שרת). בן-גוריון לא היה מרוצה מהתוצאה. בלילה שבין יום חמישי לשישי הוא ערך את הנוסח: קיצר, תמצת, ומחק את המילה 'הואיל', שהופיעה 12 פעמים בראש כל פסקה.

בבוקר הגיעו לביתו של בן-גוריון הרב יהודה לייב פישמן (מימון), איש 'המזרחי' ולימים שר הדתות הראשון, ואהרן ציזלינג, איש עין חרוד ולימים שר החקלאות הראשון. יחד עם משה שרת הם היו אמורים לבדוק את הנוסח הסופי. אך לשרתוק נודע על השינויים המפליגים שהכניס בן-גוריון ולכן לא הופיע. השלושה התווכחו ביניהם על המילים בהכרזה 'צור ישראל וגואלו' והסכימו שלא להסכים. לבן-גוריון הייתה הצעה יצירתית: לכתוב 'צור ישראל' וכל אחד ימצא בשתי מילים אלה מענה לתפיסתו. הם הסכימו ונוסח זה אושר במלואו בישיבת מועצת העם שהתכנסה בצהריים, זמן קצר לפני הטקס.

הקראת מגילת העצמאות על ידי בן-גוריון. קיצוני מימין – ציזלינג, רביעי משמאל – הרב פישמן 
(צילום: רודי ויסנשטיין, הספריה הלאומית)

ה. האם פולה תרמה מילה למגילת העצמאות? 

סיפר לי ידידי המנוח, המשפטן זאב סגל, כי שמע יותר מפעם אחת שפולה בן-גוריון, רעייתו של ראש הממשלה הראשון, הרימה תרומה מעניינת לנוסח הסופי של מגילת העצמאות. לפי מידע זה, היא עקבה אחרי מלאכת העריכה הסופית של המגילה בידי בעלה, בערב שקדם להכרזת העצמאות, ושאלה אותו מדוע לא מופיעה המילה 'מין' ברשימת הזכויות שתוענקנה לתושבי המדינה. בן-גוריון חשב, אמר שיקרא בקול רם את המשפט: '[המדינה] תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע', ואז הוסיף את המילה ו'מין' כדי להיווכח אם התוספת 'מצלצלת נכון'. לפי הסיפור, הוא שוכנע שהמילה משתלבת היטב במשפט, והשאר היסטוריה.

יש רק בעיה אחת עם הסיפור הזה: אין לו שום אסמכתה והמומחים לבן-גוריון כופרים בנכונותו. אבל, איך נהוג לומר? למה לקלקל סיפור טוב... 

דוד ופולה בן גוריון על סיפון אניית חיל הים, יולי 1949 (מקור: ויקיפדיה)

ו. למה העיתונים בארץ לא יצאו מגדרם?

ביישוב היהודי שהקים את המדינה, בן כ-600,000 התושבים, ראו אור במאי 1948 לא פחות מ-16 עיתונים יומיים – 13 הופיעו בתל אביב ו-3 בירושלים. 13 היו בשפה העברית, שניים בגרמנית ואחד באנגלית. העיתונים לא היו אדישים לאירוע ההיסטורי הגדול, אך בגלל הסודיות במקום ובשעה של טקס הקמת המדינה ובשל האיפוק שהיה מקובל אז במתן כותרות – העיתונים לא יצאו מגדרם. מי שרגיל לכותרות הענק שבהם מדווחים העיתונים היום על אירועים זניחים ילמד שיעור באיפוק וריסון עצמי.

לא כך נהגו עיתונים יהודיים בעולם: מארצות הברית ועד אוסטרליה, ממחנות הפליטים בגרמניה ועד צ'ילה, יצאו העיתונים בכותרות ענק. הנה למשל עמודו הראשון של העיתון הניו-יורקי ביידיש 'דער טאָג' (היום). לא לדאוג: בישראל הנולדת לא הוכרזה מלוכה. ביידיש 'מלוכה' זו מדינה...

ז. מי היו שני השרים ש'שיפרו' את חתימתם?

שניים מהחותמים על מגילת העצמאות, שיועדו כשרים לממשלה הזמנית, הרב פישמן (מימון) – שר הדתות, ודוד רמז – שר התחבורה, חרגו מן ההוראות שקיבלו החותמים. כולם התבקשו להשתמש בעט שנרכש במיוחד ולא להוסיף דבר זולת חתימתם. פישמן 'הגניב' לפני חתימתו את האותיות בעז"ה (בעזרת השם) ואילו רמז, ככל הנראה, הביא מביתו עט בעל ציפורן עבה, כך שחתימתו היא הבולטת ביותר בין 37 החתימות. ליתר הדגשה הוא גם ניקד את שמו.

ותודה לאבי גיסר (בתגובות למטה) שהוסיף ל'משפרים' גם את דוד צבי פנקס, מראשי תנועת 'המזרחי' ולימים שר התחבורה, שגם הוא הוסיף ב"ה לפני חתימתו (מתחת לחתימת הרב פישמן).

את חתימותיהם של פישמן ורמז הקפנו בעיגול אדום 

ולסיום חידה.

מדוע נשאר בתחתית הטור הראשון רווח כה גדול בין חתימותיהם של אליהו דובקין ומאיר וילנר?

פתרון (אפשרי) לחידה

האמת היא שאין תשובה טובה לחידה. 

במשך השנים הועלו השערות שונות, והנפוצה שבהן היא שהמקום הושאר לחתימתו של חיים וייצמן, שהיה אז בארה"ב. הצעה זו אינה נכונה הן משום שבן-גוריון לא היה מסכים להשאיר לו מקום ולשלבו בהכרזה מגילה, הן משום שהשם וייצמן נכתב בימים ההם בי' אחת (ויצמן), ואם כך, הוא היה צריך לבוא אחרי וילנר ולא לפניו.

התשובה ההגיונית ביותר היא זו: לפני הרווח שנשאר, חתמו שלושה ירושלמים שלא נכחו בטקס החתימה – יצחק גרינבוים, אברהם גרנובסקי ואליהו דובקין – ולכן הושאר להם רווח מתאים. ככל הנראה הרווח שהושאר היה גדול מדי והם לא הצליחו למלא אותו 'נכון'. דובקין, שהיה בימי המנדט ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, וכונה 'שר העלייה של המדינה שבדרך', אמר לנכדו בועז (הוא בועז דקל, המו"ל של הספר 'יום שישי הגדול'), כי הירושלמים היו אנשים צנועים ולכן גם חתימותיהם היו צנועות, והם לא נזקקו לכל המקום שהושאר להם.

בכל זאת, מסמך מרהיב ומלהיב (דוד אסף נגד ב. מיכאל – הסיבוב השני)

בין הדגל לבין הטלית, ירושלים 2015 (צילום: ברוך גיאן)

טעה מי שחשב שב. מיכאל יעבור בשתיקה על מאמרי נגדו, שפורסם ביום שישי שעבר ב'הארץ' וגם מעל דפי עונ"ש ('מגילת העצמאות, בלי מיקרוסקופ'). לא איש כמותו ישפיל מבט ויגיד 'סליחה, טעיתי'. את טורו השבועי (הארץ, 17 באפריל 2015) הוא הקדיש לי במין מכת נגד מבולבלת עם קמצוץ של עלבונות אישיים.

הנה מה שכתב תחת הכותרת 'כן! במיקרוסקופ!':

ציונה שמשי, פסל 'מגילת העצמאות' ברחוב ה' באייר, חולון (מקור: בלוגלי)

התלבטתי אם להגיב או לא, ולבסוף הגעתי למסקנה שחובתי להשיב ואסור להשאיר את הזירה פרוצה לשרלטנים.

זו תשובתי שנדפסה היום (הארץ, 22 באפריל 2015):

חג עצמאות שמח!

בול מגילת העצמאות בעיצובו של משה עמר על מעטפת היום הראשון, 1973 (מקור: התאחדות בולאי ישראל)

'מִי אַתֶּם?': 'מגש הכסף' וחללי הקרב בשועוט

בול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, 2013 (מקור: דואר ישראל)

מאת דן לב ארי

מוקדש לזכרם של ששת חללי הקרב בשועוט:

יוסף בקרמן, מאיר ויינשטיין, יעקב זיידמן, 
אריה לידר, מרים שחור, אסף שכנאי

מה טרם נאמר או נכתב על 'מגש הכסף' של נתן אלתרמן – השיר והסמל? האם אפשר עוד לחדש? אנסה. אבל ראשית, הבה ניזכר בו שוב, כפי שהופיע לראשונה ב'טור השביעי' המפורסם, בעמוד השני של העיתון 'דבר', ביום שישי, ו' בטבת תש"ח (19 בדצמבר 1947):

חדי העין שבין הקוראים ודאי הבחינו כי תאריך פרסומו של השיר מעלה תמיהה מסוימת. הנטייה הטבעית של הקורא המאוחר היא להניח שהשיר המפעים חובר עם תום מלחמת העצמאות. ביטויים כגון 'והארץ תשקוט', 'אנחנו מגש הכסף שעליו לָךְ נִתְּנָה מדינת היהודים', והכרת החוב לנופלים – כל אלה יוצרים את הרושם שהשיר הוא מעין סיכום של מאזן המערכה לאחר סיומה: הקורבן הגדול שהקריבה האומה, מכאן; ו'הנס האחד אין שני', שאירע בזכות קורבן זה, מכאן.

והנה, לא זו בלבד ש'מגש הכסף' לא נכתב לאחר סיומה של המלחמה, ההפך הוא הנכון. השיר חובר בימיה הראשונים ממש: שלושה שבועות בלבד לאחר החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 (תכנית 'החלוקה'), ובראשיתו של גל הדמים ששטף את הארץ בעקבותיה. אין זה אפוא שיר סיכום, שמבטו מופנה לאחור, אלא דווקא שיר נבואי הצופה פני עתיד. נבואה קשה, אך גם מעודדת ומחזקת. מבחינה זו מזכיר 'מגש הכסף' שיר מפורסם אחר של אלתרמן, 'נאום תשובה לרב חובל איטלקי', שראה אור ב'הטור השביעי' כשנתיים קודם לכן (15 בינואר 1946), וגם הוא הציע נחמה עתידית על רקע מצוקה בהווה.

העיתוי המעניין של כתיבת 'מגש הכסף' לא נעלם מעיניהם של חוקרי אלתרמן ושירתו. לאחרונה הקדיש לכך מרדכי נאור דיון מעניין ('הולדתה של אגדה'), בספרו הטור השמיני (הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 213-206), וכמובן גם דן לאור, שעסק בשיר הן במאמר מיוחד ('מגש הכסף: סיפור וסיפור שכנגד', בספרו: המאבק על הזיכרון, עם עובד, תשס"ט, עמ' 141-110) הן כפרק-משנה בספרו הגדול על נתן אלתרמן (אלתרמן: ביוגרפיה, עם עובד, 2013, עמ' 350-345).

למעוניינים, כאן מרצה פרופסור דן לאור על הרקע לכתיבת 'מגש הכסף' ובעיקר על התקבלותו של השיר לאורך שישים שנותיה של מדינת ישראל:

 


מה אפוא הוביל את אלתרמן לכתוב את שירו המפורסם דווקא בעיתוי שבו עשה זאת, ומה היו חומרי הבְּעִירָה שהזינו את כבשן היצירה של המשורר באותו זמן? נאור ולאור הצביעו על שלושה רכיבים עיקריים:

(א) כ"ט בנובמבר. 'תכנית החלוקה' נתפסה כאירוע בעל מימדים היסטוריים ואלתרמן התקשה לספק לו מענה פואטי מיידי. אומנם, כבר ב-5 בדצמבר 1947, יום השישי הראשון לאחר ההחלטה באו"ם, פרסם אלתרמן ב'טור השביעי' שיר בשם 'ויהי ערב', שניסה להכיל את גודל השעה, אך הדבר לא צלח. השיר נשכח, ואף הושכח בידי אלתרמן עצמו, שבחר לא לכלול אותו בכרכי 'הטור השביעי' שהוציא לאור בחייו. האם הייתה לכך הצדקה? קראו את השיר ושפטו בעצמכם:

ביום השישי שלאחר מכן, ה-12 בדצמבר, לא התפרסם 'הטור השביעי' כלל. משמעותו הרת הגורל של 'כ"ט בנובמבר' מצאה לבסוף את ביטויה הנכון, לפחות מבחינתו של אלתרמן, ב'מגש הכסף'.

(ב) מאורעות הדמים. בשלושת השבועות שחלפו בין כ"ט בנובמבר לבין פרסומו של 'מגש הכסף' נשטפה הארץ בגל של התקפות רצחניות של ערבים, וכתוצאה מהם נפלו 120 יהודים – אזרחים ואנשי מגן. היה זה מספר עצום של הרוגים, שכמותו לא נודע ביישוב מאז מאורעות 1938-1936, והחשש היה כי מדובר רק בהקדמה לקראת הבאות. מאורעות אלה, שהולידו ביישוב תחושות מעורבות של גאווה מהולה בחרדה, תרמו ל'מגש הכסף' את מימד המחיר והקורבן שבו.

(ג) אמרת הכנף של חיים וייצמן. ב-15 בדצמבר פרסם עיתון 'הארץ' ציטוט מנאום שנשא חיים וייצמן יומיים קודם לכן, בוועידת המגבית היהודית המאוחדת, שנערכה באטלנטיק סיטי שבארה"ב: 'שום מדינה אינה ניתנת על מגש של כסף, ותוכנית החלוקה אינה מקנה ליהודים אלא סיכוי'. ציטוט זה (שנדפס רק בעיתון 'הארץ' ולא באף עיתון עברי אחר) סיפק לאלתרמן את הדימוי שחסר לו והעניק לשיר את התשתית, את המוטו וגם את השם.

הניו-יורק טיימס קדם לעיתון 'הארץ' והביא את הציטוט על 'מגש הכסף' יום קודם (14 בדצמבר 1947, עמ' 9). אומנם, באנגלית...

עד כאן דבריהם המחכימים של חוקרי אלתרמן. מכאן נמשיך בנתיב שפילסו ונצביע על אירוע נוסף, שבו, כמו גם ברטוריקה שאפיינה את הסיקור העיתונאי שלו, ניתן למצוא רכיבים נוספים שהשפיעו על התהוותו של 'מגש הכסף', אך לא נלקחו בחשבון עד כה.

ב-9 בדצמבר 1947, בעוד אלתרמן מתחבט בתל אביב בחיפוש אחרי דימויים ובתי-שיר שיהלמו את גודל השעה, יצאה מקיבוץ גבולות שבמערב הנגב חוליה של תשעה לוחמי פלמ"ח – שמונה לוחמים ולוחמת אחת – לסיור רגלי לאבטחת קו צינור המים החדש מקיבוץ ניר עם. צינור המים, שהונח בראשית 1947 והיה עורק החיים של היישובים היהודיים באזור, סבל מחבלות חוזרות ונשנות של בדואים תושבי הסביבה, אך הנסיבות הטילו על מאבטחיו מגבלות קשות: היישובים בנגב (שהתרכזו בעיקר, בשלושת המצפים וב-11 הנקודות) סבלו ממחסור משמעותי בכוח אדם לוחם. ביישובים היו כ-400 יהודים בלבד, ורק פלוגת פלמ"ח אחת (פלוגה י"ב), שעליה הוטל עול אבטחת היישובים וצינור המים גם יחד. משמעות הדבר הייתה שלסיורי האבטחה לאורך הצינור לא ניתן היה לשלוח כוחות הגדולים מחולייה. מחסור בכלי רכב הביא לכך שחלק מן הסיורים התנהלו ברגל. ואם לא די בכך, הבריטים, שעדיין שלטו בארץ, אכפו את האיסור על החזקת נשק, מה שאילץ את המאבטחים להחזיק את נשקם (תתי-מקלע 'סְטֶן' ורימונים) כשהוא 'מוסלק' ומפורק.

.

הנחת קו המים מניר עם ליישובי הנגב (מקור: קווים ונקודות)

(מקור: 'העשרות בעקבות הבודדות', חוברת בעריכת רנה הברון, 1977; קווים ונקודות)

הלוחמת שהצטרפה לחוליית הסיור הייתה מרים שחור, מ"כית ודמות מוכרת ומוערכת בפלמ"ח. היא נולדה בירושלים, ב-18 בדצמבר 1928, בת למשפחה דתית שמוצאה ב'יישוב הישן'. בהיותה בת 14 עברה ללמוד בכפר הנוער בן שמן, ומכאן נעו חייה במסלול אופייני לבני הנוער החלוצי באותם ימים: היא הצטרפה ל'נוער העובד' ויצאה לאחר מכן להכשרה בקיבוצים עין חרוד, בית הערבה ונען. בגיל 18 הצטרפה לפלמ"ח והצטיינה הן ב'שיבולים' הן ב'חרב'. מרים עסקה בכל ענפי החקלאות, נהגה בטרקטור 'כאחד הבנים', ובה בעת עשתה חייל גם בספורט, בסיירות וגששות ובאימונים בזריקת רימונים. ב-9 בדצמבר היא הייתה אמורה לצאת למשימה אחרת, אך נענתה לקריאה לתגבר את חוליית הסיור והצטרפה אליה מרצונה. באותו יום היא חסרה כשבוע ליום הולדתה ה-19, ומספר שבועות לאחר מכן הייתה אמורה להינשא.

מרים שחור (מקור: מרכז מידע פלמ"ח)

החוליה הרגלית, שהייתה חמושה ב'סטן' מפורק ו'מוסלק' (כאמור, מפחד הבריטים) ובמספר רימונים, טעתה בדרכה ונכנסה לתוך הכפר הבדואי שועוט (בצומת גבולות של היום). תושבי הכפר, וייתכן שגם חיילי הליגיון ששהו בו ושוטרים ערביים, הקיפו את הלוחמים וביקשו לחפש בציוד שנשאו עמם. בשלב זה התפתחו חילופי אש בין הצדדים. מפקד החוליה, אסף שכנאי (עליו כבר נכתב מעט בבלוג, ברשימתו של יהודה זיו, 'מזמור לאסף') , פקד על שישה מחבריו, בהם מרים, לסגת לכיוון נירים, ואילו הוא עצמו, יחד עם עוד שני לוחמים, נותרו בכפר כדי לחפות על הנסיגה.

אסף שכנאי (מקור: מרכז מידע פלמ"ח)

מבין ששת הנסוגים, רק שלושה הגיעו לנירים. השלושה האחרים, ובכללם מרים, נורו בידי רוכבים בדואים שרדפו אחריהם. אומנם, לאחר פציעתה הצליחה מרים לזחול אל מערה קטנה בקרבת מקום ולהסתתר שם, אך בהיעדר טיפול רפואי מתה מאובדן דם. גם המפקד שכנאי ושני חבריו, שנותרו בכפר לחיפוי, נפלו בקרב. קבוצה של שוטרים בריטים, נוטרים יהודים ורופא, שהגיעו למחרת לכפר, מצאו אותו ריק מתושביו הבדואים, שנמלטו לח'אן יונס מחשש לענישה או נקמה. גופות ששת ההרוגים נמצאו כשעליהן סימני התעללות קשה, שהקשתה על זיהויין.

משמר, 11 בדצמבר 1947

אנדרטת חללי שועוט בצומת גבולות (מקור: ויקיפדיה)

ביום שלאחר מכן (11 דצמבר) הובאו למנוחות חמישה מבין החללים, ובהם מרים שחור, בהלוויית המונים בבית העלמין 'נחלת יצחק' שבתל אביב (אסף שכנאי נטמן בחיפה). בגלל קשיי הזיהוי נקברו הגופות בקבר אחים. סיקור ההלוייה התפרסם בעיתונים למחרת, יום שישי, ה-12 בדצמבר – אותו יום שישי שבו לא פרסם אלתרמן את 'הטור השביעי' השבועי שלו. מסע הלווייה יצא בשעה שתיים בצהריים מ'בית המורה' בתל אביב, השוכן עד היום ברחוב שטראוס. קודם לכן עמד לצד הגופות משמר כבוד של חברי 'ההגנה' ושל אנשי קיבוץ גבולות. אביה של מרים, אפרים שחור, מורה בבית הספר הדתי ביל"ו שבתל אביב, ספד בשם ההורים השכולים:

דבר, 12 בדצמבר 1947

מ'בית המורה' יצא מסע ההלוויה  לרחוב אלנבי, כאשר הגופות נישאות על גבי טנדרים עטופים בבדים שחורים ובדגלי הלאום. אחריהם צעדו קבוצת נוטרים, הרב איסר יהודה אונטרמן, רבה האשכנזי של תל אביב, פלוגת נוער והמון מלווים. בדרכו לבית העלמין עצר המסע פעמיים: פעם אחת מול בית הכנסת הגדול של תל אביב, לתפילת 'אל מלא רחמים', ופעם נוספת ליד בית הוועד הפועל של ההסתדרות, שם הספיד את החללים ברל רֶפֶּטור, בשם הנהגת היישוב. דברים אחרונים נאמרו ליד קבר האחים על ידי חבר הגנה ששמו לא נזכר ואת דבריו חתם במילים: 'לא נירתע ולא נרפה מהנשק, עד אשר נקים את עצמאות ישראל בארצנו'. לפקודה 'לעמידת אבל – דום' דמם כל הקהל ונורו שלוש יריות כבוד. ההורים אמרו 'קדיש' ובזאת תם הטקס.

יזמה להקמת חורשה בנגב על שם מרים שחור (מקור: אלטנוילנד)

מאמר המערכת של 'דבר', ב-12 בדצמבר, שהתפרסם בעמוד השער של העיתון, התייחס אף הוא להלווית החמישה, גם אם לא ציין זאת במפורש. כמקובל במאמרי מערכת, המאמר אינו חתום (האותיות מ.ד., שמופיעות בראש המאמר, פירושן 'מערכת דבר'), אך סביר שנכתב על ידי עורך העיתון, זלמן שז"ר (רובשוב), שנודע בלשונו המתפייטת:

כיצד עשויים היו 'הרוגי גבולות', כפי שכונו, להשפיע על עיתויו ותוכנו של 'מגש הכסף', שהתפרסם שבוע ויום לאחר קבורתם?

ראשית, יש לציין (גם אם הדבר נראה מובן מאליו) כי הרוגים אלה לא יכלו לחמוק מתשומת לבו של המשורר. יעידו על כך היקף הסיקור לה זכו התקרית וההלוויה בעיתון דבר', שהיה ביתו המקצועי של אלתרמן, והעובדה ש'בית המורה', שממנו יצא מסע ההלוויה, שכן בסך הכול מרחק של שני רחובות מ'בית דבר'. איננו יודעים אם אלתרמן עצמו השתתף בהלווייה, אולם ברור כי כתבים ונציגים של העיתון נכחו בה.

ושנית, לאלתרמן היה יחס רגשי עמוק לפלמ"ח, שההרוגים היו מראשוני נופליו במלחמה. הוא היה קשור בידידות אמיצה ליצחק שדה, מפקדו הראשון של הפלמ"ח, והלה נהג להזמינו למסיבות, למפגשים סגורים ואף ל'מבצעים', כגון פריקת אוניות מעפילים. שדה גם העלה, מדי פעם, בפני המשורר נושאים הראויים לדעתו לכתיבה במסגרת 'הטור השביעי'.

יוצרים ואנשי צבא בקפה 'מאור' בתל אביב, במחצית השנייה של 1948. מימין לשמאל: יצחק שדה ובנו יורם, ישראל זמורה, יצחק שנהר, יעקב הורוביץ, נתן אלתרמן, יודל מרמרי, שלישו של יצחק שדה (צילום: בנו רוטנברג; ויקיפדיה)

ב-15 בדצמבר, מספר ימים לאחר התקרית בשועוט, וארבעה ימים לפני פרסום 'מגש הכסף', חזר יצחק שדה מסיור בנגב (שבינתיים התרחשו בו עוד כמה תקריות דמים). בעקבות הסיור, ובמה שנראה כהפקת לקחים מתקרית שועוט ואלה שבאו בעקבותיה, המליץ שדה לדוד בן גוריון להגדיל את מצבת כוח האדם בנגב, לספק ללוחמים כלי רכב משוריינים ונשק ארוך טווח ולבצר את היישובים. האם ייתכן ששדה שיתף בחוויותיו מן הסיור בנגב ומלקחי התקריות שם את ידידו הטוב אלתרמן, ממש ערב כתיבת 'מגש הכסף'? לא נדע.
 

ובאשר להשפעה קונקרטית של 'תקרית שועוט' על מאפייניו ותכניו של 'מגש הכסף', האפשרות הראשונה העולה על הדעת היא היותה של מרים שחור השראה לדמות הנערה ב'מגש הכסף'. דמות זו מוסיפה לשיר עוצמה ושכבות משמעות: החיבור הארוטי והמקודש בין נערה לנער, וכן הטוטליות של קורבן הדור הצעיר, באופן המזכיר את דברי חז"ל על מלחמת מצווה בה יוצאים 'חתן מחדרו וכלה מחופתה' (ונזכיר שוב, מה שגם צוין בדיווחים על האירוע, שמרים שחור הייתה אמורה להינשא בתוך שבועות ספורים).

עוד יודגש, כי העובדה שבין הנופלים בתקרית הייתה גם נערה, הותירה רושם רב ביישוב והחריגה את 'הרוגי גבולות' מנופלים אחרים שהלכו ורבו בתקופה זו. כחודש לאחר האירוע פרסם העיתונאי אורי קיסרי הספד לזכרה של מרים שחור, וכתב עליה בין השאר:

כלום סמוֹק דמה של הנערה מדמו של הנער? האם יקרו בעינינו נערותינו שבעתיים מנערינו? הצג את השאלה כאשר תציג – איש לא ישיב לך גלויות. כי חם לבנו למען הילד לא פחות משהוא חם למען הילדה. ואף על פי כן... אף על פי כן, מאז העולם הוא עולם, רך לב האדם לנוכח הנערה, רך שבעתיים לנוכח גופת הנערה.

הארץ, 2 בינואר 1948 (מקור: עופר אדרת, 'חייה ומותה של מרים, שנקראה אל החורף השלוג')

ייתכן, כמובן, שאלתרמן בחר לכלול את דמות הנערה בשירו מסיבות אמנותיות גרידא, וגם אם היו לכך סיבות היסטוריות, הוא יכול היה להיתלות בשורה של נשים לוחמות, שהקריבו את חייהן על מזבח המאבק הציוני בשנים עברו וזכו לפרסום ניכר: החל בשרה אהרונסון ושרה צ'יזיק, עבור בחנה סנש וחביבה רייק וכלה בברכה פוּלְד. עם זאת, סמיכות הזמנים לנפילתה של מרים שחור בגבולות, וההד שעורר אירוע זה ביישוב, מחזקים את ההשערה שהייתה לכך לפחות תרומה כלשהי לעצם קיומה ולעיצובה של דמות הנערה ב'מגש הכסף' – לוחמת הלובשת 'חוֹל וַחֲגוֹר'.

עניין נוסף הוא הדמיון הרב בין הרטוריקה שאפיינה את מאמר המערכת של 'דבר', למחרת הלווייתם של 'הרוגי גבולות', לבין עולם הדימויים של 'מגש הכסף'. בראש ובראשונה בולטת העובדה כי כותב המאמר, המדבר בלשון רבים, מעמיד זה מול זה את 'העם' ואת 'הנופלים'. כותב המאמר פונה אל הנופלים בשם העם ומדבר אליהם, בדיוק כפי שב'מגש הכסף' האומה מנהלת דו-שיח עם הנערה והנער. גם אלמוניותם של הנופלים מודגשת במאמר ב'דבר' ('העושים דבר העם במחשכים') כמו גם ב'מגש הכסף' ('נערה ונער', 'מי אתם?'). מוטיבים נוספים המופיעים בשני הטקסטים הם: ההליכה במשעול ('בדרך הקצרה הזאת ממקום המוות למקום הקבורה' במאמר, מול 'בנתיב יעלו הם הלוך והחרש' בשיר), עולם הגוונים הקודר מצד אחד ומאיר מן הצד השני ('הייתם חיילים בצבא האפור הזה, אפור וכאור יהל' במאמר, מול 'עין שמיים אודמת', 'ונפלו לרגלה עוטי צל' בשיר), והמתח שבין קורבן ההווה לבין זוהרו של העתיד (מתח שהוא לבו של 'מגש הכסף', ואילו במאמר הוא מופיע מספר פעמים: 'ברגעים כאשר נופל החיץ בין ערגת הגאולה לבין החיים הצעירים שנגדעו', 'ובאבל יגאה ליבנו על העושים דבר העם במחשכים, על ההולכים למות למען יחיה ישראל').
  

דומה שניתן להציע בזהירות המתבקשת, כי נפילתם של חמשת הלוחמים והלוחמת בתקרית שועוט, הסיקור שזכתה לו הלווייתם והרטוריקה של מאמר המערכת של 'דבר', מצאו את דרכם לתהליך היצירה של 'מגש הכסף' והשפיעו עליו, ולוּ במעט. אם אכן כך היה, הרי לפנינו עדות נוספת ליכולתו הנדירה של נתן אלתרמן למזג לתוך שירתו את מאורעות היום-יום, הקטנים והגדולים, ולהעניק להם משמעות החורגת מן המרחב והזמן המקומיים, יכולת העומדת בבסיס עוצמתה של שירתו הלאומית.

בתיה לישנסקי, 'מגש הכסף'. תבליט ברונזה בפתח 'הצריף' של יצחק ורחל בן-צבי, ירושלים (מקור: ויקיפדיה)